ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך וגו׳ ואתה תדבר…

המאמר פותח בשלושה פסוקים מראשית פרק כ״ח בספר שמות, העוסקים בהכנת בגדי הכהונה. בפסוק הראשון ה׳ אומר למשה: ״ועשית״; בשני חכמי הלב הם שעושים אותם; ובשלישי נאמר רק ״ועשו״, בלי לציין מי יעשה.

אדמו״ר הזקן שואל מדוע אותם בגדים נעשים שוב ושוב בידי שלושה גורמים שונים. תשובתו תהיה שמדובר בשלוש דרגות שבהן נעשים לבושים לאהבת הנשמה: העשייה של משה, זו של חכמי הלב, וזו של כל יהודי, שכן אמירה סתמית בלשון ״הם״ משמעה העם כולו.

״שבעת הרועים״ הם המנהיגים הגדולים הממשיכים חיות אלוקית לכל עם ישראל, ואהרן הוא אחד מהם. ככהן גדול וכמי שמגלם את מידת החסד, הוא ממשיך אהבה רבה — אהבת ה׳ הניתנת לאדם כמתנה מלמעלה, מעבר למה שהוא מגיע אליו בעבודתו שלו. בגדי אהרן הם הלבושים שבהם אהבה זו מתלבשת.

את הפסוק ״ימים יוצרו״ מפרשים כאומר שימיו של האדם נוצרים והופכים לדבר־מה: הם נעשים לבושים לנשמה. הזוהר מפרש באותו אופן את ״ואברהם בא בימים״: הוא נכנס אל ״ימיו העליונים״, שהם לבושי הנשמה.

כל נשמה רוכשת לבושים מן התורה והמצוות שהיא מקיימת. מה שנעשה בכוונה וברצון הלב נעשה לבוש בגן עדן העליון, גן העדן העליון של הנשמות; מעשים שנעשים בלי הממד הפנימי הזה נעשים לבושים בגן עדן התחתון.

לכן הימים נקראים לבושים: מספר הימים הקצוב לכל אדם תואם בדיוק את הלבושים שעל נשמתו לרכוש. לכל יום יש חלק משלו בתורה ובמצוות, שאותו עליו למלא.

אברהם הוא גם אחד משבעת הרועים, ואף הראשון שבהם, וכמו אהרן הוא ממשיך אהבה לכל נשמות ישראל. מכאן עולה השאלה במה נבדלים שני סוגי האהבה.

ישעיהו מכנה את אברהם ״אוהבי״, ולכן מידתו היא אהבה. כדי להסביר את ההבדל, אדמו״ר הזקן מביא את דברי הזוהר שיש שני סוגי חסד: ״חסד עולם״, ו״ורב חסד״, שהיא אחת משלוש עשרה מידות הרחמים.

עיקרון יסודי בזוהר הוא שהתעוררות מלמטה, כלומר מאמץ של האדם עצמו, מעוררת תגובה מלמעלה. אולם עוד לפני שהאדם יכול להתאמץ כלל, צריכה לבוא תחילה התעוררות מלמעלה, בלי שהתעוררה לכך.

ההתעוררות הראשונה מלמעלה מעירה את האדם משקיעתו בהבלי העולם, שטבע האדם נמשך אליהם. היא מעוררת את לבו, כדי שיוכל להתחיל מצדו את האתערותא דלתתא: לעבוד את ה׳ ולהידבק בו.

ההתעוררות הראשונה מלמעלה, שבאה ללא זכאות מוקדמת, היא חסד עולם — החסד הנצחי שעליו מדברים הפסוקים. זו מדרגתו של אברהם: הוא היה מרכבה לחסד זה, מסור לו כולו, כשם שלמרכבה אין רצון משלה מלבד רצון הרוכב.

״חסד לאברהם״ הוא האהבה הטבעית לה׳, הטמונה בלבו של כל יהודי בירושה מאברהם. אלא שהיא מוסתרת ומכוסה על ידי הגוף והנפש הבהמית, שאותם מדמה אדמו״ר הזקן ללבוש שק.

