תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב

1״תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב״. (פסוק זה מובא בגמרא: ברכות, פרק ט, נז ע״א; פסחים, פרק ג, מט ע״ב; סוטה, פרק ג, מב;

סנהדרין, פרק יא, בסוף צא ע״ב; מכות, פרק ג, בסוף כג ע״ב; [במדרש] רבה: תרומה, סוף פרק לג; תשא, פרק מ; צו, פרק ט; בשיר השירים [רבה], על הפסוק ״ישקני מנשיקות פיהו״; זוהר ח״ב, יתרו, פג ע״ב.)

והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפסחים שם: ״אל תקרי מורשה אלא מאורסה״, כי התורה נקראת כלה; וכך גם ברבה, תרומה, שם. וצריך להבין,

שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במשנה, בסוף פרק ד בתענית: ״ביום חתונתו״ — זה מתן תורה. ומשמעות ״ביום חתונתו״ היא שכנסת ישראל נקראת כלה; ואם כן, התורה נקראת חתן.

(אכן, ברבה, על פרשת אחרי, בסוף פרק כ, מובא משל למלך שהשיא את בתו וכו׳: ״בתו — זו התורה״, ועליה נאמר ״ביום חתונתו״; וכך גם בפרשת במדבר, בסוף פרק ב.

אם כן, לפי זה אפשר לומר שגם בפירוש ״ביום חתונתו״, ישראל הם החתן והתורה, שהיא בתו, היא הכלה.

אבל למעשה, בכמה מקומות משתמע גם שפירוש ״ביום חתונתו״ הוא שישראל הם הכלה, כפי שפירש רש״י על הפסוק ״ה׳ מסיני בא״: ״יצא לקראתם וכו׳ כחתן היוצא להקביל פני כלה״; ומקור הדברים במכילתא, פרשת יתרו.

וכך משתמע גם ברבה, נשא, פרק יב: ״ביום חתונתו — זה סיני; חיתונין היו, שנאמר: ׳וקדשתם היום׳ וכו׳״ — ומשמע שישראל הם המקבלים את הקידושין. ועיינו בזוהר ח״ב) (נח ע״א, פד ע״א, כב ע״א), [ובזוהר] ח״ג (סא ע״ב), בעניין ״בעטרה שעטרה וכו׳״.

גם ברבה, סוף פרשת ואתחנן, נאמר: ״אמר רבי ברכיה: בעשרה מקומות קרא הקב״ה לישראל כלה וכו׳״. ויש מתרצים שישראל נקראים כלה ביחס לקב״ה,

ואילו ביחס לתורה ישראל נקראים חתן. ובדרך זו אפשר לפרש את הפסוק: ״ולא תתורו אחרי לבבכם וכו׳, אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו וכו׳״.

כלומר, באמצעות ״ולא תתורו״ לא תהיו, חס ושלום, בבחינת זונה, אלא ״ואל אישך תשוקתך״, ו״ביום ההוא תקראי אישי״.

2כלומר, שיהיו בבחינת כלה ביחס לקב״ה, בבחינת ״כלתה נפשי״, ״כלה שארי ולבבי״; ואזי, ״למען תזכרו״ — תהיו בבחינת זכרים ומשפיעים ביחס לתורה. וזהו ״ועשיתם את כל מצוותי״.

אך למרות זאת, אין הדבר מתיישב עם מאמר הזוהר ״תלת קשרין מתקשרין דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל״, בזוהר ח״ג, פרשת אחרי (עג ע״א), שממנו משתמע שישראל מקבלים מן התורה; ואם כן, התורה היא החתן, המשפיע וכו׳.

וכן משתמע ממאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפרק הראשון של ברכות (דף ו ע״ב), בעניין המשמח את החתן, שבזכות כך זוכה לתורה שניתנה

בחמישה קולות — ומשמע שזהו מידה כנגד מידה, משום שהתורה נקראת חתן, וגם עליה נאמרו חמישה קולות. ואף שאפשר לדחות ראיה זו, בכל זאת כאן יתבאר יישוב רחב יותר.

