ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳

המאמר פותח בפסוק המצווה לעשות את הציץ, לוחית הזהב שהכהן הגדול לבש על מצחו, ועליה נחרת ״קודש לה׳״. חז״ל מתארים כיצד המילים היו מסודרות: ״קודש״ יחד עם האות למ״ד — המציינת ״ל־״ במילים ״לה׳״ — בשורה התחתונה, ושם הוי׳ לבדו בשורה העליונה. המאמר יסביר מדוע הקדושה נמצאת ״למטה״ והשם ״למעלה״.

בפסוק הבא נאמר שהציץ נמצא על מצחו של אהרן, ושבאמצעותו הוא ״נושא את עוון הקודשים״ — הקורבנות שבני ישראל מקדישים. אדמו״ר הזקן מבקש להסביר כיצד לוחית זו מכפרת ונושאת את העוון.

הפסוק מסתיים בכך שהציץ יהיה על מצחו ״תמיד, לרצון להם לפני הוי׳״. המילה ״רצון״ מציינת גם רצון במשמעות של כוח הרצון, והמאמר דורש אותה כך: נשיאת הציץ על המצח ממשיכה רצון אלוקי — גילוי של רצון מלמעלה.

לפני שהוא משיב על השאלות, אדמו״ר הזקן מסביר את משמעות המילה ״ציץ״. היא קשורה לשלושה ביטויים המתארים אור המבצבץ או מופיע: ״יציץ נזרו״ (תהילים קלב, יח), ״מציץ מן החרכים״ (שיר השירים ב, ט) ו״נץ החמה״ — הרגע שבו מופיע אור השמש הראשון.

לכן הציץ מסמל הארת אור. אור זה הוא אהבה רבה לה׳, הבאה מלמעלה ולא מכוח מאמציו של האדם עצמו. זו מידתו של אהרן, המתוארת בפסוק בתהילים באמצעות ״זקן אהרן״ היורד: אהבה הנמשכת מלמעלה.

אהרן נמנה עם ״שבעת הרועים״ המפרנסים את עם ישראל באמצעות המשכת אור אין סוף אליו. תפקידו המיוחד בין הרועים הוא להמשיך אהבה רבה זו.

חז״ל לימדו ש״הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים״: יראת ה׳ ואהבתו תלויות בבחירתו ובמאמציו של האדם. ואף על פי כן, יש שני סוגי אהבה. אהבה אחת נולדת מדעת — מהבנתו ומהתבוננותו של האדם — ולכן היא נתונה בכוחה של הנפש עצמה.

האהבה האחרת, אהבה רבה, היא למעלה מדעת: ההבנה אינה יכולה ליצור אותה, והיא באה מלמעלה. המשכתה לעם ישראל היא עבודתו של אהרן כרועה; היא נקראת רעותא דלבא, ״רצון הלב״ — כמיהה עמוקה יותר מרגש שנובע משיקול הדעת.

הדברים מבארים את הפסוק ״לאהבה את ה׳ אלקיכם״. במקום צורת המקור הרגילה ״לאהוב״, התורה כותבת ״לאהבה״, שאפשר לקרוא גם ״אל האהבה״: על האדם להמשיך את לבו אל האהבה העליונה, רצון הלב, ולרצות רק את ה׳ עצמו ולדבוק בו.

המשורר אומר: ״מי לי בשמים״ — אפילו גן עדן העליון, שבו זוכות הנשמות לשכר, אינו נחשב בעיניו, שכן הכול נחשב כלא כלום לפני ה׳. הציטוטים הבאים מתארים את מי שאהבה זו מבקשת: את ה׳ עצמו, שאינו משתנה בעקבות הבריאה, והוא אותו אחד לפני הבריאה ולאחריה.

האהבה העליונה מתוארת בשיר השירים: האהוב ״עומד אחר כתלנו... מציץ מן החרכים״. חז״ל מלמדים שמאז שנחרב בית המקדש עומדת מחיצת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים; מחיצה זו היא שעומדת בינינו לבין האור הגלוי של אהבה זו.

שום דבר אינו יכול להסתיר דבר מה׳, שהרי ״גם חושך לא יחשיך ממך״. לכן אמרו חז״ל שהמחיצה היא ״בין ישראל לאביהם״, ולא ״בין האב לישראל״: המחסום עומד לפני המקבלים, ולא לפניו.

