ביאור על הנ״ל

מאמר קצר זה מבאר את המאמר שלפניו, ״ועשית ציץ זהב טהור״, העוסק בציץ הזהב שהכהן הגדול לבש על מצחו. הוא חוזר לנושאים שבמאמר ההוא — המצח, אהבתו של אהרן, ביטולו של משה לנוכח עמלק ושני שמות הוי׳ — ומפרט אותם במונחים קבליים.

הזוהר מדבר על שלושה חללים בגולגולת של ז״א, שבהם נמצאים שלושה מוחין; אדמו״ר הזקן מזהה אותם עם שלוש כוחות השכל: חכמה, בינה ודעת. כשם שכל חלק במוח הפיזי הוא מקום משכנו של כוח חשיבה משלו, כך כל אחד מ״המוחין״ העליונים נושא אור שכל משלו.

המקדש מלך, פירוש על הזוהר, מסביר שה״מוחין״ הם השכל של ז״א עצמו, ואילו האור שממלא אותם מגיע מהמוחין של אימא, הפרצוף העליון של בינה. הקביעה שלכל מוח כוח משלו מבוססת על חכמת הרפואה, ואדמו״ר הזקן מציין את העיקרון שמה שקיים באדם הגשמי משקף את מה שלמעלה.

הגולגולת מכסה את המוח, והמצח נמצא בקצה הגולגולת. מכיוון שהמצח מכוון כנגד מוח הדעת, יש לו באופן חיצוני תפקיד המקביל לתפקיד הדעת, כפי שמסבירים החלקים הבאים.

לפי תיאור האנטומיה כאן, מוחי חכמה ובינה נמצאים מלפנים, זה לצד זה, ומוח הדעת נמצא מאחוריהם, באמצע. לכן המצח, שנמצא מלפנים ובמרכז, מכוון כנגד הדעת.

הדעת היא הכוח שקושר את האדם מבפנים למה שהשכל שלו השיג, כך שהמסקנה שאליה הגיע באמצעות חכמה ובינה נשארת איתנה. המצח פועל באופן דומה מבחוץ: הוא המקבילה החיצונית של הדעת.

תפקיד המצח הוא ״הסכמה״: החלטה יציבה לקיים את מה שהשכל הכריע בעבר, גם לאחר שההתעוררות השכלית חלפה. המאמר הקודם הסביר שאחרי התפילה האהבה דועכת, אך נשאר רשימו על ה״מצח״; ההחלטה הזאת היא אותו רשימו.

הסוגריים מבחינים בין השניים: הדעת פועלת בפנים וקושרת את חכמה ובינה כשהן מאירות במלוא עוצמתן, ואילו המצח משמר את הרשימו שלהן לאחר מכן. אדמו״ר הזקן מפנה את הקורא לשער היחודים, פרק ז, לעץ חיים ולזוהר הרקיע על האידרא רבא, שבהם נדון האופן שבו הדעת מאירה במצח.

אהרן הוא אחד מ״שבעת הרועים״ המקיימים את עם ישראל, ותפקידו להמשיך אהבה רבה, את כמיהת הלב לה׳ — רעותא דלבא. המאמר הקודם הסביר שאהבה זו מאירה בשעת התפילה, אך לאחר מכן היא דועכת, מפני ש״מחיצת ברזל״ מפרידה בין ישראל לאביהם שבשמים; רק מדי פעם היא בוקעת, כמו האהובה בשיר השירים ש״מציצה מן החרכים״.

אותם הבזקים הם הרהורי תשובה פתאומיים, ולכן האהבה באה וחולפת. העצה לכך שהאהבה תישאר ״על מצחו תמיד״, כפי שנאמר על הציץ, היא באמצעות משה: על ידי התורה שנתן, ועל ידי ה״אנשים״ שנבחרו על פי דבריו להילחם בעמלק.

מחיצת הברזל היא עמלק, המקבילה בצד הקליפה העומדת כנגד הקדושה. באדם היא מופיעה כגאווה חצופה, כהתנשאות שהנביא עובדיה מתאר כנסיקה כנשר, וכן כעקשנות וכצורך לנצח.

הסוגריים מגדירים את עמלק במדויק: הוא יודע את ריבונו ואף על פי כן מתכוון למרוד בו, ולכן הוא הקליפה שכנגד הדעת. הוא אינו מכחיש את הידיעה, אלא חוסם אותה מלהגיע אל הרגשות, בעזות שאין בה טעם או דעת, כך שהידיעה של האדם אינה פועלת בלבו. אדמו״ר הזקן מפנה לביאור על ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, ולרמ״ז, המקובל רבי משה זכות, בתחילת פרשת ויקהל.

