ואתה מרבבות קדש

המאמר נפתח בברכת משה: ״והוא בא מרבבות קודש״ (דברים לג, ב), ומציג תחילה סולם מספרים: יחידות, עשרות, מאות, אלפים ורבבות. אי״ק בכ״ר הוא חלוקה קבלית של אותיות עבריות לפי מדרגות: א, י, ק הן 1, 10, 100; ב, כ, ר הן 2, 20, 200. שערי אורה משתמש בכך, בין השאר, בעניין מעשר הלויים ו״מעשר מן המעשר״, כדי להראות שכל מדרגה היא עשירית מן המדרגה שמעליה.

מאה אדני הכסף של המשכן הם דוגמה נוספת שמביא שערי אורה. הטענה המרכזית היא שרבבה, כלומר עשרת אלפים, היא המספר הגבוה ביותר שיש לו שם משלו בעברית המקראית, כפי שעולה משני הפסוקים שבהם היא מופיעה כמספר גדול.

מעבר לעשרת אלפים, התורה מונה רק בכפולות: ״רבבות אלפי ישראל״, ״שתים עשרה רבו״. גם המשנה, העוסקת בזימון לברכת המזון, מגיעה בסולם הניסוחים שלה רק עד קבוצה של רבבה, וכך מאשרת שרבבה היא המדרגה המספרית העליונה.

אדמו״ר הזקן עובר למיפוי המספרים אל הספירות, באמצעות הפסוק על שנות חייה של שרה: מאה, עשרים ושבע. השבע הן שבע המדות — חסד, גבורה, תפארת וכו׳ — המנויות בשבח דוד: ״לך ה׳ הגדולה״, כלומר חסד, ״והגבורה״, ״והתפארת״, ועד ״והממלכה״, מלכות.

המדות נבדלות זו מזו, ואף עשויות להיות מנוגדות: חסד משפיע ונותן, ואילו גבורה עוצרת ומצמצמת.

לכן שנות שבע המדות נאמרות בלשון רבים — ״שנים״ — משום שהמדות נותרות נפרדות זו מזו. לעומת זאת, בעשרים, המייצגים את חכמה ובינה, נאמר ״שנה״ בלשון יחיד, משום שהזוהר מכנה אותן ״תרין ריעין דלא מתפרשין״. בכל פעם שאדם מבין עניין, נקודת ההברקה והפיתוח שלה פועלים יחד.

לאחר שהוא מציין את הזוהר בפרשת חיי שרה כמקור לקריאה זו, אדמו״ר הזקן מסיק תחילה שכל אחת מן המדות נחשבת ״יחידה״.

ההוכחה היא ששבע המדות הן ״שבע שנים״ — שנה אחת לכל מדה — ולכן כל מדה היא יחידה אחת.

השכל, לעומת זאת, שייך למדרגת ״עשרות״, שהרי חכמה ובינה הן ״עשרים״. כאשר השכל מוליד רגש, רק חלק קטן ממנו — ״עשירית״ — נכנס אל הרגש; השכל כולו גדול בהרבה מן התוכן שהרגש מכיל.

עיקרון יסודי הוא שהחלק מן השכל המתלבש ברגש ומספק לו את טעמו ואת ההיגיון שלו אינו בערך לעצם השכל, שאינו קשור לרגשות כלל.

אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים המבארים את העניין, ובאחד מהם הוא מדמה זאת לגידים המחברים את העצמות לבשר: החיבור בין ״עצמות״ השכל ל״בשר״ הרגש הוא כחיבור דק בלבד. מכאן המסקנה שכל רגש מקבל רק עשירית מן השכל.

השם א־ל קשור לחסד — ״חסד א־ל״ (תהלים נב, ג) — והזוהר מכנה אותו ״נהירו דחכמתא״, כלומר אור השכל כפי שהוא מאיר במדות.

הוכחה חשבונית: א־ל בגימטרייה 31, עשירית מ״יש״ (י״ש), שערכה 310. שתי המילים ״קנה״ בפסוק ״קנה חכמה, קנה בינה״ מסתכמות ב־310, כלומר ״יש״. נמצא שחכמה ובינה יחד הן ״יש״, וא־ל, האור המגיע אל המדות, הוא עשירית ממנו. בחינה זו נקראת מלכות שבחכמה — ההיבט הנמוך והחיצוני של השכל.

אותו יחס חוזר מדרגה אחת למעלה: השכל כולו — חכמה ובינה, ה״עשרות״ — הוא רק עשירית ממה שלמעלה מן השכל, ה״מאה״. דברי חז״ל שקומתו של אדם הראשון הייתה מאה אמה רומזים לכך: דמות האדם השלמה מקיפה את מדרגת ה״מאה״ כולה.

גם למעלה מן השכל יש מדרגות נוספות. בנפש, נפש, רוח ונשמה קשורות למעשה, לרגש ולשכל, ואילו חיה ויחידה, שתי המדרגות הגבוהות ביותר, הן למעלה מן השכל.

חמש מדרגות הנפש — נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה — מקבילות לחמש מדרגות המספר: יחידות, עשרות, מאות, אלפים ורבבות. כל מדרגה נמוכה מקבלת רק ״עשירית״ מן המדרגה שמעליה, וכך סולם המעשרות עובר בכל מדרגות הנפש. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״מה טובו אוהליך״ להרחבה.

למעלה מן השכל נמצא הרצון העליון, וגם בו יש שתי מדרגות: רצון וחפץ.

רצון הוא רצון שאין מאחוריו טעם או הנאה, כמו תשובתו של ה׳ למשה בגמרא: ״שתוק, כך עלה במחשבה״ — החלטה שלמעלה מהסבר. חפץ, לעומת זאת, הוא רצון שיש בו טעם ותענוג: רוצים דבר מפני שהוא נעים.

אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ״ואהיה אצלו אמון״ (משלי ח, ל), העוסק גם בכך שדוד כינה את התורה ״זמירות״. את ״נוצר חסד לאלפים״ הוא מפרש כך: ״נוצר״ מורכב מאותן אותיות כמו ״רצון״. לכן מבחינת הרצון נמשך החסד ומתפשט אל ״אלפים״ — מילה הקשורה ל״אאלפך״, אלמד אותך חכמה ובינה. הרצון הוא אפוא מדרגת ה״אלפים״ שממנה נובעים המוחין.

מאמר חז״ל שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה מתאים לכך: שורש התורה הוא במדרגת ״אלפים״. אדמו״ר הזקן מפנה גם למאמרו ״מראיהם ומעשיהם״ שבתורה אור ולפרי עץ חיים של האריז״ל, שער השבת, פרק ח׳, העוסק בתפילת השבת ״ישמח משה״ וב״אלף חלקים של אור״.

התבוננות בחוויה האנושית מלמדת שמכל כוחות הנפש, התענוג מתפשט למרחב הגדול ביותר ומופיע במגוון הרחב ביותר.

תענוג קיים בכל כוח: בראייה, בשמיעה, בכל החושים, בחשיבה וברגש. התענוג שבכל אחד מהם שונה במהותו; ההנאה ממראה יפה אינה דומה להנאה משמיעה.

לתענוג שבמוזיקה יש אופי משלו, וכך גם לתענוג שבהבנה. נמצא שהתענוג מופיע במגוון גדול של סוגים.

כל התענוגות שבעולם הזה הם רק ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים — השבירה הקדומה שבמסגרתה אור קדוש נפל למדרגות תחתונות. גן עדן, לעומת זאת, הוא תענוג שאין לו קץ; גדול כל כך, עד שעל עוכר נאמר בגמרא ״מוטב דלידייניה״ — מוטב שיידון ויזכה לכך. ואף גן עדן הוא רק הארה קלושה ממה שלמעלה ממנו.

הסוגריים מיישמים זאת בסולם: הארת התענוג העליון נקראת ״רבבה״ ביחס להארת הרצון, שהיא מדרגת ״אלפים״, משום שהתענוג נעלה ורב יותר, וגם עשירית ממנו עצומה. חזון דניאל על ״עתיק יומין״ היושב על כסאו מבטא זאת.

עתיק יומין הוא מקור החיים ומקור התענוג. לכן גם ההארה בלבד המתפשטת ממנו — המלאכים ש״ישמשוניה״ וש״קדמוהי יקומון״ — היא במדרגת ״אלף אלפים״ ו״רבו רבוון״. הרבבות שייכות למדרגת התענוג.

גם באידרא רבא שבזוהר מדובר על ״תליסר אלפי רבוא עלמין״ השוכנים בגלגלתא, הגולגולת, המדרגה החיצונית ביותר של אריך אנפין. גם ״הללוהו כרוב גודלו״ שבתהלים רומז לאותו ריבוי. בכך מסתיימים הסוגריים.

חוזרים לשרה, המייצגת את מלכות, ה״מטרוניתא״ — המלכה. שמה הראשון, שרי, פירושו ״אדון שלי״ ומורה על שלטון בתחום מוגבל; לאחר מכן נעשתה שרה לשליטה בכל העולם, כשם שמלכות היא ״מלכות כל עולמים״. כדי שההשפעה תגיע רחוק יותר למטה, מקורה צריך להיות גבוה יותר.

לכן קיבלה שרה את האות ה׳, שצורתה מבטאת התפשטות לאורך ולרוחב. אדמו״ר הזקן מפנה לדיונו באות ה׳ שנוספה לשמו של אברם.

הזוהר בפרשת בלק מתאר את מלכות כשהיא ממעטת את עצמה ונעשית יו״ד — נקודה בלבד.

לאחר מכן היא נבנית מחדש לה׳. כך מתבאר ההבדל בין שרי ביו״ד לשרה בה׳. ״חיי שרה״ — החיות שמלכות מעניקה לעולמות — נמשכים ממדרגת ״מאה״.

החובה התלמודית לברך מאה ברכות בכל יום נקשרת לפסוק ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך״, שחז״ל דורשים בו ״מה״ כ״מאה״.

מלכות נקראת ״מה״, לשון של ביטול עצמי. באמצעות הברכות נמשכת לתוכה מדרגת ״מאה״, שהיא כתר, משום שכדי שההשפעה תתפשט למטה, נדרש מקור גבוה למעלה.

אולם המשכה זו מגיעה רק למדרגת ״מאה״. התורה, לעומתה, מושרשת במדרגת ״רבבות״, הגבוהה הרבה מאוד מן המדרגה של מאה. כאן חל המפנה המרכזי במאמר.

כעת מוסבר הפסוק הפותח: התורה באה ״מרבבות קודש״. דווקא משום שמקורה גבוה כל כך, היא יכולה לרדת עד לחפצים גשמיים, כגון סוכה ותפילין; ככל שהמקור גבוה יותר, כך הוא יכול להגיע נמוך יותר.

אדמו״ר הזקן מפנה לשלושה מאמרים נוספים, ובהם ביאורו לשירת משה ״האזינו השמים״, שבה התורה יורדת ״כרביבים עלי עשב״.

״רביבים״ קשור בשורשו ל״רבבות״: גשם התורה בא מרבבות קודש. בסוגריים מוסבר שחיות העולמות, ״חיי שרה״ — מלכות המחיה את הכול — באה מהיחוד החיצוני של חכמה ובינה, הנקרא אין ויש.

לעומת זאת, באמצעות תורה ומצוות האדם ממשיך מהיחוד הפנימי של חכמה ובינה, ששורשו בעתיק ובאין סוף ממש. הפסוק ״מה רב טובך אשר צפנת״ רומז לכך, שכן ״רב״ ו״רבבה״ באים מאותו שורש.

הביטוי ״רב פעלים״, שנאמר על בניהו, מתפרש באותו אופן. במאמר אחר מוסבר שיסוד דא״א, צינור ההשפעה שלו, נקרא ״רב טובך״. לכן הדורות מאדם ועד נח האריכו ימים כל כך: חיותם נמשכה מא״א.

הזוהר מובא כמקור לכך. לאחר מכן הוגבלה תוחלת החיים ל״מאה ועשרים שנה״, בדומה למאה ועשרים שנות חייה של שרה: דרגת ה״מאה״ התחתונה.

כך מובן גם ״ורב שלום בניך״: שלום בריבוי, ששורשו ברבבות. ובכל זאת, המאמר מסייג את מה שהתורה מגלה כעת מבחינת הרבבות.

מה שמתגלה כעת הוא רק ״ואתא״, המילה הארמית ל״ובא״, לשון התרגום. הארמית היא בחינת אחוריים, הצד החיצוני: הטעמים הפנימיים של התורה, פנימיות התורה, עדיין לא התגלו, והם יתגלו רק לעתיד לבוא.

״ישקני מנשיקות פיהו״ שבשיר השירים מבטא את הכמיהה לגילוי העתידי: נשיקה היא חיבור של הבל ורוח, והיא משל לגילוי הטעמים הפנימיים של התורה. לעת עתה יש לנו רק את בחינת ה״אחוריים״, ״ואתא״; אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו המפורט יותר במאמר על ״תורה צוה״.

