ביום השמיני עצרת תהיה לכם

1״ביום השמיני תהיה לכם עצרת״. והנה כתוב: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״. יש להבין מה פירוש ״תחת לראשי״.

והנה אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״. דבר זה כבר נתבאר פעמים רבות במקום אחר.

2וכעת יובן בהקדים דברי חז״ל: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״. הקושיה ידועה: מאחר שעיקר גדולתו של התלמוד הוא בכך שהוא מביא לידי מעשה, אם כן, להפך — מאותו טעם עצמו המעשה גדול יותר.

אך יש להבין את מהות עניין המעשה, שהרי ״רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים דמלכא״, ויש להבין

מה פירוש עניין ולשון ״אברים״ — והרי אין לו דמות הגוף וכו׳! ונאמר: ״כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] וכו׳ ולא דרכיכם [דרכי] וכו׳״.

״כן גבהו מחשבותי [ממחשבותיכם] וכו׳״. אך העניין הוא, שכתוב: ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״.

ויש להבין מהי האמת שהנביא משבח עליה, שניתנה ליעקב מדת אמת. (וראו גם מה שנכתב על כך באיגרת הקודש, במאמר המתחיל ״וזורע צדקה שכר אמת״.)

והנה כתוב: ״כי אל דעות ה׳״. פירוש הדבר שהוא כולל שתי דעות: כי מלמטה למעלה, לפי מה

שנראה לעיני בשר, העולם הגשמי נראה כיש ודבר, ואילו הרוחניות שלמעלה היא בחינת אין; ומה שלמעלה יותר הוא בחינת אין עוד יותר, מפני שאינו נתפס יותר.

3כמו שכתוב: ״והחכמה מאין תמצא״. כל זה הוא ביחס אלינו, שוכני מטה. אבל לגבי הקדוש ברוך הוא, שלפניו הכול

נחשב כלא, הדבר הוא להפך: מלמעלה למטה, מה שלמעלה הוא בחינת אין, וכל מה שמשתלשל ויורד מטה מטה נעשה עוד יותר בחינת אין ונחשב ממש כלא וכו׳.

4וזו הסיבה שתיקנו לומר בתחילת פסוקי דזמרה: ״הודו לה׳ וכו׳״, וכן בסיום שמונה עשרה לומר: ״מודים אנחנו לך״;

כי לשון הודאה היא כמו, למשל, אדם שמודה לחברו: תחילה חלק עליו והחזיק בדעה אחרת, ואחר כך הוא מודה שהאמת עם חברו.

5וכך, כאשר האדם מתבונן בכך שהאמת היא ש״כולא קמיה כלא חשיב״, ושהעולם נראה כיש ודבר רק ביחס אלינו, המלובשים בגוף גשמי ורואים בעיני בשר גשמיות; אבל האמת הפוכה ממה שנראה לעיני בשר — אזי יודה על האמת.

וזהו שנאמר בהלל: ״ואמת ה׳ לעולם״. ״עולם״ הוא מלשון העלם וצמצום, שבגללם נראים לעיני בשר מזרח ומערב וכו׳;

ובכל זמן שתיקנו לומר בו הלל, זהו זמן של התגלות אמת ה׳ מלמעלה למטה: מה שלמטה נקרא אין, ומה שלמעלה נקרא בחינת יש. כמו שכתוב: ״להנחיל אוהבי יש״.

(שהרי שתי בחינות הדעות שהוזכרו לעיל הן בחינת יחודא עילאה, שהיא שם הוי׳, ויחודא תתאה, שמבחינת שמות אלקים ואדנות, המצמצמים ומפרידים כדי להוות בחינת יש. וכמו שכתוב בסוף המאמר המתחיל ״כי תשמע בקול״. והנה עניינו של ההלל הוא להמשיך ולהאיר במלכות, שהיא שם אדנות, כמו שכתב הרמ״ז בפרשת אמור.)

(בתחילת דף צו.) והארה זו היא המשכתו וגילויו של שם הוי׳, בחינת יחודא עילאה, וכמו שנכתב על כך בסוף המאמר המתחיל ״בכ״ה בכסלו״.

גם זה דומה לעניין ״ועתה יגדל נא כח אדני״. ועיינו גם בפרי עץ חיים, שער ראש חודש, פרק ב. ועל ידי כך נמשך גילוי ״ואמת ה׳ לעולם״.

