ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך כו׳

המאמר פותח בשני הפסוקים העוסקים בשמן למנורה: משה מצווה את ישראל להביא שמן זית זך ״אליך״, ואהרן עורך את הנר במשכן, ״מחוץ לפרוכת אשר על העדות״ — הפרוכת שלפני הארון.

השאלה היא: עריכת הנרות והדלקתם הן תפקידו של אהרן, אם כן מדוע יש להביא את השמן ״אליך״, אל משה? המאמר כולו מוביל אל התשובה, שעבודתו של אהרן שואבת את כוחה ממשה.

קושיה שנייה: הפסוק הראשון, העוסק בהבאת השמן אל משה, מכנה את הנר ״תמיד״, ואילו הפסוק השני, העוסק באהרן, אומר רק ״מערב עד בקר״. התשובה מופיעה בסוף המאמר (פסקה 25).

התשובה נפתחת בדימוי קבלי: אהרן הוא ״שושבינה של המטרוניתא״, כלומר של המלכה. המטרוניתא היא השכינה, הנקראת גם כנסת ישראל, והיא המקור שממנו באות כל נשמות ישראל.

הדימוי לקוח מחתונה: החתן והכלה, המובכים כל כך, אינם יכולים ללכת בכוחות עצמם לקראת איחודם; השושבינים מלווים אותם ותומכים בהם.

כך גם הנשמות אינן יכולות להתעלות בכוחות עצמן ולהתכלל במקורן, באור אין סוף. אהרן, בתפקידו כשושבינן, מעניק להן את התמיכה הדרושה כדי להגיע לאיחוד הזה.

השושבינים נחוצים רק בזמן החתונה עצמה; לאחר שהזוג נישא, אין עוד צורך שיתלוו אליו.

בדומה לכך, תפקידו של אהרן שייך ל״יום החתונה״ — רגע החיבור המתואר בפסוק ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״. זוהי שמחה מלמעלה, שמתגלה בנשמות ומשמחת אותן בה׳, השוכן בתורה ובעבודה שלהן; ועבודה זו צריכה להיות בשמחה, כפי שהתורה מזהירה: ״תחת אשר לא עבדת בשמחה״.

השמחה שאהרן מביא נובעת מאור אין סוף עצמו, מקור כל החיים וכל התענוג, המלובש במצוות.

הדבר נרמז בברכה שאומרים על מצווה, ״אשר קידשנו״: אדמו״ר הזקן דורש את ״אשר״ מלשון ״עושר״, כלומר שמחה, כמו בדברי לאה בלידת אשר: ״באושרי, כי אשרוני בנות״. המילה מבטאת שמחה והלל על רוב טובה.

אדם הונח בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״, ואת המילים ״לעבדה״ מפרש אדמו״ר הזקן כמצוות עשה. באמצעות המצוות האדם ״עושה״ את גן עדן: הוא ממשיך לתוכו את זיו השכינה, שהנשמות שם נהנות ממנו.

זיו זה הוא התענוג של הצדיקים בגן עדן, תענוג שאין לו סוף. גדולתו מתבטאת בדברים שנאמרו על אחר, החכם שפרש מדרך התורה: מוטב שיידון, ואחר כך יבוא לעולם הבא.

הטעם הוא שכדאי לשאת את כל ייסורי גיהינום כדי לזכות בתענוג העולם הבא. דברי רבי עקיבא מבטאים אותו רעיון: כשראה כרך גדול של עובדי כוכבים השוכנים ברווחה, צחק, שכן אם טוב כל כך למי שעוברים על רצון ה׳, על אחת כמה וכמה שיהיה טוב לעושי רצונו.

אדמו״ר הזקן מסביר את ההשוואה: ״עוברי רצונו״ מציין את תענוגי העולם הזה, תענוגים שירדו ונעשו גשמיים.

הם לא ירדו בסדר של השתלשלות, מדרגה אחר מדרגה, כפי שקורה בקדושה; הם נפלו בבת אחת ממדרגות קדושה גבוהות, ״מאיגרא רמה [לבירא עמיקתא]״. ואף על פי כן הם רבים, ומכאן שתענוג היורד בסדר הראוי של הקדושה גדול עוד יותר.

תענוגי העולם הזה נקראים ״עוברי רצונו״, מפני שהם ״העבירו את הדרך״: הם לא ירדו בסדר מסודר של מדרגות, אלא נפלו. התענוג שבהם נפל בשבירת הכלים, כפי שמתואר בקבלה: ניצוצות של אור קדוש נפלו לעולמות התחתונים.

