ביום השמיני עצרת תהיה לכם

המאמר פותח בפסוק התורה על שמיני עצרת, היום השמיני שלאחר שבעת ימי הסוכות. אונקלוס, התרגום הארמי הקלאסי של התורה, מתרגם את ״עצרת״ כ״כנישין״, כלומר ״אסיפה״. אדמו״ר הזקן מפרש זאת במובן רוחני: ביום הזה מתכנסות כל נשמות ישראל וחוזרות למקורן ולשורשן האחד.

כדי להסביר מה פירושה של אותה התאספות, הוא חוזר לראש השנה, שבו בתפילת מוסף, בברכת זיכרונות, מכנים את היום ״תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״. שני הביטויים יפורשו כך: ״תחילת מעשיך״ היא נקודת התחלה בתוך הבריאה, ו״יום ראשון״ הוא מה שקודם לכל הבריאה.

השתלשלות היא ירידתו ההדרגתית של אור ה׳ דרך אינספור מדרגות, מן הגבוהה ביותר, המכונה בלשון הזוהר ״ריש כל דרגין״, ועד לעולמנו. אדמו״ר הזקן מדגיש שמספר המדרגות הללו אינו ניתן למנייה.

מדוע יש מדרגות רבות כל כך? מפני שה׳ הוא אין סוף, כלומר ללא סוף, ושמו מעיד על מהותו: הוא בלתי מוגבל. דבר סופי אינו יכול לנבוע ישירות מן האין־סוף; אלמלא כן, לא היו יכולים להתקיים עולמות נבראים ומוגבלים.

עולמות סופיים מתהווים רק לאחר שרשרת ארוכה של מדרגות ביניים, שכל אחת מהן מחברת בין המדרגה שמעליה לזו שמתחתיה; גם הממוצעים הללו רבים מספור. כעת מובאת דוגמה לממוצע כזה.

גן עדן התחתון, שבו שוהות הנשמות לאחר החיים בעולם הזה, נמצא בין העולמות הרוחניים לחלוטין לבין העולם הגשמי שלנו. הזוהר אומר שכל ה״צורות״ שלמעלה ושלמטה מצויות בו; הוא יכול לחבר בין השניים מפני שיש בו משהו מכל אחד מהם.

נהר דינור, ״נהר האש״ מחזון דניאל, מתואר כמפריד בין העולם הזה לגן עדן התחתון. גם נשמות צדיקים גמורים צריכות לטבול בו בדרכן למעלה.

הטבילה גורמת לנשמה לשכוח את גשמיות העולם הזה. כל זיכרון של החיים החומריים היה משמש מסך החוסם את הנשמה מן החוויה הרוחנית של גן עדן, ולכן יש להסירו.

הובאה כאן דוגמה מחוויה יומיומית: מחשבה זרה, שאינה קשורה לתפילה, מסיחה את דעתו של האדם. בדומה לכך, זיכרון של העולם התחתון מפריע לנשמה לחוות עולם גבוה יותר; כאן מופנים הקוראים לשני מאמרים אחרים המרחיבים בנושא.

אותו דפוס חוזר בכל שלב. במעבר מגן עדן התחתון לגן עדן העליון על הנשמה לשכוח שוב, מפני שגן עדן התחתון נחשב ״גשמי״ ביחס לגן עדן העליון; ויש אינספור מדרגות כאלה לאורך כל העלייה.

שני ביטויים מן התפילה, שכל אחד מהם מסתיים במילה ״סלה״, שהגמרא מפרשת כ״בלי הפסק״. השבח והעלייה נמשכים ללא סוף, כפי שמראה גם התוכן הקבלי של השמיטות והיובלות, מחזורי עלייה קוסמיים עצומים.

כל מדרגה עולה למדרגה גבוהה ממנה, ומנקודת המבט של הגבוהה, הנמוכה נראית ״גשמית״. הטקסט מפנה לדיון בפרשת ויצא על נדרו של יעקב לתת מעשר.

כעת מפרש אדמו״ר הזקן את הביטוי מתפילת ראש השנה: ״תחילת מעשיך״ הוא גן עדן התחתון, ראשית עולם העשיה. הוא מוזכר במיוחד מפני שזהו המקום שנועד לאדם — המטרה שלשמה נברא.