ולכן אומרים אחר כך ״הודו לה׳״: בחינת ההודאה אליו יתברך, שאין האמת כפי שנראית לעיני הבשר שלנו. וזהו ״תתן אמת ליעקב״, כי יעקב הוא בחינת יו״ד עקב,

כלומר, היו״ד היא בחינת צמצום, שירד והתפשט בעקב ובסוף המדרגות, שנעשו גשמיות; ואף על פי כן הקב״ה נותן אמת, כדי שגם שם תתגלה אמת ה׳ וכו׳, כנזכר לעיל.

(וראו גם מה שנכתב בעניין ״תתן אמת ליעקב״ בביאור על הפסוק ״אלה מסעי״, בעניין ״ויכתוב משה״.) ומכאן נמשכת בחינת ״חסד לאברהם״ וכו׳.

פירוש הדבר: חסד הוא המשכת המצוות, שכללותן צדקה וחסד; ובחינת אמת ה׳ נמשכת ומתלבשת במעשה המצוות, כדי שיהיה להן הכוח והעוז לכך שהאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא: שמעשה הצדקה והחסד התחתון יעורר את כוח החסד העליון;

וכן על דרך זו בכל המצוות. (כי אמת היא תורה, וזהו ״כי באור פניך נתת לנו תורת חיים״; בחינת הארת פנים היא אמת, כמו שכתוב באידרא רבא.) (דף לג ע״ב)

והתורה היא הנותנת את הכוח לכך שעל ידי האתערותא דלתתא שבמצוות תהיה אתערותא דלעילא, כמו שייכתב להלן. אם כן, מבחינת ״תתן אמת ליעקב״ נמשכת בחינת ״וחסד לאברהם״; וזהו עניין ״חסד של אמת״, חסד דקשוט — ראו שם באידרא רבא.

וזהו ״כל ארחות ה׳ חסד ואמת״; ראו שם (דף קכט ע״א). ועיינו גם במה שנכתב במאמר המתחיל ״ואתחנן״, בעניין ״אתה החילות״, ובעניין ברכת המצוות.

6ב. אך יש להבין: מהיכן בא הכוח לכך שהאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא? ואיזה יחס וקשר יש לנברא

שנתחדש מאין ליש, לעורר את החסד העליון של הבורא יתברך שמו? הרי אין ערוך אליו כלל, ואין מחשבה תפיסה בו כלל!

והנה הפסוק מבאר זאת בהמשך, שכן כתוב: ״אשר נשבעת לאבותינו״. פירוש ״לאבותינו״ הוא האהבה הטבעית המסותרת בלבו של כל אחד ואחד מישראל בכוח,

וגם בפועל ממש, במסירות נפש על קידוש ה׳. אהבה זו נקראת בשם ״אב״, כי ממנה נולדות המצוות והמעשים הטובים;

שהרי כל המצוות נועדו לדבקה בו יתברך. גם אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו.

7ובאמצעות אהבה זו נמשכים אלינו הכוח והעוז לכך שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא; ובכך ניתן הכוח להמשיך [אור] באמצעות קיום המצוות: באמצעות מצוות מעשיות,

כגון שציצית של צמר למטה מעוררת את הציצית העליונה, וכך גם תפילין שלמטה מעוררות את התפילין העליונות.

אבל לא כך אצל עובד כוכבים: גם אם יתעטף בציצית ויניח תפילין, לא ימשיך דבר ולא יעורר דבר. (ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״הבאים ישרש״.)

שכן לכל אחד ואחד מישראל יש בנפשו אהבה טבעית זו, אפילו לחייבי כרת, שעליהם נאמר: ״ונכרתה הנפש ההיא מלפני, אני ה׳״ וכו׳:

[כלומר] שאותה נפש נכרתה משורשה, ואהבה טבעית זו אינה מתגלה בנפשו; ואף על פי כן, בשורשה למעלה נשארת בה בחינת אהבה טבעית. אלא שאינה שורה ומתגלית בנפשותיהם למטה, שהרי ״הכרת תכרת״ וגו׳.

אלא שהיא נסתרת בו, ויש בו בחינת ״לאבותינו״, וזכות אבות לא תמה; שהרי אף על פי שהוא אינו רואה, מזלו רואה. כלומר, מזלו הוא שורש נשמתו למעלה, בחינת אין, שהיא המזל לישראל — ״אין מזל לישראל״ וכו׳, כמו שנכתב במקום אחר על הפסוק ״האזינו השמים״.

