ביאור מעט ע״פ שבת שבתון כו׳

הכותרת מבשרת על ביאור קצר של ״שבת שבתון״, שם שהתורה נותנת ליום הכיפורים. התורה אומרת זאת פעמיים, בכינויי גוף שונים: פעם אחת ״הוא שבת שבתון לכם״, ופעם אחת ״היא שבת שבתון לכם״; המאמר מתקדם לקראת הסבר של שני הנוסחים.

המאמר פותח בעיקרון: הנשמה יורדת לגוף כדי שתוכל לעלות למדרגה נעלית יותר. לפני הירידה היא בבחינת ״טהורה היא״ — מילים מתוך ברכת הבוקר: ״אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא״; באמצעות החיים בגוף היא יכולה לעלות לבחינת ״קודש״, כפי שנאמר: ״ואנשי קודש תהיון לי״ (שמות כב, ל).

״פרי עץ חיים״, חיבור מתורת האר״י על התפילה והמצוות, מסביר בהקדמתו שהתורה והמצוות ממשיכות אור מעבר למידה שנקצבה בבריאה. תוספת האור הזאת היא שמצדיקה את ירידת הנשמה.

מאמר מקביל, על הפסוק ״ושמתי כדכד שמשותיך״ (ישעיהו נד, יב), מסביר שהנשמות באות מפנימיות הכלים של הספירות, והמלאכים מחיצוניותם. כעת אדמו״ר הזקן מבאר מה משמעותם של ״כלים״ באצילות, העולם העליון ביותר.

באצילות, מידה כמו חסד היא עצמה ה״כלי״; תיקוני הזוהר (פתח אליהו) מתאר את הספירות כאיברים: ״חסד — זרוע ימין״. האור שבתוכן הוא הקב״ה עצמו, שעליו נאמר באותו קטע שהוא ״אינו מכל המידות הללו כלל״.

אף על פי כן, הכלים דאצילות הם אלקות ממש, כפי שאומר תיקוני הזוהר: ״הוא וכליו אחד״. לכן נשמה ששורשה שם נקראת ״טהורה״, מילה שאדמו״ר הזקן מפרש כ״בהירה״ או ״מאירה״: אצילות אינה מסתירה את קדושת ה׳, בניגוד לבריאה, יצירה ועשיה, שעליהן נאמר ״ומשם ייפרד״ (בראשית ב, י) — הנקודה שממנה ולמטה הדברים מתפצלים למציאות נפרדת.

העלייה לבחינת ״קדוש״ היא עלייה אל אור אין סוף, שלמעלה אפילו מכלי אצילות. במאמר שבתורה אור על הפסוק ״זכור את יום השבת לקדשו״ מתוארת עלייה זו כמעבר מאחדות של ״הוא וכליו״ — ה׳ מאוחד עם הכלים — לאחדות של ״הוא וחיותיו״ — ה׳ מאוחד עם האורות.

הכתוב מדבר על ״טהרה״ ביחס ללוויים ועל ״קדושה״ ביחס לכוהנים. הזוהר בפרשת שמיני קושר את הכוהנים לחכמה ואת הלוויים לבינה: השמן שהכוהנים יורשים בא מצד המחשבה, והיין של הלוויים מצד אמא.

מובאים מקטעי זוהר נוספים, בפרשות בהעלותך וקורח, לאותה נקודה. מכאן עולה קושי: נאמר שהנשמות באות מן הכלים ועולות אל האור, אז כיצד ״טהרה״ ו״קדושה״ הן בינה וחכמה, ששתיהן ספירות?

התשובה באה מעץ חיים: שלוש דרגות הנשמה התחתונות של אצילות — נפש, רוח ונשמה — הן ״אורות״ בהשוואה לעולמות שמתחתיהן, אך ״כלים״ ביחס לחיה דאצילות. אם דבר נחשב אור או כלי תלוי במה משווים אותו. בהערת קה״ת מצוין שבדפוסים המצויים של עץ חיים הקטע מופיע במספור אחר.

חיה דאצילות היא חכמה עילאה, החכמה העליונה. ביחס אליה אפילו בינה, דרגת הנשמה, נקראת ״בית גופני״ לחכמה; לכן בינה מתאימה ל״טהרה״ — הכלים, וחכמה ל״קדושה״ — האור.