ההתעוררות הראשונה מלמעלה מעוררת את האהבה הטבעית של האדם, עד שהיא משתוקקת להתפשט מלבושיה — הגוף והנפש הבהמית המסתירים אותה — ולדבוק בה׳. היא מניעה אותו לזעוק אל ה׳ מעומק לבו, כפי שנשמתו עושה בטבעה, בלי מאמץ.

ההתעוררות השנייה מלמעלה באה רק כמענה למאמץ של האדם עצמו. היא ממשיכה למטה את ״ורב חסד״, בחינתו של אהרן, הנעלית הרבה יותר מחסד עולם של אברהם.

חסד עולם שייך ל״עולם״ — לסדר של השתלשלות. בסדר הזה כל מדרגה נגרמת על ידי המדרגה שמעליה, ולכן יש לה מידה מסוימת של ערך ויחס אליה.

המשל הוא מהנפש האנושית: השכל מתלבש ברגשות, כך שהאהבה והיראה נובעות מהבנה; הרגשות מעצבים אחר כך את המחשבה, והמחשבה מעצבת את הדיבור. כל שלב מקבל מהשלב שלפניו, הנוכח בו ממש.

״ורב חסד״ עומד למעלה מן ההשתלשלות כולה. זהו אור אין סוף עצמו הנמשך ומתלבש בחכמה ובחסד, ולא תוצאה של סיבה כלשהי בתוך ההשתלשלות.

הופעתה הראשונית של החכמה, ראשית כל מה שמתהווה, היא בריאה ״יש מאין״, שכן אין לאור אין סוף שום ערך והשוואה אליה. את הפסוק באיוב ״והחכמה מאין תימצא״ מפרשים כך: החכמה באה מאין. תיקוני זוהר אומר זאת גם כן: בה׳ כפי שהוא לעצמו אין צדק מוגדר, ואף לא אחת מן המדות.

אין סוף הוא למעלה אפילו מחכמה, הכוח השכלי הנעלה ביותר. ״את כולם עשית בחכמה״ משמעו שבעיניו גם חכמה נחשבת כעשייה בלבד, בדומה לדרגה הנמוכה ביותר של פעולה גשמית.

אם אין ביניהם שום יחס, כיצד אור אין סוף יכול להתלבש בחכמה? הפסוק על השמן היורד על זקנו של אהרן מראה כיצד הדבר נעשה.

זקנו של אהרן, המכונה בארמית ״זקנו של הכהן הגדול״, מסמל את בחינת השערות. השערות צומחות מעודפי המוחין — כאן הכוונה למוח עצמו, מקום משכנם של כוחות השכל. הן תעלות חלולות היונקות ממנו הארה מועטה.

אף שהשערות יונקות מן המוח, אין להן שום ערך ויחס אליו: עיקר החיות של המוח, מקום משכנם של חכמה, בינה ודעת, אינו מתפשט בהן.

ההוכחה לכך היא שגזירת השיער אינה גורמת כאב: חיות המוח אינה מגיעה אל השערות, שיש להן ממנו רק יניקה מועטה ואחיזה בו.

כך גם למעלה: האור המתלבש בחכמה ובחסד אינו בערך למקורו. הוא נמשך מבחינה שהיא ״לאו מכל מדות״ — אור אין סוף כפי שהוא למעלה מכל הספירות.

מה שנמשך למטה ממה שלמעלה מגדר חכמה כדי להוות את החכמה ואת המדות הוא רק זיו והארה מועטה, בדומה לחיות העוברת דרך שערה. ה״שערות״ הן צמצומים רבים ועצומים, המאפשרים רק לניצוץ של הארה לעבור.

משל שני, הפעם מחיי הנפש ולא מן הגוף: האופן שבו חכמה מועברת באמצעות צירופי אותיות הדיבור.

כאשר רב מסביר לתלמידו רעיון חדש, האותיות והמילים שבהן הוא משתמש אינן הרעיון עצמו.