8על כך נאמר בפסוק: ״כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני״. כלומר, אפילו מי שאיבד ממנו את בחינת האב והאם שבו,

כלומר, שנתחייב כרת ובחינת האהבה הטבעית שבו אבדה מכך שתשרה ותתגלה בנפשו, ואף על פי כן ״וה׳ יאספני״ — באמצעות בחינת שורשו למעלה, שגם עליו תחול בחינת ״לאבותינו״.

אך כיצד ניתנים לאהבה טבעית זו כוח ועוז לעורר את האהבה העליונה? הפסוק מפרש: ״אשר נשבעת לאבותינו״. ״נשבעת״ היא צורת נפעל,

וכן כל לשון שבועה נאמרת בלשון נפעל, כלומר, האדם קשר את עצמו בשבועה, כמו שנאמר ״או השבע שבועה״ וכו׳.

והעניין הוא שצריך להבין את עניינה של שבועה זו: מה טיבה, מדוע היה הקב״ה צריך להישבע, וכיצד שייך אצלו ית׳ לשון שבועה.

אלא העניין הוא, בדרך משל, כאדם הנשבע לחברו. הוא עושה זאת כדי שלא ישנה את דברו, אפילו אם יתרחש דבר שיגרום לו לרצות לשנותו; שכן אילו היה גלוי וידוע לפניו ששום עניין לא יגרום לשינוי, לא היה נזקק לשבועה.

כך, בדרך משל, גם בשבועתו של הקב״ה לאברהם בברית בין הבתרים: ״לזרעך נתתי את הארץ״ וכו׳:

כלומר, גם אם החטא יגרום לכך, הוא לא ימנע את הדבר; אף שעל פי הדעת והחכמה לא היה מתקבל שייתנו להם את הארץ, אף על פי כן, מכוח השבועה הוא פועל כביכול בניגוד לחכמתו ולרצונו. (ראו גם מה שנכתב על כך על הפסוק ״אתם נצבים... לעברך בברית״ וכו׳.)

וזהו עצם עניינה של השבועה: ההבטחה בניגוד לחכמתו ולרצונו, כלומר, שלא יהיה הדבר כסדר ההשתלשלות, ירידה ממדרגה למדרגה על פי בחינת הרצון והחכמה,

אלא שאור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו יתפשט ויאיר בגילוי רב, למעלה מן הרצון והחכמה. והארה והמשכה זו נמשכה מ״ימי קדם״, מקדמונו של עולם:

כלומר מבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מבחינת ממלא כל עלמין, שהיא בחינת השתלשלות וירידת המדרגות. זוהי בחינת ״כשעלה ברצונו״ וכו׳, ״שתוק, כך עלה במחשבה״ וכו׳, בחינת המחשבה הקדומה וכו׳.

ומכיוון שהארה והמשכה זו נמשכה לאבותינו מאור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, יש להם כוח ועוז לכך שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא. (ראו בזוהר חלק ג׳.)

(דף קל״ד ע״ב) בעניין ״אשר נשבעת״ וכו׳, (ודף קל״א ע״א) בעניין ״בי נשבעתי״, ובפרשת אחרי (דף ס״ו ע״ב), וברמ״ז בתחילת פרשת שמיני.

ובמדרש רבה (פרשת אמור, פרק כ״ט): ״דבר אחר, בחודש השביעי. רבי ברכיה היה קורא לו ירחא דשבועתיה, שבו נשבע הקב״ה לאברהם אבינו, זהו שכתוב: ׳ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳׳. מה היה צריך לשבועה?״ וכו׳. עיינו שם בתשובה, והיא על דרך מה שנתבאר.

והנה בחודש השביעי, תשרי, מאיר התיקון השביעי מי״ג תיקוני דיקנא, שהוא התיקון ״ואמת״, שממנו נובעות שבועות אמת. עיינו בזוהר חלק א׳ (מקץ, דף ר״ד ע״ב; וירא, דף קי״ב ע״ב).

וכן ברעיא מהימנא (פרשת יתרו, דף צ״א ע״ב). ואת ״אשר נשבעת״ אפשר לפרש על דרך מה שייכתב בהמשך על פירוש ״אשר קדשנו״ וכו׳.

