שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה…

1״שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב וגו׳״. יש להבין: מהו ״בתשעה״, [כלומר] ״ביום תשע״? היה ראוי לומר ״בתשיעי״. וכן יש להבין מדוע נאמר ״שבת שבתון הוא״ בלשון זכר, ואילו בפרשת אחרי נאמר ״שבת שבתון היא״.

ושם נאמר ״ועניתם את נפשותיכם, חוקת עולם״, ולא נאמר ״בתשעה לחודש״, כפי שנאמר כאן, בפרשת אמור.

2יש להבין את סיבת ההבדל. כמו כן, לכאורה היה מתאים יותר לומר כאן ״חוקת עולם״, שהרי בפרשת אחרי מפורט כל סדר עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, והיא אינה [נוהגת]

אלא רק בזמן שבית המקדש קיים; ואילו כאן, בפרשת אמור, עיקר הפרשה הוא סדר המועדים, שנוהג גם כיום, כשבית המקדש אינו קיים.

אם כן, דווקא כאן היה מתאים לומר ״חוקת עולם״. מדוע אפוא שינתה התורה וכתבה ״חוקת עולם״ דווקא שם ולא כאן?

והנה נאמר: ״וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל״. יש להבין מה עניין הכפרה על הקודש: וכי חטא, שהוא זקוק לכפרה?

ראו על כך בספר Asarah Maamaros (Maamar Chikkur Din, Part I, chapter 13). כמו כן, [יש להבין] את הכתוב בסוף הפרשה: ״וכיפר את מקדש הקודש״ — מדוע שינתה התורה לאחר מכן ואמרה ״מקדש הקודש״? והנה, תחילה יש להקדים את עניין המצוות בכללותו.

שהרי ידוע שתכלית ירידת הנשמה לעולם הזה היא משום ש״היום לעשותם״ — לקיים את המצוות בפועל. וכמו שנכתב בזוהר על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״: ה״ימים״ הם הלבושים הנוצרים מן המצוות שהאדם מקיים בהם. וכמו שנאמר: ״ימים יוצרו״ וגו׳.

3לכן כל אדם צריך לקיים את כל תרי״ג המצוות, ואפילו את המצוות המיוחדות לכוהנים ולכוהן גדול, באמצעות עיבור או גלגול, משום שאם חסרה מצווה אחת, חסר לבוש אחד וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר, במאמר המתחיל ״הבאים ישרש״ וכו׳.

כדי להבין מהם הלבושים האלה, עלינו להסביר תחילה את האמירה: ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה״ וכו׳.

פירוש: מקורה של הנשמה, כל עוד היא נמצאת במקור שממנו נחצבה, נקרא ״טהורה״, שכן ״טהור״ הוא לשון הארה ובהירות, כמו ״כעצם השמים לטוהר״;

וזאת משום שאז היא בחינת אלקות ממש. לאחר מכן, ״אתה בראתה״ הוא כאשר היא יורדת משם להתלבש בגוף: תחילה היא נמשכת לעולם הבריאה, ואז היא בחינת נברא, יש מאין, כמו שכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״ וכו׳.

לאחר מכן, ״אתה יצרתה״ — בעולם המלאכים. אלה הן בחינות ההשתלשלות, ירידת הנשמה ממדרגה למדרגה, כשלשלת שחוליותיה אחוזות זו בזו וכו׳,

עד ש״נפחתה בי״ בעולם העשיה, והיא מתלבשת בעולם הזה בגוף גשמי. (ראו מה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״ושמתי כדכד״.)

אמנם ידוע שהירידה היא לצורך עלייה, כלומר, למעלה ממקור חוצבה, מבחינת ״טהורה״ הנזכרת לעיל. הדבר נעשה באמצעות קיום המצוות בפועל, כי

בברכת המצוות אנו אומרים ״אשר קדשנו במצוותיו״, ופירוש הדבר הוא שבאמצעות המצוות אנו מתעלים לבחינת קודש העליון,

שהיא למעלה מבחינת טהרה. כידוע, קדושה שייכת לכוהנים, כפי שנאמר: ״וקידשתו״ וכו׳, ואילו טהרה שייכת ללוויים, כפי שנאמר: ״וכך תעשה להם לטהרם: הזה עליהם״ וכו׳.

4וכשם שמעמדם של הכוהנים נעלה מאוד ממדרגת הלוויים, כך בחינת ״קדוש״ נעלית מאוד מבחינת ״טהור״. את העניין הזה נבין לאחר שנקדים הסבר על סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

הנה המחשבה והדיבור שלמעלה הם בחינת ממלא כל עלמין. הדבר דומה לאדם שחושב ומהרהר בעניין כלשהו: מחשבתו מתלבשת באותו עניין וממוקדת בו ממש, והוא מוקף בה (ראו ספר של בינונים, חלק א, פרק ה); וכך גם כשהוא מדבר על עניין כלשהו וכו׳.

כך גם, כביכול, החיות שבעשרת המאמרות — ״יהי אור״, ״יהי רקיע״ וכו׳ — מתלבשת ונתפסת ממש בתוך העולמות כדי להחיותם, והעולמות מקיפים אותה.