כנגד זאת עומד משה, שאמר ״ונחנו מה״: מידת הביטול, שהפסקה הבאה קושרת לשם מ״ה. גם את התורה יש ללמוד מתוך ביטול; חז״ל מלמדים שמי שאומר ״אין לי אלא תורה״, אין לו אפילו תורה.

צריך שזו תהיה ״תורת משה״, שנלמדת מתוך ההכרה ש״לא תחללו״ — כפי שהמאמר הקודם פירש: אל תעשו חלל, ואל תדמו שיש מקום הפנוי מה׳. כפי שנאמר בתפילת שחרית: ״אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא משנברא העולם״ — ה׳ הוא ממש אותו הדבר, והבריאה לא חוללה בו שינוי.

קושיה: לימוד התורה נעשה במחשבה ובדיבור, שהם יש מוחשי ולא ביטול. התשובה היא שהתורה שאנו לומדים היא החכמה התחתונה, התורה שבעל פה, והחכמה עצמה היא ביטול. באמצעות ההשתלשלות ״מעולם ועד עולם״, שבה המדרגה התחתונה של כל עולם נעשית השורש הפנימי, עתיק, של העולם הבא אחריו, החכמה של העולם התחתון, עשיה, היא ההלכה המעשית של איסור והיתר שאנו לומדים.

הפסוק אומר ״ועשית ציץ״ — לשון זכר, ולא ״ציצית״, לשון נקבה. לפי טעמי המצוות לרבי חיים ויטאל, לשון הזכר מסמלת אור הבא מלמעלה, ואילו לשון הנקבה מסמלת את מה שעולה מלמטה, כפי שקורה בתפילה.

התורה, בניגוד לתפילה, באה מלמעלה: היא מביאה לביטול ולהכרה שאין מקום פנוי מה׳, ולכן היא הצד של הקדושה שכנגד עמלק. במאמר הקודם התבאר שעמלק מכסה על שם י״ה, כך שאינו מתגלה בו״ה — האותיות הנותרות של שם הוי׳, כלומר, במדות. התורה מאפשרת לי״ה להתגלות בו״ה, באהבה ויראה. לכן משה, שעל ידו ניתנה התורה, עושה את הציץ.

רבי חיים ויטאל כותב שהציץ נמשך מהמוחין של אבא, חכמה, שהיא בחינתו של משה. למעלה מזה, במצח של אריך אנפין, הרמה החיצונית של כתר, מאירה הדעת של אריך אנפין. גם זו בחינת משה, ששורשו בדעת עליון — דעת שלמעלה מהבנה רגילה.

עמלק יכול להתנגד רק לדעת תחתון, הדעת שאמורה להגיע למדות; שם הוא מסתיר ומכסה. אין לו אחיזה בדעת עליון, ולכן שורשו של משה מכריע אותו. למעלה מזה נמצא שם מ״ה — שם הוי׳ שצירוף אותיותיו עולה 45 — המאיר במצח של אדם קדמון, המדרגה הקדמונית שלפני העולמות. זו בחינתו של משה באמירתו ״ונחנו מה״.

לכן הציווי ״ועשית ציץ״ נאמר למשה: הציץ הוא אור המאיר במצח מדעת עליון, למעלה מהשגה. שם מ״ה מבטא ביטול מוחלט, ביטול של עצם המציאות.

הביטול המוחלט הוא שמכריע את עמלק. אדמו״ר הזקן מפנה לביאור על הפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, העוסק בהמן, מצאצאי עמלק, כביטוי מובהק של ישות, תחושת עצמי מנופחת. ההפך מכך הוא הנחת הרצון האישי, השפלת העיניים והאמירה ״ונחנו מה״.

הציץ היה עשוי זהב טהור: הזהב הוא אהבה כ״רשפי אש״, עזה ובוערת, ואילו הכסף הוא אהבה רגועה יותר, כמים, כפי שהתבאר במאמר הקודם. אחר כך נאמר ״ופתחת עליו פתוחי חותם״, והחלקים הבאים מבארים זאת.

הפתוחים הללו הם אותיות הבינה, ביסוד של אמא — המקום שבו הבינה מעניקה צורה, ובו האותיות מקבלות את צורתן לראשונה. חכמה היא כברק, נקודת תובנה שאין בה כל צורה מוגדרת.