והנה גם את ״מימי קדם״ אפשר לפרש כשבעת תיקוני הגולגולתא. וראו מה שנכתב בעניין ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ וכו׳, ״כצמר יהיו״; ומה שנכתב על הפסוק ״הנותן שלג כצמר״; וכן מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ציון במשפט תפדה״:

9ג. וזהו פירוש ״אשר קדשנו במצוותיו״ וכו׳. ״אשר״ הוא מלשון ״באשרי״, ״כי אשרוני בנות״ וכו׳, ״אשרי יושבי״ וגו׳,

שהוא לשון שבח והלל; כלומר, יש דבר טוב ויפה כל כך, עד שמהללים ומשבחים את הטוב הזה, שאין לו קץ וגבול.

וזוהי בחינת תענוג העליון, בגילוי אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו באמצעות מצוותיו, שהן בחינת רצון העליון.

כמו שנאמר ״מבשרי אחזה״: בנפש יש שבע מדות ושלושה כוחות שכליים, ומעליהם הרצון העליון, המנהיג את החכמה, הבינה והדעת שבה. כך גם המצוות נקראות רצון העליון, שלמעלה מן החכמה.

וזוהי בחינת כתר, תר״ך עמודי אור; שכן תרי״ג מצוות מן התורה ושבע מצוות מדברי חכמים הן תר״ך. והן, בדרך משל,

כמו עמודים, שקצה אחד שלהם מונח על הגג והקצה השני על הקרקע, ובאמצעותם מתחבר הגג עם הקרקע ונעשים לאחד.

כך, בדרך משל, המצוות הן פנימיות רצון העליון, שלמעלה מבחינת חכמה; וגם בחינת חכמה היא ״חכים,

ולא בחכמה ידיעא״; והרצון העליון נעלה עוד יותר, שכן הוא נמשך מבחינת ״אשר״, שהיא תענוג העליון. (ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״והנה מנורת זהב״.)

והוא מתפשט ויורד בהסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה, עד שהוא מתלבש בקיום המצוות הגשמיות, במעשי התחתונים — מצוות ומעשים טובים.

וזהו ״וציוונו״ — לשון התקשרות וצוותא: ״להתעטף בציצית״, כלומר, בציצית העליונה. וכך גם בכל המצוות, שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא שלנו; שלא כעובדי כוכבים וכו׳,

כאמור לעיל. וזהו משום גילוי התענוג העליון והשמחה העליונה, כמו במשל מלך שביום שמחתו מתגלה לעיני כול.

כך כביכול, באמצעות התענוג העליון והשמחה העליונה מתגלה אור אין סוף ברוך הוא ומתפשט עד למטה, כדי לתת כוח זה לתחתונים — כוח שלא היה אדם יכול להשיג בדרך אחרת.

(ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״לסוסתי ברכבי פרעה״, בעניין ״כי על כל כבוד חופה״, ״כחתן יוצא מחופתו״; וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״שוש אשיש״ בעניין זה, כיצד גילוי התענוג העליון והשמחה הנמשכת ממנו גורם לכך ש

יימשך אור מבחינת סובב כל עלמין אל בחינת ממלא כל עלמין. ושם מוסבר הטעם: השמחה גורמת לענווה ולשפלות, וזו עניינה של המשכה זו וכו׳, עיינו שם.) וזהו ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״.

כי עניינו של העולם הבא ידוע: יש גן עדן עליון וגן עדן תחתון. בחינת גן עדן תחתון היא שהנשמות נהנות מזיו ומהתפשטות ההארה ברוך הוא; ואף שזהו תענוג שאין לו קץ ונפלא מאוד,

לכן אמרו חז״ל בגמרא על אלישע אחר: ״מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי״, כלומר, כדאי כל ייסורי גיהינום כדי להציל את נשמתו, שתתענג מזיו כבוד ה׳, שכן התענוג נפלא עד אין קץ וכו׳.

ואחר כך, באמצעות נהר דינור, הם עולים מעילוי לעילוי בלי קץ וגבול וכו׳. אך כל זה הוא באמצעות בחינת צמצום: ״בי׳ נברא העולם הבא״ וכו׳, בהתאם למידת השגתם של הנבראים וכו׳.

אך לא כך באמצעות מעשים טובים, שהן המצוות: באמצעותם נמשך התענוג העליון, שהוא גילוי אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו, שאינו לפי מידת השגתם של הנבראים; והנבראים אינם יכולים לקבל את התענוג הגדול הזה.