המחיצה היא זו שעליה מצביע ישעיהו: ״עונותיכם היו מבדילים ביניכם [לבין אלקיכם]״. היא מונעת את אור האהבה העליונה, ואף על פי כן ה׳ ״מציץ מן החרכים״ ומן החלונות — פתחים גדולים וקטנים.

הפתחים נוצרים כששוברים את המחיצה באמצעות לב נשבר והרהורי תשובה, הבאים לכל אדם לפי מידתו. דרכם מאיר אור האהבה העליונה, במידה רבה יותר או פחות.

המחסום העיקרי הוא עמלק, שבלעם כינה ״ראשית גוים״, ראש לשבעת העמים שבארץ כנען. התורה אומרת שמלחמת ה׳ בעמלק נמשכת ״מדור דור״, ולכן היא מתקיימת גם עכשיו, אף שאין עמלק גשמי שאפשר להילחם בו.

בנפש, עמלק הוא גאווה גסה וחצופה — העצמי ש״מגביה כנשר״. ממנה צומחות מדות רעות מבפנים ומבחוץ; מבפנים, בחיים הפנימיים של הנפש, גסות הלב, הנטייה לנצח וכיוצא באלה.

כלפי חוץ, עמלק מתבטא באופן שבו האדם נושא את גופו: ברדיפה אחר כבוד, בלבישת בגדים של כבוד ותפארת ובהתנהגות ראוותנית.

לכן נעשו בגדי הכהונה ״לכבוד ולתפארת״: כדי להפוך את הדחף הזה עצמו. לבישת בגדי כבוד בעבודת ה׳ הופכת את הניפוח העצמי של הישות, שהוא כל דרך חייו של עמלק.

התקפת עמלק בזמן משה מלמדת על טבעו: ישראל לא באו להילחם בו ולא נתנו עליו את דעתם.

הוא בא מיוזמתו לפתוח במלחמת חינם, משום שלא היה יכול לסבול את גדולתם של ישראל ואת האותות והמופתים שנעשו למענם; לא היה יכול להסכים לכך שיהיה דבר גדול מלבדו.

אותה תכונה של עמלק קיימת בכל אדם: הוא אינו יכול לסבול שמישהו יהיה גדול ממנו, או לכל הפחות מתעקש שלא יהיה קטן. לכן הוא מתקשט בבגדי כבוד.

אחרי המלחמה בעמלק נאמר בפסוק ״יד על כס י״ה״, כשהמילה ״כס״ נכתבת במקום ״כיסא״ המלאה, ו״י״ה״ במקום השם המלא. מכאן דורשים שכל עוד עמלק קיים, לא שם ה׳ שלם ולא כיסאו שלם. כיסא הוא המקום שבו המלך יושב ונח; הוא מבטא את השראת ה׳ בתוך עמו, ״ושכנתי בתוכם״.

״כיסא״ נכתבת באל״ף, האות שבה נרמזת האליפות — היותו של ה׳ אדון העולם — שכן שם הוא שורה. כשמסירים את האל״ף, מתקבלת המילה ״כס״, הקשורה ל״כיסוי״: נוכחות ה׳ מכוסה במקום להתגלות.

הכיסוי של עמלק חל על שם י״ה, האותיות יו״ד וה״א, המצוי בכל אחד ואחד, כפי שנאמר: ״עוזי וזמרת י־ה״. הפסקאות הבאות מסבירות מה מייצגת כל אחת משתי האותיות הללו.

הה״א, אות המתפרשת לאורך ולרוחב, מייצגת התפשטות: אור אין סוף מתפשט ומקיף את כל העולמות וממלא אותם.

היו״ד, האות הקטנה ביותר, נקודה בלבד, מסמלת את הצמצום — הסתרת אורו של ה׳, ככתוב: ״שם חשך סתרו״. כדי שהאור יוכל להתפשט ולמלא ולהקיף את העולמות, היה עליו לעבור תחילה צמצום, שכן אפילו העולמות העליונים ביותר אינם בערך לאור אין סוף; הם כטיפה לעומת הים.