רק בינה, שמפתחת רעיון לדבר מוגדר שהוא בבחינת ״יש״, יכולה להכיל אותיות. התורה מקורה בחכמה, אך היא מתלבשת בבינה; השתיים הן ״שני רעים״ שבזוהר, שאינם נפרדים לעולם.

המילים ״סופר וסיפור״ מזכירות את ספר יצירה: ה׳ ברא את עולמו בשלושה ״ספרים״, שאותם קורא אדמו״ר הזקן כ״סופר״, ״ספר״ ו״סיפור״. אותיות כאלה דומות לחותם שהוטבע בשעווה: השעווה יכולה לשאת את השם אברהם, אך ההטבעה אינה דומה כלל לאברהם עצמו.

כך הדבר אפילו לגבי חכמה: ״כולם בחכמה עשית״ מלמד שגם החכמה עצמה נחשבת לדבר ״עשוי״, כהטבעה של חותם, ביחס להקדוש ברוך הוא.

לימוד תורה לשמה, ״לשם עצמה״, פירושו לשם התורה עצמה, כדי שהתורה תהיה לבוש לאין סוף בתוך חכמה. כיוון שהתורה ביחס לה׳ היא כמו הטבעה ביחס לחותם, היא נקראת ״חותם״.

על הציץ נכתבו המילים ״קדוש לה׳״, וחכמינו ז״ל מוסרים שהן נכתבו בשתי שורות: שם הוי׳ למעלה, ו״קודש״ עם האות למ״ד — כלומר, ״ל״ של ״להוי׳״ — למטה. אדמו״ר הזקן מבאר שהשורה התחתונה מבטאת את פעולת התורה והמצוות: התורה נעשית אור פנימי בתוך האדם, כדברי הפסוק: ״ותורתך בתוך מעי״, וזהו ״פתוחי חותם״ שהוסבר לעיל.

המצוות ממשיכות אורות מקיפים, המקיפים את האדם ואינם נכנסים להבנתו. לכן נאמר ״קודש״: בברכה על המצווה אנו אומרים שה׳ ״קדשנו במצוותיו״, ו״קדוש״ פירושו מובדל, מעבר לנו, בדומה לאור המקיף.

הלמ״ד מייצגת את שלושת האורות המקיפים של כתר, חכמה ובינה, שכן ערכה שלושים — שלוש פעמים עשר. במילה ״צלם״, הצדי, שערכה תשעים, היא תשע הספירות של האור הפנימי, והלמ״ד היא האורות המקיפים. ואף על פי כן, כל זה עדיין נחשב ״למטה״, שכן זוהי התגובה מלמעלה הנענית לעבודת האדם מלמטה.

״הוי׳ מלמעלה״ היא בחינה ששום מאמץ אנושי אינו יכול להגיע אליה. בפסוק של י״ג מידות נאמר השם פעמיים: ״הוי׳ הוי׳״, וביניהן יש הפסק בטעמי המקרא, המראה שמדובר בשתי בחינות. בתוך אצילות, היו״ד של השם וקוצו של יו״ד מייצגים את חכמה וכתר.

יש גם שם הוי׳ שלמעלה מאצילות, והוא המקור שממנו נמשך שם הוי׳ שבאצילות. אצילות עצמה התהוותה כאשר עלה ברצונו לברוא.

עליית הרצון הזאת היא כתר דאצילות, קוצו של יו״ד. אולם האפשרות שיהיה מלכתחילה רצון לרצון זה נובעת מבחינה גבוהה עוד יותר — ״רעוא דכל רעוין״, רצון כל הרצונות — שהיא עתיק, הפנימיות של כתר. זהו הכפל ״הוי׳ הוי׳״.

הפסוק ״ויקרא הוי׳ הוי׳״ מתפרש כאן כך: הוי׳ של אצילות קורא להוי׳ שקודם לאצילות. בסוגריים מצוין שבסוף המאמר שתי השמות מוסברים אחרת, כתיקוני הראש ו״פינותיו״, שניהם למעלה ולפני י״ג מידות הרחמים, וששני הפירושים אמת.

מאחר שהוי׳ העליון הזה נמצא מעבר להישג ידה של כל אתערותא דלתתא, השורה ״קודש למ״ד״ — הקדושה המושגת באמצעות התורה והמצוות — נקראת ״למטה״ ביחס אליו.

הפסוק אומר אפוא שהציץ הוא ״לרצון לפני הוי׳״: הרצון שהוא מעורר נובע מבחינה הקודמת לשם הוי׳ דאצילות. לחלופין, ״לפני״ קשור לשורש של ״פנים״, כלומר, בפנים; לכן הכוונה היא לפנימיות ביותר של שם הוי׳.