3הדבר יובן בהקדמת עניין האירוסין והנישואין, ומה הקשר שלהם לתורה. והנה אירוסין הם כאשר החתן נותן לכלה את טבעת הקידושין,

ובכך הוא ממשיך לה חיות מועטה, כדי שתהיה מקודשת — מלשון הפרשה לו, כפי שנאמר: ״הרי את מקודשת לי״.

4וכך גם למעלה: יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והן נקראות שמים וארץ, כפי שיתבאר. שכן תורה שבעל פה היא הפירוש על תורה שבכתב,

מפני שבתורה שבכתב פרטי המצוות אינם מפורשים היטב; רק תורה שבעל פה מבארת ומפרטת את כל פרטי התורה שבכתב. וכידוע, על כל דבר ודבר שבתורה יש שש מאות אלף פירושים בפשט,

וכן ברמז ובדרוש, וכן בסוד; והם ארבע פעמים שש מאות אלף. (עיינו בעניין פשט, רמז, דרוש וסוד בהרמ״ז, בפרשת בראשית,

(דף ד ע״ב ודף ה ע״א), ובראש פרשת שמיני.) לכן תורה שבעל פה נקראת בחינת מלכות, כמאמר: ״מלכות פה, תורה שבעל פה״ וכו׳.

כלומר, בחינת הדיבור היוצאת לגילוי בבחינת דיבור, כדברי רבותינו זיכרונם לברכה: ״דבר ה׳ — זו הלכה״ (שבת קלח ע״ב),

ו״דבר מלך שלטון״. וישראל הם שממשיכים עליהם את בחינת המלכות, בכך שהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, כמו שנאמר: ״שום תשים עליך מלך״ וכו׳.

אבל כל זה נוגע למצוות התורה: בתורה שבכתב הן אינן מפורשות היטב, ובתורה שבעל פה הן באות לידי גילוי, ארבע פעמים שש מאות אלף [פירושים] בכל דבר ודבר.

אבל יש גם טנת״א שבתורה שבכתב, כלומר צורת האותיות, שהן הלכה למשה מסיני (כך בפסקי מהרא״י, סימן מה), והן נפסלות כשמשנים את צורתן, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ״ואפילו כתב אחד מעכבן״ — לא נצרכה

אלא לקוצו של יו״ד וכו׳. כל צורה וצורה רומזת לרבבות רבבות עולמות, כידוע; וכך גם הטעמים והנקודות והתגים וכו׳,

שכל אלה אינם באים כלל לידי גילוי בתורה שבעל פה, והם הנקראים ״עלמין סתימין דלא אתגליין״. (ועיינו במה שנאמר על כך בפרשת אמור, במאמר המתחיל ״והניף הכהן אותם״ וכו׳.)

והנה שורש התורה שבכתב הוא מבחינת חכמה עילאה, כי ״אורייתא מחכמה נפקת״, והיא נקראת ים עילאה, כי ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — שהיא בבחינת אין סוף וכו׳.

ומשם נמשכה התורה שבכתב; ולכן היא נקראת ״שמים״, כלומר ״שם מים״, מפני שנמשכה מבחינת חכמה עילאה. (ועיינו במה שנאמר בפרשת יתרו, במאמר המתחיל ״וכל העם רואים״.)

אך זו אינה אלא הארה בלבד; ולכן יש עשרים וארבעה ספרי התורה, הנקראים כ״ד, בדומה למי ששואב כד מים מן הים הגדול — כמות זעירה בלבד ביחס לים הגדול.

כך גם כל עשרים וארבעת ספרי התורה אינם אלא הארה בלבד מבחינת חכמה עילאה. (ועיינו במה שנאמר על הפסוק ״ושמתי כדכד״ — כ״ד כ״ד וכו׳.)

וגם הארה זו אינה אלא מבחינת אחוריים, כמו שנאמר: ״וכדה על שכמה״; השכם הוא בחינת אחוריים. וזהו ״וזרח משעיר למו״.

