מזמור שיר חנוכת הבית כו׳ ולא שמחת אויבי לי

המאמר פותח בתהלים ל׳, שדוד חיבר לחנוכת בית המקדש, ושואל מי הם ה״אויבים״ שה׳ לא נתן להם לשמוח. המדרש מספר שכאשר ה׳ ברא את האדם, המלאכים התנגדו וציטטו: ״מה אנוש כי תזכרנו?״. לדעתם, יצור שברירי זה אינו ראוי לתשומת לבו של ה׳.

בסיני, כשישראל אמרו ״נעשה״ לפני ״נשמע״ והתחייבו עוד לפני שידעו מה ייאמר להם, הודו המלאכים שטעו. אבל כשישראל עשו את עגל הזהב, רק ארבעים יום לאחר שה׳ דיבר עמם ״פנים אל פנים״, שמחו המלאכים ונראה היה שטענתם המקורית הוכחה כנכונה.

המשכן, המקדש הנייד במדבר, כיפר על העגל — זהב תמורת זהב — וכך נפגמה שמחת המלאכים. המילה המודפסת ״שחחתם״ נקראת לכאורה ״שמחתם״, כלומר שמחתם, והביטוי מזכיר את לשון ישעיהו: ״ערבה כל שמחה״.

ה״אויבים״ במזמורו של דוד אינם אויבים אנושיים, אלא המלאכים המקטרגים. חנוכת הבית השתיקה אותם, משום שהראתה שהאדם, למרות כישלונותיו, יכול להיות מקום משכן לה׳.

אף שהמזמור מדבר בבית המקדש ושמחת המלאכים נפגמה בעקבות המשכן, מדובר בנושא אחד ולכן הפסוק מתאים. ההערה שבסוגריים מביאה מקבילות שבהן ״אויבים״ מתפרש שלא כאויבים רגילים. את ״אויבים בשער״ שבגמרא, המסבירה שמדובר בתלמידי חכמים המתנצחים בדברי תורה ולבסוף נעשים אוהבים, מוצאים בקידושין ל׳ ע״ב; נראה שהציון המודפס ״דף ע״ב״ משובש.

כאן מוצגת השאלה המרכזית של המאמר: המלאכים טענו שמדרגתם גבוהה משל האדם, אך ה׳ השיב שהאדם נעלה יותר. בהמשך המאמר מוסבר באיזה מובן הנשמה שבאדם עולה על המלאכים, ומדוע בכל זאת יכלו המלאכים להתנגד.

כדי להשיב יש להבין את ההבדל בין מלאכים לנשמות. בכתובים מתואר לעיתים קרובות שהמלאכים שרים, אך לא מצאנו תיאור כזה על הנשמות. אדמו״ר הזקן אומר שגם הנשמות שרות, ותמיד.

הנשמות בעולם הבא עולות תמיד ״מחיל אל חיל״: בכל ראש חודש ובכל שבת, כפי שנאמר בישעיהו, הן עולות מגן עדן התחתון לגן עדן העליון ולאחר מכן חוזרות. כל עלייה כזאת היא מעין שירה.

המשנה קובעת שבעלי חיים שיש עליהם שיר — טבעת או רצועה — רשאים לצאת עמו בשבת ולהיות מונהגים באמצעותו. החסידות דורשת ״שיר״ במשמעות של שירה: כל יציאה ועלייה נעשות באמצעות שירה. ליקוטי אמרים הגדול, אוסף תורות של גדולי החסידות, מבאר זאת; השאלה שנותרה היא מדוע הדבר אינו נאמר במפורש בכתובים.

ההבדל הוא ששירת המלאכים נשמעת: יחזקאל שמע אותה כקול ממש — ״רעש גדול״ וכנפיים שצלילן כ״מים רבים״.

ברכת יוצר אור שלפני קריאת שמע מתארת את המלאכים מכריזים ״ביראה יחד בקול״ ואת האופנים — סוג של מלאכים — ״ברעש גדול״. הדבר אפשרי מפני שיש למלאכים גוף, כפי שהפסוק מתאר אותם כ״רוחות״ וכ״אש״.

אדמו״ר הזקן טוען שהפסוק אינו יכול להתייחס לנשמות המלאכים, שכן נשמה היא ישות חושבת ומבינה, ואי אפשר לכנותה ״רוח״ או ״אש״. מוכרחים לומר שהמילים מתארות גוף כלשהו.

הרמב״ן כותב שלמלאכים יש גוף העשוי מיסודות רוח ואש פשוטים ורוחניים, ולא מחומר גשמי. הדבר מתאים לתיאורם בפסוק כ״רוחות״ וכ״אש לוהט״.