ההוכחה לכך היא שאפשר לנסח את אותו רעיון במילים אחרות לגמרי. המילים דומות לשערות: הרעיון עובר דרכן ונישא בתוכן, אך הן אינן עצם הרעיון.

התלמיד אינו יכול לתפוס ישירות את מחשבתו של הרב, ולכן יש לצמצם את הרעיון למילים כדי שיוכל להגיע אליו. בדומה לכך, אור אין סוף צריך לעבור צמצומים רבים כדי להימשך בחכמה.

מה שמעורר צמצומים אלה, המאפשרים את המשכת ההתגלות, הוא אתערותא דלתתא מצד האדם עצמו. אהבה המכוונת מלמטה כלפי מעלה נענית באהבה מלמעלה, כשם שהפנים משתקפות במים.

הפסוק במלאכי, ״אהבתי אתכם, אמר הוי׳״, מבטא את האהבה העליונה. שם הוי׳ מציין צמצום והתפשטות, ו״האהבה דוחקת את הבשר״: כשם שהאהבה מפנה מקום במקום שנדמה שאין בו מקום, כך האהבה העליונה מביאה את אור אין סוף לצמצם את עצמו, כדי שיוכל להתגלות לאדם.

האתערותא דלתתא של האדם פועלת בשני אופנים: היא מעוררת למעלה את הבחינה של ״רב חסד״, וגם ממשיכה אותה אל תוך נפשו, כך שהוא בא לחוש אותה.

האתערותא דלעילא באה מאהרן, הרועה שממשיך את הגילוי אל כנסת ישראל, השורש הכולל של כל נשמות ישראל. שמו מורכב מאותיות ״נראה״, כמו בפסוק ״עין בעין נראה אתה״: המדרגה שלו היא גילוי גלוי וברור.

המטרה היא שהאתערותא הזו תתגלה בנפש כהתעוררות מורגשת בלב, חיה וברורה כמו ראייה מוחשית. אז תימשך על האדם האהבה רבה שמלמעלה, שהמאמר מסביר בהמשך.

את הציווי לאהוב את ה׳ קוראים, על פי דברי חז״ל ״שיהא שם שמים מתאהב על ידך״, כאהבה שהשפעתה מגיעה מעבר לאוהב עצמו. ״ואהבת״ נחשבת לפועל יוצא, המשפיע על ״זולתך״ וגורם שגם בו תתעורר אהבה.

״זולתך״ הוא האהבה העליונה, אהבת ה׳ — ״אהבתי אתכם״. אהבת האדם לה׳ גורמת לאהבה זו להתגלות בנפשו, כך שהוי׳, האלוקות הנשגבת, נעשית ״אלקיך״ — אלוקה שלך, נוכחת עבורך באופן אישי.

הדרך לכך היא להתבונן ב״ה׳ אחד״. האות ח׳ שב״אחד״, שערכה שמונה, מייצגת את שבעת הרקיעים ואת הארץ, והאות ד׳, שערכה ארבע, מייצגת את ארבע רוחות העולם. יש להמשיך את אחדות ה׳ בכל אלה, עד שהכול נעשה מאוחד וכלול באחד.

אותו מבנה קיים גם בעולמות הרוחניים, עד למדרגות הגבוהות ביותר. שם, ״שבעת הרקיעים והארץ״ הם הספירות הנזכרות בפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה...״, החל מחסד.

״השמים״ — שמים, הנדרש כאש ומים — הם הספירות הרגשיות, ו״לך ה׳ הממלכה״ היא מלכות, בחינת ״ארץ״. כולן נקראות ״לך״, מפני שהן בטלות לגמרי לפניו.

שמו של ה׳ עצמו נשגב ונעלה מכל אלה; רק הודו וזיוו מתפשטים על ״ארץ ושמים״, כלומר, על כל הבחינות שתוארו לעיל. בפסוק הארץ נזכרת לפני השמים, ועל כך מעיר אדמו״ר הזקן שהארץ קדמה לשמים, בלי לפרט כאן.