״שעיר״ קשור למילה ״שערות״: כמו שערות היוצאות מן הראש, שנמשכת בהן הארה מועטה ביותר, עד שאין מרגישים כאב כלל כשגוזרים שערה, כידוע, מפני

שהן חיצוניות מאוד. כך גם כל בחינת התורה שבכתב, כשהיא מתלבשת בתורה הגשמית שלנו, אינה אלא בחינת אחוריים וחיצוניות של חכמה עילאה, והיא נקראת בחינת שערות; ובכל זאת, בתוך השערות מאירה הארה מבחינת חכמה עילאה.

וזוהי היו״ד שבתוך ״שעיר״. וזהו ״וזרח משעיר״ — שער, יו״ד וכו׳. (עיינו בלקוטי תורה, תחילת פרשת תולדות.) ״ואתה מרבבות קודש״; ״ואתא״ פירושו בא, אלא שהוא בלשון תרגום, שהיא בחינת אחוריים וכו׳.

כלומר, כשהדבר בא לידי גילוי בתורה שבעל פה, הנמשכת מתורה שבכתב; אלה הם רבבות הנמשכים מבחינת קודש, שהיא בחינת חכמה עילאה הנקראת קודש. [ועיינו בעניין ״מסיני בא וזרח משעיר״ בגמרא, בפרק ה בברכות (לג ע״א),

ובראש פרק ״לפני אידיהן״ (ב ע״ב); רבה, נשא, תחילת פרק יא (רמג ע״א), פרק יד, בעניין קרבן עשתי עשר

(ראש סימן ד); שיר השירים [רבה], על הפסוק ״אפריון עשה״; איכה [רבה], על הפסוק ״אני הגבר״; זוהר ח״ב, קלא ע״א; ח״ג, קצב.]

5ב. והנה ההמשכה מתורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה, לבחינת תורה שבעל פה, שהיא בחינת מלכות — שאין ביניהן ערך וכו׳ —

אינה אפשרית אלא באמצעות גבורות וצמצומים, לצמצם את האור הנמשך מבחינת חכמה וכו׳. וזהו ״מימינו אש דת למו״ וכו׳.

״דת״, שהיא בחינת תורה שבעל פה, נמשכת מתורה שבכתב באמצעות אש, שהיא בחינת צמצום — כיווץ המים, שהם בחינת ים החכמה. כשם שטבע האש לכווץ את המים, שטבעם להתפשט, והאש מכווצת אותם וכו׳,

כמאמר ״גליד ברוחא וכביש באשא״. [ועיינו בגמרא ביצה (כה ע״ב); ועיינו עוד בעניין ״מימינו אש דת״ בגמרא, ברכות (סב ע״א), יומא (נג ע״ב),

סוטה (סוף ד ע״ב); רבה, כי תשא, פרק מא (קנה ע״ד); ויקרא, תחילת פרק ד (קסט ע״א); נשא, תחילת פרק יב (רמו ע״ד); שופטים (רצה ע״ג); סוף מטות;

שיר השירים [רבה], על הפסוק ״לסוסתי״; סוף ״ראשו כתם פז״; קהלת [רבה], סוף ״מה שהיה״; זוהר ח״א, רמג ע״א; ח״ב, פא ע״א, פד ע״א;

[ח״ב,] קלה ע״א, קסו ע״ב; ח״ג, קעו ע״א, קפב ע״א.] אך מי הם המעוררים את האש שלמעלה,

כדי שתהיה כיווץ וצמצום בבחינת חכמה עילאה? נשמות ישראל הן המעוררות זאת, באמצעות בחינת ״רשפי אש״ מלמטה, בביטול הרצון; ועל ידי כך הן מעוררות למעלה גם את בחינת האש, שהיא בחינת גבורות וצמצומים.

וזה בדוגמת האש שעל המזבח: אף שהאש ירדה מלמעלה, מצווה להביא אש מן ההדיוט, כמו שנאמר: ״ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח״. המזבח הוא כלל נשמות ישראל; כל אחד זובח את יצרו, כדי שיהיו אתכפיא ואתהפכא וכו׳.

בדומה לפרים שהקריבו על המזבח — בהמה העולה למעלה — כך גם בכל נפש מישראל צריכות להיות ביטול ואתכפיא של הנפש הבהמית באמצעות רשפי אש, ועל ידי כך מעוררים את האש שלמעלה וכו׳.