לכן הצמצום בא תחילה, ולאחריו ההתפשטות. הדבר ניכר בצורת הכתיבה של הה״א הראשונה בשם: הסופר עושה תחילה יו״ד, ואחר כך מותח אותה לרוחב ולמטה.

התבנית של יו״ד וה״א קיימת בכל אדם ומתבטאת בהתבוננות: כיצד ה׳ ממלא את כל העולמות ומקיף את כולם, וכיצד גם כל זה אינו אלא צמצום של אורו, שהרי העולמות אינם בערך אליו.

מהתבוננות כזאת צריך האדם להגיע לאהבת ה׳ ולדבקות בו באהבה העליונה. מבחינת שם הוי׳, זוהי המשכת הווי״ו, כך שהיו״ד וה״א של ההבנה מתגלות כווי״ו וה״א ומורגשות בלב.

עמלק הוא ״כס י״ה״: הוא מכסה על היו״ד וה״א, כדי שלא יתגלו כווי״ו וה״א, והבנת האדם לא תוליד אהבה שתתגלה בלבו.

האדם יכול להבין את כל זאת בלבו ובכל זאת לא להתעורר; אור האהבה אינו מאיר בנפשו, מפני שמחיצת הברזל חוסמת אותו.

העצה מצויה בסיפור מלחמת עמלק: משה אמר ליהושע, ״בחר לנו אנשים״. ״לנו״ פירושו אנשי משה עצמו: רק ״אנשי משה״ יכולים לנצח את עמלק. מידתו של משה באה לידי ביטוי בדבריו ״ונחנו מה״ — ביטול מוחלט והתכללות מלאה באור אין סוף.

התורה כולה נקראת על שם משה, ״תורת משה״, ונאמר: ״תורה ציווה לנו משה״. פירוש הדבר הוא שכל לימוד התורה והעבודה של האדם צריכים להיות ברוחו של משה.

חז״ל אמרו שמי שאומר ״אין לי אלא תורה״, אפילו תורה אין לו. התורה צריכה להיות ״תורת משה״: ללמוד אותה מתוך ביטול גמור לאור אין סוף, ולא לראות בה הישג אישי.

את הפסוק ״ולא תחללו את שם קדשי״ דורשים במשמעות ״אל תעשו חלל, מקום ריק״ — אל תנהגו כאילו יש מקום פנוי מה׳. הגמרא אומרת שמי שהולך בקומה זקופה ״דוחק רגלי השכינה״, כאילו אין מקום לה׳; במקום זאת, על האדם לחיות מתוך ״אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם״.

ה׳ הוא ממש אותו הדבר, בלי שום שינוי: כשם שלפני הבריאה הוא מילא את הכול, ובכלל זה את המקום ממש שבו העולם עומד עכשיו, כך גם עכשיו.

כיצד ייתכן שאין הסתר, כשהעולם מעלים בבירור על ה׳? באמצעות לימוד התורה: התורה באה מן החכמה של ה׳, כפי שנאמר: ״הוי׳ ייסד את הארץ בחכמה״.

אור אין סוף שורה בחכמה משום שהחכמה היא ביטול: המילה נקראת ״כוח מה״, כוח שאינו חש את עצמו כמציאות כלשהי. לכן בכל הלכה או דבר תורה שאדם לומד, מלובשת החכמה.

מאחר שאור אין סוף מלובש באותה חכמה, הלומד בטל לחכמת ה׳ בשעה שהוא לומד. אז שום דבר אינו מסתיר את ה׳, משום שהתורה אינה נראית כדבר נפרד אלא כחכמתו, הבטלה אליו: ״אין עוד מלבדו״.

ישעיהו אומר: ״ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך״. דברי התורה הם דבריו של ה׳ ממש, אור פנימי שהלומד מפנים; ״בצל ידי״ הוא אור מקיף שסובב אותו. כך אור אין סוף שורה עליו ומתגלה בו, בתוכו ומסביבו.

ביטול זה הוא היפוכו של היש של עמלק, תחושת העצמי המנופחת; לכן הוא מנצח אותו במלחמה ושובר את מחיצת הברזל.

לכן ״ועשית ציץ״ נאמר למשה: הוא שעושה את הציץ, את זריחת האהבה רבה, כדי שתציץ מן החרכים ותאיר.