האחדות נמשכת לתוך העולמות מפני שהוי׳ הוא ״אלקינו״: ישראל הם שמייחדים את שמו וממשיכים את אחדותו למטה, כדי שהאין־סוף יתגלה בעולמות. בלשון הזוהר, הדבר תלוי באתערותא דלתתא.

תיקוני זוהר אומר שאין בה׳ עצמו מידת צדק מוגדרת, ובכל זאת הוא מתגלה באמצעות המידות כדי להראות כיצד העולם מתנהל — ״כפום עובדיהון דבני נשא״.

ההכרה בכך שה׳ מנהיג את העולם בצדק ובמשפט פירושה שהספירות יוצאות מן ההעלם, מן הבחינה של ״לאו מכל מדות״ — ה׳ כפי שהוא למעלה מהן.

הגילוי הזה תלוי במעשיהם של בני האדם למטה. כאשר אדם מתבונן בכל זה לעומק, הדבר מעורר את לבו.

אזי ״שם שמים מתאהב״ באמצעותו: האהבה העליונה שורה בנפשו ומתגלה בה, כך שלבו ״רואה״ אלקות ואינו רק מבין אותה.

מה שממשיך גילוי זה הוא עבודתו האישית של האדם לאהוב את ה׳ ״בכל לבבך״, שהמשנה מפרשת כ״בשני יצריך״. גם היצר הרע צריך להיות כפוף בבחינת אתכפיא, כדי שהלב כולו יהיה אחד ומסור לאביהם שבשמים.

״ועמך לא חפצתי בארץ״ ו״בטל רצונך מפני רצונו״ שבמשנה מבטאים אותו רעיון: אין מקום לרצון מתחרה, ואין ״פוסח על שתי הסעיפים״.

האדם ״מצמצם את עצמו״: מניח בצד את נפשו ואת רצונו בעניינים גשמיים, ומפנה את לבו, רוחו ונשמתו אל ה׳ בלבד.

אזי, כפי שפנים משתקפות במים, האהבה העליונה משיבה לו מידה כנגד מידה ושורה בו. כשם שהוא צמצם את עצמו, כך האהבה העליונה ״דוחקת״ את עצמה באמצעות צמצומים רבים.

באמצעות אותם צמצומים מאיר אור אין סוף בגלוי על נפשו ובשפע רב, עד שהוא מגיע ל״ובכל מאדך״ — אהבה שאין לה גבול. זוהי אהבה רבה, הבאה מלמעלה.

אהבה זו היא למעלה ממה שהנפש יכולה להכיל; היא מביאה לכלות הנפש — כמיהת הנפש עד כדי כלות — ולביטול עצם מציאותה. היא נמשכת באמצעות אהרן, ״שושבינא דמטרוניתא״, המגביה את נשמות ישראל עד המדרגות הגבוהות ביותר.

הפסוקים המצמידים את משה ואהרן בהוצאת ישראל ממצרים, ״על צבאותם״, נדרשים במשמעות של ״למעלה מצבאותם״: אהרן מעלה את הנשמות אף למעלה משורשן.

אהבה גלויה זקוקה לכלי וללבוש שבהם תוכל לשכון, כדי שתבוא לידי ביטוי בפועל.

זהו כלל: אי אפשר לקבל אור בלי כלי. סיום הפסוק על השמן רומז לכך: השמן יורד מזקנו של אהרן ״על פי מידותיו״, כלומר על פתח לבושיו.

״מידותיו״ נקרא כאן במשמעות של לבושיו, כמו לבושו של הכוהן, ״מידו בד״. לבושים אלה הם התורה והמצוות. מכיוון שהאהבה נמשכת מדרגה שלמעלה מכל המידות, היא זקוקה להם כדי שתוכל להיתפס.

אהבה שמקורה למעלה מן החכמה אינה יכולה להיתפס בשכל של נברא. היא יכולה להיתפס רק כשהיא מתלבשת בתורה ובמצוות, שהן רצונו וחכמתו של ה׳, מבחינת ״אתה חכם, אך לא בחכמה ידועה״.