כך מתבאר הצמד ״חיותיו וכליו״: הכלים הם נפש, רוח ונשמה דאצילות, והחיות היא חיה, שהיא בחינת חכמה. שלושת הכלים הללו יוצרים בתוך עולם האצילות את הבריאה, היצירה והעשיה שלו — מדרגה נמוכה יותר בתוך העולם העליון.

חיה, כלומר חכמה, היא ״האצילות שבאצילות״. באדם, השכל מאוחד כל כך עם הנפש, עד שהנפש נקראת על שמו — ״נפש המשכלת״; לעומת זאת, מחשבה, דיבור ומעשה הם רק לבושים שהנפש מתלבשת בהם.

בחינת חיה נדונה בהרחבה בביאור של לקוטי תורה על הפסוק ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה״ (Exodus 20:1). כל זה מבהיר את משמעותה של ״ירידה לצורך עלייה״: מן הכלים אל האור, מ״טהור״ ל״קדוש״.

מיד לאחר ״טהורה היא״ נאמר בברכת השחר: ״אתה בראתה״. אדמו״ר הזקן מפרש זאת בשני שלבים: תחילה נשמות ישראל מושרשות במחשבה האלוקית, שהיא בריאה; ובתוך אצילות, זוהי בינה, הבריאה שבאצילות, שבה הן עדיין בבחינת ״טהורה״.

רק לאחר מכן פירוש ״אתה בראת״ הוא בריאה ממש, עולם הבריאה, כפי שאומרים המקובלים: ״בינה מקננת בכיסא״ — והכיסא הוא עולם הבריאה. המאמר על ״מצה זו״ משווה בין המוחין של אמא (בינה), שהם מקורו של סדר ההשתלשלות, לבין המוחין של אבא (חכמה), שהם למעלה מסדר זה.

העלייה ״ממלא כל עלמין לסובב כל עלמין״ פירושה כך: הדרגות באצילות, מבינה ולמטה, נעשות כל אחת נשמה לעולם נמוך יותר — בינה בבריאה, ז״א ביצירה ומלכות בעשייה. שלושים כלים של אצילות — עשרה פנימיים, עשרה אמצעיים ועשרה חיצוניים — מחיים את בריאה, יצירה ועשייה; עשרת הכלים הפנימיים נמצאים בבריאה.

הכלים האמצעיים מחיים את עולם היצירה, והכלים החיצוניים מחיים את עולם העשיה; איגרת הקודש דנה בכך באיגרת העוסקת בפסוק ״ויעש דוד שם״ (שמואל ב׳ 8:13). התלבשות האצילות בעולמות היא ממלא כל עלמין, והיא שורש הנשמות לפני ירידתן לגופים.

הנשמות באות מכלי האצילות, המחיים את העולמות. עלייתן להיות ״אנשי קודש״ היא אל חכמה עילאה, שאינה מתלבשת בעולמות התחתונים ולכן נקראת סובב כל עלמין; בינה ולמטה נכנסות לעולמות, ואילו החכמה מאירה באצילות.

מנקודת מבטם של העולמות התחתונים, האצילות כולה נקראת סובב כל עלמין. המאמר על ״מי מנה עפר יעקב״ (במדבר 23:10) דן בכך בביאור ״את רובע ישראל״.

כאן מבחינים בין שתי מילים לציון קדושה: ״קדוש״, עם ו׳, ו״קדש״, בלי ו׳. ״קדוש״ הוא מלכות דאצילות הבוקעת את המסך המפריד בין אצילות לבריאה ונעשית עתיק, הליבה הטרנסצנדנטית, של בריאה. זו הארה של סובב כל עלמין ביחס לבריאה, למעלה מן האור הממלא אותה.

כך הדבר בכל אחד מהעולמות: יש עתיק של יצירה ועתיק של עשיה. כל בחינה כזאת של ״קדוש״, בתוספת ו׳, היא רק הארה שנמשכת, ואילו הקודש העליון הוא חכמה עילאה עצמה.