״עושי רצונו״ מתפרש כ״מה שנעשה״ וניתן מרצונו העליון, בסדר ירידת הקדושה, אל גן עדן העליון ואל גן עדן התחתון. התענוג הזה הוא בה׳ עצמו, מקור החיים ומקור התענוגים, ולכן הוא נפלא וכולל מיני תענוג בלי קץ.

תענוג גן עדן נמשך מן המצוות, ולכן הן נמשלו לנרות: נר דולק ממלא בית שלם אור וזוהר.

כך גם קיום מצווה ממלא את גן עדן בזוהר. לכן התורה מוכיחה את מי שלא עבדו את ה׳ ״בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״, שפירושו הפשוט הוא: כשהיה לכם שפע מכל דבר.

אדמו״ר הזקן מפרש ״מרוב כל״ כ״יותר מרוב כל״: ״רוב כל״ הם כל תענוגי העולם הבא, והשמחה בקיום המצוות עצמו צריכה להיות גדולה אף מהם.

שמחה גדולה מזו של גן עדן באה לאדם כשהוא מתבונן במילים ״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, על כל שבח מעשה ידיך״.

״השמים ממעל״ הם גן עדן העליון, ו״הארץ מתחת״ היא גן עדן התחתון. כל מה שמשבחים בהם אינו שבח לה׳ עצמו, אלא רק ל״מעשה ידיו״.

למשל, שבח לאדם על כתב יד נאה או על ציור יפה אינו מעיד על חכמתו או על פנימיותו; הוא משבח רק את מה שיצרו ידיו.

בדומה לכך, התענוג והשבח שיש לנשמות בגן עדן, כשהן משיגות אלקות באמצעות הבנתן, הם מסוג זה.

רק ״מעשה ידיו של ה׳״ נמשך אל הנשמות, ולכן הן יכולות להשיגו. זיו זה נמשך מן המצוות, שגם הן נקראות ״מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא״.

המצוות הן ״מעשה ידיו״ של ה׳, מפני שכאשר אנו מקיימים אותן למטה, באה אתערותא דלתתא, וה׳ פועל כביכול באופן מקביל למעלה — אתערותא דלעילא. לכן אומרים חז״ל שהקדוש ברוך הוא עצמו מניח תפילין, ובתפילות היום־יום מדובר עליו כמרפא חולים, מברך את השנים ומכלכל חיים בחסד.

מן ה״עשייה״ האלוקית הזאת נמשך הזיו של גן עדן, והנשמות מתענגות בהשגתו. הסוגריים קושרים זאת לפסוק ״ומעשה ידיו מגיד הרקיע״: גן עדן נקרא ״מתיבתא דרקיע״, ומה שהוא מגלה הוא רק ״מעשה ידיו״.

בהשגה זו יש מדרגות רבות מספור, זו למעלה מזו; לכן יש סוגים רבים של גן עדן, שלכל אחד מהם תענוג משלו.

רבנו הזקן משיב על קושיה: הספרים מדברים רק על שניים — גן עדן תחתון וגן עדן עליון. ואף על פי כן, חז״ל אמרו שלתלמידי חכמים אין מנוחה, אפילו בעולם הבא, משום שהם ״הולכים מחיל אל חיל״ ועולים מדרגה אחר מדרגה.

את הפסוק ״כי כל בשמים ובארץ״ מתרגם התרגום לארמית: ״דאחיד בשמיא ובארעא״ — שאוחז בשמים ובארץ. כלומר, ״כל״ הוא המחבר בין השניים. זהו, אומר אדמו״ר הזקן, העמוד המתואר בספרים, הנמצא בגן עדן ומחבר את גן עדן העליון לתחתון. בנוסח הנדפס נאמר שעולים על ידו ״מגן עדן העליון לתחתון״, אך בזוהר, וכן בתורה אור עצמה ב־100b, מתוארות הנשמות העולות על ידי עמוד זה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון.

יש עמודים רבים כאלה, אחד כנגד כל מדרגה של צדיקים, לפי מדרגתו של כל אחד; ויש עליות רבות, זו למעלה מזו, כמו ״חמישים אלף יובלות״ — ביטוי לסדרה עצומה של עליות.

כל התענוגים שבשני גני העדן אינם אלא זיו הנמשך מ״מעשה ידיו״. עצמותו של ה׳ היא מעבר לכל תפיסה: ״אין מחשבה יכולה לתפוס בו״ כלל, והמלאכים אומרים עליו שהוא ״קדוש״ ומובדל מהם.

לכן האופנים, שהם סוג של מלאכים, מתעלים ״ברעש גדול״ ושואלים: ״איה מקום כבודו?״ — הם אינם יכולים לתפוס אותו. המצוות עצמן, לעומת זאת, הן ״אור הנר״, והזיו של גן עדן אינו אלא זוהר הנמשך ממנו.