אך התעוררות בחינת רשפי אש בכל נפש מישראל הייתה באמצעות אהרן, כמו שנאמר: ״ונתנו בני אהרן הכהן אש״ וכו׳.

(ויקרא א, ז). (ועיינו במה שנאמר במאמר המתחיל ״והיה לכם לציצית״, בעניין ״לזאת יקרא אשה״ — ״אש ה׳״, כי ״מאיש״, ״אש יו״ד״, ״לוקחה״.) כך גם נאמר ״וימינו תחבקני״, שהיא בחינת המשכת האורות המקיפים שנמשכו בסוכות, כדי שתהיה ״תחבקני״.

כשם שאדם מחבק את חברו ואינו מניח לו להסתובב לאחור, כך המשכת האורות המקיפים מלמעלה נעשית כוח לכל נפש מישראל להכניע את הסטרא אחרא וכו׳.

6וזהו ״אל תקרי בניך אלא בוניך״ וכו׳. ״בניך״ הם ישראל, כמו שנאמר: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ וכו׳.

כי ״ברא כרעא דאבוהי״ — בן הוא רגלו של אביו. הדבר דומה לרגל, שבטלה לחלוטין לראש ואין לה רצון אחר כלל. כך גם לבן אין רצון אחר כלל; הוא עושה רק את רצון אביו.

לא כן העבד: גם לו יש רצון משלו, אלא שהוא מבטל את רצונו. לכן הבן נקרא ״רגלו של אביו״ וכו׳.

(ועיינו במה שנאמר על כך במאמר המתחיל ״שיר המעלות ממעמקים״.) כך גם למעלה: כלל נשמות ישראל, כשהן בבחינת ביטול מוחלט של הרצון, כמו שנאמר: ״ועמך לא חפצתי״ וכו׳,

וכיוון שאין להן רצון אחר כלל, הן נקראות בנים וכו׳; ואז, בעקבות זאת, הן נעשות בונים. בדומה לרגל: אף שהיא בטלה לחלוטין לראש, היא מוליכה את הראש מלמטה למעלה ומלמעלה למטה.

כך גם כלל נשמות ישראל, באמצעות ביטול הרצון שבזכותו הן נקראות בנים, נעשות בונים: הן מוליכות וממשיכות את הראש — בחינת חכמה עילאה, הנקראת ראש — מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

כלומר, להעלות את בחינת התורה שבעל פה, שהיא בחינת מלכות ונקראת כלה, אל בחינת התורה שבכתב, שהיא חכמה עילאה ונקראת חתן.

7וכן להמשיך מלמעלה למטה, מבחינת תורה שבכתב לבחינת תורה שבעל פה וכו׳. וזהו שנקראת תורה שבעל פה ״מאורסה״:

שהיא בחינת כלה, שהחתן נותן לה את טבעת הקידושין, ובכך ממשיך אליה חיות, כדי שתהיה מקודשת — כלומר מובדלת ומיוחדת לו.

וכן כתוב: ״אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״ — כלומר, הן ממשיכות חיות לבחינת תורה שבעל פה,

שהיא בחינת מלכות, בחינת כלה, כדי להעלותה למעלה לבחינת תורה שבכתב, שהיא בחינת קודש העליון, בחינת חכמה עילאה.

8וזהו ״מאורסה״ וכו׳: בחינת תורה שבעל פה, הנקראת כלה, מאורסת ומקודשת לבחינת תורה שבכתב, בחינת חכמה עילאה, שהיא בחינת חתן, כנזכר לעיל, באמצעות החיות הנמשכת אליה, כנזכר לעיל.

והדבר דומה לבחינת אירוסין, שבה החתן נותן לכלה את הטבעת. ומכיוון שישראל ממשיכים את הקידושין, הם נקראים חתן ביחס לתורה שבעל פה, הנקראת כלה.

9ג. אך כל זה הוא בחינת אירוסין, שהיא בחיצוניות בלבד: החתן, שהוא בחינת תורה שבכתב, ממשיך חיות לכלה, שהיא בחינת תורה שבעל פה, בחיצוניות.