מכיוון שיש להם גוף, המלאכים תופסים מקום: הגמרא מתארת מלאך שגודלו מהלך חמש מאות שנה ואחר שגודלו שליש העולם. הגוף שלהם, מעודן ככל שיהיה, עדיין מוגדר ומוגבל במרחב.

מכיוון שיש למלאכים גופים, שירתם מקבלת צורה של קול ונביא יכול לשמוע אותה. המשפט השני, כפי שהוא נדפס, מדבר על ״שירת המלאכים״, אך הטיעון מחייב כנראה לקרוא ״שירת הנשמות״, שאינה נשמעת מפני שאין לנשמות גוף.

שירת הנשמות היא השגה ותפיסה של אלקות, ללא קול. לכן הנביאים, ששמעו קולות מן השמים, אינם מתארים אותה.

כך גם בעניין הראייה: מלאכים יכולים להופיע בפני אנשים בעלי ראייה זכה, כפי ששלושת המלאכים נראו לאברהם בדמות אנשים. נשמות אינן יכולות לעשות זאת, משום שאין להן גוף להתלבש בו.

בקדושה שבתפילת העמידה מובאים תחילה שבחי המלאכים: ״קדוש״ (ישעיהו), ״ברוך״ (יחזקאל) ו״ימלוך״ (תהלים); לאחר מכן מוסיפים ״וקדושים בכל יום יהללוך סלה״. אדמו״ר הזקן מפרש את הביטוי השני כשבח הנשמות.

הסדר עולה מן הנמוך אל הגבוה: תחילה המלאכים, ואחריהם הנשמות. המלאכים נמצאים במקום, ומכיוון שהמקום והזמן נבראים יחד, הם נמצאים גם בזמן.

לכן המלאכים שרים רק בזמנים קבועים, כפי שנאמר בגמרא. הנשמות, שלמעלה מן המקום והזמן, מהללות ״בכל יום״; וחכמים דורשים ״סלה״ במשמעות של ״ללא סוף״, כלומר שבחן אינו נפסק.

החלק השני חוזר לקטרוג המלאכים. הם ידעו שמעלת הנשמה גבוהה משלהם, אך הדבר נכון לגבי הנשמה כפי שהיא לעצמה, לפני כניסתה לגוף.

התנגדותם הייתה לירידת הנשמה ולהתלבשותה בגוף גשמי, הגורם לאדם להיות חשוף לחטא. הם טענו שהתורה צריכה להינתן להם, שגם להם יש גוף ונפש, אך גופם רוחני ואינו מושך אותם כלפי מטה.

תשובת ה׳ הייתה שדווקא הנשמה, הנמשכת מהמדרגה הפנימית ביותר של העולמות ומופשטת בעצמה מכל חומר, צריכה לרדת לתוך גוף גשמי ממש. רק כך נעשית דירה בתחתונים, שהמלאכים, בעלי גופים מעודנים, אינם יכולים ליצור.

הסוגריים מפנים למאמר בתורה אור על יצירת אדם מעפר. הם מוסיפים שגם בית המקדש נבנה מחומרים גשמיים, ואף על פי כן התגלה בו אור מדרגה שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, ומפנים למאמר השני על מזמור זה.

משום כך בניית בית המקדש השתיקה את המלאכים. ה׳ אמר ״ושכנתי בתוכם״ ולא ״בתוכו״: הוא שוכן בתוך העם, ולא רק בתוך הבניין.

השכינה שרתה בישראל עצמם, ובכל זאת היה צורך בבית גשמי של עץ ואבן כדי שנוכחותה תתגלה בהם. הבניין נועד לשרת את העם, ולא להפך.

לאחר החורבן התפשטה הקדושה בכל בית כנסת ובית מדרש, שהנביא מכנה ״מקדש מעט״. הדבר מכין את הקרקע לדיון הבא במשמעותה של השראת השכינה.

כדי להסביר כיצד בית המקדש הביא את השכינה לישראל, פותח אדמו״ר הזקן בשורה מתפילת המוסף של החגים: מאז החורבן ״אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך״.

כיום ברור שאי אפשר לעלות לירושלים ולהיראות במקדש, ״בגלל היד״ שנשלחה נגד המקדש, כפי שממשיכה אותה תפילה. אבל מדוע אי אפשר להשתחוות?

אפשר להשתחוות לה׳ בכל מקום, כפי שאנו אומרים מדי יום בתפילת עלינו: ״אנחנו כורעים ומשתחווים״. מדוע, אם כן, אומרת התפילה שההשתחוויה זקוקה לבית המקדש?