המצוות הן מקור הזיו משום שהן נקראות ״איברי המלך״: איברים וכלים שדרכם אור אין סוף עצמו פועל. לכן נאמר על כל מצווה שהיא נעשית ״לפני ה׳״ — ממש בנוכחותו.

הפסוק ״אשר אנכי מצווך היום״ נקרא כפשוטו: במדרגת ״היום לעשותם״, זמן העשייה, אנכי — ״אני״ — הוא עצמותו ומהותו ממש של ה׳, והוא המצווה. המצווה עצמו נוכח בכל מצווה.

לכן השמחה בקיום המצוות צריכה להיות ״גדולה לאלקים״ — לאור אין סוף המלובש ומוסתר בהן — גדולה בהרבה מ״רב כל״, מבחינת ״כל״ האוחז בשמים ובארץ, כלומר בשני גני עדן. וכך אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת [של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא]״.

שמחה זו מתגלה בנפש באמצעות אהרן, המדליק את הנרות כדי שתהיה ״אורה ושמחה״. אהרן הוא אחד מ״שבעת הרועים״ — על פי המסורת הקבלית, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד — המפרנסים את נשמות ישראל בכללותן וממשיכים אליהן אלקות מאור אין סוף.

אהרן, כרועה, ממשיך את האור והשמחה לכל הנשמות, וההמשכה כוללת שני שלבים, המתאימים לשני הביטויים: ״יערוך את הנרות״ ו״בהעלות אהרן את הנרות״. השלב הראשון, ״יערוך״, מתבאר כאן.

״יערוך״ פירושו לקבוע את האהבה בלבו ובנפשו של האדם באמצעות עבודתו שלו: להתבונן בגדולת ה׳ בעומק וביגיעה, ככל שנפשו מסוגלת לשאת. לאחר מכן מוצג השלב השני, ״בהעלות״.

״בהעלות״ היא השמחה הבאה מלמעלה, המעלה את הנפש וקושרת אותה באלקים חיים, מקור החיים והתענוג, הנעלה מעלה מעלה מהשתלשלות. היא נושאת את הנפש אל מעבר למה שביכולתה להשיג בכוחותיה שלה.

אהבה נעלית זו היא ״בכל מאדך״ — אהבה ללא גבול, המתגלית בקריאת שמע. כדי להגיע אליה תיקנו חכמים לומר פסוקי דזמרה לפני קריאת שמע, כדי ש״רוממות אל [תהיה] בגרונם וחרב פיפיות בידם״.

התפילה היא קרב, ולכן פסוקי דזמרה מכינים את הנפש מראש ומחזקים אותה מול כל המכשולים הפנימיים והחיצוניים המעכבים אותה.

לכן נר אהרן דולק ״מערב ועד בוקר״: כדברי חז״ל, ״תחילה חושך ואחר כך אור״. האור והשמחה בה׳ מפציעים בנפש בהדרגה, מתוך החושך.

אהרן מדליק את הנרות דווקא ב״שמן זית כתית״. המשנה מתארת כיצד הפיקו את השמן המשובח ביותר: כתשו את הזיתים והניחו אותם בסל, והשמן הראשון נועד למנורה, והשאר למנחות.

הזית מר. כפי שמספרים חז״ל, היונה שהביאה לנח עלה זית אמרה: ״יהיו מזונותיי מרורים כזית [אך נתונים מידך]״. המאמר מסביר כעת מה משמעות המרירות הזאת וכתישת הזית בעבודת הנפש.

הגמרא אומרת גם שהזיתים גורמים לאדם לשכוח שבעים שנה של לימוד. השכחה שייכת ל״עולם השכחה״, תחום הקליפות — הקליפות שמסתירות את האלוקות.

ה״זית״ שבאדם הוא גופו ונפשו הבהמית, שמקורם בנוגה — קליפה שיש בה תערובת של טוב ורע — ובעור הנחש. כתישתם והכנעתם מפיקות מהם את ה״שמן״, שהוא חכמה.

חז״ל לימדו שכפי שהזית גורם לשכחה, שמן הזית משיב את הלימוד שנשכח במשך שבעים שנה: אותו פרי שגורם לשכחה, לאחר שכותשים אותו, מפיק שמן המשיב את הזיכרון.

השמן משיב את הזיכרון משום שחכמה היא כוח הזיכרון, כפי שרומזת פרשת התפילין ״קדש״, הרומזת לחכמה ומדברת על ״זיכרון בין עיניך״. ה״כתישה״ שמפיקה את השמן היא אתכפיא — הכנעת הסטרא אחרא.