אלא התענוג הוא לפניו ית׳ כביכול, שעשועי המלך בעצמותו. (ראו מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״לסוסתי ברכבי״ הנזכר לעיל, ובמאמר המתחיל ״מנורת זהב״.) וזהו יותר מכל חיי העולם הבא, שבהם ניתן התענוג לבני אדם, לנשמות הנבראים, כדי ליהנות ממנו.

ובכך יובן עניין השבת, שנאמר עליה ״וקראת לשבת עונג״: כלומר, להמשיך את בחינת התענוג העליון, שתשרה ותתגלה ביום השבת. אז ״אז תתענג על ה׳״ — למעלה,

מבחינת הוי׳, שהיו״ד שבה היא הצמצום שבו נברא העולם הבא, תענוג הנשמות, כאמור לעיל. וכל זה הוא עניין המצוות והמעשים הטובים, העולים על כל חיי העולם הבא.

10ד. כדי להבין את עניין התשובה, שיפה מכל חיי העולם הבא — שהרי על שניהם נאמר ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים״ וכו׳ — הנה, בדרך משל, יש לפני המלך שני סוגי תענוג. הראשון הוא מעשיית המצוות.

11והשני, כשהוא רואה את בנו שבא מארץ רחוקה, לאחר זמן רב שלא ראה אותו; כשרואה המלך את הבן הוא מתמלא שמחה ותענוג.

וכך גם בנמשל: אף שהאדם התרחק בחטאיו, בכל זאת באמצעות התשובה הוא מתקרב למקורו ולשורשו. ואפילו על חייבי כרת נאמר,

״כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני״ — כלומר באמצעות בחינת שורש נשמתו למעלה, בחינת מזל וכו׳, כאמור לעיל. ובאמצעות תשובה במסירות נפש הוא מגיע עד בחינת המזל, האין, כאמור לעיל וכפי שנכתב במקום אחר.

וזהו ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״: יש שתי בחינות בשלום. האחת היא גילוי התענוג העליון ״לרחוק״ — בעל התשובה, כשהוא בא מארץ רחוקה,

כמו שנאמר ״מרחוק ה׳ נראה לי״ וכו׳; והשני הוא ״לקרוב״, באמצעות מצוות המלך וכו׳, כאמור לעיל. (ראו בזוהר חלק א׳ בעניין ״לרחוק״, דף ו׳ ע״א: ״לרחוק, כמו שנאמר מרחוק ה׳ נראה לי״ וכו׳;)

ועיינו שם במקדש מלך וברמ״ז. וראו גם מה שנכתב במאמר המתחיל ״החלצו מאתכם״ בעניין שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה; וזה עניינן של שתי בחינות השלום, ״לרחוק ולקרוב״.

וזהו גם עניין שתי בחינות השלום שבפסוק: ״או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי״ (ישעיהו, פרק כ״ז, פסוק ה׳).

ועיינו על כך במדרש רבה, נשא, פרק י״ג, בעניין ״ולזבח השלמים״ בקרבנו של נתנאל בן צוער: שני שלומות — שלום למעלה ושלום למטה. וכן בזוהר חלק ג׳ (במדבר, דף קי״ח ע״א).

ובפרשת ויקרא (דף כ׳ סוף ע״ב), על הפסוק ״כי הנני מושיעך מרחוק״; וכן בדפים כ״א ע״א, נ״ד ע״א, ע״ו ע״ב וק״ט ע״א.

והעניין הוא, שהרי נאמר ״אחכמה והיא רחוקה ממני״; ועיינו על כך במדרש רבה, פרשת חוקת. ובאמצעות התשובה נמשך גילויה של בחינה זו.

וזה עניין ״שלום לרחוק״ — שהרחוק נעשה קרוב. וראו מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״כי המצווה הזאת״ בעניין ״ולא רחוקה היא״; וראו גם בהמשך, בסוף המאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין ״מאת ה׳ היתה זאת״.

וזהו עניין ״במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״: יש שתי בחינות של ״מקום״, כלומר בחינת פמליא של מעלה ופמליא של מטה שהוזכרו לעיל; אלו הן שתי בחינות המקום.

וזהו מה שנאמר בזוהר חלק ב׳ (ויקהל, דף ר״ז ע״א), בעניין ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, וכן נאמר ״הנה מקום אתי״ — אתר דלא אתגליא, מקום שאינו מתגלה.

