ויאכילך את המן וגו׳ למען הודיעך וגו׳

המאמר פותח בדברים ח׳:ג׳, שבהם משה אומר לישראל שה׳ האכיל אותם את המן ״למען הודיעך״ שהאדם אינו חי על הלחם לבדו, אלא על כל היוצא מפי ה׳. אדמו״ר הזקן מזהה תחילה את המן עם טל, שכן הוא הופיע כאשר ״ותעל שכבת הטל״, וגם עם הטל שעל פי הגמרא (חגיגה יב, ב) שמור למעלה כדי להחיות בו את המתים. טל זה, הוא אומר, הוא בחינת ״רחמים רבים״.

הקשר בין הטל לרחמים הוא הברכה השנייה בתפילת העמידה, המשבחת את ה׳ כמי ש״מחיה מתים ברחמים רבים״. כדי להסביר מה הם ״רחמים רבים״ למעלה, אדמו״ר הזקן פונה לנבואת ירמיהו, שבה ה׳ אומר שיזרע את ישראל ״זרע אדם וזרע בהמה״.

הסוגריים מציינים את מקומו של הפסוק (ירמיהו ל״א:כ״ז) ומפנים את הקורא למאמרו של אדמו״ר הזקן על הפסוק ״ואלה המשפטים״ (בתורה אור, פרשת משפטים). הוא מפרש את הנבואה כמתארת שני סוגים של נשמות יהודיות: אחת בדרגת ״אדם״ ואחת בדרגת ״בהמה״; בהמשך הפסקה מוסבר כל אחד מהם.

במראה המרכבה של יחזקאל יש לכל אחת מהחיות ארבעה פנים, ובהם ״פני אריה אל הימין״; הצד הימני הוא חסד ואהבה, ולכן האריה מסמל אהבה. אך הנביא קושר את האריה גם ליראה: ״אריה שאג מי לא יירא״ (הפסוק הוא בעמוס ג׳:ח׳, אף שהמקור המודפס מציין פרק ב׳). גם ימי הדין מכונים ״אריה״: הערת קה״ת מביאה בשם השל״ה, בשם קדמונים, שאריה הוא ראשי התיבות של אלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבה.

אהבה ויראה נפגשות במשחק אותיות: ״אריה״ ו״יראה״ מורכבות מאותן אותיות. אהבת האריה שלמעלה נובעת מהתגלות גדולתו של ה׳ עצמו, ומכיוון ש״לגדולתו אין חקר״ (תהלים קמ״ה:ג׳), שום עולם אינו יכול להכיל אותה.

מכיוון שהעולמות אינם יכולים לקלוט התגלות זו, מה שמורגש בהם הוא ״אימה ופחד״, כלשון שירת הים (שמות ט״ו:ט״ז). היראה נובעת ממגבלותיו של המקבל, ולא מן המקור.

למעלה בחינה זו היא אהבה; רק אצל המקבל היא נעשית יראה. הסוגריים המרובעים מזכירים משל המבואר במקום אחר: חותם שאותיותיו בולטות מטביע בשעווה את צורתן השקועה.

בדומה לכך, גדולתו של ה׳, שהיא למעלה אהבה, מוטבעת בעולמות בכיוון הפוך, כיראה. הגמרא (יומא כא, ב) והזוהר מתארים את האש שעל המזבח כרובצת בצורת אריה ואוכלת את הקרבנות; אש האריה הזאת היא אותה התגלות של גדולה.

החלב והדם הם חלקי הקרבן המיועדים למזבח, והגילוי הזה הוא ששורף אותם. לכן הפסוק מכנה את ה׳ ״אש אוכלה״ (דברים ד, כד), השורפת את כל האשות. לעומת זאת, האהבה של העולמות עצמם נובעת מבחינת פני השור שבצד שמאל של המרכבה.

הצד השמאלי הוא גבורה, המידה המגבילה ומסתירה מן העולמות את גדולת ה׳. האהבה המתעוררת בעקבות הסתר זה נקראת ״בהמה״, מילה בלשון נקבה, משום שכמו נוקבא היא מקבלת בלבד — כאן מן השור. היא נקראת גם ״אהבת עולם״, והקטעים הבאים מסבירים את השם.

אהבה זו קיימת דווקא משום שהחיות האלקית נסתרת בתוך העולמות: החיות הנסתרת משתוקקת לעלות למעלה, לשוב למקורה ולהיכלל בו, באור המקיף את כל העולמות. אדמו״ר הזקן מצטט את הפסוק ״אלקים, אל דמי לך״ (תהילים פג, ב), שהזוהר מפרש כקריאה שאינה פוסקת.