אך כדי שתימשך מן החתן לכלה גם מבחינת הפנימיות של התורה שבכתב, יש צורך תחילה בבחינת נישואין, שכן לאחר האירוסין באים הנישואין.

והיינו בחינת חופה, שבה החתן והכלה עומדים שניהם תחת החופה, והיא מקיפה את שניהם. וזהו שאנו אומרים בתפילת יום טוב: ״והשיאנו״, שהיא בחינת נישואי החתן והכלה. כי

הנה נתבאר למעלה שבחינת אירוסין היא שתורה שבעל פה, שהיא בחינת מלכות ונקראת כלה, מקבלת מהארת בחינת חכמה עילאה, שהיא בחינת תורה שבכתב, הנקראת חתן, ונקראת שמים — בחינת ים החכמה.

אך יש למעלה מן החכמה, והיא הנקראת ״סתימו דכל סתימין״, בחינת ״ישת חושך סתרו״, עד כדי כך שבחינת חכמה אינה נחשבת

אלא להארה בלבד, ונחשבת לעשייה גשמית ביחס לבחינת ״סתימו דכל סתימין״ הנזכרת לעיל, כמו שכתוב: ״כולם בחכמה עשית״ וכו׳.

10ושם בחינת חכמה עילאה, שהיא בחינת חתן, ובחינת מלכות, שהיא בחינת כלה, שוות לגמרי, מאחר שגם בחינת חכמה נחשבת לעשייה גשמית.

ולכן בחינה זו נקראת חופה: כשם שהחופה מקיפה את החתן ואת הכלה במידה שווה, כך גם בחינת ״סתימו דכל סתימין״ הנזכרת לעיל היא בחינת מקיף על חכמה עילאה ועל מלכות במידה שווה.

וזהו ״והשיאנו״, שהיא בחינת נישואי החתן והכלה: לאחר בחינת האירוסין, שבה הכלה מתעלה לבחינת החתן, מתעלים שניהם לאחר מכן לבחינת החופה הנזכרת לעיל.

(ועיין במה שנתבאר בעניין חופה על הפסוק ״כי על כל כבוד חופה״, ובמאמר המתחיל ״והיה כמשוש חתן על כלה״.)

וזהו שאומרים ברגל ״זמן שמחתנו״: בחינת שמחה הבאה על ידי גילוי בחינת ״סתימו דכל סתימין״ הנזכרת לעיל, שבה מעלה ומטה שווים ממש.

והוא כמשל שמחת המלך: בשעת השמחה יוצא המלך מן ההעלם אל הגילוי, מתגלה ומשפיל את עצמו לכל השרים והעבדים בשווה.

כך גם בחינת החופה הנזכרת לעיל היא בחינת שמחה. (ועיין במה שנתבאר בעניין שמחה במאמר המתחיל ״ביום השמע״צ״, בעניין ״אשר קדשנו״ וכו׳, ״אשר נשבעת״ וכו׳.)

וזהו ״כאשר רצית ואמרת״ וכו׳: ״רצית״ היינו בחינת רצון העליון, שהוא המקיף הנזכר לעיל. ומכיוון ש״סוף מעשה במחשבה תחילה״, ״נעוץ סופן

בתחילתן״, לכן אומרים ״כאשר רצית״ וכו׳. ו״אמרת״ פירושו שאז הוא יוצא מן ההעלם אל הגילוי, בבחינת אמירה והתגלות, כנזכר לעיל, מפני ש״נעוץ תחילתן בסופן״.

וזהו ״כאשר רצית ואמרת״ וכו׳ ״לברכנו״: היינו שתהיה תוספת ברכה והתגלות, כנזכר לעיל, ״את ברכת מועדיך״.

11והנה בכל שלושת הרגלים אומרים ״והשיאנו״ ו״זמן שמחתנו״, מפני שבכל הרגלים יש בחינת גילוי של ״סתימו דכל סתימין״ הנזכרת לעיל.

וזהו שנקראים רגלים: גם הרגליים, שהן הבחינה והמדרגה הנמוכה ביותר, מתעלות ועולות בשווה לראש, מפני ששם מעלה ומטה שווים ממש, כנזכר לעיל. והם נחלקים לשלושה רגלים,

שהם בחינת שלושת הקווים — ימין, שמאל ואמצע — שהם תורה, עבודה וגמילות חסדים. התורה היא בחינת הקו האמצעי, ״המבריח מן הקצה אל הקצה״.