ובחינה זו מושגת באמצעות התשובה, שהרי בהקשר של ״הנה מקום אתי״ נאמרו שלוש עשרה מידות הרחמים, שהן בחינת תשובה וכו׳.

וזוהי בחינת יום הכיפורים: במשך כל עשרת ימי תשובה האדם הוא כמי שמתקרב לפני המלך ועוזב ארץ רחוקה,

כלומר, הוא עוזב את מחשבותיו של כל השנה, שבה נמשך אחר העולם הזה ותענוגותיו; ובעשרת ימי תשובה אומרים ״אבינו מלכנו״, כי אנו רוצים להתקרב אליו ית׳,

עד שביום הכיפורים, ״לפני ה׳ תטהרו״, מעל לבחינת הוי׳ והיו״ד שבה נברא העולם הבא, כאמור לעיל, מחמת התענוג הגדול כביכול — שעשועי המלך כשראה את בנו שבא אליו מארץ רחוקה.

וכך נאמר: ״ובמרחקים יזכרוני״ וכו׳ (זכריה י׳, ט׳). וזהו ״שמאלו תחת לראשי״: באמצעות ה״שמאל דוחה״ של עשרת ימי תשובה, כלומר, האדם מרחיק את עצמו, ובעיניו הוא רחוק מאוד מה׳.

ועל כך תיקנו את כל הווידויים: ״חטאנו, אשמנו״ וכו׳. כל מה שאפשר לומר ולספר בגנותו, אומרים על עצמם; הדבר גורם להתקרבות באמצעות התשובה, מתוך מרירות הנפש, כמו שנאמר ״ויצעקו אל ה׳ בצר להם״ וכו׳.

וזהו ״מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו״: באמצעות התשובה מתגלה התענוג העליון, שהוא בחינת ״ראשי״.

ולכן ביום הכיפורים אין אכילה ושתייה וכו׳. (והנה שתי בחינות התענוג שהוזכרו לעיל הן בדומה לאור ישר ולאור חוזר, בחינות אברהם ויצחק, כלומר חסד וגבורה שבתענוג. וראו מה שנכתב על הפסוק ״עלי באר״ בעניין ״מעין גנים״ ובעניין ״באר מים חיים״.)

והדבר יובן עוד על דרך מה שנתבאר במאמר המתחיל ״שוש אשיש״ הנזכר לעיל, בעניין השופר, שהוא גילוי פנימיות התענוג העליון, שלמעלה מבחינת התענוג העליון שאנו ממשיכים בכל השנה באמצעות התורה והמצוות, שעליהן נאמר ״ונעשה רצוני״; וגילוי פנימיות התענוג העליון הזה

נמשך דווקא באמצעות בכייה והתעוררות רחמים, שזהו עניין התקיעות: ״גנוחי גנח, ילולי יליל״ וכו׳. עיינו שם בהרחבה, שם הוסבר הטעם: באמצעות הבכייה ממשיכים את שלוש עשרה מידות הרחמים, שהן עצמן פנימיות התענוג העליון. ולפי מה שנכתב כאן יובן הטעם ביתר שאת, כי

הבכייה והתעוררות הרחמים הן בחינת תשובה, ״ממעמקים קראתיך״; והתשובה היא עניין הפיכת הרחוק לקרוב. והתענוג הנגרם למעלה מכך דומה לתענוגו של מלך כשבנו בא אליו מארץ רחוקה מאוד,

וזוהי בחינת פנימיות התענוג, גדולה יותר מן התענוג שבקיום מצוות המלך, שעליהן נאמר ״ונעשה רצונו״. וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״אתם נצבים״ בעניין ״ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים״.

ואת עניין התענוג הזה אפשר להסביר כבחינת ״אשר נשבעת לאבותינו״, שהרי ״אשר״ הוא בחינת תענוג, כאמור לעיל בעניין ״אשר קדשנו במצוותיו״. אלא ש״אשר קדשנו במצוותיו״ הוא התענוג הנמשך באמצעות המצוות, ואילו בחינת ״אשר נשבעת״ היא בשלוש עשרה מידות הרחמים של מיכה,

שהוא נמשך באמצעות התשובה, והוא פנימיות התענוג כאמור לעיל. וזהו ״שמאלו תחת לראשי״: ״ראשי״ הוא פנימיות התענוג. הדבר דומה לעניין ״בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב״ה

מנענע בראשו״: זוהי המשכה מבחינת ״שמיה רבא״, שמו הגדול. ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״. וכן ״לראשי״ מורכב מאותיות ״ישראל״ — ״לי ראש״. וראו מה שנכתב על מאמר הזוהר חלק ג׳, קורח,

(דף קע״ח ע״ב) בעניין ״ועבד הלוי הוא״: ״אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא״ וכו׳; עיינו שם בעניין ״שמאלו״.