על יום הכיפורים אומרת התורה: ״לפני הוי׳ תטהרו״. הכפרה באה מדרגת ״לפני״ הוי׳, שלמעלה משינוי וממאמץ אנושי, ולכן שם הרצון הוא תמידי — ״תמיד״. כך גם בעבודת ה׳ של האדם עצמו.

אצל האדם, ״המצח״ הוא השכבה החיצונית של הרצון: רצון שאין לו טעמים, שאינו ההתבוננות עצמה אלא הרשימו שהיא מותירה. לאחר התפילה, שבה התבונן באמצעות בינה ודעת, נותר בו רצון יציב זה.

המילה ״תמיד״ שבציץ פירושה במשך כל היום: גם כשהאדם אינו מתבונן, וגם כשהוא עסוק בענייני העולם, רצונו נשאר מכוון אל ה׳.

כך עולה מן האידיאל שקבעו חז״ל: שתורתו תהיה קבועה ומלאכתו עראית. העיקר הוא מטרת העבודה: עובדים כדי שיהיה פנאי לתורה ולתפילה.

כאשר כוונה זו מנחה את כל מעשיו, רצונו הוא ״תמיד לרצון״. קביעות זו באה מכוח משה, העושה את הציץ — האור המקיים את המצח בקביעותו.

משה מגלם את בחינת הדעת, והוא ממשיך את האור מרעוא דכל רעוין אל ה״מצח״, שמכוון כנגד מוח הדעת. כך הרצון הקבוע שבמצח מקבל את חיותו מן המקור העליון ביותר.

ההערה שבסוגריים מזכירה שהדעת עולה למקורה, ובכך מתגלה בה עתיק, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר; אדמו״ר הזקן מפנה לביאור על הפסוק ״היחלצו מאתכם״. בכל נפש יש משהו מבחינת משה, שהוא המיוחד שבין שבעת הרועים.

אבל הפסוק אומר ״על מצח אהרן״. אהרן הוא אהבה רבה, וה״מצח״ שבו הוא ההסכמה שנותרת מן האהבה; שם צריך להיות הציץ, כדי שהרצון יישאר קבוע בלי שינויים.

משה עצמו אינו זקוק לציץ, כי הוא ״מלגאו״ — הדעת עצמה, בחינת הפנימיות. מושגים כמו הסכמה, חיצוניות ורצון אינם שייכים בו; שייכות בו רק בחינת דעת וחפץ, רצון עמוק יותר.

חפץ נעלה מן הרצון, ולכן משה אינו זקוק לציץ; הוא רק עושה אותו עבור מצחו של אהרן. הציץ הוא המענה של הקדושה לעמלק, שגם לו יש ״מצח״.

המצח של עמלק הוא ״מצח אשה זונה״, מצח חצוף כמתואר בירמיהו: גסות ועקשנות, תחושה קשה של ישות עצמית. הוא יודע את רבונו ובכל זאת מורד. הציץ, הנמשך מבחינת הביטול של משה, מבטל את החוצפה הזאת.

הפסוק ממשיך: ״אהרן יישא את עוון הקודשים״ — הציץ מכפר. זוהי המידה האלוקית של ״נושא עוון״, והיא פועלת מפני ששם הוי׳ שבציץ הוא למעלה מבחינת קודש למ״ד, למעלה ממה שהאדם יכול להגיע אליו בעבודתו.

״נושא עוון״ היא אחת משלוש עשרה מידות הרחמים, המכונות בארמית ״שלוש עשרה מידות הרחמים״, ובקבלה — שלושה עשר תיקוני דיקנא. הן הארת שם הוי׳ השני שבפסוק ״הוי׳ הוי׳ אל רחום וחנון״.

שם הוי׳ השני מקביל לפאות, ה״פינות״ של הראש, והראשון — לתיקוני הראש עצמם; הציץ שעל המצח שייך לתיקוני הראש האלה, לרצון כל הרצונות. זהו ההסבר הנוסף שהובטח קודם במאמר.

באמצעות שני השמות מתהוות אצילות ועשר הספירות שלה משלוש עשרה מידות הרחמים, כמאמר הקבלי ״אבא יונק מהמזל״ — אחד מתיקוני הדיקנא. כל זה נמשך באמצעות הציץ, שממשיך מרעותא דכל רעותין, כתר שבכתר, הסתום מכול.