בפסוק ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך״ מודגש עניין האנכי, ה״אני״: גילוי עצמותו של ה׳, ״אני, מי שאנכי״, נעשה רק באמצעות ״הדברים האלה״, התורה. לכן נאמר ״ודברת בם״, ולא בעניינים בטלים.

״ודברת״ קשור ל״ידבר עמים תחתינו״, לשון הנהגה והמשכה. פירוש הפסוק הוא אפוא שיש להמשיך את גילוי האהבה דווקא באמצעות לבוש התורה, ולא באמצעות חכמות אחרות, השייכות לשכלם של נבראים.

לפני ה׳ כל חכמה אחרת היא ״דברים בטלים״; כלשון הזוהר, אין דרכו של מלך לדבר בענייניו של הדיוט. רק התורה, שמקורה בחכמתו שאינה חכמה ידועה, נמצאת למעלה לאין ערוך מכל השגה של נבראים.

לימוד התורה למטה, מאחר שהתורה היא חכמתו של הקב״ה, ממשיך את האהבה העליונה, כך שאור אין סוף מתגלה בחכמה.

זהו הפירוש האמיתי של לימוד תורה לשמה: לשם התורה עצמה, כדי שאור אין סוף יתגלה בחכמה, שהיא מקור התורה, שהרי ״התורה יוצאת מחכמה״.

המשכת אור אין סוף אל החכמה היא הצעד הראשון בבריאה ״מאין ליש״, שכן החכמה היא ה״ראשית״. נדרשת גם המשכה אל המדות, אל ראשיתן — החסד, המדה הראשונה שבונה את העולם.

״עולם ייבנה בחסד״ מלמד שהחסד הוא היסוד של הבניין. המשכה זו באה באמצעות קיום המצוות, שבכללותן נקראות צדקה וחסד.

בפרטיהן מונות מצוות העשה 248, ועליהן נאמר בקבלה שהן ״איברי המלך״. באמצעות כל אחת מהן נמשך למעלה גילוי של אור אין סוף בחסד.

צאצאי אברהם ״שומרים את דרך ה׳ לעשות צדקה״. ה״דרך״ היא הנתיב שבו נמשך גילוי הוי׳ מן ההעלם אל הגילוי.

הסוגריים מסבירים את המשל: כפי שדרך מובילה מעיר אחת לאחרת, כך ההמשכה מובילה מן הנסתר אל הגלוי. ״לעשות צדקה״ פירושו להוות למעלה את הצדקה והחסד.

״צדקה ביעקב אתה עשית״ מתפרש כעשיית צדקה למעלה בידי ישראל. בדומה לכך, ״אל תקרי בניך אלא בוניך״: ישראל בונים את בניין החסד, שעל ידו נבנה העולם.

לכן ישראל נקראת ״תמתי״, ״השלמה אותי״: באמצעות 248 מצוות העשה ישראל משלימים, כביכול, את 248 איברי המלך.

כעת חוזר המאמר לשלוש דרכי העיצוב של הלבושים ומסביר אותן כשלוש מדרגות. הראשונה היא מדרגתו של משה, ששמו עצמו נובע מן ״משיתהו מן המים״.

משה נמשך מן המדרגה הנעלמת שלמעלה מהשתלשלות העולמות — מן ״המים״, שהם מקור התורה. התורה כפי שהיא לפנינו דומה לכד (כ״ד, שערכו בגימטרייה 24) שנשאב מן הים: עשרים וארבעת ספרי המקרא; וכך נאמר על רבקה: ״ותמלא כדה ותעל״.

דברי חז״ל שהתורה היא ״מאורשה״ לקהלת יעקב — בקריאת ״מורשה״ כ״מאורשה״ — שייכים לבחינה הראשונה הזאת. התורה היא הכלה, וישראל הם החתן, הנותן.

ישראל ״נותנים״ לתורה בכך שהם פועלים שאור אין סוף יהיה בחכמה. זהו עניינם של העוסקים בתורה לשמה: הם מביאים את התורה לידי התהוות, כביכול.