חכמה עילאה מאירה רק באצילות עצמה. בעץ חיים נאמר שנקודת המלכות של אצילות, שבקעה את המסך כדי להיות עתיק לבריאה, כבר אינה בערך לאצילות; בהערת קה״ת מצוין שהמקום במהדורות הנוכחיות הוא פרק 6 בשער העוסק בסדר ארבעת העולמות.

לפי דרך שנייה, גם קודש וגם שלוש פעמים קדוש נמצאים בתוך אצילות עצמה. לאצילות יש ארבע מדרגות משלה — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה — והמדרגה העליונה שבה, חכמה עילאה, נקראת חיה.

לפי קריאה זו, חכמה היא הקודש העליון, ובינה היא הבריאה שבאצילות ומקור ה״טהרה״. משום כך הלויים, שמקורם בבינה, ״נטהרים״ (במדבר ח, ז). ז״א ונוקבא הם היצירה והעשייה שבאצילות.

שלושה אורות מקיפים מן הקודש העליון שורים על בינה, ז״א ונוקבא, והם שלוש הפעמים ״קדוש״ שב״קדוש, קדוש, קדוש״ של המלאכים (ישעיהו ו, ג). עץ חיים מלמד שבחינת חיה עצמה כוללת את כל חמש מדרגות הנשמה; הערת קה״ת מציינת שהמקום במהדורות הנפוצות הוא שער המוחין, תחילת פרק ה וסוף פרק ז.

נפש, רוח ונשמה שבחיה מתלבשות בבינה, בז״א ובנוקבא, והן שלוש הפעמים ״קדוש״. חיה ויחידה שבחכמה, שאינן מתלבשות למטה, הן הקודש העליון עצמו.

סעיף 2 מסביר מדוע העלייה באה באמצעות ״עול המצוות״, כלומר קבלת מלכות שמים. הביטוי ״אבא יסד ברתא״ פירושו שמלכות, ה״בת״, מושרשת בחכמה, אבא, בקודש העליון; לכן קבלת מלכות ה׳ מחברת את האדם לחכמה.

משום שורש זה, גם מלכות נקראת קודש, כפי שמבאר הזוהר על פרשת פינחס על יסוד הפסוק ״כי קודש הוא לכם״ (שמות לא, יד). לכן הנשמות עולות באמצעות מלכות אל הקודש העליון.

הסבר נוסף: כדי לעלות מהיחוד של ״הוא וכליו״ אל היחוד של ״הוא וחיותיו״, יש להמשיך את הכתר, הכתר העליון, שלמעלה אפילו מחכמה, הנקראת כאן חיה.

מכיוון שהכתר למעלה משתי הבחינות, הוא יכול לחבר ביניהן, שכן רק דבר שלמעלה משתיהן יכול לאחד אותן. רעיון דומה מופיע במאמר על האיש ש״מקושש עצים״ (במדבר טו, לב).

גם הכתר נמשך באמצעות עול המצוות, משום שגם מלכות מושרשת בכתר. תיקוני הזוהר אומר זאת במפורש: ״כתר עליון הוא כתר מלכות״ — התחתון קשור לעליון ביותר.

המאמר על ״מי מנה״, שהוזכר קודם, דן בכך בהקשר של ״אף עשיתיו״ (ישעיהו מג, ז). לאחר מכן פונה אדמו״ר הזקן לזוהר על הטעם זרקא.

זרקא, טעם מקרא ששמו פירושו ״נזרקת״, מתוארת בזוהר כ״נזרקת למקום ידוע״. המקדש מלך, פירוש על הזוהר, מסביר שבעתים מסוימות מלכות עולה עד למעלה ראש, ונזרקת עד אריך אנפין, שאותו הוא מכנה אין סוף; אז היא נקראת זרקא.

מלכות דומה לאבן המוטלת למעלה מתוך קלע; הקלע הוא השפתיים, והכוח המניע הוא חמשת מוצאות הפה. אדמו״ר הזקן מציע שהאבנים הן אותיות התפילה, שמהן נעשים כתרים, וכך התפילה מעלה את מלכות אל הכתר.