הזוהר (ח״ב קמ, א) דורש את הפסוק על קריאה ״שאינה שוככת״. אדם שמתבונן בהתמדה בכך שהחיות האלקית נסתרת בעולם — ״עולם״ נדרש מלשון ״העלם״, פירוש שלפי הערת קה״ת מקורו בתיקוני זוהר — מתעורר באותה השתוקקות לעלות אל מקורה.

״להאיר באור החיים״ הוא ביטוי מאיוב לג, ל. הקטע מכנה את האהבה הנולדת מהסתר העולם ״בהמה רבה״ וגם ״אהבה זוטא״ — האהבה שבתוך העולמות; בפסקה 2 ישמש הכינוי ״בהמה רבה״ לתיאור אהבה נעלית יותר, שלמעלה מבחינת אדם. בחינת ״אדם״ היא הדמות שראה יחזקאל על הכיסא: ״כמראה אדם״ (יחזקאל א, כו).

דמות זו מסמלת את ״מארי דאורייתא״, ביטוי שלפי הערת קה״ת מקורו בהקדמת תיקוני זוהר. בגוף האדם יש רמ״ח איברים ושס״ה גידים — מבנה שאין לאף בעל חיים.

לתורה מבנה הדומה לזה של האדם: רמ״ח מצוות עשה, כנגד האיברים, ושס״ה מצוות לא תעשה, כנגד הגידים. משום כך בחינת ״אדם״ נעלית מבחינת ״בהמה״: אהבה ויראה הן רק ״כנפיים״ הנושאות את האדם אל התורה, ואילו התורה עצמה היא העיקר.

דברי אסף בתהילים עג, כב, ״בהמות הייתי עמך״, משתמשים במילה ״בהמות״ בלשון רבים. אדמו״ר הזקן מפרש שהרבים מצביע על ״בהמה״ נוספת, הנעלית מבחינת אדם, הנקראת ״בהמה רבה״.

ה״בהמה״ הנעלית היא אהבה רבה, החורגת מכל דעת שהעולמות יכולים להשיג, משום שמקורה בסובב כל עלמין, שלפניו הכול נחשב לאין. ההפניה שבסוגריים המרובעים היא לתיאור הפרצופים העליונים בעץ חיים.

על פי עץ חיים, אפילו הפרצופים העליונים ביותר של אצילות קיבלו תחילה את יניקתם משתי ״דדי בהמה״; כלומר, מקור ה״בהמה״ נעלה מהם. מן ה״בהמה״ העליונה הזאת נמשכים הרחמים הרבים שבהם פתח המאמר.

משל זה מסביר מדוע הרחמים הרבים נמשכים מבחינה כה נעלית. ככל שהמלך נעלה יותר מעל שריו ונתיניו, כך הוא מרחם עליהם יותר, משום שהם שפלים כל כך ביחס אליו.

ככל שהפער גדול יותר, כך גדולים יותר הרחמים. כך גם ביחס לה׳: לפני אור אין סוף הכול בטל במציאות ונחשב לאין, אפילו העולמות הנעלים ביותר.

דברי אליפז באיוב טו, טו, ״הן שמים לא זכו בעיניו״, מלמדים שאפילו העולמות העליונים שפלים לפני ה׳, ולכן רחמיו עליהם גדולים. הרחמים מגיעים אפילו לגן עדן התחתון והעליון, העולמות שבהם הנשמות מקבלות את שכרן; ההפניה שבסוגריים המרובעים היא למאמר אדמו״ר הזקן על ישעיהו נד, י, ״כי ההרים ימושו״.

הגמרא (ברכות יז, א) מתארת את העולם הבא כך: ״צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה״. אדמו״ר הזקן מדגיש שאין זה אלא זיו המתפשט מה׳, ולא ה׳ עצמו.

בעצמותו של ה׳ אין מקום אפילו לגן עדן כמציאות נפרדת, משום שהכול נכלל באחדותו. אין שם דבר שיש לו קיום עצמאי ואפשר לתת לו שם.

ההפניה שבסוגריים המרובעים היא למאמר ״אָשִׁירָה לַה׳״ בתורה אור, בפרשת בשלח, העוסק בעולם הנסתר. התלמוד (ברכות לד, ב) מבחין בין עדן, ש״עין לא ראתה״, לבין הגן (גן) שעליו הוא משפיע; לכן עדן הוא המדרגה העליונה יותר.