כך גם במצוות: ״ועשיתם אותם״ ו״אשר יעשה אותם האדם״ מלמדים שהאדם הוא ״העושה״ את המצוות, בכך שהוא ממשיך אותן.

מכיוון שהאדם ״עושה״ את המצוות, מובן מדוע מברכים עליהן: הדבר דומה לברכות הנישואין. הזוהר אומר שהברכה שורה רק במקום שבו הזכר והנקבה מתאחדים.

כאשר משפיע ומקבל מתאחדים, הברכה נמשכת ממקום גבוה יותר משניהם. כך גם כאשר ישראל מתחברים לתורה ולמצוות כחתן וכלה, נמשכת תוספת ברכה מלמעלה־מעלה.

״זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם״: הברכה באה לאחר החיבור. היא נמשכת ממדרגתו של משה, שלמעלה מהשתלשלות, ולכן ביום שבו הוקם המשכן הביאו אותו אל משה, והוא בירך את העם באמירה: ״ויהי נועם [ה׳] אלקינו עלינו״.

כך גם הברכה על מצווה מושכת את ברכתה ממקום נעלה ביותר. המילים ״ברוך... מלך העולם״ מבטאות שפע רב של ברכה הנמשך מעולם לעולם.

מטרת הברכה היא גילוי מלכותו של ה׳: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. מלכות היא בחינת ״לבוש״.

הפסוק ״ה׳ מלך גאות לבש״ וה״לבוש מלכות״ של מרדכי קושרים שניהם בין מלכות ללבוש. מלכותו של ה׳ מלבישה את חכמתו, את רצונו ואת מדותיו, הנמשכים ומתגלים באמצעותה.

באמצעות מלכות מתגלה תוספת האור שמעל סדר השתלשלות. תוספת זו היא משמעותה של ״ברכה״, שכן ברכה היא תוספת וריבוי.

המדרגה השנייה בעשיית הלבושים היא מדרגת חכמי הלב. הם נקראים ״חכמי לב״ מפני שלבם שלם ואינו חלוק, והוא בטל כולו לפני ה׳; הביטול הוא סימנה של החכמה.

מי שנפרד מה׳ יש לו שני לבבות, החלוקים בין הקדושה לבין רצונותיו שלו; עליו נאמר: ״אשר אתם זונים אחריהם״. חז״ל מלמדים שאדם חוטא רק כאשר נכנסת בו רוח שטות, כלומר, כאשר החכמה הסתלקה ממנו.

על מי שלבו שלם ואינו חלוק נאמר: ״אשר מילאתיו רוח חכמה״. אתערותא דלתתא שלו, הביטול שלו, ממשיכה עליו רוח חכמה כאיתערותא דלעילא.

מכיוון שחכמי הלב בטלים לפני חכמת ה׳ ונעשים לה מרכבה, גם הם עושים את בגדי אהרן ״לקדשו״, בבחינת הקדושה העליונה, הנמשכת באמצעות חכמתו ורצונו.

המדרגה השלישית היא הבחינה הפשוטה של ״ועשו״, המתייחסת לכל ישראל. עליהם לא נאמר ״לקדשו״, אלא רק ״לכהנו לי״.

זוהי עשיית המצוות המעשיות בפשטות, מכוח האהבה הטבעית המסותרת בלבד, בלי המדרגות הגבוהות של שתי הבחינות הראשונות. ואף על פי כן, היא ממשיכה לאהבה לבוש עליון — ״לבוש מלכות״.

״שום תשים עליך מלך״ מתקיים בקבלת עול מלכות שמים בשלמות, בלב ובנפש. מכיוון ש״נעוץ סופן בתחילתן״, המדרגה הנמוכה ביותר קשורה לעליונה ביותר: הלבוש המלכותי הנמשך ממעשה פשוט בא מן הברכה העליונה, כפי שנאמר ״איש אשר כברכתו״.

באמצעות זאת נמשכות אליהם גם המדות העליונות. זהו פירוש ״והם יקחו את הזהב ואת התכלת״ — חומרי הבגדים, המכונים בארמית ״גוונים עליונים״, כלומר המדות האלוקיות.