וכך גם בחינת החיות והאותיות הנמשכות מן המחשבה — שהרי במחשבה אחת ברא הקדוש ברוך הוא את העולם — נתפסת ומתלבשת בתוך העולמות, שכן נאמר: ״כולם בחכמה עשית״.

בזוהר, פרשת תזריע (דף מג, ע״א, בראש העמוד), מפרשים את הפסוק ״כולם בחכמה עשית״ — בבינה. כלומר, בינה היא בחינת המחשבה העליונה; אלא שהמחשבה מחיה את העולמות הנסתרים שאינם מתגלים, ואילו הדיבור מחיה ומהווה את העולמות המגולים.

(שהרי בינה מקננת בכורסיא, שהיא בריאה; ז״א ביצירה; ומלכות בעשיה. אלו הם שלושים הכלים של אצילות שנעשים נשמה לבי״ע: עשרת הכלים הפנימיים בבריאה, האמצעיים ביצירה, והחיצוניים נעשים נשמה לעשיה. ראו על כך באיגרת הקודש, על הפסוק ״ויעש דוד שם״.)

ואף על פי שנאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״, כלומר, המחשבה אצלו יתברך אינה מתלבשת במהותו ועצמותו יתברך,

ולכן נאמר: ״אני הוי׳ לא שניתי״; ואין הדבר כמו אצל אדם, שמהותו ועצמותו ממש מתלבשות במחשבה, כפי שמוסבר במקום אחר. ואף על פי כן, ״דיברה תורה כלשון בני אדם״.

בדומה לכך במישור הגשמי: מה שאדם מוציא מפיו כדי שאחר ישמע וייחשף אליו נקרא ״דיבור״, משום שהבל הדיבור שבפיו מורגש ונראה כדבר בפני עצמו, נפרד משורשו; ואילו אותיות המחשבה, אף שגם הן

אינן אלא לבושי הנפש, ובכל זאת לא ירדו עד כדי כך שייראו כדבר נפרד. כך גם למעלה: אף שלאמיתו של דבר אין דבר מחוץ לו,

אף על פי כן, בשל הסתרת האור באמצעות ירידות וצמצומים, כדי להחיות עולמות נפרדים הנראים כיש וכדבר נפרד, נקראת החיות הזאת, השופעת בתוכם כדי להחיותם באופן שיהיו לדבר נפרד, בשם ״אותיות הדיבור״, בדומה לדיבורו של אדם וכיוצא בזה.

אבל בעולמות הנסתרים, שהם בבחינת ביטול רב יותר — בדומה למבואר במקום אחר על שתי הבחינות של ים ויבשה, שהן עולם המכוסה ועולם הנגלה — נקראת החיות המתלבשת בתוכם כדי להחיותם בשם ״אותיות המחשבה״.

והנה המלאכים הם מבחינת העולמות הנגלים, ככתוב: ״ויעף אלי אחד מן השרפים״; והם מתהווים מבחינת הדיבור, ככתוב: ״בדבר הוי׳ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם״ וגו׳.

אבל ישראל עלו במחשבה, בבחינת העולמות הנסתרים. לכן נאמר על הנשמה ״טהורה היא״, משום שהעולמות הנסתרים הם בבחינת ״טהורה״,

שהרי עניין ההעלם הוא שמחמת עוצמת האור ורוב בהירותו אין הוא יכול להתגלות; וכמו ״יוצר אור ובורא חושך״, שהחושך למעלה מן האור ורומז לתפילין של ראש, שהן בחינת חב״ד, ואילו ״יוצר אור״ רומז לתפילין של יד.

והדבר דומה, למשל, לאור גדול שעוצמתו כה חזקה עד שהיא מחשיכה את הראייה, ואי אפשר להסתכל בו; וכעניין שנאמר: ״ישת חושך סתרו״ וגו׳.

כך גם כאן: מכיוון ששורש נשמות ישראל הוא מן האור הבהיר והנעלה מאוד, הנקרא בשם טהור, אין הוא יכול להתגלות; והוא נקרא ״עולמות סתומים״, בחינת מחשבה, כנזכר לעיל.

5ב. והנה משם ירדה הנשמה לבריאה, ליצירה ולעשיה, עד שנפלה לעולם השפל והתלבשה בגוף גשמי. ירידה זו היא לצורך עלייה, למעלה מבחינת המחשבה, שהיא בחינת ממלא כל עלמין, כנזכר לעיל, אלא שהיא החיות של העולמות הנסתרים וכו׳.

אבל באמצעות ירידה זו היא עולה למעלה מעלה, לבחינת סובב כל עלמין. (ראו מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״מי מנה״, בעניין ״ומספר את רובע ישראל״.)