זרקא מסבירה גם את זריקת דם התמיד בבית המקדש, שעוררה את בחינת זרקא שלמעלה. כיום אותה עבודה היא העלאת הנפש הבהמית: בירורה מעלה את מלכות. המאמר על כ״ה בכסלו והפרדס בעניין זרקא מובאים כמקורות להרחבה.

הפרדס, ספרו של רבי משה קורדובירו, מפרש גם את ״אני כברוש רענן״ (הושע י״ד:ט׳) בחלק העוסק בטעמי המקרא: ״אני״ מורכב מאותן אותיות כמו ״אין״. הזוהר בפרשת שלח דן ב״אין״ כמדרגה הנעלית אפילו מעץ החיים.

מלכות ה׳, האומרת ״אני״, מושרשת ב״אין״, שלמעלה מכל השגה, כפי שנאמר לעיל על שורשה בכתר. היא יורדת ״כברוש רענן״ כדי למלוך על העולמות, ולאחר מכן עולה בחזרה אל שורשה.

העלייה בחזרה היא בחינת זרקא. תפילות הבוקר מבטאות זאת כאשר ״ברוך שאמר״ ו״ישתבח״ מצמידות את ״מלך״ ל״יחיד חי העולמים״; המאמר על ״כי אתה נרי״ (שמואל ב׳ כ״ב:כ״ט) מבאר זאת עוד.

כאשר מלכות עולה, היא מעלה עמה גם את נשמות ישראל הקשורות אליה. אדמו״ר הזקן מפנה להסבר הפסוק ״למען יזמרך כבוד ולא ידום; הוי׳ אלקי, לעולם אודך״ (תהלים ל, יג).

זהו פירוש הפסוק ״בזאת יבוא אהרן אל הקודש״ (ויקרא טז, ג), הפותח את עבודת יום הכיפורים. ״זאת״ פירושה מידת מלכות, ששורשה גבוה עד מאוד; לכן הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים באמצעות מלכות.

משום ש״זאת״ נעלית כל כך, ״וכסיל לא יבין את זאת״ (תהלים צ״ב, ז׳). ויקרא רבה, פרק כ״א, דורש את הפסוק ״בזאת יבוא אהרן״; דברי ירמיהו ״אל יתהלל חכם... כי אם בזאת יתהלל... צדקה בארץ״ (ירמיהו ט׳, כ״ב–כ״ג), וכן ״וצדקה תרומם״ (משלי י״ד, ל״ד), נקשרים לאותו עניין.

עלייה זו של המלכות מתרחשת בשבת, שעליה אומרת התורה ״כי קודש היא לכם״ (שמות ל״א, י״ד). שבת היא מוחין דאבא, חכמה, ובה המלכות עולה אל אור אבא, הקודש העליון.

סעיף 3: השבת מעלה את המלכות אל החכמה, אך מילוי כל הפגמים שהותיר החטא מתרחש רק ביום הכיפורים, ״שבת שבתון״, המקביל לקודש הקודשים. בחינה זו נעלית לאין ערוך אפילו מן החכמה, הקודש העליון: ״החכמה מאין תימצא״ (איוב כח, יב), והזוהר על פרשת משפטים אומר שהחכמה באה מן המקום הנקרא קודש הקודשים.

מכיוון שקודש הקודשים הוא מקור החכמה, המשכה ממנו יכולה למלא כל פגם, גם פגמים המגיעים למדרגות גבוהות מאוד. זהו פירוש הפסוק ״וכפר על הקודש״ (ויקרא טז, טז), שנאמר על עבודת יום הכיפורים.

הכפרה נעשית באמצעות כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. הזוהר בתחילת פרשת יתרו אומר שבקדושה יש מלך, וכהן המשרת תחתיו: ״יש מלך למעלה, שהוא סוד קודש הקודשים, ומתחתיו יש כהן״.

אותו כהן הוא זה ״הנקרא גדול״. הרמ״ז (רבי משה זכות) מסביר ש״המלך למעלה״ הוא מלכות דאדם קדמון, המדרגה הקדמונית שמעל אצילות, הנעשית עתיק, הפנימיות של אצילות, ומאירה בעיקר בכתר, בחכמה ובבינה של אריך אנפין; שלוש אלה הן קודש הקודשים.