האור זורח דרך חרכים וחלונות — פתחים במחיצה שנוצרים מהרהורי תשובה, הבאים מביטולם של אנשי משה, כמו שנאמר: ״בחר לנו אנשים״.

הציץ עשוי זהב טהור, שמדרגתו גבוהה מזו של הכסף. שני המתכות מסמלות אהבה.

שניהם שייכים לה׳, ״לי הכסף ולי הזהב״, אך הכסף מסמל אהבה קרירה ורגועה, ואילו הזהב מסמל אהבה שהיא ״רשפי אש״. הציץ, שמבטא אהבה גדולה הבאה מלמעלה, הוא מהסוג הלוהט.

החריטה שעל הציץ מסמלת את אותיות התורה. התלמוד מכנה את חותמו של ה׳ ״אמת״, והתלמוד הירושלמי אומר שהאמת היא התורה; לכן אותיות התורה הן חותמו.

התורה שלפנינו, המלובשת בעניינים גשמיים, דומה להטבעת חותם בשעווה: היא אינה מאותו סדר כמו האותיות שבמחשבה או בדיבור, ובכל זאת אלו אותן אותיות ממש, שקיבלו צורה ונעשו גשמיות.

״בצלמנו כדמותנו״ מוסב על התורה שבעל פה, שהיא רק ״דמות״ של החכמה העליונה, כמו רושם של חותם בשעווה.

ובכל זאת, יסודה ״בהררי קודש״: בקודש העליון, בחכמה עילאה המצויה בכל הלכה. באמצעותה נמשך קודש עליון זה כאשר אדם עוסק בתורה ובמצוות — התורה כאור פנימי, והמצוות כלבושים וכאורות מקיפים.

לכן מברכים ״אשר קדשנו במצוותיו״: המצוות ממשיכות קדושה. המשכה זו היא בחינת ״קודש למטה״ שבציץ, שכן הקדושה, נעלית ככל שתהיה, עדיין למטה מבחינת הוי׳.

יש שתי בחינות של הוי׳, כמתואר בשלוש עשרה המידות: ״הוי׳ הוי׳״, כשהטעם מפסיק בין שני השמות. השם הוי׳ מבטא את ההתהוות: ה׳ מביא את כל הנבראים לידי מציאות מאין ליש.

ה׳ מהווה את הנבראים מפני שכך עלה ברצונו. לרצון הזה יש מקור משלו: הוי׳ הראשונה, שהיא ״לרצון לפני״ הוי׳ השנייה, ונקראת ״רעוא דרעוין״, רצון הרצונות.

כלומר, ״ויקרא: הוי׳, הוי׳״ פירושו שהוי׳ הראשון קורא וממשיך את השני, כדי ששלוש עשרה מידות הרחמים ייאצלו ויתגלו; הן המקורות של כל ההוויות ושל כל השתלשלות העולמות. הוי׳ הראשון, הנעלה בהרבה מקודש, הוא רצון הרצונות.

באמצעות התורה והמצוות כמתואר, מתהווים שני הקווים שבציץ: ״קודש למטה״ הוא אתערותא דלתתא, עבודתו של האדם עצמו; ״הוי׳ למעלה״ היא אתערותא דלעילא, שבאה כמענה לה.

מכיוון שהתורה היא חכמתו ורצונו של ה׳, העיסוק בה פועל בדומה להשתקפות במים, שבה פנים משיבים פנים: רוחו של האדם ממשיכה רוח מלמעלה, את הרצון העליון, רעוא דרעוין.

כך מתגלים רעותא דלבא ואור האהבה העליונה שבנפש, בלי מחיצה שתעמוד בדרך, עד שהדבר מתגלה אפילו על ״מצחו של אהרן״.

כדי להסביר את עניין המצח, אדמו״ר הזקן משתמש בגוף כמשל: בגולגולת יש שלושה חללים ובהם שלושה ״מוחות״ — חכמה, בינה ודעת — והגולגולת מכסה אותם.

גם בנפש, המוחין הם חכמה, בינה ודעת. הדעת מקשרת בין חכמה ובינה, כדי שהדבר שהובן יישאר קבוע בחוזקה; לאחר שאדם השיג את גדולת ה׳, הדעת קושרת את נפשו לה׳ לבדו באותו אופן.