אדם הונח בגן כדי לעבוד אותו ולשמור עליו; שם הייתה עבודת המעשה בשלמותה, כפי שתהיה שוב בימות המשיח. בעולם הגשמי שלנו כיום אין הדבר כך, כפי שמוסבר במאמר אחר.

כדי להגיע ל״תחילת מעשיך״, כלומר לגן עדן התחתון, יש להמשיך את ״יום ראשון״, שקודם לכל שרשרת ההשתלשלות. כפי שנאמר בספר יצירה, תחילתן נעוצה בסופן: המקור העליון ביותר קשור לנקודה התחתונה ביותר.

הסיבה לכך היא שכל ההשתלשלות נועדה למדרגה התחתונה: הקב״ה נתאווה להיות לו דירה בתחתונים. מכיוון שהתכלית נמצאת למטה, הנקודה התחתונה קשורה ישירות לכוונה העליונה ביותר.

סעיף ב פותח בשאלה. ידוע שירידת הנשמה נועדה לעלייה גדולה יותר, אך הירידה עמוקה מאוד: הנשמה יורדת לעולם הגשמי, עד שאפילו כדי לחזור לגן עדן התחתון היא צריכה לשכוח הכול בנהר דינור.

אותה שכחה נצרכת שוב גם במעבר מגן עדן התחתון לגן עדן העליון. לכן העלייה שמצדיקה ירידה כזאת צריכה להיות עצומה; השאלה היא כיצד הירידה לעולם הזה מזכה את האדם בעלייה גדולה כל כך.

התשובה מתחילה בפסוק ״אני הוי׳ הוא שמי״. שם הוי׳ נדרש מלשון מהווה: הכוח האלוקי המביא את העולמות לידי מציאות באמצעות צמצום, התפשטות והמשכת אור.

שם הוא רק הכינוי שבו אחרים קוראים לאדם, ולא האדם עצמו; כך הוי׳ נמשל לזיו השמש ולא לשמש עצמה. תיאור העולם הבא בתלמוד, שבו הצדיקים נהנים מ״זיו״ השכינה, מתאים לכך.

חז״ל אמרו ״זיו״ בכוונה. הנשמות נהנות בפועל ממה שהן משיגות, ונפש משכלת יכולה ליהנות מאור ה׳ רק במידה שהיא מבינה אותו.

מה שהנפש מסוגלת להשיג הוא רק הזיו; אור אין סוף כפי שהוא בעצמו אינו מושג כלל, כי הוא ״קדוש״, כלומר מובדל לחלוטין.

במדרגת ה׳ עצמו, מקור החיים והתענוג, ההבנה מפנה את מקומה לביטול: הנשמה נכללת ומתאחדת עם מקורה למעלה מכל מה שהיא מסוגלת להשיג. הבטחת ישעיהו, ״אז תתענג על ה׳״, נדרשת כתענוג שלמעלה משם הוי׳.

המילה ״על״ מודגשת בעקבות הזוהר: התענוג הוא למעלה משם הוי׳, שאינו אלא זיו. זהו שכר נעלה יותר מ״זיו השכינה״ שנהנים ממנו בגן עדן.

כיצד מגיעים למדרגה זו? רק באמצעות גילוי אור אין סוף בעולם הזה הגשמי, המופיע כתשובה: רצון פנימי שבלב, החורג מגבולות ההבנה.

התשובה באה מעומק הלב (תהילים ס״ד). המשנה אומרת שיפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא; אדמו״ר הזקן מסביר שאין הכוונה רק לעזיבת החטא, שהרי אין בכך הסבר לביטוי ״שעה אחת״.

אלא שהתשובה כאן היא שמאירה את המעשים הטובים עצמם באור אין סוף. בלעדיה המעשים אינם נושאים אור זה.

תשובה במובנה העמוק היא השבת הנפש למקורה והדבקתה באור אין סוף עצמו. הדברים מפנים למאמר על שיר השירים המרחיב בעניין זה.