הכנעה זו באה באמצעות מידת ״שארית נחלתו״, שחז״ל דרשו על מי שמשים את עצמו כשיריים. לאדם כזה אין רצון משלו לתענוגות העולם הזה, והוא אינו רודף אחריהם.

מאחר שהוא רואה את עצמו כמיותר, כאילו אין לעולם צורך בו, הוא חש שאין לו עסק עם העולם ועם תענוגותיו.

אדם כזה אינו חפץ לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כפי שאומר בעל התהלים: ״מי לי בשמים [בלעדיך]״? גם הנביא מדבר על ״שארית יעקב… בגויים״.

בפסוק הבא מובטח: ״תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו״. אדמו״ר הזקן מיישם זאת על הנפש: מי שנמצא בבחינת ״שארית״, ועושה את עצמו כשארית, גובר על כל מה שמתנגד לעבודתו וכורת אותו.

הוא גובר באמצעות ״רוממות א־ל בגרונם״ — גילוי רוממות אור אין סוף על נפשו. אך מי שמרגיש את עצמו כ״יש״ נפרד אינו יכול לקבל גילוי זה; עליו אומר ה׳: ״אין אני והוא יכולים לדור [יחד]״.

אור אין סוף שורה רק על מי שבטל. ביטול זה הוא בחינת חכמה, ה״שמן״ הנוצר מכתישת הזית.

השמן, בניגוד לפתילה, נמשך אחר הלהבה ונכלה כולו באור האוחז בפתילה, עד שלא נותר ממנו דבר.

לעומת זאת, מן הפתילה נשאר מעט אפר. כך גם חכמה היא ביטול מוחלט: האדם נבלע כליל באור המצווה, וכך אור אין סוף עצמו מתגלה על נפשו.

באמצעות הביטול מתקיים בנפש אור אין סוף הנמשך מן המצווה. פתילה בלי שמן נדלקת וכבה ברגע; כך גם בלי ביטול אור המצווה אינו מתקיים.

עבודתו של אהרן, בסידור הנרות ובהעלאתם, היא שמחת המצווה, והיא נעשית ״מחוץ לפרוכת העדות״. כדי להסביר את עניינה של הפרוכת, אדמו״ר הזקן מביא את הפסוק: ״כי שמש ומגן הוי׳ אלקים״.

שם הוי׳ מבטא את יחודא עילאה: מנקודת מבטו של ה׳ אין דבר מלבדו, וכל מה שלפניו נחשב כלא וכאין.

שם אלקים מסתיר ומעלים, ולכן העולם נראה כמציאות וכדבר בפני עצמו; ואף על פי כן, ״מלא כל הארץ כבודו״. ההכרה בה׳ בתוך עולם שנראה כמציאות בפני עצמו היא בחינת יחודא תתאה.

אלקים הוא מגן להוי׳, כמו כיסוי לשמש: אור השמש בהיר מכדי שאפשר יהיה להביט בה, והמגן מאפשר לשאת את אורה.

הפסוק אומר: ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש [ובין קודש הקודשים]״. מחוץ לפרוכת, בתחום היחודא תתאה, נמצאות עריכת הנרות ושמחת המצווה, המביאות את ״לבך ירוץ״ לעבר היחודא עילאה.

שמחה זו היא הרצוא של הנפש, הריצה שלה לעבר ה׳, המתעוררת מגילוי אור אין סוף שבמצוותיו. הנפש כוספת וכלה אליו לבדו, ״בכל מאדך״, בשמחה, וזהו ״ובהעלות אהרן״ את הנרות.

מהיכן מקבל אהרן את הכוח להעלות את הנפש, אל מחוץ לפרוכת, עד לאהבה אין־סופית זו? מן האמור בהמשך הפסוק: ״חוקת עולם לדורותם, מאת בני ישראל״.

״מאת״ נקרא כ״מאת״, כלומר מן ה״את״: אל״ף ותי״ו, האות הראשונה והאחרונה, היינו אותיות התורה. כאשר יהודי לומד ומשקיע את לבו ואת נפשו במילים שהוא מבטא באהבה וביראה, הוא נמשך אל אותיות אלה, ששורשן בחכמה עילאה, ״הררי קודש״.

לכן התורה היא האור שמאיר את הנר: נר המצווה הוא כלי לאור התורה, והתורה היא האור והחיות של המצוות. אותיות התורה הן שמעניקות לאהרן את כוחו.