התשובה מתחילה בהגדרת ההשתחוויה: להניח את עצמו בצד ולהיכנע לה׳, כפי שנתין משתחווה למלך ומקבל על עצמו לשרתו ולציית לדבריו. עם זאת, יש שני סוגים של כניעה כזאת.

השתחוויה חיצונית מכניעה את הגוף ואת התנהגותו, אבל האדם נשאר מציאות נפרדת, עם רצונות ומחשבות משלו. הוא נכנע, אך עדיין נשאר הוא עצמו.

השתחוויה פנימית היא דברי המשנה ״בטל רצונך מפני רצונו״: לא נשאר כלל רצון משל האדם. הביטוי התלמודי ״ברא כרעא דאבוה״ — בן הוא רגלו של אביו — ממחיש זאת: לרגל אין רצון משלה, והיא הולכת פשוט לאן שהגוף הולך.

ישראל קיבלו את ההשתחוויה הפנימית הזאת בשלושת הרגלים, כשבאו ״להיראות״ במקדש, שבו התגלתה השכינה. המילה שכינה באה מלשון שוכן: נוכחות ה׳ השוכנת בגלוי בתחתונים.

הקב״ה כפי שהוא לעצמו קדוש ונבדל; השכינה היא נוכחותו כפי שהיא מתגלה למטה. לנוכח התגלות זו הנשמות מתבטלות כנר בפני אבוקה.

הדימוי הוא שלהבה קטנה ליד אבוקה גדולה אינה ניכרת עוד כאור נפרד; היא מתמזגת באור האבוקה והם נעשים אחד. כך מתמזגת הנפש במקורה בנוכחות השכינה שהתגלתה.

חז״ל דורשים את הפסוק ״ולא יראו פני״ גם במשמעות ״ולא ייראו אותי״: כפי שבא לראות, כך גם נראה — התגלות פנימית לשני הכיוונים. ״פני״ כאן פירושו גם אור ה׳ הממלא את כל העולמות וגם אורו הסובב אותם, המתייחדים כקב״ה ושכינתו.

״פנים״ נאמר בלשון רבים, משום שכל יהודי קיבל את הגילוי לפי יכולתו. עיקר מצוות הראייה היה ההשתחוויה, ובעיקרון היה אפשר לצאת ידי חובה בהשתחוויה בלבד.

רק הדרישה שבפסוק שלא לבוא ״ריקם״ מוסיפה את הקרבן. הביטול של כל חג ליווה את האדם עד החג הבא, כך שהוא חי במשך כל השנה בביטול הזה.

מאז החורבן איננו יכולים להשתחוות בבית המקדש, אך זיק קל מקדושתו עבר לבית הכנסת ולבית המדרש, המכונים ״מקדש מעט״. זו הסיבה שהתפילה אומרת שאין אנו יכולים להשתחוות: ההשתחוויה הפנימית במלואה הייתה שייכת לבית המקדש.

את הזיק הזה חשים בתפילה, כשהאדם דבק בבוראו ורוצה להניח את עצמו בצד לפני מלך העולם, כל אחד לפי יכולתו.

אצל חלק מהאנשים מדובר רק בהשתחוויה חיצונית, מתוך כפייה עצמית. את דברי הגמרא שתפילתו של אדם נשמעת רק בבית הכנסת מסבירים בכך שהשכינה שורה שם ומתפשטת במקום.

מאמר חז״ל שהשכינה שורה בכל התכנסות של עשרה, וההלכה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה, מבטאים את העובדה שעשרה המתכנסים ממשיכים את כנסת ישראל שלמעלה, מקורן המאוחד של הנשמות. (בדפוס כתוב לכאורה ״אכל״, ונראה שיש לקרוא ״כל״.) נוכחות זו מביאה את האדם להשתחוות ולהתבטל כנר בפני האבוקה.

רק הנשמות יכולות להתמזג כך, כשלהבה נפרדת מן הפתילה ונכללת באבוקה, מפני שהשכינה היא מקורן ממש. ישראל הם ״בנים״ של ה׳, וכמו בן שהוא רגלו של אביו, הם חלק ממנו.

המלאכים, המלובשים בכלים מגבילים, נשארים מציאויות נפרדות. כשהם יורדים לעולם הזה הם אף עלולים ליפול, כפי שנדרש במדרש ובזוהר הפסוק על הנפילים — ״הנופלים״.