חז״ל אומרים שהתשובה נבראה לפני העולם. אדמו״ר הזקן מפרש ש״עולם״ הוא כל מה שנמשך משם הוי׳, שאינו אלא זיו; התשובה קודמת לו, ולכן היא למעלה מן הזיו.

תשובה היא התכללות גמורה בה׳, ככתוב בתהילים: ״מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ״. הרצון ליהנות מהשגה רוחנית נקרא עבודה ״על מנת לקבל פרס״, והמשנה מזהירה מפניו.

משחק מילים: ״פרס״ קשור ל״פרוס״, כלומר חתיכה; הזיו הוא רק חלק נבדל מעצמות ה׳. במקום זאת, הנפש מבקשת את ״צור לבבי״, המשך הפסוק בתהילים.

״צור״ נדרש כמחסום המסתיר הן את האור והן את הזיו, כך שאין בו דבר הנתפס בהשגה. הדבר מצביע על מה שמעל לגילוי.

מאחורי המחיצה נמצאת עצמות ה׳, שעליה נאמר שהוא שם חושך למסתורו ושחושך ואור שווים לפניו. שם רוחניות וגשמיות שוות, ככתוב בפיוט הימים הנוראים: הוא עושה קטן וגדול שווים.

״וחלקי אלקים לעולם״ מתייחס לאור אין סוף עצמו, שורש שם הוי׳. ביחס לעצמות ה׳ ממש, אפילו הוי׳ דומה לאלקים — שם המעלים ומגביל.

יישום בסוגריים: משה הושם ב״נקרת הצור״ בעת גילוי י״ג מדות הרחמים. מאחר שמדות אלה באות מבחינת ״לפני הוי׳״, שלמעלה מן השם, הן נמשכו באמצעות ההסתר של ״צור״, מבחינת ״ישת חושך סתרו״.

הזוהר על ״כי תבאו לראות פני״ מסביר שפני המלך טמונים בעומק. הדבר תומך ברעיון שהגילוי הנעלה ביותר מושרש בהסתר.

הזוהר קושר זאת ל״ישת חושך סתרו״. אדמו״ר הזקן מציין שהפירוש ״מקדש מלך״ מבאר את הזוהר בדרך אחרת, ומפנה למאמר נוסף על נקרת הצור.

מאמר נוסף קושר את ״תשובה קדמה לעולם״ לשירת הים — ״עד יעבור עמך הוי׳״ — ולפסוק שהרוח תשוב ״אל האלקים אשר נתנה״. הדבר מתאים לפירוש כאן של ״וחלקי אלקים לעולם״ כעצמות שלמעלה מהוי׳.

הפניות נוספות: פירוש הרמ״ז לזוהר בעניין ״עין לא ראתה אלקים זולתך״, פסוק העוסק בשכר הנסתר שמעבר לכל תפיסה; וכן מאמר נוסף על התשובה שקדמה לעולם.

עם ישראל כולו זוכה לתשובה זו ביום הכיפורים. בסיום תפילת נעילה הם מכריזים ״הוי׳ הוא האלקים״, ומבטאים שגם הוי׳ נכלל בעצמות שלמעלה ממנו.

פסוק יום הכיפורים אומר ״כי לפני הוי׳ תטהרו״: הטהרה באה ממדרגה שלמעלה מהוי׳. כך זוכים ישראל לתענוג ״על הוי׳״ שהובטח בישעיהו.

סעיף 3 קושר בין תשובת יום הכיפורים לחג: בכוחה מתאפשרת שמחת תורה של שמיני עצרת. לשם כך פותח אדמו״ר הזקן בכך שלתורה שני חלקים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

משלי מדבר על ״מוסר אביך״ ועל ״תורת אמך״; חז״ל מפרשים אותם כתורה שבכתב וכשבעל פה. כך נוצרת הקבלה בין שתי התורות לבין אב ואם.

המשל הוא שמוחו של הילד בא מן האב, אך בפועל הוא גדל ברחם אמו במשך תשעה חודשים ואחר כך יונק ממנה. האב הוא המקור; אצל האם מתרחש תהליך ההתפתחות.

לכן האם מאוחדת מקרוב עם גידולו של הילד, ואילו האב נשאר מקור רחוק. הפסקה הבאה מיישמת זאת על שתי התורות.