בכוח זה משמש אהרן שושבין, ממשיך אור ואהבה אל הנפש ומביא בה את אור המצווה ואת שמחתה. בלי חכמת התורה הדבר אינו יכול להתרחש, כדברי חז״ל: ״עם הארץ אינו יכול להיות חסיד״.

התורה עצמה מגיעה אל ישראל באמצעות בחינת משה, כפי שמסביר הזוהר על הפסוק: ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״.

הזוהר משיב שעמל התורה שונה, שכן הוא ״למעלה מן השמש״, מעל למדרגת ״שמש ומגן״. שם נמצאת מדרגתו של משה, שהיה ״כבד פה וכבד לשון״.

לימוד התורה אינו באותו אופן של שמחת המצווה, שהיא בבחינת ריצת הלב, מחוץ לפרוכת.

לימוד התורה הוא בבחינת ״שוב לאחד״: באמצעותו מתגלה אחדותו של ה׳ למטה כפי שהיא למעלה, שכן התורה היא ממש דבר ה׳. בעוד ש״רצוא״ הוא כמיהת הנפש כלפי מעלה, ״שוב״ הוא גילוי האחדות העליונה כאן למטה.

התורה היא דברו ממש של ה׳, כפי שנאמר בפסוק: ״ודברי אשר שמתי בפיך״ — דבריי ממש. לכן אמרו חז״ל: ״מתניתא מלכתא״; הלומד מתאחד עם ״דבר ה׳, זו הלכה״, כאילו הפסק יוצא מפיו שלו, כמו מלך.

זוהי מדרגתם של מי שלימוד התורה הוא כל עיסוקם, כמו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו. הסוגריים מסבירים מדוע היו פטורים מן התפילה: התפילה מביאה לביטול, המתבטא בהשתחוויות, וממשיכה אור אין סוף; לימוד התורה שלהם פעל את אותם הדברים.

רבי שמעון אמר: ״בחד קטירא אתקטרנא״ — בקשר אחד אני קשור [להקדוש ברוך הוא]: ביטול שלם באור אין סוף, בבחינת יחודא עילאה. לכן ״ותלמוד תורה כנגד כולם״.

כדי להגיע לביטול זה דרוש ״שמן זית זך״ המובא אל משה, שהוא בחינת חכמה. חז״ל מגדירים את החכם כ״רואה את הנולד״, ואדמו״ר הזקן מפרש שהכוונה היא לראות כיצד הכול נולד כל העת מאין ליש.

בתפילה היומית נאמר שה׳ ״מחדש בטובו בכל יום תמיד את מעשה בראשית״: הבריאה מאין ליש מתרחשת ללא הרף, ולא פעם אחת בלבד.

הדבר כך משום ש״אני הוי׳ לא שניתי״: ה׳ הוא אותו דבר לאחר הבריאה כפי שהיה לפניה. הדבר שמתחדש ומאפשר לעולם להתקיים הוא רק הארה מאורו, ולא עצמותו.

מאחר שהארה הייתה חדלה מלהתקיים אילו לא התחדשה, יש לחדשה בכל רגע. מי שנותן זאת אל לבו מגיע לביטול לפני ה׳; ומכיוון ש״רוח אייתי רוח ואמשיך רוח״, הביטול שלמטה ממשיך מלמעלה את אור אין סוף עצמו על נפשו בלימוד התורה. סיום הדברים בעברית המקורית מקוצר.

כעת מתבאר הפסוק הפותח: ״תצוה״ נקראת מלשון ״צַוְתָּא״ — חיבור והתקשרות. ישראל מתקשרים למשה באמצעות הבאת ״שמן זית זך״, כלומר החכמה והביטול שלהם, תחילה אל בחינת משה.

מן הקשר הזה נמשכת ״חוקת עולם... מאת בני ישראל״: אותיות התורה מעניקות לאהרן את הכוח לערוך את הנרות, כלומר את שמחת המצווה. אותיות התורה נמשכות מבחינת משה, ולכן נאמר בפסוק ״ואתה תצוה את בני ישראל״.

כך מתיישבת השאלה השנייה. בחינתו של אהרן היא ״לבך רץ״, ועליה נאמר בפסוק ״מערב ועד בקר״ — תחילה חושך ואחר כך אור, אור שמאיר בהדרגה, בתוך הזמן.

בחינתו של משה היא ״שוב לאחד״, גילוי היחוד העליון; לכן נאמר עליו בפסוק ״להעלות נר תמיד״ — יחוד שלמעלה מהזמן, שלפניו ״כחשכה כאורה״. ה׳ הוא ״המשווה ומשוה״, ואת השאר משאיר אדמו״ר הזקן להבנת הקורא.