באותו פסוק נאמר שהתורה ״זרחה משעיר״, הנדרש כ״שערות״. השערות צומחות מן הראש, אך הן מותר ואינן חלק מעצמות המוח, ולכן גזיזתן אינה מכאיבה. התורה כפי שהיא אצלנו דומה לכך: היא המשכה חיצונית של חכמת ה׳.

כך גם המדרש מכנה את התורה ״נובלות חכמה שלמעלה״. בסוגריים מוצעת חלוקה לשלוש מדרגות: ברכה, קדושה ויחוד. ברכה היא מאה הברכות היומיות, בחינת ״חיי שרה מאה שנה״.

ברכה מעניקה חיות לעולמות — ״ואתה מחיה את כולם״. קדושה נעלית יותר: היא ממשיכה מבחינת ״רבבות קודש״ באמצעות המצוות, ״אשר קדשנו במצוותיו״, וממשיכה את סובב כל עלמין. ובכל זאת, קידושין במובן של נישואין הם עדיין רק אירוסין, ולא יחוד שלם; לכן הם עדיין בבחינת ״ואתא״, ה״אחוריים״.

יחוד הוא המשכת הפנימיות, בדומה להשלמת הנישואין. יש כאן גם נקודה נוספת: למעלה אפילו מרבבות קודש נמצאת הבחינה המתוארת בתיקוני הזוהר כ״אנת הוא חד ולא בחושבן״ — אחדות שמעבר לכל מניין.

יחוד פירושו המשכת גילוי אור אין סוף עצמו, האחד שלמעלה ממניין, כדי שיתקיים ״ונגלה כבוד ה׳״ ו״עין בעין יראו״ — גילוי שיהיה לעתיד לבוא. אדמו״ר הזקן מציין למילוני המונחים הקבליים: שער הכינויים בפרדס רימונים, בערך ״יבק״, ולמאורי אור.

הוא ממשיך ומונה מקורות בזוהר: רעיא מהימנא על משפטים והזוהר על פקודי, וכן הגהות הרמ״ז, רבי משה זכות, לזוהר על כי תצא.

בהגהת הרמ״ז על ״ומברך בה״ מקבילים ברכה, קדושה ויחוד לבינה, חכמה וכתר. הוא מפנה גם למאמרו של אדמו״ר הזקן על הנסכים, ולזוהר על בלק, הדן בפסוק ״ברכו ה׳ מלאכיו״.

הזוהר אומר שהמלאכים יכולים לברך בפני עצמם, אך לומר ״קדוש״ הם יכולים רק יחד עם ישראל: הקדושה נמשכת באמצעות עם ישראל. הגמרא בחגיגה טז ע״א דנה אף היא ב״ואתא מרבבות״.

שם דורשת הגמרא את ״ואתא״ כ״אות״: ה׳ הוא ״אות ברבבה שלו״, מובדל מכל צבאותיו; גם מדרש שיר השירים אומר כך. אדמו״ר הזקן מציע שהדבר מקביל למדרש על ״קדושים תהיו״: האם הכוונה שתהיו קדושים כמו ה׳? לא, שהרי נאמר ״כי קדוש אני״ — ״קדושתי למעלה מקדושתכם״.

על דרך זו, ״מרבבות קודש״ היא בחינת ״קדושים תהיו״ — הקדושה שהאדם מגיע אליה באמצעות התורה. ״אות הוא ברבבה שלו״ היא מדרגה אחרת.

המדרגה של ״אות הוא ברבבה שלו״ היא ״קדושתי למעלה מקדושתכם״: קדושתו של ה׳, שלמעלה אפילו מרבבות קודש, משום שהוא ״חד ולא בחושבן״. כך גם נאמר: ״ולתבונתו אין מספר״.

לעומת דבר שמחוץ לגדר המספר, רבבה אינה גדולה יותר מן המספרים הקטנים ביותר. זהו פירוש חזון דניאל על עתיק יומין.

דניאל רואה ״אלף אלפין״ ו״רבו רבוון״ לפניו: כל הצבאות שווים לפניו, והוא ״אות״, נבדל בתוכם.

אדמו״ר הזקן מסיים בהפניה נוספת למדרש שיר השירים ולשני קטעי זוהר, על שמות ועל תרומה, העוסקים ב״ואתה מרבבות״.