פירוש ״סובב״ הוא שהוא מקיף מלמעלה, ואינו נתפס ומתלבש בתוך העולמות, שהרי כל העולמות הם כאין לפניו, כטיפת מים [לצד] האוקיינוס, שהטיפה בטלה ביחס לים הגדול, ואף יותר מזה,

כי קדושתו אינה בערך אליו, וכמו שנכתב במקום אחר; והם אינם יכולים להכילו בתוכם כלל. ומה שנאמר ״ואתה מחיה את כולם״, כלומר שהחיות נמשכת ממנו אל תוך העולמות ממש, אינו אלא זיו והארה בלבד.

אבל אור אין סוף ברוך הוא עצמו אינו נתפס כלל בגדר העולמות. לכן נאמר ״אני הוי׳ לא שניתי״, וכן ״ואתה הוא קודם שנברא העולם״ וכו׳, ללא שום שינוי כלל.

6וזהו [פירוש] דברי המלאכים: ״קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות״. שהרי ״צבאות״ הם הנשמות והמלאכים שבעולמות הנסתרים ובעולמות הגלויים; והם אומרים תחילה ״קדוש״ שלוש פעמים, עד שנעשה ״הוי׳ צבאות״,

שכן ״קדוש״ הוא לשון הבדלה: הוא מובדל בכמה וכמה דרגות של הבדלה, עד שנעשים צבאות, גדודי הנבראים, וכן הלאה.

אולם ״קדוש״ בכתיב מלא ו׳ מורה גם על המשכה — המשכה מבחינת סובב כל עלמין לתוך ממלא כל עלמין. שלוש הפעמים ״קדוש״ הן שלוש המשכות מסוג זה, אל שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה.

7והעניין הוא שלכל נברא יש שני סוגים של חיות. הראשון הוא החיות המתלבשת בפנימיותו, כמו נשמה בגוף, הממלאת את הגוף והוא חי ממנה. חיות זו היא מבחינת ממלא כל עלמין, כלומר החיות המתלבשת בעולמות, כפי שהוזכר לעיל.

הסוג השני הוא החיות הסובבת ומקיפה אותו מלמעלה, שורה עליו ואינה נתפסת בתוכו. על כך אמרו חז״ל: ״על כל עשרה שכינה שורה״. אין זו התגלות ממשית של השכינה אליהם,

אלא השראה השורה מלמעלה בבחינת סובב. ואף על פי כן היא פועלת בהם, שהרי בזכותה תפילתם מכוונת יותר, כידוע וכפי שמבואר במקום אחר וכו׳.

וזהו הטעם שאומרים ״קדוש״ שלוש פעמים — ״קדוש קדוש קדוש״ — לפני ״הוי׳ צבאות״: אלו שלוש המשכות של אור וחיות מקיפים, מבחינת סובב כל עלמין, אל שלושת העולמות בריאה, יצירה ועשיה, כפי שהוזכר לעיל.

אולם גם אור מקיף זה אינו אלא המשכה של הארה בלבד מסובב כל עלמין עצמו; וזהו ״קדוש״ בכתיב מלא, עם ו׳.

אבל סובב כל עלמין עצמו נעלה הרבה מעבר למידה זו, והוא בחינת ״קדש״ בלי ו׳, לשון הבדלה: הוא מובדל ונעלה מכל יחס, כמו שנאמר ״הגבל את ההר וקדשתו״. ושם היא עליית הנשמה באמצעות קיום המצוות בפועל,

כמאמר ״אשר קדשנו במצוותיו״ — בקדש העליון ממש. והיינו משום שהמצוות הן הרצון העליון, ברוך הוא, חכמתו ורצונו ממש; לכן הנשמות מתעלות בהן ועל ידן לבחינת קדש העליון ממש. ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״מי מנה״, שהוזכר לעיל.

וזוהי הירידה לצורך עלייה: שורשה של הנשמה הוא בבחינת ״טהורה היא״, מבחינת ממלא כל עלמין; ועל ידי ירידתה לגוף נאמר ״ואנשי קדש תהיון לי״ — שהם יתעלו לבחינת קדש העליון ממש, שהיא סובב כל עלמין. ראו בזוהר, פרשת משפטים (דף קכ״א ע״א, בסוף העמוד).

לכן אמרו רבותינו ז״ל: ״עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש״ — כדי להמשיך מבחינת הקדושה העליונה, שבה יתעלו הצדיקים, המשכה אל העולמות; המשכה זו נקראת ״קדוש״, כפי שהוסבר לעיל. וזהו הטעם שהמצוות נקראות לבושים.

כלומר, כמו לבוש המקיף את האדם וסובב אותו, ואינו מתלבש בתוכו, כך באמצעות המצוות נמשכת התגלות של אור אין סוף ברוך הוא, שהוא סובב כל עלמין, ומאירה על נשמתו, כך שהיא מתבטלת ונכללת בו. מדרגה זו היא למעלה מההארה המתלבשת בפנימיות, כפי שהוסבר לעיל.

לכן נקצבו לאדם ימיו במספר מסוים, כלומר, לפי מידת ההמשכות שעליו להמשיך כדי להעלות את נשמתו ולקשור אותה באור אין סוף ברוך הוא.

8ג. והכוח הזה שבמצוות נובע מכך שחז״ל אמרו: ״מצוות צריכות כוונה״. הכוונה היא לקיים את מצוות המלך, הקדוש ברוך הוא;

כלומר, בכל מצווה שהוא מקיים, עליו לכוון שהוא עושה זאת כדי לקיים את מצוות בוראו. וכמוזכר בכתבי האריז״ל, אפילו לפני קריאת שמע, [במילים] ״אחד״ ו״ואהבת״, יש לומר: ״הריני מקבל עליי עול מצוות עשה של קריאת שמע״ וכו׳,

אף שהדברים מתיישבים בלב מאליהם, שהרי כשאדם מתבונן בגדולתו של ״הוי׳ אחד״, הוא מגיע מאליו לבחינת ״ואהבת״; בכל זאת עליו לכוון שהוא עושה את כל זאת אך ורק לשם המצווה, מפני שכך נצטווה — להתבונן בגדולתו ולעורר את האהבה. והטעם הוא

שמידת מלכותו יתברך היא למעלה מבחינת התלבשות החיות בתוך הנבראים. הדבר דומה למלך, שעצמותו אינה מתפשטת בכל המדינה; רק שמו נקרא עליהם, והוא בחינת הארה ממנו.

וכשהאדם מקבל עליו את מצוות המלך, שהיא למעלה מהתלבשות החיות בנבראים ומהתפשטותה בהם, דווקא על ידי כך מתעלה נפשו בקודש העליון, שלמעלה מגדר השתלשלות החיות שבתוך העולמות, כנזכר לעיל; שכן תחילתן נעוצה דווקא בסופן.

(שהרי ״אבא יסד ברתא״: מלכות מושרשת בחכמה עילאה, שהיא ממש הקודש העליון, ולכן גם היא נקראת קודש, כפי שנכתב בזוהר, פרשת פינחס

(דף רנ״ד ע״ב), על הפסוק ״כי קודש היא לכם״; ראו שם. היא מושרשת גם בבחינת כתר, ולכן נקראת כתר עליון, שהרי היא כתר מלכות וכו׳

וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״מי מנה״ הנזכר לעיל, בעניין ״אף עשיתיו״; וכן ראו מה שנכתב במקום אחר בעניין דברי שמואל לשאול: ״כי שמוע מזבח טוב״ וכו׳;

ומה שכתוב במאמר המתחיל ״ועתה יגדל נא כוח אדנ-י״: זהו עניינם של ״זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא״, המובאים בתיקוני זוהר, שמדת מלכותו יתברך נקראת ״זרקא״, משום שהיא נזרקת

למעלה מעלה, ויחד עמה הולכת סגולתא, שהיא בחינת ישראל, עם סגולתו, כדי שגם הם ייזרקו אל הקדושה העליונה שלמעלה מהשתלשלות, כנזכר לעיל; וזוהי בחינת סובב כל עלמין, כנזכר לעיל.

(ועיינו במה שכתוב בעניין סגול וסגולה במאמר המתחיל ״נאוו לחייך בתורים״ ובמאמר המתחיל ״אסרי לגפן״. והיינו על שם האהבה הטבעית שירשנו מאבותינו כו׳;

וזהו כעניין ״טהורה היא״, ועל ידי המצוות מתעלים למעלה יותר, לבחינת הקדושה העליונה, כנזכר לעיל. ועיינו במה שכתוב במאמר המתחיל ״וידבר אלקים״ כו׳, ״וארא אל אברהם״ כו׳, ״ושמי״ כו׳, עיינו שם.) וזהו שכתוב: ״אני כברוש רענן״.

ברוש הוא עץ ארז גבוה, ו״רענן״ פירושו כשהוא עדיין רך, כך שאפשר לכופף את ראשו נמוך מאוד. וכשמניחים עליו דבר־מה, לאחר מכן, כשהוא מתרומם מעצמו וחוזר לעמוד זקוף, הוא זורק ומגביה את אותו הדבר למעלה, אפילו מעל לראשו, כידוע.

כך ״אני״, שהיא מדת מלכותו יתברך, היא כברוש רענן: היא ירדה והתלבשה במצוות גשמיות, אך לאחר מכן היא מתרוממת עד רום

המעלות, והיא גם מעלה את האדם המקיים את המצוות, כך שהוא עולה אף למעלה מבחינת מלכות כפי שהיא עודנה למעלה, קודם ירידתה; וזוהי בחינת הקדושה העליונה, סובב כל עלמין, כנזכר לעיל.

9ועל כך נאמר: ״וצדקה תרומם גוי״. כל המצוות נקראות בשם צדקה, כפי שנאמר: ״וצדקה תהיה לנו אם נקפיד לעשות את כל המצווה הזאת״; שכן המצוות מרוממות ומעלות

את נשמות ישראל, מעלה מעלה. ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״השמים כסאי״, בעניין ״והארץ הדום רגלי״. הדבר נכון במיוחד לגבי מצוות לימוד התורה, השקולה כנגד כולן, שכן אותיות התורה נקראות סוסים,

כמו בביטוי ״סוס ורוכבו רמה״: הסוס מעלה ונושא את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע אליו בכוחות עצמו. ואולי זהו גם עניינה של ״זרקא כאבנא בקירטא״, כלומר ״זריקה כאבן בקלע״, שכן האבנים הן אותיות וכו׳. והנה נאמר: ״ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם״.

עיקר עלייתן של נשמות ישראל, כשהן מתרוממות ממדרגת טהרה למדרגת ״ואנשי קודש תהיון לי״, ״קודש ישראל לה׳״, מתרחש בשבת.

אמנם עלייה זו נעשית באמצעות התורה והמצוות, שעליהן אנו אומרים ״אשר קידשנו במצוותיו״; אך גם העלייה של התורה והמצוות של כל ששת ימי המעשה נעשית באמצעות השבת.

10כלומר, יש קדושה תחתונה, שהיא בחינת מלכות עצמה, ויש קדושה עליונה, שהיא חכמה עילאה; והמצוות נקראות מצוות המלך. אולם בשבת מאירה עליית המלכות אל הקדושה העליונה ממש.

וזהו ״כי קודש היא לכם״: עליית בחינת מלכותו יתברך אל מקורה ושורשה, בחינת הקדושה העליונה, שממנה נחצבה, שכן ״אבא יסד ברתא״.

(ועל ידי כך אפשר למצוא סמך למנהג המבואר בפרי עץ חיים, לטבול במקווה בערב שבת: מאחר שהשבת נקראת ״קודש היא לכם״, צריך אפוא שתהיה תחילה בחינת טהרה וכו׳.)

והנה, הטעם לכך שעלייה זו היא בשבת הוא משום שכידוע, שבת פירושה שביתה ומנוחת הרוח,

שכן ״ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ״ באמצעות עשרת המאמרות, ״יהי אור״, שהיא בחינת ירידת הדיבור, ובתוכו המחשבה וכו׳,

כדי להימשך, להתפשט ולהתלבש בתוך הנבראים; ואילו בשבת הדיבור עולה בחכמה עילאה (וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״שובה ישראל עד״). וזוהי בחינת עליית מידת המלכות אל בחינת הקדושה העליונה,

כי ״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״, כנזכר לעיל; וכמשל אדם השובת ונח מעבודתו, שהשכל והמחשבה שלו, שהיו מלובשים במעשה, חוזרים ועולים אל מקורם.

11וזהו: ״ישראל קדושים לה׳, ראשית תבואתו״. ״תבואתו״ מכונה ״דגנך, תירושך ויצהרך״. ״דגנך״ הוא לימוד ההלכות הגלויות לנו; ו״תירושך״:

״נכנס יין יצא סוד״ — זו פנימיות התורה, המכונה ״רזין דאורייתא״; ו״יצהרך״, השמן שצף מעל היין, הוא ״רזא דרזין״. כל אלה נקראים ״תבואה״,

שכן יש תבואת שדה ותבואת כרם, וכפי שאמרו חז״ל: ״זית נמי תבואה איקרי״ וכו׳. וישראל יתעלו לבחינת ״קודש״, שהיא ראשית לתורה.

12הביאור הוא על פי האמור לעיל: בתחילה ישראל נמצאים למטה מן התורה, כמאמר: ״שלושה קשרים נקשרים זה בזה: ישראל בתורה״ וכו׳, שכן ישראל מקבלים מן התורה;

אך אחר כך הם מתעלים למעלה ממנה, כפי שנאמר ״ועשיתם אותם״, וכן ״אשר יעשה אותם האדם״: ישראל הם שממשיכים את אור אין סוף אל בחינת התורה, כך שאור אין סוף מתלבש בחכמה. זהו פירוש הביטוי ״עוסק בתורה לשמה״ — לשם ה׳ ממש, כפשוטו, כפי שמבואר במקום אחר.

וזהו שאמרו חז״ל: בתחילה ״בתורת ה׳ חפצו״, ואחר כך ״ובתורתו יהגה״, שכן התורה נקראת על שמו. וד״ל.

13ד. אבל כל זה אמור כאשר מקיימים את התורה והמצוות. במקרה ההפוך, מי שעובר עבירה ופוגם — אפילו בהימנעות מקיום מצוות עשה, ואפילו מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק — הרי הוא גורם

לחיסרון בהמשכת בחינת הקדושה העליונה; וכל שכן כשעובר על איסור מן התורה או מדברי חכמים: בכך הוא מטמא את נפשו, שהיא בחינת ״טהורה״ וכו׳. וכשם שעל ידי המצוות היא מתעלה מבחינת טהרה לבחינת קדושה,

וזהו עניין ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״ וכו׳: כמו אדם המטיל אבן באמצעות הצרור, המגביה אותה למעלה ממה שטבעה מאפשר; כך היא העלייה על ידי המצוות;

14וכך, להבדיל, על ידי העוונות נאמר: ״ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע״ — היא נזרקת למרחק רב, אל תחום הטומאה,

שהוא רחוק מאוד מאוד מן הבחינה של ״טהורה היא״ וכו׳, כפי שמוסבר במקום אחר, במאמר הפותח במילים ״כי ביום הזה יכפר״.

התיקון לכך הוא ״לדלג שור״ באמצעות תשובה: להמשיך מבחינה גבוהה אף יותר מן הקדושה העליונה, ובכך להשלים את כל הפגמים והחסרונות שנוצרו בקודש;

וזה נעשה באמצעות הכהן הגדול, שנכנס ביום הכיפורים לבית קודש הקודשים; שכן בחינת קודש הקודשים נעלית מאוד מאוד אפילו מן הקדושה העליונה, כפי שנאמר בזוהר בסוף פרשת משפטים (דף קכ״א ע״א, בסוף העמוד):

שהרי החכמה, שהיא בחינת הקדושה העליונה, ״יוצאת מן המקום הנקרא קודש הקודשים״. וזהו פירוש ״והחכמה מאין תמצא״.

ראו עוד בזוהר בראשית (דף מ״ה ע״א בסוף העמוד וע״ב), ובפרשת פקודי (דף רס״א), וכן בפרשת יתרו (דף ס״ז ע״ב),

בעניין ״יש מלך למעלה, שהוא סוד קודש הקודשים, ותחתיו יש כהן״ וכו׳, ״הנקרא גדול״ וכו׳; ועיינו בפירוש הרמ״ז שם. וזהו עניין ״המלך הקדוש״ שאומרים בעשרת ימי תשובה.

ביאור העניין הוא שהקדושה העליונה היא בחינת סובב כל עלמין, שאינה מתלבשת בעולמות אלא סובבת ומקיפה אותם; לכן היא נקראת קודש, כפי שהוסבר לעיל.

אך באמת, גם בחינת סובב כל עלמין אינה בערך למהותו ועצמותו ית׳, שאינו בגדר עולמות כלל — לא בבחינת סובב

ולא בבחינת ממלא. וזהו פירוש ״ולא נערוך אליו קדושתו״: אפילו בחינת הקודש העליון אינה בערך אליו כלל.

15ראו את המבואר במאמר הפותח במילים ״ועשית ציץ זהב״, בעניין ״קודש למ״ד מלמטה והוי׳ מלמעלה״: מדרגת ״קודש למ״ד״ עדיין נחשבת למטה ביחס לשם הוי׳ שלמעלה וכו׳; עיינו שם. לכן הוא נקרא ״קודש הקודשים״, מפני שהוא מובדל ונעלה אף ממדרגת סובב כל עלמין, שהיא בחינת ״קודשים״.

16כמו שנאמר: ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים״. ועל ידי המשכה מבחינת קודש הקודשים מתמלאים כל החסרונות,

מפני שמדרגת קודש הקודשים היא זו ש״ממלאת את כל השמות״ ונקראת ״שלמות הכול״; בדומה למעיין שנחסם ולנהר שחרב ויבש, שחופרים בעומק רב יותר וכו׳, כפי שמבואר במקום אחר.

וזהו ״וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל״: שימשיך וימלא את כל הפגמים שנעשו במדרגת הקדושה העליונה מחמת טומאות בני ישראל, כנזכר לעיל. ראו בזוהר, חלק ב׳ (דף קפ״ה ע״ב ודף רי״ט ע״ב).

והנה, לאמיתו של דבר, גם עכשיו התשובה מועילה לכך, כדברי חז״ל: ״יש קונה עולמו בשעה אחת״. הטעם הוא שהעולם הזה הוא עולם של תמורה, שבו האדם יכול לשנות מיד, ברגע אחד, את דרכו מרע לטוב;

שהרי אמרו חז״ל: ״תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה״, שכן בוודאי עשה תשובה. אין הדבר דומה לעולם הבא, שבו הכול מתרחש בהדרגה, כפי שראוי על פי

הדין: תחילה צריך לעבור בכף הקלע, אחר כך בגיהינום, לאחר מכן בגן עדן התחתון ולבסוף בגן עדן העליון; שכן העולם הבא הוא בחינת זיו השכינה, ואי אפשר לקבל את האור ואת הזיו אלא בהדרגה.

אבל בעולם הזה נמשכת הארה מבחינה שלמעלה מכל ההשתלשלות, והוא המשווה ומשווה קטן וגדול, משום שלפניו כחשכה כאורה;

וגם ״חושך לא יחשיך״, כידוע, וכפי שמבואר במקום אחר במאמר המתחיל ״צו את בני ישראל״ וכו׳, ״את קרבני לחמי״ וכו׳.

17הטעם הוא שעולם הבא נקרא ״עולם ברור״, שבו כבר נתברר כל דבר והגיע למקומו, ואי אפשר שיהיה שינוי מזה לזה; לא כן בעולם הזה,

שעדיין לא הסתיים בו הבירור, שורה בו בחינת המברר, והוא כל־יכול לשנות מרע לטוב וכו׳.

18לכן נאמר: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״. ״שמים״ ו״ארץ״ הם גן עדן העליון וגן עדן התחתון; וגם ״עמך״ הוא בדומה למה שנאמר,

״כי עמך מקור חיים״: ״מקור חיים״, שהוא זיו השכינה המאיר בגן עדן, נקרא ״עמך״, שכן הוא טפל ובטל אליו יתברך.

ובכל אלה אין לי חפץ, אלא בעצמותו יתברך דווקא, שהרי הוא כל יכול, כנזכר לעיל. אך אף על פי כן, אמרו חז״ל: ״עבר אדם על לא תעשה ושב — תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר״,

מפני שהמשכה זו באה מבחינת קודש הקודשים, וזו בחינת יום הכיפורים, שבו נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים.

19כעת, סדר עבודתו של הכהן הגדול הוא שהוא נוטל את דם הפר ואת דם השעיר ומזה כנגד הארון, בין הבדים; שהרי בארון מונחים הלוחות, שעליהם כתוב ״אני״.

ו״לא יהיה לך [אלוהים אחרים]״: ״אנכי״ כולל את כל מצוות העשה, ו״לא יהיה לך״ כולל את כל מצוות לא תעשה. והעלאת הדם לשם מכפרת על כל הפגמים שנעשו בקודש.

שכן הנפש האלקית שבאדם אינה חוטאת כלל מצד עצמה; רק הנפש הבהמית היא הנפש החוטאת, ועוונותיה מתכפרים באמצעות הקרבת דם הקרבנות.

שכן בעלי החיים, בשורשם, נעלים מבחינת האדם; וכמאמר חז״ל: ״אחור וקדם צרתני״ — ״אחור״, במעשה בראשית. שהרי תחילה נאמר: ״תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש״ וכו׳.

20ואחר כך נאמר ״נעשה אדם״ וכו׳. הדבר ידוע גם ממה שאנו רואים במציאות הגשמית: האדם ניזון ומקבל חיות מן הדומם, הצומח והחי;

שהרי הארץ, שהיא בחינת הדומם, הנמוכה ביותר במדרגה, היא שממנה יוצא לחם, והיא נעשתה אבן הפינה לצומח, לחי ולמדבר.

21וכך גם הצומח והחי ביחס למדבר: האדם מקבל מהם חיות, והם אף מוסיפים דעת באדם. כך מצאנו אצל רב נחמן, כששאלו אותו על ״חמישה בקר״ ו״חמישה חצאי בקר״, והוא אמר: ״עדיין לא אכלתי בשר שור״ וכו׳.

״יין וריח מפקחים אותי״. נמצא שבאמצעות אכילת בשר שור קיבל עניין גדול בתורה — אותה הלכה שהוזכרה לעיל.

והטעם לכך הוא ששורשם במקום גבוה ונעלה מאוד; אלא שהם נפלו וירדו מטה מטה, עד שנעשו למטה מן הדעת, שהרי לבהמה אין שכל.

אבל שורשה למעלה מן הדעת, וכשהיא מתבררת, היא מוסיפה לאדם כוח וחיות ונותנת לו דעת וכו׳.

וכך גם עניין ההזאה: מוציאים את דם הפר והשעיר, שהוא עיקר החיות הפנימית שלהם, ומעלים אותו עד למקום הלוחות והארון. אז נמשכת השפעה ממקום גבוה ונעלה מאוד, והיא מכפרת ומשלימה את כל הפגמים שנעשו בקודש וכו׳.

(עניין ההזאה הוא עניין התשובה בכוח יתר, והוא על דרך מה שהוזכר לעיל בעניין זרקא, וכפי שנתבאר במקום אחר בעניין הדילוג וכו׳. ובאמצעות זאת נמשכת גם מלמעלה בחינת ״וזרקתי עליכם מים טהורים״, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, כידוע.)

225. כעת, לאור כל האמור, יובן עניינו של ״שבת שבתון״. זהו בדומה למה שנאמר: ״עולת שבת בשבתו״.

כשם ששבת, ביחס לששת ימי המעשה, היא עליית העולמות, המתעלים למעלה נעלה ביותר, כך בחינת שבת שבתון ביחס לשבת היא בחינת השבת של השבתות של כל השנה.

ראו בזוהר, בסוף פרשת אחרי (עט ע״ב). זוהי בחינת קודש הקודשים, שהיא בחינת יום הכיפורים; שהרי שבת נקראת ״קודש״,

אבל ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, שהוא מקור כל בחינות הקודש; הוא ״שלימו דכולהו״ ו״ממלא כל שמהן״, כפי שהוזכר לעיל. זוהי בחינת שלוש עשרה מידות הרחמים שמתגלות ביום הכיפורים, שהן נעלות ביותר, ומהן מקור הסליחה והמחילה, כידוע.

23והנה, כאן נאמר ״שבת שבתון הוא״ — בלשון זכר, וגם נאמר ״ועניתם... בתשעה״; ואילו בפרשת אחרי נאמר ״היא״ — בלשון נקבה, ולא נזכר ״בתשעה״ אלא רק ״ועניתם״, ללא ציון נוסף.

ההסבר הוא שהדברים תלויים זה בזה. משמעותו של ״הוא״, לשון זכר, היא שישראל נמצאים במדרגת הזכר,

והם המשפיעים וממשיכים בכוחם את גילוי ההארה הזאת; בדומה למה שנאמר לעיל בפירוש ״קודש ישראל לה׳, ראשית תבואתה״ — שישראל הם הראש והמקור לתורה; וכמו שנאמר ״ועשיתם אותם״, כנזכר לעיל.

וזהו על ידי ״ועניתם את נפשותיכם בתשעה״. לכאורה, היה צריך לומר ״בתשיעי״; אך משמעות ״בתשעה״ היא שהכוונה לכל תשע המדות שבנפש, וכולן צריכות להיות במצב של אתכפיא ואתהפכא.

לכן מצווה להתענות בכל תשעת הימים, המקבילים לתשע המדות, כידוע. זהו עניין הנסירה: בכל יום ננסרת מדה אחת. משמעות הנסירה היא להפריד את מדות הנפש האלקית ממדות הנפש הבהמית, כדי שלא יהיו דבוקות בהן ונמשכות אחריהן.

וזהו עניין התענית: המזון והשובע מחברים את הנפש הבהמית עם הנפש האלקית, ככתוב: ״וישמן ישורון ויבעט; שמנת, עבית...״ וגו׳;

ואילו התענית מחלישה את כוחה של הנפש הבהמית, וכך האדם מגיע לידי הכנעה ולהיפרדות ממדותיה. בכך הוא מעורר למעלה פעולה דומה: שהגבורות יינָסרו ויישארו החסדים הטובים וכו׳; ולאחר מכן, באמצעות כך, גם הגבורות עצמן יומתקו.

24ראו גם מעט מעניין זה במה שנכתב על הפסוק ״כי אברהם לא ידענו״, ובביאור לפסוק ״אני ישנה״, בעניין ״אחותי״.

ועוד: הצום מעורר רצון ונקרא ״יום רצון״, כידוע. הטעם לכך הוא שדווקא באמצעות הצום נמשכת הארה מלמעלה למטה;

שכן עניין האכילה הוא העלאת החיות מלמטה למעלה: המאכל נכנס לקיבה, מתברר ונעשה דם וכו׳,

עד שהוא נעשה לחיות עבור המוח; כל התהליך הוא העלאה מלמטה למעלה. גם למעלה מדובר בבירורים ובהעלאת הניצוצות מלמטה למעלה, כידוע.

אבל בצום, כשהאדם אינו אוכל כלל, התפשטות החיות שלו היא בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה: המוח עצמו משפיע חיות לכל האיברים מלמעלה למטה.

גם למעלה מתעוררת בעקבות זאת התגלות של אור וחיות מלמעלה למטה, היינו מבחינת י״ג מידות הרחמים, שהן מקור החיים, שלמות הכול, וממלאות את כל השמות, כנזכר לעיל. וביום הכיפורים מתגלה רעוא דכל רעוין, רצון כל הרצונות.

25והנה, כאשר ישראל נמצאים במדרגה נעלית, כך שהם מקיימים ״ועניתם בתשעה״ בתשע הבחינות שבנפש שהוזכרו לעיל, וכולן נפרדות מן המדות הגשמיות של נפש הבהמית,

אזי בחינת ״שבת שבתון״ המתגלה ביום הכיפורים נקראת ״שבת שבתון הוא״, בלשון זכר. לעומת זאת, כאשר אינם עושים תשובה מעומק הלב במידה כזאת, שתביא אותם לבחינת ״ועניתם בתשעה״ וכו׳,

אף על פי כן, בחינת ״שבת שבתון״ נמשכת באמצעות אתערותא דלעילא; אז נאמר ״שבת שבתון היא״, בלשון נקבה, בדומה לכך שכאשר זריעת האיש קודמת, נולדת נקבה.

26(ראו את הנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״והיה מספר בני ישראל״.) לכן בפרשת אחרי, שבה לא נאמר ״ועניתם... בתשעה״, נאמר ״שבת שבתון היא״; ולכן נאמר שם ״חוקת עולם״, שכן בחינה זו היא בוודאי חוקת עולם.

אלא שכאשר ישראל נמצאים במדרגה נעלית, באופן של ״ועניתם בתשעה״, נמשכת בחינת ״שבת שבתון הוא״, על דרך ״אשה מזרעת תחילה יולדת זכר״; כלומר, אז נמשכת התגלות ממדרגה נעלית עוד יותר. וזהו שנאמר ״וכפר על הקודש״.

27ובסוף הפרשה כתוב: ״וכפר את מקדש הקודש״. הדבר מתאים לשתי המדרגות של ״שבת שבתון הוא״ ו״שבת שבתון היא״.

כלומר, כאשר ההמשכה היא בבחינת ״הוא״, לשון זכר, כוחה של המשכה זו יפה לכפר גם על הפגמים שבקודש עצמו, שהוא חכמה עילאה ממש.

אבל כאשר ההמשכה היא בבחינת ״היא״, אין היא מכפרת על הפגם שנוגע, כביכול, בבחינת הקודש עצמו, שהיא חכמה עילאה, אלא רק על ״מקדש הקודש״, שהיא בחינת בינה המקבלת מחכמה.