המשל מיושם: תורה שבכתב היא ה״אב״, מקורן של כל הלכות התורה שבעל פה. אך ההלכות מתפרטות ומתפתחות בפועל רק בתורה שבעל פה.

בתורה שבכתב עשויה הלכה להירמז רק באמצעות אות או מילה מיותרת, ואילו התורה שבעל פה בונה מאותו רמז מסכת שלמה ומבארת כל פרט. ההתפתחות מתרחשת אצל ה״אם״.

לכן תורה שבעל פה היא ה״אם״ המחזיקה את ההלכות בקרבתה, כאם המניקה את בנה, ואילו תורה שבכתב היא ה״אב״ הרחוק הנותן רמזים בלבד. זאת מפני שתורה שבכתב מושרשת בחכמה, שעליה נאמר בזוהר שהתורה יוצאת ממנה.

דברי שלמה המלך ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״ מראים שהחכמה מאירה מרחוק. כאן מתחילה הערת סוגריים ארוכה עם הפניות לזוהר.

ההפניות נמשכות: קטעי זוהר על פסוקים המדברים על ראייה ״מרחוק״ — מרים הצופה על משה התינוק ו״מרחוק ה׳ נראה לי״ בירמיהו — וכן מקומות נוספים בזוהר ובפירוש ״מקדש מלך״.

הפניות נוספות: מאמר קודם בלקוטי תורה, פרשת כי תבוא, ורעיא מהימנא, חלק מהזוהר, על אותו פסוק מקהלת.

לאחר הפניות הזוהר האחרונות נאמר הניגוד: תורה שבעל פה מקבילה לבינה, ספירת ההבנה, המכונה בקבלה ״רחובות הנהר״, מפני שנקודת החכמה מתרחבת ומתפשטת בה.

שני האופנים, חכמה ובינה, קיימים לא רק בתורה אלא גם בעבודת האדם את ה׳. ״בינה ליבא״, מן התקוני זוהר, פירושו שההבנה מולידה רגש.

בינה בעבודה פירושה להתבונן לעומק כיצד שם הוי׳ מהווה באמצעות צמצום, התפשטות והמשכת אור, עד שהלב מתלהט.

מתבוננים גם בגדולת שם ה׳ ובשבחו, כבתפילת ״ישתבח״. באמצעות כך מתקיים הפסוק ״אם הבנים שמחה״.

בינה היא ה״אם״, ו״ילדיה״ הם האהבה והיראה לה׳ הנולדות מן ההתבוננות. ״שמחתה״ היא גדילתן, כך שהאדם יעבוד את ה׳ בשמחה ובלב טוב. מאמר נוסף מבאר זאת.

האהבה והיראה גדלות באמצעות תפילה והתבוננות מעמיקה, עד כמה שהנפש מסוגלת להשיג. ההבנה מתאחדת עם האדם ונקבעת בלבו, ושם היא ״מולידה״ אהבה ויראה — אופן העבודה של בינה.

חכמה שונה מכך. הקבלה דורשת את המילה חכמה כ״כוח מה״, כמו ״ונחנו מה״ של משה ואהרן: פתיחות המבטלת את העצמי וחורגת מן ההבנה. לכן נאמר באיוב שהחכמה נמצאת ״מאין״, מן האין.

״אין״ כאן אינו ריקנות אלא אור אין סוף עצמו, שאין מחשבה יכולה לתפוס בו. אי אפשר להשיגו והוא נעלה ומובדל לחלוטין.

אף על פי כן, הוא מקור כל החיים והתענוג, ולכן הנפש משתוקקת אליו ו״כלה״ אליו, ורוצה להתבטל ממציאותה בתוך ה׳. הטקסט מפנה למאמר המכנה את חכמה ובינה ״תרין רעין״.

תשובת יום הכיפורים, המגיעה ל״לפני הוי׳״, מעלה את הנשמות אל מקורן, והן מתאחדות עם ה׳ כעובר ברחם. התלמוד אומר שהעובר אוכל ממה שאמו אוכלת: הוא חי כולו ממנה, ללא מציאות נפרדת.