(ראו עוד בעניין ״שמאלו תחת לראשי״ בזוהר חלק ב׳, דפים קל״ח ע״ב וקל״ד ע״ב; חלק ג׳, דף קמ״ח ע״ב; וכן בחלק א׳, דפים קי״ב ע״א וקמ״ו ע״א; חלק ב׳, דפים ל׳ ע״ב, קי״ד ע״א ורל״ח ע״ב; חלק ג׳, דפים נ״ד ע״ב, נ״ה ע״א, קי״ח ע״ב, קי״ט ע״ב וק״כ ע״ב.)

והנה גילוי תענוג זה הוא בחינת שמחה: ״ישמח ה׳ במעשיו״ ו״ישמח ישראל בעושיו״, שהרי השמחה היא התגלות התענוג. וזוהי בחינת סוכות, ״זמן שמחתנו״.

ואז מתגלה התענוג העליון, גילוי אור אין סוף ברוך הוא, לחופף עלינו בכל ימי הסוכות. וזוהי בחינת ״וימינו תחבקני״, כמשל המחבק את חברו מאחור; כך ״וימינו תחבקני״ — שגם בחינת האחוריים,

שהיא בחינת החיצוניות של האדם, הנמשכת אחר העולם הזה ונקראת אחוריים ובחינת עורף, כמו שנאמר ״כי פנו אלי עורף״ וכו׳,

בכל זאת ה׳ מקיף וסובב אותו, כדי להפוך חושך לאור וכו׳, ולבטל את רצונו מפני רצון ה׳. וזהו משום

שימינו של הקב״ה היא גילוי אור אין סוף ברוך הוא עצמו ובכבודו; הוא הנותן כוח ועוז לכך שבאמצעות אתערותא דלתתא תהיה אתערותא דלעילא, כמו שנאמר ״וירא ישראל את היד הגדולה״ וגו׳.

(ראו גם מה שנכתב בעניין ״היד הגדולה״ וכו׳ במאמר המתחיל ״בפרשת נסכים״, ומה שנכתב על הפסוק ״ידך בעורף אויביך״. וזהו גם ״ואני נתתי לך שכם אחד״: להפוך את בחינת שכם, שפירושה כתף ואחוריים,

כמו ״על שכם שניהם״, כך שתיהפך לבחינת אחדות, כמו ״לעבדו שכם אחד״, וכמו שנכתב במקום אחר.) אך גילוי זה עלינו הוא בבחינת מקיף, למעלה הרבה מהשגת הנבראים.

וזהו ״ה׳ צלך על יד ימינך״ — בבחינת צל ומקיף, והוא למעלה מאוד מ״יד ימינך״. פירוש ״יד ימינך״:

היא האהבה הטבעית שבאדם. והאהבה העליונה שורה על אהבה טבעית זו בבחינת מקיף, משום שאינה יכולה להתלבש באהבה הטבעית של האדם, שהרי האהבה הטבעית אינה יכולה להכיל אותה.

אך אף על פי כן, פעולת המקיף היא לתת כוח ועוז לאהבה הטבעית שבנפש האדם. (ראו גם מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״ביום השמיני שילח״.)

כדי שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא במשך כל השנה. וזוהי פעולתו של חג הסוכות על השנה כולה.

12ה. ובאופן פרטי, בכל יום, זהו עניין לימוד התורה; ועל כך אמרו: ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״.

והעניין הוא, שנאמר: ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״. מן התורה נעשית בחינת סוכה, בחינת צל; מהבל הדיבור נעשה אור מקיף לנשמה. וזוהי בחינת ״מוצא פי ה׳״,

שהרי ״לא על הלחם לבדו״ — שהוא בחינת התורה עצמה — ״יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳״, כלומר באמצעות אמירתם בהבל הפה, שממנו נעשה אור מקיף לנשמה. (ראו גם מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״וארשתיך לי״, ובזוהר חלק א׳.)

(בראשית, דף ד׳ ע״ב), על הפסוק ״ואשים דברי בפיך״, ובפירוש הרמ״ז שם. וזהו הנותן כוח ועוז לאתערותא דלתתא שבקיום המצוות, כדי שאתערותא דלעילא תהיה תלויה בה.