עדן מקבילה לחכמה, הניצוץ הראשון של החכמה האלוקית; ואף על פי כן, בפסוקים נאמר: ״כולם בחכמה עשית״ (תהלים קד, כד), כך שאפילו החכמה נחשבת לעשייה בלבד ביחס לה׳. לכן רחמיו של ה׳ מגיעים גם למדרגות נעלות אלה, שירדו עד כדי כך שהן כאין לפניו.

לאחר שהראה אדמו״ר הזקן שככל שהדבר שעליו מרחמים שפל יותר, כך מתרבים הרחמים עליו, הוא פונה אל הקורא: עליו לחוש רחמים רבים כאלה על נפשו שלו. עצמותה היא ניצוץ אלקות, ״חלק אלוקה ממעל״ (איוב לא, ב), מן האלקות שאינה משתנה: ״אני הוי׳ לא שניתי״ (מלאכי ג, ו); הוא ״היה, הווה ויהיה״, כלשון הפיוט ״וכל מאמינים״; ו״אתה הוא קודם שנברא העולם״, כפי שנאמר בתפילה.

הניצוץ שאינו משתנה שבוי בהבלי העולם, המסתירים את האמת, ובחיים המוקדשים לדברים שאין בהם ממש. אפילו לימוד תורה עלול להיות חלק מהבלי העולם, כשהוא נעשה ״בשביל כבודו״, כלשון הזוהר (א, רכג ע״ב).

לימוד תורה כדי להפוך את עצמו ל״מישהו״ הוא, בלשון הזוהר, עמל ״תחת השמש״, ועל כל הנעשה תחת השמש אומר קהלת: ״הכול הבל ורעות רוח״ (קהלת א, יד). כל אדם צריך להעמיק במחשבה זו לפי מה שהוא יודע על עצמו בכנות.

מאחר ש״אדם יודע בנפשו״, איש מלבדו אינו יכול לערוך חשבון זה במקומו. כשיראה עד כמה נפשו נפלה לשפלות ועד כמה היא רחוקה מה׳, יחוש כלפיה רחמים רבים וחמלה.

רחמים אלה מחזירים את הנפש לחיים, בדומה להחייאת המתים. תחיית המתים תהיה באמצעות טל, ״כי טל אורות טליך״ (ישעיהו כו, יט) — הטל שעל פי הזוהר נוטף מעתיקא, ״העתיק״, הרובד הפנימי ביותר של כתר.

אדמו״ר הזקן מסביר כיצד הטל מחיה: תהיה התגלות עצומה מה׳, מקור כל החיים, כלשון ישעיהו (מ, ה): ״ונגלה כבוד הוי׳״. אז תגיע ההשפעה גם למקום שיש בו רק שריד קלוש ביותר של חיות.

כל שריד של חיות יתעורר, יעלה אל האחד ויתבטל בו כמו נר בפני אבוקה, ויתקבץ מכל מקום שאליו הושלך. אפשר להחיות את המתים מפני שנותרה בהם ״מידת חיים״ — ביטוי מן הזוהר (א, פג ע״א).

כך קורה גם בחייו הרוחניים של האדם: נפש הכבולה בהבלי העולם נחשבת כמתה, כפי שרומז הפסוק בישעיהו (נג, ט), וכפי שאומרים חז״ל (ברכות יח ע״ב): ״רשעים בחייהם קרויים מתים״. אפילו החיות שיש בהם נחשבת למוות.

כאשר אדם מעורר רחמים רבים על נפשו, מתעוררים עליה מלמעלה רחמים רבים. כל ניצוץ חיים שנותר בו נאסף אז בחזרה למקורו, והוא מקבל חיות חדשה ורבה.

הרחמים הרבים המתוארים בפסקאות 2 ו־3 מגיעים אל העולמות באמצעות י״ג מידות הרחמים, המידות שה׳ גילה למשה. מכיוון שרחמים אלה הם בלי גבול, נדרש להם ערוץ שדרכו יוכלו להתקבל במציאות מוגבלת.

הרחמים שאין להם גבול יכולים להיכנס לעולמות רק באמצעות צמצומים: י״ג המידות פועלות כמידות הקובעות להם שיעור ויחס שהעולמות יכולים לשאת. הסוגריים המרובעים מפנים לתהילים קל״ג, ב׳: ״כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן״.

הזוהר (חלק א׳, פ״ח, א׳) קורא את השמן ואת ״טל חרמון״ שבמזמור אחד: ״איהו שמן ואיהו טל״. כך טל הרחמים הרבים ״יורד על הזקן״ ומתלבש בי״ג תיקוני הדיקנא העליונה, שהם י״ג המידות.