הפניות בסוגריים: ספר פרי עץ חיים של האריז״ל בעניין יום הכיפורים, ומאמרים נוספים על ה״קדוש״ הראשון ועל ״שימני כחותם״. הם מסבירים שמצב העיבור הוא ביטול מוחלט, ושלאחריו נמשכת הארה עליונה מאוד.

מן הביטול הזה בא הכוח לגלות את החכמה והאין בגלוי: אין נעשה אני — אותן אותיות בסדר שונה. כך ה״אב״ הרחוק מאיר מקרוב, כמו ה״אם״.

הפסוק ״אני היום ילדתיך״ משתמש בלשון הלידה של האם, ולא בלשון ההולדה של האב: מדרגת האב הנסתרת מתגלה באופן הקרוב והגלוי של האם. הטקסט מפנה למאמר קודם על ״בן חכם ישמח אב״.

ה״לידה״ השלמה הייתה ביום השביעי של פסח, הנקרא ״עצרת לה׳ אלקיך״ — גילוי מלמעלה, בדומה לקריעת ים סוף. שמיני עצרת הוא ״עצרת תהיה לכם״, מלמטה למעלה.

״עצרת״ פירושה כאן קליטה: האור החדש נקלט ומתקיים היטב, כעובר הניזון ממה שאמו אוכלת.

יתרה מזו, העובר אוכל גם ״ממה שאביו אוכל״: בחינת האין עצמה נעשית מושרשת בעם ישראל, כדי שידבק בה׳ עצמו. זהו תוכנה הפנימי של שמחת תורה.

שמחת תורה פירושה לשמח את התורה עצמה באמצעות חיבור שני חלקיה — תורה שבכתב (אב, חכמה) ותורה שבעל פה (אם, בינה) — על ידי גילוי האין. הטקסט מפנה למאמר מאוחר יותר על ״תורה צוה״.

הפסוק ״אני תורתך שעשעתי״ משתמש בפועל יוצא: היהודי עושה את התורה לשעשועים. במשלי התורה אומרת ״ואהיה [לפניו] שעשועים״.

לאחר הפניה למאמר נוסף, הרעיון חוזר: התענוג הזה נובע מגילוי אני מתוך אין, מהמשכת אור אין סוף בחכמה, מקור התורה.

פירוש חדש לפסוק ״מאת ה׳ היתה זאת״: ״מאת ה׳״ היא בחינת חכמה, שהרי ״הוי׳ בחכמה יסד״.

הוי׳ הוא כאן ה״אב״; ״זאת״, מילה בלשון נקבה, היא נוקבא, מלכות, ה״אם״ המקבלת ויולדת. הדבר נעשה באמצעות ״כי נפלאת היא בעינינו״: ה״פלא״ הוא פלא עליון, מדרגת האין.

״בעינינו״ פירושו שהפלא נעשה גלוי ונראה לעין: האין נעשה אני. כך החכמה עצמה מאירה מקרוב, כמו אם.

סעיף 4 מיישם את הדברים על הגאולה העתידה. ישעיהו אומר שה׳ ינחם את ישראל ״כאיש אשר אמו תנחמנו״; בזמן הזה יש לנו את שמחת האם (בינה), אך אז יתגלה אנכי — ״אני״, עצמותו של ה׳.

כאן מתחילה הערת סוגריים ארוכה: ה״אם״ המנחמת היא תורה שבעל פה, שאותה אנו מסוגלים להבין, ואילו תורה שבכתב נותנת רמזים בלבד.

כעת אין משיגים כלל את פנימיות התורה; לעתיד לבוא היא תתגלה, כשה׳ עצמו ינחם. מאמר נוסף קושר זאת לקריעת ים סוף ול״עדן״, מדרגה שלמעלה מ״נהר יוצא מעדן להשקות את הגן״.

עדן עצמו, שעליו נאמר ״עין לא ראתה״, יאיר מקרוב, כפי שהנהר מאיר כעת. הפסוק ״ומעין מבית ה׳ יצא״ מתאר את אותו גילוי עתידי.