למעלה, הכהן הגדול הוא החסד העליון של אריך אנפין, הנקרא ״היום הכולל את כל הימים״. הוא ממשיך את האור מכתר, חכמה ובינה של אריך אנפין, כדי שיתגלה בחכמה עילאה.

הדבר מתרחש בחכמה עילאה של עולם האצילות. הפסוק ״אתה כהן״ (תהלים קי, ד) מתפרש באותו אופן, על פי הרמ״ז על רעיא מהימנא (עקב; בהערת קה״ת מצוין שהמקום הוא דף רע״א ע״א): הכהן ממשיך מבחינת ״הוא״, ה׳ הנסתר, לבחינת ״אתה״, ה׳ המתגלה ופונים אליו.

בעבודת ה׳ של האדם, הכהן הגדול מייצג אהבה רבה. הכהן בכלל מייצג את החסד, שהוא אהבה.

הכהן הגדול מייצג אהבה ״גדולה״, את מידת ״ורב חסד״. המאמר על ״בהעלותך את הנרות״ (במדבר ח, ב) עוסק באהבתו הרבה של אהרן.

אהבה זו נעלית מן האהבה הטבעית הנובעת מ״חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ). זו אהבה שמקורה בעומק הפנימי של הלב: ״לך אמר לבי: בקשו פני״ (תהלים כז, ח). על כך מדובר גם במאמרים על ״ועשית בגדי קדש לאהרן״ ועל ״אתם נצבים״.

גם בהמשכה מקודש הקודשים יש שתי בחינות, המקבילות לשני הניסוחים שבתורה: ״שבת שבתון הוא״ (ויקרא כג, לב), בלשון זכר, ו״שבת שבתון היא״ (ויקרא טז, לא), בלשון נקבה.

קודש הקודשים עצמו הוא כתר, חכמה ובינה דאריך אנפין, אך עיקר ההמשכה צריך לבוא מבחינת עתיק המאיר בו, הנקראת ״הבחינה התחתונה שבמאציל״: היא עדיין שייכת לה׳, המאציל, ולא למה שהוא האציל. ״יש מלך למעלה... סוד קודש הקודשים״ שבזוהר הוא מלכות דאין סוף זו, המתלבשת בשלוש הספירות העליונות של אריך.

המאמר על ״קול דודי״ מבאר את הפסוק ״מלכותך מלכות כל עולמים״ (תהילים קמה, יג): ״מלכותך״ דומה לאור שעדיין כלול במקורו ומאוחד עמו. לכן ״המלך למעלה״ הוא מלכות כשהיא עדיין מאוחדת עם אין סוף.

כאשר הגילוי בא מעתיק עצמו, יום הכיפורים נקרא ״שבת של שבתון הוא״, בלשון זכר, משום שעתיק הוא המקור המשפיע. בקבלה, הזכר מסמל את המשפיע והנקבה את המקבל.

אריך אנפין, שהוא שורש כל הנאצלים, מקבל מעתיק. לכן גילוי של עתיק הוא למעלה מקודש הקודשים, שהוא שלוש הספירות העליונות של אריך אנפין.

על הפסוק ״קדושים תהיו״ שואל המדרש: ״יכול כמוני?״ ומשיב מן הפסוק ״כי קדוש אני״: ״קדושתי למעלה מקדושתכם״. אדמו״ר הזקן שולל תחילה את האפשרות שמישהו השווה אי פעם את קדושתו של אדם לעצמותו ממש של ה׳; איש לא יכול היה להעלות זאת על דעתו.

״כמוני״ פירושו ההארה של ה׳ המתלבשת בשורש כל המדרגות הנאצלות. זוהי בחינת עתיק, הנקראת ״הבחינה התחתונה שבמאציל״. זוהי ״קדושתי״, שהיא למעלה מ״קדושתכם״.

כלומר, עתיק הוא למעלה אפילו מקודש הקודשים. קודש הקודשים נקרא ״קדושתכם״, משום שהוא השורש של הבחינות הנאצלות.