הרמ״ז (רבי משה זכות), בפירושו, מביא בשם לקוטי תורה של האר״י שלדיקנא יש שתי בחינות: השערות עצמן ובחינה פנימית. בהערת קה״ת מובא אור התורה לפרטים: השערות הן שורש אימא, ואילו הבחינה הפנימית שבתוך חלל כל שערה היא ״שמן הטוב יורד על הזקן״.

י״ג המידות מקבילות לשנים עשר השבטים ולשבט לוי, הכולל את כולם. לכן אומרים סליחות עם י״ג המידות מראש חודש אלול, הזמן שבו מתעוררים הרחמים האלה; בהערת קה״ת מובא שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״א, כמקור למנהג.

תהלים קי״ט, קנ״ו: ״רבות רחמיך הוי׳, כמשפטיך חייני״ מתאר את הרחמים: הם ממשיכים חיות גם אל מקום המשפט. כך גם בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים: ״כתבנו לחיים טובים״.

בישעיהו ס״ג, ט״ז, ישראל אומרים לה׳ שאפילו אברהם וישראל אינם מכירים בהם, אך ״אתה הוי׳ אבינו״; אדמו״ר הזקן מזהה את ״הוי׳ אבינו״ עם הרחמים הרבים. הדברים שבסוגריים מביאים לכך סיוע מדברי הרמ״ז: אבא, ה״אב״ העליון, מקבל את עצם מציאותו מן הבחינה הפנימית של הדיקנא, שלוש עשרה מידות הרחמים שהוזכרו בחלק 4.

הסוגריים מתייחסים גם לדיון של אדמו״ר הזקן בפסוק זה בקשר למגילת אסתר. מכיוון ש״אבינו״ מבטא את הרחמים הרבים, אומרים בעשרת ימי תשובה ״אבינו מלכנו״, כמנהג שמביא הרמ״א.

מדרגה זו גבוהה ממדרגת האבות, אף ש״האבות הן הן המרכבה״ (בראשית רבה מ״ז, ו׳), והיו מסורים לחלוטין לרצון ה׳. ה׳ אמר למשה: ״ושמי הוי׳ לא נודעתי להם״ (שמות ו׳, ג׳); אדמו״ר הזקן מפרש שלא היה להם קשר עם ״הוי׳ אבינו״.

כעת המאמר חוזר לפסוק שבו הוא עוסק: המן, טל הרחמים הרבים, הוא המאכל ״אשר לא ידעון אבותיך״ (דברים ח׳, ט״ז). האבות לא ידעו את המדרגה שממנה הגיע המן.

הסוגריים מונים מדרשים העוסקים בנושא; במדבר רבה א׳, ב׳, למשל, אומר שישראל אכלו את המן בזכות משה, ״אשר האבות הקדושים לא ראו״. הפסוק ממשיך ומסביר שה׳ האכיל אותם מן כדי ללמד ״כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם״.

הגמרא (יבמות ק״ט ע״ב) מלמדת שמי שאומר שאין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו. לאור זאת מפרש אדמו״ר הזקן את הפסוק: ״לא על זאת״ — לימוד תורה לבדו — ״יחיה האדם״.

ה״אדם״ שבפסוק הוא האדם העליון הנראה על הכיסא (יחזקאל א׳, כ״ו), שישראל ״מפרנסים״ אותו, כפי שאומר הזוהר (ג׳, ז׳ ע״ב). מה שמעניק לו ״חיים״ הוא כל היוצא ״מפי הוי׳״: התבוננותו של האדם, תוך כדי לימוד, בכך שהתורה היא דבר ה׳ עצמו, שכן ״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד״.

זהו ״טל תורה״ שב־Tikkunei Zohar (12a): ״כל העוסק בתורה, טל תורה מחייהו״. התורה באה מבחינת סובב כל עלמין, ובכל זאת נעשתה גשמית, ונכתבה בדיו כאותיות על גבי ספר; הסוגריים מפנים למאמרי אדמו״ר הזקן על ״תזל כטל אמרתי״ (Deuteronomy 32:2) ועל ״יחיינו מיומיים״ (Hosea 6:2).

כעת מתבאר הפסוק הפותח: המן מודיע — ״למען הודיעך״ — שדבר שמקורו במדרגה שהאבות לא הכירו יכול להיעשות למזון גשמי, שאותו דכים במדוכה (Numbers 11:8). מן המן אנו לומדים על התורה: היא דבר ה׳ עצמו, שירד והתלבש באותיות גשמיות.

לכן האדם חי באמצעות הדבר הזה: באמצעות התורה, דבר ה׳ עצמו שהתלבש באותיות גשמיות, והיא הטל המחיה. הסוגריים מונים מקומות בזוהר המבארים את ״על כל מוצא פי הוי׳״.