הפניות נוספות: הסיפור על הדיון בבית המדרש של מעלה, מאמר על ״כי אברהם לא ידענו״, ותורה האומרת שפורים ויום הכיפורים (יום הכיפורים — יום שהוא כ־פורים) הם בדרגה אחת.

מקורות אלה עוזרים להבין כיצד החכמה מאירה כאם הקרובה. משה הוא דוגמה: נשמתו באה מחכמה עילאה, ״ונחנו מה״, ולכן היה ״כבד פה״ ביחס לתורה שבעל פה ו״כבד לשון״ ביחס לתורה שבכתב.

ה׳ השיב לו: ״ואנכי אהיה עם פיך״. גילוי עצמותו של ה׳ ימשיך את החכמה העילאה ותאיר בדיבורו של משה. לאחר מכן באות הפניות נוספות.

ההפניות נמשכות: המאמר על ״ארוממך ה׳ כי דיליתני״, הדיון בשליו במדבר ובדברי ה׳ ״היד ה׳ תקצר״, ומאמר בפרשת וארא.

אותו מאמר מפרש את ״והייתי לכם לאלקים״ כהשראת הוי׳ עצמו על ישראל באופן של אלקים; וכך גם תפילת יעקב ״והיה הוי׳ לי לאלקים״: השם הנעלה שורה בתוך השם המוגבל והגלוי.

הדבר תואם בדיוק לפירוש כאן של ״מאת הוי׳ היתה זאת״: המדרגה העליונה מופיעה בתוך התחתונה. מאמר על ״זכור״ ו״שמור״ שנאמרו בדיבור אחד בסיני, באמצעות בחינת אנכי, מדגים את אותו גילוי שמעל לסדר העולמות.

כעת אדמו״ר הזקן הופך את הרעיון למובן יותר: חכמה, מעצם הגדרתה, היא מה שלמעלה מן ההבנה.

חכמה נקראת ״שכל הנעלם מכל רעיון״. מה שאנו מבינים מן הרעיון הוא רק הבזק, כמו ברק מכוח שכל שאיננו רואים; ואילו כוח השכל עצמו אינו מושג כלל.

כך יובן גם למעלה, בספירות חכמה ובינה דאצילות: החכמה למעלה מכל השגה. כאן מסתיימת הערת הסוגריים הארוכה ומובאת דוגמה מספרו של האריז״ל.

מסופר שהאריז״ל אמר שהשיג בשעה אחת דבר ששמונים שנות לימוד רצופות לא היו מספיקות כדי לבאר.

הדבר אפשרי רק מפני שהשגתו הייתה כראייה — ראייה ישירה במהות החכמה — ולא הבנה שלב אחר שלב.

האריז״ל ראה זאת בהיכלות של עולם היצירה, עולם נמוך יותר; אך העיקרון נכון גם לגבי חכמה דאצילות. שחכמה עצמה תאיר מקרוב ובגלוי הוא גילוי שמעל לכל סדר העולמות.

מה שלמעלה מן ההשגה יאיר אז מקרוב. זהו הכתוב בישעיהו על העתיד: ״עין בעין יראו״ — ראייה ישירה במקום הבנה בלבד.

קריעת ים סוף פועלת לפי אותו דפוס: אצילות התגלתה בתוך בריאה. מאחר שאצילות מקבילה בדרך כלל לחכמה ובריאה לבינה, קריעת הים הייתה חכמה המאירה בתוך בינה.

החכמה נמשלה לים שעומקו נסתר. בעת קריעת ים סוף נחשפו מעמקיו הנסתרים והאירו בקרבה, כמו הבינה; כך עתיד להיות גם לעתיד לבוא, כאשר ידיעת ה׳ תמלא את הארץ ״כמים לים מכסים״.

התגלות כזאת באה רק מבחינת הפלא העליון, בחינת אין. הזוהר אומר על קריעת ים סוף שהיא ״בעתיקא תליא״ — תלויה בעתיק, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר.

הדבר מקביל ל״אני היום ילדתיך״, שנידון לעיל. הטקסט מפנה גם לקטע בזוהר על הפסוק ״וחסידיך ירננו״.

בקטע הזוהר הזה נשאל מדוע נאמר ״וחסידיך״ ולא ״ולויך״. הטקסט מפנה גם לקטע זוהר קשור בפרשת פנחס; שניהם נוגעים לאותו רעיון.

סעיף ה קושר את כל הדברים בחזרה ליום הכיפורים: כל ההתגלות של שמיני עצרת נובעת מהתשובה של ״לפני הוי׳ תטהרו״. את הפסוק ״זה היום עשה הוי׳״ נקרא כעת לאור זה.

״היום״ פירושו תשובה. בגמרא אומר משיח לרבי יהושע בן לוי שיבוא ״היום״, ואליהו מסביר: ״היום אם בקולו תשמעו״. הגאולה תלויה ביום של תשובה.

״היום״ הוא גם ״היום הראשון״ שבתפילת ראש השנה, שקודם לכל ירידת העולמות. חיבור המצוין בראשי התיבות מ״ע מבאר ש״ביום הראשון״ עולה בגימטרייה לכתר (620), שמעל הספירות, ונקרא ״היום שכולו יום״ — אור טהור ללא לילה.

הפניות בסוגריים: מאמר על ״כי גדול יום יזרעאל״ שבספר הושע, ועל רעיא מהימנא, חלק מהזוהר.

קטע רעיא מהימנא מתחיל בדין תשלום לשכיר ״ביומו״ ומגיע עד ״היום אם בקולו תשמעו״, עם פירוש הרמ״ז שם. מובא גם מאמר נוסף.

המאמר הזה מסביר שההקשבה ״בקול״ פירושה להגיע אל מה שמלובש בתוך הקול. לכן התגלות ״היום שכולו יום״ באה באמצעות ״בקולו תשמעו״.

לאחר הפניה נוספת בא רעיון חדש: במילים ״היום אם״ ניתן לקרוא את ״אם״ גם כ״אֵם״. הזוהר בפרשת תרומה דן במילה זו.

הזוהר מתאר את ״אם״ כשמאל הנכלל בימין, ומקדש מלך מזהה זאת עם חכמה ובינה. הן ״מלבישות״ את בחינת ״היום״, כתר, וכל זה נמשך באמצעות ההקשבה לקולו; מאמר נוסף מסביר את ההלבשה.

כל זה הוא עניין התשובה שקדמה לעולם, ו״היום״ שעליו נאמר ״זה היום עשה הוי׳״.

לאחר הפניה למאמר על ״היד הגדולה״, מביא הרבי הזקן את הפסוק ״כל אשר חפץ ה׳ עשה״. הוא מפרש אותו כמתאר את רצון ה׳ שלפני הבריאה, שפעל והמשיך את שם הוי׳.

רצון ה׳, שלמעלה מהכול, המשיך את שם הוי׳ בכל העולמות. הדבר נעשה באמצעות ״זה היום״ — היום הראשון שקודם לכל ההשתלשלות, שהוא שורש התשובה.

כפי שנאמר בספר יצירה, ההתחלה נעוצה בסוף: אור אין סוף, שלמעלה מכל העולמות, מאיר דווקא בעולם הזה הגשמי. לכן דווקא כאן האדם יכול לעשות תשובה ולהפוך את לבו מן הקצה אל הקצה.

רבי אלעזר בן דורדיא, שהיה חוטא ידוע לשמצה, שב בתשובה בשלמות כזאת ש״קנה את עולמו בשעה אחת״. בעולם הבא אין אפשרות לשינוי כזה: לכל נשמה יש מקום קבוע, כפי שמבאר מאמר אחר.

לכן ״אני היום ילדתיך״ פירושו שדווקא ״היום״, בעולם הזה, יכול האין להתגלות כאני. ״נפלאת היא בעינינו״ הוא ״זה היום״, והיום הזה הוא הגורם ל״עשה הוי׳״ — הפסוק נקרא כאן ״זה היום שעשה את הוי׳״.

לכן ״נגילה ונשמחה בו״ — שמחת תורה. מובאים כאן קטעי זוהר על ״בני אתה, אני היום ילדתיך״.

הפניות אחרונות לקטעי זוהר על ״זה היום עשה הוי׳״ בפרשות אמור ובחוקותי.