עתיק הוא ״קדושתי״ — הבחינה התחתונה של ה׳ עצמו — ובכל זאת הוא מאיר בתוך קודש הקודשים. כשהוא מאיר בו, יום הכיפורים הוא ״שבת שבתון הוא״.

זהו עניינו של ״המלך הקדוש״, הנזכר בתפילות הימים הנוראים: ה״מלך שלמעלה״, עתיק, מאיר בקודש. ואז ״וכיפר על הקודש״ מגיע גם לפגמים הנוגעים באבא, הקודש העליון; המאמר על ״מדי חודש״ (ישעיהו סו, כג) מובא בקשר ל״ושבת בשבתו״.

״שבת שבתון היא״ היא כאשר הדורות אינם ראויים ואין די אתערותא דלתתא, כלומר, אין די מאמץ מצידנו. אז הגילוי אינו בא מעתיק עצמו, ואף על פי כן אור נמשך מקודש הקודשים, כתר, חכמה ובינה דאריך אנפין.

במצב זה, הבחינה שחז״ל כינו ״קדושתי למעלה״ אינה מאירה בתוך קודש הקודשים. היום נקרא אז ״שבת שבתון היא״, בלשון נקבה.

במצב של ״היא״, הכפרה מגיעה רק לפגמים הנוגעים ל״מקדש הקודש״ (ויקרא טז, לג), שהיא בינה. בינה מקבלת מחכמה, כשם שהבחינה הנשית ״היא״ מקבלת מהבחינה הזכרית ״הוא״.

הרמ״ז מסביר (על פרשות ויקרא ואמור שבזוהר) שבתיקוני דיקנא, הדימוי הקבלי לשלוש עשרה מידות הרחמים, יש שתי שכבות. השערות מקבילות לאימא (בינה), והאור הפנימי שבתוכן מקביל לאבא (חכמה).

השערות באות מאריך אנפין, אבל האור הפנימי, ״כשמן הטוב... יורד על הזקן״ (תהלים קלג, ב), בא מאור עתיק המלובש בכתר ובחכמה של אריך אנפין. המאמר על ״ויוסף הורד מצרימה״ (בראשית לט, א) מסביר מהיכן הוא נמשך.

אותו מאמר מתאר זאת כהמשכה מיסוד דאדם קדמון ומיסוד דעתיק אל המזלות, החלקים הזורמים בזקנו של אריך אנפין. מקורה הסופי הוא בחכמה דאדם קדמון.

זהו ״השמן הטוב״: כשהאור הפנימי שבתוך שלושה עשר תיקוני הזקן מאיר גם הוא, הכפרה מגיעה אף אל הקודש, שהוא אבא.

כאשר נמשכת רק השכבה החיצונית של שלושה עשר תיקוני הזקן, היא מכפרת רק על ״מקדש הקודש״, שהיא אימא. היא אינה מגיעה אל הקודש עצמו.

בסעיף 4 מוצעת דרך נוספת להבין את העניין: גם ההמשכה שמגיעה מעתיק עצמו כוללת את הבחינות ״הוא״ ו״היא״.

את הפסוק ״הנותן שלג כצמר״ (תהלים קמז, טז) מפרשים כתיאור של דבר חדש: ה׳ נותן הארה בתוך ה״שלג״, וכך הוא נעשה כ״צמר״. החלק הבא מזהה את שני הדימויים.

״השלג״ הוא שלושה עשר תיקוני דיקנא, ששורשם במו״ס — המוח הנעלם של אריך אנפין — שבו מלובשת גבורה דעתיק. ״הצמר״ הוא ״ושער ראשו כעמר נקא״ (דניאל ז, ט), הנמשך מגולגלתא, הגולגולת, שבה מלובש חסד דעתיק; ההארה הופכת את הדיקנא ממש לשער הראש.

שורש הדיקנא הוא בשתי פאות הראש, המקבילות לשמות מצפ״ץ, שתי הופעות של הוי׳ הפותחות את שלוש עשרה המידות: ״הוי׳ הוי׳ אל רחום וחנון״ (שמות לד, ו). לפי אור התורה, כפי שמצוין בהערת קה״ת, מצפ״ץ הוא שם הוי׳ כשהוא נכתב בצופן אתב״ש.