(ועיין במאמר המתחיל ״מזמור שיר חנוכת הבית״, ועיין בלקוטי תורה, סוף פרשת תשא, במאמר המתחיל ״מצות ראיה בג׳ רגלים״.) והנה כל זה הוא בכל שלושת הרגלים, שהם בחינת נישואין.

אך שמיני עצרת הוא עניין יחוד החתן והכלה שלאחר החופה, כשהחתן משפיע לכלה מבחינת הפנימיות. ועיין בזוהר חלק א׳, ויגש (רח״ע״ב).

כך גם למעלה: לאחר שהחתן והכלה, שהם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מתעלים שניהם עד בחינת ״סתימו דכל סתימין״ וכו׳,

הנזכרת לעיל, המתגלה עליהם, נמשכת לאחר מכן ההשפעה מבחינת פנימיות התורה שבכתב לבחינת תורה שבעל פה, שהיא בחינת מלכות דאצילות.

ואז נמשכת ממילא לאחר מכן בחינת מלכות לבי״ע, כדי שיהיה גילוי למטה בכל אחד ואחד מישראל, על ידי שהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וממשיכים על עצמם בחינה זו. ועיין במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״ביום השמיני שלח״.

12והיינו שגם מי שאינו בבחינת בן, שהיא בחינת ביטול הרצון בתכלית, ואין לו רצון אחר כלל,

אלא הוא רק בבחינת עבד, שהיא בחינת קבלת עול, בבחינת ״סור מרע ועשה טוב״ — גם הם יכולים להמשיך את השפע מלמעלה.

וזהו ״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״. ״מורשה״ היא לשון ירושה, כמו אדם היורש את אביו, בלי שטרח ויגע,

אלא הדבר בא לו מאליו בירושה, כי אביו כבר הכין אותו. כך גם בשמיני עצרת יש בחינת ירידה והמשכת השפע כירושה לכל אחד מישראל (עיין בסנהדרין צ״א ע״ב וברבות, סדר צו, פרק ט׳),

המקבלים עליהם עול מלכות שמים, אף שהם בבחינת עבד, כנזכר לעיל, מאחר שהדבר כבר הוכן ונמשך מבחינת תורה שבכתב, שהיא בחינת חכמה עילאה.

וזהו ״קהלת יעקב״: השפע מגיע גם לבחינת עקביים, שהיא בחינת עבד. בתחילה הוא נמשך רק לבחינת ישראל, שהיא בחינת בן, ולאחר מכן הוא נמשך גם למי שהוא בבחינת עבד, שהיא בחינת יעקב.

וזהו ״עצרת תהיה לכם״: שהדבר נמשך דווקא לכם. וזהו שמחת תורה, שבה הכול שמחים בשמחה הנזכרת לעיל; ומי שהוא רק בבחינת עבד, שמחתו גדולה ביותר.

134. (והנה, את פירוש מורשה מלשון ירושה אפשר להסביר גם בדרך נוספת, על פי מה שנאמר בזוהר, אמור)

(דף 94), בעניין שבת: ״ירושה של קדושה היא; הוא יורש אותה ולא מכוח הזמנה וכו׳, כמו בן שנכנס לבית אביו ואמו וכו׳״. כלומר,

הירושה שייכת דווקא לבחינת בן, וזוהי בחינת שבת. ועיינו שם במקדש מלך, ששבת פירושה שז״א, הנקרא ישראל, מלביש את עצמות אבא; ולכן נאמר ״ירושה״ ממש, שהרי הוא יורש את עצמות אבא. לא כך ביום טוב, שבו יש רק הארה מאבא, ולכן אין הדבר נקרא ירושה וכו׳.