החלק השלישי מסביר מדוע קדמה חנוכה מיוחדת. כדי שה׳ ״ישכון״ בבית המקדש, כפי שאמר שלמה בחנוכתו, ערכו דוד ושלמה תחילה חנוכת הבית.

חנוכה היא מאותו שורש של חינוך והתחלה, כמו בפסוק ״חנוך לנער על פי דרכו״. כשמכניסים ילד ללימוד, אין נותנים לו רק את הלימוד, שיהיה מעתה חלק משגרת חייו.

מוסיפים משהו, סימן של קִרבה או מתנה, כדי לציין התחלה. כך גם בחנוכת המשכן ובית המקדש היה דבר נוסף מעבר לקרבן התמיד הרגיל של שני כבשים: במשכן הביאו הנשיאים קרבנות מיוחדים משלהם.

בחנוכת בית המקדש הקריב שלמה מאה ועשרים אלף כבשים. הקרבן הנוסף הזה מסמל אורות עליונים נוספים שירדו יחד עם השכינה בתחילת העבודה.

בחנוכה ירדה לא רק השכינה, שנועדה להישאר, אלא גם התגלות נעלה נוספת. כאן מפנים למאמר בלקוטי תורה על נשא ולמאמר בתורה אור על חנוכה.

בתיאור חנוכת המשכן התורה מפרטת בנפרד, יום אחר יום, את קרבנו של כל אחד משנים עשר נשיאי השבטים, החל בנחשון משבט יהודה ובנתנאל משבט יששכר.

כל שנים עשר הקרבנות היו זהים, ולכן התורה הייתה יכולה לפרט את הראשון ולומר אחר כך ״נתנאל עשה כמוהו״. מדוע היא חוזרת על אותה רשימה שתים עשרה פעמים?

התשובה היא שהפסוקים נכתבו לדורות. ה׳ ידע שבית המקדש ייחרב והקרבנות ייפסקו.

אז דברי פינו יבואו במקום פרים, כפי שנאמר בהושע, וחז״ל מלמדים שלימוד דיני הקרבן נחשב כהקרבתו. זו גם הסיבה שבחנוכה קוראים את קרבנות הנשיאים: גם אז נערכה חנוכת המזבח.

היוונים פרצו שלוש עשרה פרצות בסורג של המקדש, והקדושה הסתלקה; לאחר שניצחו החשמונאים היה צורך לחנוך אותו מחדש. קריאת פרשת הנשיאים ממשיכה את השראת השכינה, משום שקריאת התורה ממשיכה את העניינים המתוארים בה.

החזרות שתים עשרה הפעמים הן כנגד השבטים: לכל שבט יש ״אבוקה״ משלו, שורש משלו למעלה, שבו נשמותיו מתבטלות כנרות. לכל שבט היה צורך בהמשכה משלו.

בדומה לכך, המדרש אומר שהים נקרע לשנים עשר נתיבים, כדי שכל שבט יעבור בדרכו שלו. גם המדרש על פרשת נשא מייחס לכל קרבן זהה של נשיא משמעות וכוונה ייחודיות.

כעת המאמר חוזר לביטוי ״מזמור שיר״, שנראה כמכפיל את אותו עניין. ״מזמור״ הוא מלשון זמר, נגינה בכלי: הקול היוצא מנבל או מכינור.

שיר הוא שירה בקול, שאינה מלובשת בכלי. לכן מזמור, נגינה בכלי, מסמל את שירת המלאכים, השייכים לחיצוניות העולמות.

המלאכים מורכבים מ״חומר וצורה״, אור וכלי: שירתם דומה למוזיקה הנשמעֶת באמצעות כלי, ונישאת על ידו. הביטוי ״בתודה וקול זמרה״ לקוח מישעיהו.

הכלי מעכב את המלאכים, ולכן הם אינם יכולים להגיע לביטול המלא של נר הנכלל באבוקה. משום כך ביטולם מורגש כקול וכ״רעש גדול״: הכלי גורם לו להישמע.

שיר, שירה בקול בלבד, היא שירת הנשמות בגן עדן, שעולות בשירה מתוך ביטול גמור, משום שאין להן כלי. (בדפוס כתוב לכאורה ״ובשיר״, ויש לקרוא ״ושיר״.)

לנשמות אין חומריות או כלים. הסוגריים מפנים למאמרים בתורה אור על שיר השירים ועל ״ובלילה שירה עמי״, וכן לזוהר בפרשת ויצא.

הזוהר שם משווה בין שירת הלויים לבין שירת השמחה של הכוהנים, ״וחסידיך ירננו״, שהיא בחינה נעלית יותר.

כך ניתן להבין ששיר נעלה ממזמור. הפרדס של רבי משה קורדובירו, במילון המונחים הקבליים שלו, אומר ששיר הוא בחכמה, בחינת החכמה.

בבית המקדש התגלתה השכינה, מלכות ה׳, שהיא מקור הנשמות והמלאכים כאחד: ״מלכותך מלכות כל עולמים״.

לכן נאמר במזמור חנוכת הבית גם ״מזמור״ וגם ״שיר״: במקום שבו התגלה מקורם של המלאכים והנשמות, התגלו יחד שני סוגי השירה.

הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודת הלויים: חלקם שרו בקולם וחלקם ניגנו בכלים. הגמרא מביאה מחלוקת אם עיקר שירת המקדש הוא בפה או בכלי.

יש מזמורים שבהם הסדר הפוך: ״שיר מזמור״. מאחר שמזמור הוא חיצוני ומלובש בכלי, ואילו שיר הוא פנימי ואינו מלובש בכלי, הסדר מלמד כיצד הם מתחברים.

אפשר לחבר בין העליון לתחתון בשתי דרכים: העליון יורד, או התחתון עולה. ״מזמור שיר״ פירושו שהתחתון — המזמור של המלאכים — עולה ונכלל בשיר הנעלה ממנו.

״שיר מזמור״ פירושו שהשיר הנעלה יורד אל המזמור. הזוהר בתחילת פרשת אחרי שואל על ״שיר מזמור״ ומכנה אותו ״שיר כפול״.

המקדש מלך, פירוש על הזוהר, מביא בשם רבי חיים ויטאל ש״שיר כפול״ הוא יחוד ז״א ונוקבא, הזכר והנקבה האלוקיים. הזוהר דן גם במזמור השבת, הפותח במילים ״מזמור שיר״.

המקדש מלך קושר בין מזמור השבת לבין דברי המשנה בסוף מסכת תמיד, האומרת שזהו שיר לעתיד לבוא, ״ליום שכולו שבת״.

לקראת השבת העליונה הזאת התחתון עולה, ולכן נאמר ״מזמור שיר״; וכך גם בחנוכת הבית. משמעות נוספת של זמר היא גיזום, כמו בפסוק ״וכרמך לא תזמור״.

גיזום מחלק דבר לחלקים, כשם שכלי הנגינה מחלק את הניגון לצלילים נפרדים וקטנים; שירת הקול, לעומת זאת, זורמת ללא חלוקה. אותו הבדל קיים גם למעלה, בין המלאכים לנשמות.

מזמור ל׳ פותח במילים: ״ארוממך ה׳ כי דליתני״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״דליתני״ כרומז לסיבה לכך שהנשמות נעלות מן המלאכים, ומונה למילה שלושה פירושים: התרוממות, דלות — עני — וכפי שיתבאר בפסקה הבאה, שאיבת מים.

הפירוש השלישי נלמד מדברי בנות יתרו על משה: ״דלה דלה לנו״ מים. כל שלושת הפירושים אמת, וכל אחד מהם מצביע על יתרון של הנשמה על המלאכים.

היתרון הראשון הוא התרוממות: מקור הנשמה בפנימיות, והוא נעלה ממקור המלאכים. משום כך השתחווייתה וביטולה במקורה שלמים יותר — ממש כנר המתבטל בפני אבוקה.

היתרון השני נלמד מ״דל״, עני: הנשמה ״ערומה״, ואין לה גוף או כלי מגביל משלה. לעומת זאת, למלאכים יש גופים — ״רוחות״ ו״אש לוהט״ של הפסוק שנידון בתחילת המאמר.

היתרון השלישי נלמד מ״דלה״, שאיבת מים: הנשמות נשאבו ממקורן שבחכמה, ״ים החכמה״. את ״ותמלא כדה״ של רבקה מפרשים ככד שנשאב מאותו ים; למילה ״כד״ ערך מספרי של עשרים וארבע, כמספר ספרי המקרא.

יסוד הנשמה הוא ״בהררי קודש״ — החכמה העילאה, שגם ממנה נשאבה התורה. התורה והנשמות באות מאותו מקור.

הפסוקים ודברי חז״ל המפרשים את ״זאת״ כתורה מלמדים שהתורה מושרשת בעומק הפנימי ביותר של נשמות ישראל. משום כך הנשמות, ולא המלאכים, ראויות שהשכינה תשרה בתוכן ושהן יקבלו את התורה — ובכך באה התשובה לטענת המלאכים שבה נפתח המאמר.