באמצעות הארה זו מחסד דעתיק נקרא היום ״שבת שבתון הוא״, בלשון זכר. הפסוק ״זכר חסדו״ (תהלים צח, ג) קושר בין המילה ״זכר״ לבין חסד.

המשכה זו באה מאור עתיק המלובש בכתר דאריך אנפין, הוא הגולגלתא. מדרגה זו גבוהה מן האור המלובש בחכמה דאריך אנפין, מוחא סתימאה.

עץ חיים, בחלק העוסק באריך אנפין, דן בכך. המאמר על ״ויוסף הורד״, שהוזכר לעיל, מוסיף שזוהי המשכה מיסוד דאדם קדמון.

יסוד דאדם קדמון גבוה ממלכות שלו, שנעשית עתיק לאצילות. מלכות היא רק הארה בהשוואה ליסוד, הנושא את ההמשכה מאור אין סוף ממש.

בלקוטי תורה של האריז״ל על פרשת קדושים נאמר שהשבת העליונה היא ״הדר יסוד דא״ק״. בהתאם לכך מציע אדמו״ר הזקן ש״שבת שבתון היא״ פירושו המשכה ממלכות דא״ק.

״שבת שבתון הוא״, בלשון זכר, היא המשכה שמקורה ביסוד דא״ק. היא נעשית באמצעות ״ששם עלו שבטים״ (תהילים קכב, ד), המתפרש כהתעוררותם של ישראל מלמטה, המביאה ל״ויוסף הורד״; יוסף קשור בקבלה ליסוד.

שנים־עשר השבטים יחד עם לוי הם שלושה־עשר, כנגד שלוש־עשרה מידות הרחמים, שהן שורש שורשם. השבטים עצמם באים מהיכל קודש הקודשים דבריאה, המקבל ממלכות דאצילות.

ההתעוררות שלהם מלמטה, העלייה שלהם, מעוררת תגובה בקודש הקודשים דאצילות. כלומר, היא מעוררת את שלוש־עשרה מידות הרחמים דא״א.

על ידי כך נמשך אור גם מהמדרגה הנקראת ״קדושתי למעלה מקדושתכם״, שהיא עתיק. זהו פירוש ״ויוסף הורד״.

״ויוסף הורד״ הוא ״כשמן הטוב יורד על הזקן״ (תהילים קלג, ב): האור הפנימי הנמשך אל שלוש־עשרה המידות. מובאים דברי הזוהר בפרשת אמור ובסוף פרשת צו, וכן ביאור בלקוטי תורה. בהערת קה״ת נרשם מראה המקום בצו כעמוד לב, א, אך הקטע על השמן הטוב נמצא בעמוד לד, א, כפי שמופיע כאן.

הביאור עוסק ב״כי עמך מקור חיים״ (תהילים לו, י), בסופו, שם נדון ״באורך״. מובא גם מאמר אחר על ״שבעתים כאור שבעת הימים״ (ישעיהו ל, כו).

כל זה נמשך ביום הכיפורים, ולכן נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום זה. עלייתו הגיעה רק עד היכל קודש הקודשים דבריאה; פרק נג בתניא מסביר כיצד השכינה התלבשה, באמצעות קודש הקודשים של העולמות העליונים, בבית המקדש.

אולם זוהר הרקיע מסביר את הביטוי ״להתחבר השביעי בשביעי״: כל הייחודים והתפילות פועלים ישירות רק בהיכלות של בריאה, אך כאשר ההיכלות מתייחדים, נעשה ייחוד גם באצילות.

כאשר ההיכלות מתייחדים בשביעי, היכל קודש הקודשים דבריאה, ז״א ונוקבא עולים ונעשים מים נוקבין — המים הנקביים שמעוררים מלמטה — עבור אבא ואמא. אימא מקבלת אז מעתיק באמצעות יסוד אבא; למעלה ממדרגה זו אין זיווג, כי אין שם נוקבא.

השביעי השני הוא יסוד אימא, והיכל זה, הנקרא קודש הקודשים, מכוון כנגדו. הזוהר בסוף פרשת פקודי ומקדש מלך שם עוסקים באותו חיבור.