עיינו שם, וכפי שנתבאר במקום אחר. ובדרך זו מוסבר עניין הירושה בספר מאורי אור, אות יו״ד, סעיף 29. ועל פי זה אפשר להבין כאן את פירוש מורשה: שבשמיני עצרת זוכות כל נשמות ישראל לקבל מעצמות בחינת התורה;

כלומר, גם בחינת יעקב מתאחדת ממש עם בחינת ישראל, הנקרא בן, והם נעשים ממש לאחד, כפי שנאמר ״בנים אתם״, כדי שתהיה בחינת מורשה גם לבחינת יעקב וכו׳.

והעניין הוא, כפי שנאמר בלקוטי תורה (על תהילים, סימן 78), על הפסוק ״ויקם עדות ביעקב וכו׳״: שבחינת יעקב מקבלת מבחינת ״נובלות חכמה שלמעלה תורה״, הנקראת עדות, שכן היא אינה הממשות והעצמות של התורה, שהיא יסוד אבא,

אלא עדות בלבד, כלומר הארה בלבד, כמו עדות על דבר שאינה מהותו ועצמותו ממש.

אבל התורה שהיא עצמות יסוד אבא נמצאת בפנימיות ז״א, הנקרא ישראל. זהו תוכן הדברים, בשינוי לשון לשם הוספת ביאור. כך נאמר גם בלקוטי תורה, פרשת וזאת הברכה, על הפסוק ״תורה צוה וכו׳״; עיינו שם.

ביאור הדברים מובן מתוך מה שנתבאר לעיל בעניין ההבדל בין ההמשכה לתורה שבעל פה מהחיצוניות של התורה שבכתב — המשכה זו היא מבחינת נובלות חכמה בלבד, כנזכר לעיל, והיא נקראת אירוסין — ובין ההמשכה מפנימיות התורה שבכתב לתורה שבעל פה,

שהיא עצמות חכמה עילאה הגנוזה בז״א. ועיינו במעלת בחינה זו, הנקראת האור הגנוז, ברמ״ז, פרשת פקודי (דף 220 ע״ב),

שעליה נאמר ״מה רב טובך וכו׳״; עיינו שם. בחינה זו היא הנמשכת ומתגלה במלכות דאצילות בשמיני עצרת.

וכפי שנאמר בזוהר חלק ג, פרשת פינחס (דף 214 ע״ב): ״לאחר מכן, ביום השמיני, שמחת התורה היא וכו׳, כדי שהכול יהיה אחד וכו׳, שהוא ישראל״, עד כאן לשונו.

והרמ״ז מפרש שם שאז מלכות מקבלת את אור החכמה וכו׳, ובחינות יעקב וישראל נעשות אחת וכו׳, עד כאן לשונו. ועיינו עוד ברמ״ז (פרשת אמור, דף 104 ע״ב), בדיבור המתחיל ״ביום השמיני וכו׳״; עיינו שם.

וזהו עניין ״מורשה קהלת יעקב״: הרי בחינות יעקב וישראל נעשות ממש לאחת בשמיני עצרת, כנזכר לעיל; ולכן גם למטה, בנשמות ישראל, כולם מקבלים מבחינת עצמות התורה. לכן היא נקראת מורשה, דווקא מלשון ירושה, ולא רק מאורסה.

14ועל פי זה אפשר לפרש את מה שנאמר שם בזוהר אמור: ״והאי יומא יעקב הוא רישא לחדותא וכו׳״.

ועיינו עוד בעניין אירוסין ונישואין בביאור על הפסוק ״כי על כל כבוד חופה וכו׳״, ובסוף פרשת ויגש.

15ובמאמר המתחיל ״וארשתיך לי וכו׳״, ובמאמר המתחיל ״טוב לחסות״; ועיינו עוד על הפסוק ״לריח שמניך וכו׳״, ועל הפסוק ״עיני כל אליך וכו׳״.

ומכאן יובן שכך גם בעבודת ה׳ של האדם, בעבודת הלב שהיא תפילה, שייכות שתי בחינות אלו של אירוסין ונישואין,

שהרי גם נשמות ישראל נקראות כלה וכו׳; עיינו שם. וכן בפרשת מטות, על הפסוק ״ואשה כי תדור נדר בנעוריה וכו׳״.

16ועל פי זה יובן היטב מדוע דווקא בשמיני עצרת ממשיכות נשמות ישראל את בחינת ייחוד החתן והכלה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה; זהו עניין ״בוניך״.