בשעת התפילה מתגלה אור אין סוף בשכל, כאשר האדם מתבונן במילים שהוא אומר בסדר התפילות: ״ברוך שאמר והיה העולם״, ״יחיד ומיוחד, חי העולמים מלך״, ״וישתבח שמך״.

הדעת קושרת את האדם לה׳ באמצעות כיסופים ותענוג עזים. אולם כשם שהגולגולת מכסה על המוח, כך המצח, המקביל לדעת, מכסה על הדעת ומסתיר את הגילוי הזה ואת ההתקשרות.

לכן אהבת התפילה דועכת לאחר שהתפילה מסתיימת, ויש לעורר אותה מחדש בכל יום. הפסוק מדבר על ״הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״.

חכמים דורשים את המילה ״היום״ כך שהדברים יהיו חדשים בעיניך בכל יום; כאן הכוונה היא לחדש את האהבה. מאחר שה׳ מחדש בכל יום את מעשה בראשית, גם האהבה מתחדשת.

כאשר אנשים עוזבים את התפילה ופונים, כל אחד, ״זה לכרמו״ — לעיסוקיו שלו — אדם עלול ליפול ולמשוך את לבו אחר הנאות העולם הזה, שרק מרבות ומנפחות את תחושת היש.

הכתוב מכנה כל לב גאה תועבה לה׳, והדבר כולל גם את הסוג החיצוני שתואר לעיל — התנהלות של חיפוש כבוד באמצעות הלבוש. בתלמוד נאמר על הגאוותן שהקב״ה אומר: ״אין אני והוא יכולים לדור כאחת״.

״אין דעת אלקים בארץ״ מתאר אדם השקוע בענייני ארציות, שאין בו דעת אלקים ואין בו קשר אליו. שקיעה מוחלטת כזאת שייכת למדרגה המכונה עכו״ם, ״עובדי כוכבים ומזלות״; את השם הזה מסביר הטקסט כך: הם אומות ומקורות לכל ענייני העולם הזה. לצד ״מקורות״, ייתכן שהמילה המודפסת ״אומות״ נועדה להיות ״אימות״: הכוכבים והמזלות, מושא העבודה, יהיו אז האימהות והמקורות לכל ענייני העולם.

לעומת זאת, בבחינת ישראל יכול אדם לנהוג לפי עצת חכמינו ז״ל לעשות את מלאכתו עראי ומשנית, ולעשותה בקרירות, כאילו הוא כפוי. כפי שמראה המילה ״בחינה״, הטקסט משווה בין שתי דרכים שבהן אדם יכול להתייחס לעולם.

זהו פירוש ״על מצח אהרן״: לאחר התפילה האהבה דועכת, אך רשימו ממנה נשאר במצח, הכיסוי שעל הדעת.

הרשימו הזה הוא החיצוניות של השכל: רצון פשוט להידבק בה׳, בלי ההתבוננות העמוקה של התפילה, אלא הסכמת הלב הנובעת ממה שהאדם הכריע בתפילתו.

הכיסופים והתענוג העזים חולפים, אך נותר רשימו ניכר: רצון והסכמה להידבק בה׳, המותירים את המלאכה עראי וטפלה ואת התורה קבע ועיקר.

הרצון וההסכמה האלה יכולים להימשך כל היום, ולכן נאמר בפסוק שהציץ יהיה על מצחו ״תמיד, לרצון״.

אתערותא דלתתא זו מעוררת אתערותא דלעילא: את הרצון העליון, רעוא דרעוין, ואת התגלות הוי׳, שהיא המקור לשלוש עשרה מידות הרחמים. גילוי זה ״נושא עוון הקודשים״ והופך אותו.

שלוש עשרה המידות, ״רחום וחנון... נושא עוון״, נמשכות מהרצון העליון, והן מתגלות כאשר הרצון נמצא גם במצח. בסוגריים מציין אדמו״ר הזקן את הצד ההפוך: כשם שיש מצח קדוש, כך יש ״מצח אשה זונה״, עז וחסר בושה.

הדבר אינו כך כאשר הרצון מתגלה רק בשכל, בזמן התפילה וההתבוננות, ולא במשך היום כולו.