מכאן שכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים שבבית המקדש מעוררת למעלה מעלה מצב שבו אבא ואמא מקבלים מעתיק, מדרגת אין סוף ממש. בכך מתמלא כל פגם, כפי שנאמר ב״פתח אליהו״ לה׳: ״אתה הוא שלמותם של כולם״.

הרמ״ז, בתחילת פרשת צו, מפרש את דברי הזוהר שלפיהם העולה היא עלייתה והתקשרותה של כנסת ישראל למעלה, כך ש״הכול מואר מסוד קודש הקודשים״.

הוא מסביר שקודש הקודשים הם ״שלושת הראשים״ שבזוהר: הראש העליון ושני הראשים האחרים (״קודשים״), זה לפנים מזה. הדבר מעורר קושי במאמר, משום שמשתמע ממנו שגם הראש העליון נמצא בתוך קודש הקודשים.

אם רדל״א, ״הראש הבלתי נודע״, שהיא עתיק, היא בחינת קודש הקודשים, מהי אפוא הבחינה שלמעלה ממנה, שעליה אמרו חז״ל: ״קדושתי למעלה מקדושתכם״? אין הכוונה לעצמות אור אין סוף.

עצמות אור אין סוף נעלית בהרבה מעתיק, שאותו מכנה עץ חיים ״הבחינה התחתונה שבמאציל״, בדומה ל״מלכות שבמלכות״. בהערת קה״ת נאמר שההפניה לעץ חיים, על פי דפוס שקלאוו משנת 5560, צריכה להיות לפרק 1.

הדבר בלתי אפשרי, משום שכפי שהוסבר לעיל, ״כמוני״ מעולם לא התייחס לעצמותו ממש של ה׳; איש אינו יכול להעלות על דעתו השוואה כזאת.

״כמוני״ מתייחס לבחינה המתלבשת באצילות, שהיא עתיק. אם כן, לפי דברי הרמ״ז שקודש הקודשים כולל את רדל״א, חוזרת השאלה: מה יש למעלה ממנו, שעליו אומר המדרש ״קדושתי״?

התשובה מבוססת על ביאורו של רבי חיים ויטאל לאידרא זוטא, על דבריה ״האי עתיקא אשתכח בג׳ רישין״. הוא מסביר את משמעות המילה ״אשתכח״ — ״נמצא״.

״נמצא״ פירושו נעלם ומתגלה בשלושת הראשים. עתיקא האמיתי הוא אין סוף, ושלושת הראשים נקראים עתיקא קדישא רק מפני שאין סוף נעלם בתוכם.

אם כן, גם הראש העליון, הנקרא רדל״א וקודש הקודשים, הוא כזה רק מפני שאור אין סוף ממש, הנקרא עתיקא קדישא, מלובש בו.

אור אין סוף המלובש בו הוא ״קדושתי״, שלמעלה מ״קדושתכם״. האריז״ל, בפירושו לספרא דצניעותא, מכנה את רדל״א ״הראש שאינו ראש״, שבו מצוי חביון עוז העצמות, כך שהראש עצמו אינו משיג את מה שבתוכו.

הדברים מסבירים את דברי הזוהר: ״אינו יודע ואינו נודע מה יש בראש הזה״. הדבר דומה לאדם שאינו יכול להשיג את מהות נשמתו שלו.

כעת אפשר לבאר ביתר הרחבה את ״הוא״ ואת ״היא״. ״שבת שבתון היא״ היא המשכה מקודש הקודשים, בחינת שלושת הראשים.

הדבר כולל גם גילוי של הארה מאור אין סוף באמצעות אותם ראשים. זה דומה לאדם שאינו יכול להשיג מהי נשמתו במהותה, ובכל זאת רואה את כוחותיה פועלים בראשו — בשכל, בראייה ובשמיעה.

״שבת שבתון הוא״ הוא מצב שבו עצמות אור אין סוף, המלובשת ברדל״א, מתגלה בעצמה — זהו ״השמן הטוב״. המילים ״הטוב, כי לא כלו רחמיך״, מתוך ברכת מודים שבתפילת העמידה (כפי שמצוין בהערת קה״ת), מבטאות את אותה טובה.