והעניין הוא שהדבר נעשה באמצעות התשובה של עשרת ימי תשובה, ״ממעמקים קראתיך״ — עומק הלב. זהו העניין שההתעוררות האלקית נמשכת אל הפנימיות ואל תוך תוכו של הלב; בחינה זו נקראת נישואין בעבודת הלב, [כמו שנאמר] ״וידעת את ה׳״. וכפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק

״כי תצא וכו׳״, ״וראית בשביה אשת יפת תואר וכו׳״, המתפרש על הנשמה, עד ״ואחר כך תבוא אליה ובעלתה״: זוהי בחינת נעילה של יום הכיפורים; ובפרט, בכל יום, זהו עניין נפילת אפיים,

כלומר, זהו כאשר ההתעוררות מגדלות ה׳ נמשכת לעומק הלב, כפי שנאמר ״בכל לבי דרשתיך״; כלומר, להיות במצב של ״אליך ה׳ נפשי אשא וכו׳״ — תשובה עילאה וכו׳. ומכיוון שכך,

לכן, באמצעות זאת, יש בכוחן של נשמות ישראל להמשיך לאחר מכן, בסוכות ובשמיני עצרת, גם את בחינת הנישואין ואת הייחוד הפנימי של התורה שבכתב עם התורה שבעל פה. ועיינו במה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״והיה כמשוש חתן על כלה״; עיינו שם. ועיינו במה שנתבאר לעיל בפירוש ״ולא תתורו וכו׳״,

״למען תזכרו וכו׳״. ייחוד זה הוא בחינת גילוי אור אבא וכו׳; וגילוי אור אבא נמשך גם בכל נשמות ישראל, כנזכר לעיל. וזהו ״אל תקרי בניך״

״אלא בוניך״: תחילה, בעשרת ימי תשובה, הם קיבלו מאור אימא, כידוע בעניין ״שמאלו תחת לראשי״ — הקו השמאלי, בינה, גבורה והוד;

וכך גם ביום הכיפורים, כל העליות הן באמצעות אימא וכו׳ (עיינו בזוהר, אמור, דף 100 ע״ב); וזוהי בחינת ״בניך״,

כי בינה היא ״בן י״ה״, וכעניין התשובה — ״תשוב ה׳״, האות ה׳ חוזרת, [והשם] נכתב במילוי יו״ד וכו׳. וכן ״בינה ליבא״, כלומר עומק הלב; וגם זו בחינת ״בניך״, על דרך ״ברא כרעא וכו׳״,

להיות בטל כפי שהרגל בטלה ביחס לראש וכו׳. ועל ידי כך, לאחר מכן, בשמיני עצרת, באה בחינת ״בוניך״, כלומר המשכת אור אבא, כפי שנאמר ״בחכמה יבנה בית״.

ועיינו במה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״וכל בניך״. וזהו ״ויעקב נסע סכותה״, ועל ידי כך לאחר מכן ״ויבן לו בית״: זוהי בחינת התורה שבעל פה, הנקראת בית, ובשמיני עצרת ממשיכים לתוכה מעצמות חכמה עילאה, כנזכר לעיל. ועיינו בזוהר חלק א, וישלח (דף 172),

ושם מתפרש ״ויבן לו בית״ על דרך ״בית יעקב״. כלומר, גילוי זה נמשך גם בכל נשמות ישראל, וכולן מקבלות מגילוי אור זה וכו׳.

וזהו ״מורשה קהלת יעקב״. ועיינו באדרא (דף 130 ע״א) על הפסוק ״בית יעקב לכו ונלכה באור ה׳״. ועיינו עוד במה שנתבאר בעניין ״נובלות חכמה שלמעלה תורה״ באגרת הקודש, בדיבור המתחיל ״עוטה אור כשלמה״, בשם לקוטי תורה, פרשת

כי תשא. ועיינו שם: העניין שונה במקצת ממה שנתבאר לעיל על פי לקוטי תורה (על תהילים, סימן 78) ובפרשת וזאת הברכה, אך הדברים קרובים ומתאחדים במהלך אחד. ועיינו בהמשך בעניין זה: