אדם כי יקריב מכם וגו׳

המאמר פותח בויקרא א, ב, הדין הראשון בדיני הקרבנות, ומעלה שאלה דקדוקית. ״יקריב״ פירושו ״יביא קרוב״, והוא מאותו שורש של ״קרבן״. הפסוק מתחיל בלשון נסתר — ״כי יקריב״ — אך מסיים בפנייה ישירה אל העם: ״תקריבו את קרבנכם״.

שתי שאלות נוספות מתעוררות כאן. הפועל בתחילת הפסוק הוא בלשון יחיד, ואילו הפועל בסופו בלשון רבים; וגם המילה ״מכם״ נראית שלא במקומה. הסדר הטבעי היה ״אדם מכם כי יקריב״, אך בפסוק ״מכם״ מופיעה אחרי הפועל.

התשובה נפתחת בעיקרון המבואר בתניא: בכל יהודי יש שתי נפשות — נפש האלקית ונפש הבהמית. שורשה של נפש האלקית הוא בבחינה המכונה ״אדם״, הדמות האלוקית שבה נברא האדם (בראשית א, כז).

הראיה השנייה היא יחזקאל א, כו: מעל המרכבה ראה הנביא כסא, ועליו ״דמות כמראה אדם״. המאמר בתורה אור על הפסוק ״ותחת רגליו״ (שמות כד, י) מסביר כיצד אפשר לדבר על צורת אדם ביחס לאלקות.

הנפש האלקית יורדת לעולם הזה באמצעות ״פני אדם״, אחד מארבעת פני החיות, המלאכים הנושאים את מרכבת יחזקאל (יחזקאל א, י). הנפש הבהמית נלקחה מן ״השמרים״, השארית הנמוכה ביותר, של האופנים — מדרגה אחרת של מלאכים — ושורשה הוא ״פני שור״.

הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לברר את נפש הבהמית: תחילה באמצעות הכנעה, כלומר התגברות עליה, ולבסוף באמצעות הפיכתה, כך שגם הדחפים שלה יופנו לקדושה. הכלי לכך הוא נפש האלקית, המתלבשת בנפש הבהמית ומתבוננת באחדות ה׳ בקריאת שמע.

באמצעות ההתבוננות הזאת מקיימים את ״ואהבת... בכל לבבך״, שהמשנה מפרשת כ״בשני יצריך״ — ביצר הטוב וביצר הרע. אולם חכמים תיקנו שתי ברכות לפני קריאת שמע כדי שאפשר יהיה לקיימה, ובחלק הבא מוסבר מדוע.

נפש האלקית אינה יכולה להכניע את נפש הבהמית ישירות, אלא רק באמצעות השורש של נפש הבהמית עצמה. שורש זה נמצא בחיות הקודש שבמרכבת יחזקאל, פני האריה ופני השור; אלה הם המלאכים המתוארים בברכות שלפני קריאת שמע (סעיף 17).

הדבר מבוסס על הכלל הקבלי שהדינים נמתקים רק בשורשם: כוח קשה מתרכך כאשר מחזירים אותו אל מקורו. אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים שבהם הדבר מוסבר, על הפסוקים ״כי תצא למלחמה״ ו״ונתתי לך מהלכים״.

כאשר הנפש הבהמית מתבררת, גם הנפש האלקית מתעלה. הדימוי הוא ״החיות נושאות את הכיסא״: המלאכים שהנפש הבהמית מושרשת בהם מעלים את הכיסא ואת ה״אדם״ שעליו, שורש הנפש האלקית (בסעיף 14 הדבר נאמר במפורש).

העלאת מ״ן, ״מים נוקבין״, היא מונח קבלי המציין את האתערותא דלתתא — היוזמה של המקבל, המעוררת את תגובת הנותן. תגובה זו, האתערותא דלעילא, היא משמעות הביטוי שבו התורה מתארת קרבן כ״ריח ניחוח להוי׳״ (ויקרא א, ט).

עד כה דובר על הדפוס ״על ידי אתערותא דלתתא — אתערותא דלעילא״: האדם פועל תחילה, וה׳ מגיב. אך יש דפוס נוסף, שבו ה׳ פועל תחילה ומשפיע אתערותא דלעילא כדי לעורר את האדם להגיב.

התעוררות כזאת באה להעיר את האדם מ״שנתו״ — שקיעתו בהבלי העולם. הדגם לכך הוא הבריאה עצמה, שנבעה מחסד חינם, עוד לפני שנברא כלשהו עשה דבר; וכפי שנאמר: ״כי חפץ חסד הוא״.

לאחר המתנה הראשונה, שניתנה בחסד חינם, המשך קיומו של העולם תלוי במעשיהם של התחתונים: אדם הונח בגן עדן ״לעבדה ולשמרה״ (בראשית ב, טו). חלק זה מסתיים בהכרה שאכן נדרשת התעוררות מלמטה.

ובכל זאת, ה׳ ממשיך לשלוח התעוררויות מלמעלה כדי לעורר תגובה מלמטה. אדמו״ר הזקן מפנה לארבעה מאמרים בעניין זה: בתורה אור, על ״ועשית בגדי קודש״ ועל ״וישכם לבן״; ובלקוטי תורה, על ״ואתחנן״ ועל ״אני ישנה״, האחרון בעניין הטל הממלא את הראש.

שני אופני העבודה מוצגים כעת בעבודתו האישית של האדם. בראשון האדם פועל ומתייגע בנפשו ובגופו, מתבונן בעומק בגדולת ה׳ ולבו נשבר; בתגובה לכך נכנסת לנפשו התגלות של קרבת ה׳.

המדרגה השנייה היא התעוררות שמגיעה בלי שום הכנה או מאמץ. אדמו״ר הזקן מסתמך על ניסיון מוכר.

רבים מתעוררים פתאום בתפילה, ולבם ומוחם מתלהטים לזמן־מה, בלי שהם יודעים מניין באה ההתעוררות. בתוך זמן קצר התחושה דועכת.

התעוררות פתאומית כזאת היא למעשה התעוררות מלמעלה, שנשלחת כדי לעורר את האדם להגיב. המאמר על שיר השירים שאליו מפנים מתאר אותה חוויה: לפעמים התפילה דורשת מאמץ רב, ולפעמים הלב נמשך מעצמו, והאדם תוהה מניין בא הדבר.

אדמו״ר הזקן מבהיר כעת את ההבדל המעשי בין שני האופנים. בראשון, ההתעוררות מלמטה אמיתית ונובעת מיגיעה ממשית של הנפש.

מה שנובע מיגיעה כזאת יכול להחזיק מעמד לעד. האור שהמשיך מלמעלה מתקבל בפנימיות, ונקלט באדם, משום שהכין לכך את לבו מראש.

האור המתמיד הזה מעניק לאדם כוח להתעוררויות נוספות מלמטה. במקרה השני הוא לא התייגע, וגם לאחר מכן לא עשה מאמץ לעורר את נפשו; הוא פשוט התעורר מלמעלה.

אזי הרגש עלול לחלוף ואין לו קיום. ההארה מלמעלה מאירה רק בעת רצון, כלומר ברגע של חסד מיוחד, ולאחר מכן היא מסתלקת.

כשהאור מסתלק, הרגש הוא כאילו לא היה מעולם, משום שנגרם רק על ידי האור מלמעלה, והאהבה שהסתעפה מאותו אור בטלה. מאמר חז״ל ״איש מזריע תחילה, יולדת נקבה״ משמש כאן משל: כאשר הנותן — במקרה זה, ההתעוררות מלמעלה — הוא היוזם, נולדת אהבה נחותה יותר, המכונה ״נקבה״.

בהמשך לדימוי, אדמו״ר הזקן מיישם את מאמר חז״ל ״דעתן של נשים קלה״ — כלומר, דעתן נוחה להיות מושפעת — על אהבה זו, שהיא בחינת ״נקבה״: אחרי התפילה היא עלולה להימשך לתאוות העולם. כאשר הנשמה היא שיוזמת, כמתואר ב״האישה מזריעה תחילה״, הנולד הוא ״זכר״: דעת חזקה ומיושבת בעבודת ה׳.

שני מאמרים עוסקים בנושא זה בהרחבה. האחד, על הפסוק ״והיה מספר בני ישראל״ (הושע ב, א), עוסק בבת הקול הקוראת לאנשים לשוב; השני, על הפסוק ״שוש תשיש ותגל״, מסביר כיצד גם הנשמה שאהבתה התעוררה תחילה מלמעלה יכולה להוליד ״זכר״.

הדבר מסביר תלונה מוכרת של אנשים המסורים לעבודת ה׳. במשך כמה שבועות הם חשים רוח טהרה ורצון לעבוד את ה׳, ולאחר מכן הדבר נפסק לגמרי.

הסיבה היא שההשראה באה מלמעלה בלבד, ולכן כאשר האור הזה מסתלק האדם נשאר כפי שהיה, עם טבעו הקודם. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״היינו כחולמים״ (תהלים קכו, א).

סעיף 2 חוזר אל הפסוק. ״אדם״ כאן הוא ה״אדם״ שעל הכיסא בחזון יחזקאל — הסדר האלוקי המתואר בדמות אדם.

לאמיתו של דבר, ה׳ אינו אף אחת מן המדות הללו, כפי שנאמר בתיקוני זוהר. הוא מתלבש בעשר הספירות, ואז הן נקראות ״רמ״ח אברים דמלכא״, כדי להאיר באמצעותן לנשמות ישראל ולכל העולמות.

כשה׳ מתלבש בספירות, הוא נקרא ״כמראה אדם״; זהו שיעור קומה, כלומר הספירות מתוארות כגוף. תיקוני זוהר ממפה אותן כך: חסד היא הזרוע הימנית, גבורה היא הזרוע השמאלית, וכן הלאה.

בהמשך מובאות הפניות: איגרת הקודש שבתניא, איגרת ז׳ (״מה טוב חלקנו״), המאמר בתורה אור ״ואלה המשפטים״, והמאמר בלקוטי תורה על המן. במאמר השני נדרש ״אדם״ מלשון ״אדמה לעליון״ (ישעיהו יד, יד): אדם דאצילות הוא הנעלם שהתגלה.

המחצית הראשונה של הפסוק נקראת כאן במישור העליון. ״אדם כי יקריב״ הוא אדם העליון הממשיך התעוררות מלמעלה כדי לקרב לה׳ את לב האדם שלמטה; כפי שנאמר במשלי כ״ז, י״ט, הלב משיב ללב כשם שפנים משתקפות במים.

שתי הפניות מרחיבות את הדברים. האחת היא לסוף המאמר בלקוטי תורה ״כי תצא [למלחמה]״; האחרת מבארת את דברי חז״ל שבמעמד הר סיני כפה ה׳ על ישראל את ההר כביטוי לאהבה רבה שנמשכה מלמעלה, ובעקבותיה התעוררה בהם מאליה אהבה רבה.

זהו פירוש ״כי יקריב מכם״. המדרש על תהלים ס״ה, ה׳ — ״אשרי תבחר ותקרב״ — עוסק במי שה׳ בחר בהם ובמי שקירב (במדבר רבה ג׳, ב׳).

״מכם״ נועד להתפרש כפשוטו: אדם העליון מקרב משהו מכם — את נפשכם שלכם. לכן ״מכם״ מופיע אחרי הפועל, כמושא של פעולת הקירוב.

אילו נאמר ״אדם מכם כי יקריב״, היה אפשר להבין זאת רק לפי הפשט: אדם גשמי מקריב קרבן מן החי.

סדר המילים בפסוק רומז לפירוש העמוק יותר, והפועל בלשון יחיד מתאים לו, שכן הכוונה לאדם העליון, שהוא אחד. מדרש, המצוטט בחלק הבא, תומך בכך.

בראשית רבה כ״א, ה׳ מפרש את הפסוק ״הן האדם היה כאחד ממנו״ (בראשית ג׳, כ״ב) כ״כיחידו של עולם״, ומביא את הפסוק ״הוי׳ אחד״. אדמו״ר הזקן לומד מכך שהכוונה היא לאדם העליון.

המחצית השנייה של הפסוק, ״מן הבהמה… תקריבו את קרבנכם״, מתארת את הקרבן שהאדם שלמטה מקריב: את נפשו הבהמית שלו. הפועל בלשון רבים מפני שהכוונה לכל בני ישראל.

מקריאה זו עולה עצה טובה: ברגע של רצון, כשהשראה באה מלמעלה, על האדם להתחיל מיד בהתעוררות משלו מלמטה.

כלומר, לכפות ולהפוך את המדות של נפש הבהמית. זהו עניין ״תקריבו את קרבנכם מן הבהמה״, שהמאמר ממשיך ומבאר.

בשיר השירים א, ד נלמד אותו עניין: כאשר ה׳ מושך את הנשמה באמצעות אתערותא דלעילא, צריכה לבוא מיד התגובה ״אחריך נרוצה״. כאן עולה המקרה של אדם שאינו מתאמץ לברר את נפש הבהמית.

אצל אדם כזה גם אתערותא דלעילא המעוררת את נפש האלקית לא תאריך ימים. הדרך האחרת היא להגיב מיד כשהאדם העליון ״יקריב מכם״, כלומר כאשר אתערותא דלעילא באה לעורר את האדם מלמטה.

התגובה היא להתחיל מיד להקריב קרבן משלכם. הקרבן הוא ״מן הבהמה״ — העבודה עם נפש הבהמית.

בדרך זו ההתעוררות נעשית לדבר בר־קיימא. בסוגריים מובא פירוש לשמות יט, יט, ״משה ידבר והאלקים יעננו״, כפי שמוסבר בתורה אור: משה המשיך מבחינת יחודא עילאה, ויחודא תתאה, שם אלקים, ״ענתה״ לה מלמטה.

כך גם כאן: ״אדם כי יקריב״ הוא ההמשכה מלמעלה, מבחינת יחודא עילאה, ואילו ״מן הבהמה תקריבו״ הוא המענה מלמטה. בגמרא נאמר שהעונה אמן גדול מן המברך, ולכן המענה מלמטה נעלה יותר.

הטעם הוא שלאור יש יתרון כאשר הוא יוצא מתוך החושך. בירור נפש הבהמית, ששורשה בחיות, גורם לכך שהחיות נושאות את הכסא ואת ״כמראה אדם״ שעליו, עד לבחינת ״כי לא אדם הוא״ (שמואל א טו, כט), שלמעלה מסדר הספירות המתואר במונחים של אדם.

הקרבן שאתם מקריבים הוא ״מן הבהמה״ — נפש הבהמית. לעומת זאת, ב״אדם כי יקריב״ הקרבן הוא ״מכם״ עצמכם; כפי שנאמר בתחילת הדברים, בכל אדם יש שתי נפשות, ובסעיף טז מזוהה ״מכם״ עם נפש האלקית.

אתערותא דלעילא המקרבת את הנשמה מגיעה רק לנפש האלקית. היא אינה נוגעת בנפש הבהמית, כפי שמוסבר בסעיף טו.

הנפש האלקית היא ״חלק אלוקה ממעל״ (Job 31:2), והיא ״נר הוי׳ נשמת אדם״ (Proverbs 20:27); היא בחינת ״אדם״ שבפסוק ״נעשה אדם בצלמנו״ (Genesis 1:26). אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״אלה מסעי״ (Numbers 33:1).

לנפש האלקית יש אהבה טבעית לה׳ מכוח שורשה ומקורה, אך האהבה מוסתרת. האתערותא דלעילא מוציאה אותה אל הגילוי, ואז הנפש מתבטלת לה׳ ״כנר בפני אבוקה״ — אורה הקטן נבלע באור גדול.

אין לומר זאת על נפש הבהמית. היא כבר ירדה, והיא תערובת של טוב ורע; מכיוון שהרע הוא הרוב שבה, הרי שעל פי הכלל ההלכתי שרובו ככולו, דינה כרע.

לכן אתערותא דלעילא אינה מגיעה לנפש הבהמית ולגוף. גם אם רוח האדם עולה, נפש הבהמית היא רוח הבהמה היורדת למטה (קהלת ג, כא); בירורה הוא עבודתו של האדם עצמו, ולכן הוא נקרא ״עובד אלקים״ (מלאכי ג, יח).

המילה ״עובד״ מזכירה את עיבוד העורות, שבו מעבדים את העורות הגולמיים עד שהם ראויים לשימוש; כך יש לעבד את הנפש הבהמית עד שתהיה ראויה. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על ״אני ישנה״ (שיר השירים ה, ב) ולמאמר בפרשת אמור, ״וספרתם לכם״.

בגמרא (נדה טז ע״ב) נאמר שהמלאך הממונה על ההיריון שואל על כל טיפה: ״מה יהיה עליה?״ — חזקה או חלשה, חכמה או טיפשה, עשירה או ענייה — אך אינו שואל אם תהיה צדיק או רשע. הגמרא מסבירה שהדבר תלוי באדם: ״הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים״.

כך גם כאן: ״מכם״ מתייחס לנפש האלקית בלבד, שה׳ עצמו מקרב. אבל ״קרבנכם״, ״מן הבהמה״, מוטל על האדם.

הקרבן הוא בירור הנפש הבהמית, הכנעתה ולאחר מכן הפיכתה, באמצעות התבוננות בגדולת ה׳ לעומק שהאדם מסוגל להכיל בשכלו. המטרה היא להוליד אהבה עזה לה׳ גם בנפש הבהמית.

לעבודה יש סדר: תחילה באה ההכנעה, כלומר שליטה בשלושת לבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה — באמצעות ״סור מרע ועשה טוב״; שינוי טבעה של הנפש הבהמית בא בשלב מאוחר יותר.

״מן הבהמה״ מזכיר גם את פסקה 3: אפשר להכניע ולברר את הנפש הבהמית רק באמצעות שורשה — ״פני שור״ שבמרכבה.

לכן הברכות שלפני קריאת שמע מתארות את המלאכים ואת חיות הקודש מקדישים את ה׳ ומקבלים עליהם את מלכותו. כאשר הנפש הבהמית שומעת על שורשה, העומד ביראה לפני ה׳, הדבר מעורר אותה.

״מן הבהמה״ היא בחינת פני שור שבמרכבה. שני הסוגים שהפסוק מזכיר, ״בקר״ ו״צאן״, הם שני סוגים של נפש הבהמית.

הסוג הראשון דומה לבקר, שכן ״שור נגח״ מסמל גבורות קשות: אדם שטבעו לכעוס, ומידה זו דומיננטית בו. אדם כזה מכונה ״בקר״ בשל רתחנותו.

הסוג השני אינו חם־מזג; הרע שבו הוא התאווה. נפש בהמית כזאת דומה לצאן, שאינן נוגחות וקולן מעורר רחמים, אך הן בעלות תאווה; את שני הסוגים יש לכפות.

לכן ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ מתייחס לכל אדם באופן אישי: עליו להכיר את טבעו שלו ולעבוד על כפיית המידה המסוימת שבו. כך התוצאה תהיה בת־קיימא.

המאמר חוזר לפסוק משיר השירים א, ד. ״משכני״ נאמר בלשון יחיד, משום שזו אתערותא דלעילא המעוררת את האהבה הטבעית שבנפש האלקית בלבד.

המאמר בפרשת עקב על ברכת המזון משווה את ה״משיכה״ הזאת לאופן שבו קונה רוכש חפץ — באמצעות משיכתו והרמתו אל רשותו; כך גם הנפש נמשכת ומתרוממת אל ה׳, וזהו ״משכני, אחריך נרוצה״. לאחר שהתקרבה, הנפש האלקית מבררת מצדה את הנפש הבהמית, כפי שהוסבר לעיל.

לכן ״נרוצה״ נאמר בלשון רבים: שתי הנפשות רצות, כל אחת עם הרצון שלה, על דרך משחק המילים במילה ״נרוצה״. הפסוק בשיר השירים ו, ד, ״יפה את רעיתי כתרצה״, מבטא משחק דומה; והמאמר על ״הנך יפה״ מסביר שהאור נמשך באמצעות הרצון שבמוח יחד עם תשוקת הלב.

הפסוק ממשיך: ״המלך הביאני אל חדריו״, בלשון יחיד ובעבר. ״חדריו״ הם ששת סדרי משנה, המקבילים לחסד, גבורה ותפארת, כלומר חסד, דין ורחמים, שראשי התיבות שלהם יוצרים את המילה ״חדר״; מהם נובעים פסקי המשנה — כשר ופסול, טמא וטהור, חייב וזכאי.

לשון העבר רומזת לדברי הגמרא שלפיהם מלמדים את התינוק במעי אמו את התורה כולה (נידה ל, ב); כאן הדבר מתפרש כמצב שבו הנשמה לומדת כשהיא עדיין ״בעיבור״ למעלה. שני מאמרים נוספים עוסקים בכך: מאמר על ציצית (במדבר טו, לט) ומאמר על ״ראה אנכי נותן״ (דברים יא, כו).

מכיוון שהנשמה כבר הובאה אל חדרי המלך, יש לה בהמשך הכוח שאור ה׳ יאיר בה, וכן לאהבה ויראה. הדבר הוא שמאפשר את ״משכני״.

בסוגריים מובאים מקורות נוספים: הזוהר על ״משכני אחריך נרוצה״ (ג, נט ע״א; א, רכט ע״ב) ועל ״חדריו״ (ג, ד ע״א; א, צ ע״א), הגמרא על רבי עקיבא, שעליו נאמר ״משכני״ (חגיגה טו ע״ב), ושלושה מקומות במדרש רבה. הרשימה מובאת ״כפי שנרשם בספר בית אהרן״.

כדי להמשיך את האתערותא דלעילא של ״אדם כי יקריב״, עוסקים בתורה. התורה עצמה היא בחינת ״אדם״: רמ״ח מצוות עשה שבה מקבילות לרמ״ח איברי הגוף, ושס״ה מצוות לא תעשה שבה מקבילות לשס״ה גידיו, ולכן העיסוק בתורה ממשיך את ההקרבה של האדם העליון.

לימוד התורה מקרב את ה׳, כפי שנאמר בתהילים קמה, יח: הוא קרוב לכל הקוראים אליו ״באמת״, וחכמים אומרים ש״אמת״ פירושה תורה בלבד. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״רני ושמחי״ (זכריה ב, יד).

שם נדרש הפסוק ״כי אתה נרי״ (שמואל ב כב, כט) באמצעות המילה ״אתה״: אותיותיה, אל״ף ות״ו, הראשונה והאחרונה באלף־בית, מייצגות את כל אותיות התורה. מאמר ״ואתה תצוה״ דורש באופן דומה את המילה ״מאת״ שבביטוי ״מאת בני ישראל״, הכוללת אותן אותיות.

לכן נאמר על לימוד התורה: ״או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי״ (ישעיהו כז, ה), ובו מופיעה המילה ״שלום״ פעמיים. שני השלומות הם ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״ שבישעיהו נז, יט, כפי שמתבאר במאמר על שמיני עצרת.

השלום הכפול פירושו שגם ה״שלום״ של ״לרחוק״ נמשך למטה, כך שמי שרחוק נעשה קרוב. זהו ״אדם כי יקריב מכם״: באמצעות התורה ה׳ מקרב אליו את הנשמה הרחוקה.

בבמדבר כ״ח, ב׳ נאמר ״תשמרו להקריב לי״, וגם כאן ״שמור״ נדרש על לימוד משנה, שבאמצעותו באים ל״להקריב לי״. אדמו״ר הזקן מפנה לסוף המאמר על פינחס, העוסק באותו פסוק.

קהלת רבה דורש את ״אדם אחד מאלף מצאתי״ (קהלת ז׳, כ״ח) על משה, שבא לאלף דור, ומקשר זאת לפסוק ״דבר צוה לאלף דור״. לכן גם ״אדם כי יקריב״ מתייחס לכך: הקירוב נעשה באמצעות התורה.

אדמו״ר הזקן חוזר לדרשה על ״משה ידבר״ שבפסקה 14, ומביא שלושה מדרשים על הפסוק: שמות רבה י״ז, א׳, שלפיו ה׳ ברא את בעלי החיים ביום השישי לכבודו, כדי שיקריבו מהם קרבנות; ויקרא רבה ב׳, ד׳, שלפיו ישראל דבקים בה׳ כדרך שבגדו של מלך דבק בגופו; ובמדבר רבה כ׳, ה׳, שלפיו ה׳ ביקש קרבנות רק מבעלי חיים השייכים לאדם עצמו.

לכן הפסוק פותח ב״דבר אל בני ישראל... אדם כי יקריב״: תחילה ה׳ מקרב את הנשמה באמצעות התורה. בעקבות זאת באה לאחר מכן הבחינה של ״מן הבהמה תקריבו״.

השלב השני נעשה באמצעות קיום המצוות; לכל מצווה יש כוח משלה להעלות את הנפש הבהמית ולקשור אותה באור אין סוף. המאמר דורש כך את הפסוק ״צדקה תרומם גוי״ (משלי י״ד, ל״ד), והמאמר בתורה אור ״המגביהי לשבת״ מסביר כיצד מצווה הופכת צדק לצדקה, ובכך מעלה אותו אל אור אין סוף.

הדברים מסבירים את עניינם של פסח וספירת העומר. בפסח ה׳ יזם את התהליך: אתערותא דלעילא עוררה בנפש האלקית את הרצוא — הכמיהה לרוץ אל ה׳ — אך הנפש הבהמית עדיין לא נהפכה. לכן נאמר בשמות י״ד, ה׳ ״כי ברח העם״, כפי שמוסבר בתניא, פרק ל״א.

פסח הוא בחינת ״אדם, כאשר מקריב מכם״: ״קול דודי... מדלג על ההרים״ (שיר השירים ב, ח) — ה׳ בא אל ישראל בזכות התורה, שנקראת ״הרים״, כמו בפסוק ״ההרים יישאו שלום לעם״ (תהלים עב, ג).

לכן מיד לאחר מכן, ביום השני של פסח, מקריבים את העומר מן השעורים, שהם מזון לבהמה, לשם בירור הנפש הבהמית. ספירת העומר, ״וספרתם לכם״ (ויקרא כג, טו), מבררת את שבע המדות של הנפש הבהמית.

העומר הוא בדוגמת ״מן הבהמה… תקריבו״ — אתערותא דלתתא. באמצעותו מגיעה בשבועות נתינת התורה, אתערותא דלעילא שבאה לאחר אתערותא דלתתא: התגלות רצונו וחכמתו של ה׳ למטה.

הקרבה, בין שהיא מתחילה מצד ה׳ ובין שהיא מתחילה מצד האדם, מעלה את הדברים מלמטה למעלה. לעומת זאת, בסיני נאמר ״וירד הוי׳ על הר סיני״ (שמות יט, כ), כלומר, המשכה למטה. אדמו״ר הזקן מפנה לדברים רבה על פרשת ואתחנן, הדורש את הפסוק ״אשר לו אלקים קרובים אליו״ (דברים ד, ז).

לבסוף מוצגת הבחנה בין שני סוגים של לימוד תורה. האחד קודם לרצוא, בבחינת ״אדם כי יקריב״; האחר בא לאחר הרצוא ובירור הנפש הבהמית.

לאחר עבודה זו, לימוד התורה ממשיך מבחינת ״כי לא אדם הוא״ (שמואל א׳ ט״ו:כ״ט), שלמעלה מסדר הספירות הדומה לאדם, ומביא משם אור חדש אל בחינת ״אדם״. הדבר מתאים לפסקה 14, שבה האור היוצא מתוך החושך מגיע אל בחינת ״לא אדם״.