וזהו ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״. פירוש הדבר, שהתלמוד שאדם לומד בהבל הפה, אפילו כשהוא לומד עניין שאינו נחוץ למעשה,

כגון סדר קדשים, זבחים ומנחות; ואפילו בעניינים הנוגעים למעשה יש דברים רבים שאינך צריך ללמוד דווקא בתוך הגמרא.

13בייחוד משום שכעת יש תקציר של ההלכות בשולחן ערוך, שגם הוא גילוי של הרצון העליון הנוגע למעשה; ואף על פי כן צריך ללמוד גמרא,

כי העניין אינו בכך שהוא נוגע למעשה, אלא בכך שאומרים בפה דברי תורה, ומתוך כך נעשה אור מקיף לנשמה, ונמשך העונג העליון.

וזהו בבחינת התורה, כמו שכתוב: ״ואהיה שעשועים יום יום״. פירוש: ״יום יום״ הם התורה שבכתב והתורה שבעל פה, שהן בחינת שעשועים לפניו יתברך, כלומר בחינת העונג העליון; ועונג זה נמשך למטה, כמו שכתוב: ״ושעשועי את בני האדם״.

(וזהו עניין ״מביא לידי מעשה״: כלומר, שהוא נותן כוח ועוז לקיום המצוות ולאתערותא דלתתא, כדי שעל ידה תימשך אתערותא דלעילא; שהרי הכוח לכך נמשך מבחינת העונג העליון, כנזכר לעיל, והיא בחינת התורה, שעליה נאמר ״ואהיה שעשועים״ וכו׳.)

וגם שתי בחינות השלום שנזכרו לעיל, ״לרחוק ולקרוב״, נמשכות גם הן על ידי עסק התורה, כדברי רבותינו ז״ל (סנהדרין צ״ט ע״ב): ״כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של

מטה״, כמו שנאמר: ״או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי״; וכפי שהובא לעיל גם בשם מדרש רבה, נשא, פרשה י״ג. וכבר התבאר ששתי בחינות השלום, של הפמליא של מעלה ושל מטה, הן עניין ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״.

והדבר יובן יותר על פי מה שנאמר על הפסוק ״זאת חוקת התורה״: זהו עניין אותיות החקיקה, שהן למעלה עדיין מבחינת התורה שבכתב. ועל כך נאמר: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, שכן היא בבחינת חכמה סתימאה.

14ומשם ממשיכים את האור אל התורה שבכתב ואל התורה שבעל פה. גם זה הוא בבחינת ״שלום לרחוק״, שכן ממשיכים מבחינת ״והיא רחוקה״,

כלומר, היא העונג העליון, בחינת ״ואהיה שעשועים״; ומשם ממשיכים שיהיו ״ושעשועי את בני האדם״. וזהו על ידי ״שלום... ולקרוב״.

15והנה בגמרא, בסוף פרק ראשון של קידושין, יש מי שאומר שמעשה גדול. הטעם הוא שהמעשה הוא אתערותא דלתתא של האדם, הטורח בעצמו בעשייה מרובה. לא כן התורה, שהיא בבחינת דיבור, והיא בחינת אתערותא דלעילא, שלמעלה מאתערותא דלתתא, כמו שכתוב במאמר המתחיל ״ואתחנן״.

ומכיוון שהמעשה הוא מעשה ידיו של האדם, פעולתו ואתערותא דלתתא שלו, הרי זה על דרך משל: האדם מתפאר במה ששייך לו, אפילו בבחינת הרגל שבו; ואילו במה ששייך לאחרים אינו מתפאר, אפילו ביד,

שהיא חשובה יותר, מכיוון שאינה שלו. ובאותו יחס, המעשה הוא ממש אתערותא דלתתא, ואילו התורה בעיקרה היא מתנה מלמעלה. ועיין בזוהר חלק ב׳ (תרומה קכ״ח ע״א),

ולכן על עסק התורה נאמר: ״לכו שברו ואכלו... בלא כסף ובלא מחיר, יין וחלב״, ואילו בעסק המצוות צריך להיות דווקא ״באגר שלים״, עיין שם. לכן אמר: ״מעשה גדול״.

ואף על פי כן, יש מי שאומר שלימוד גדול, כלומר, גם מצד עצמו, שכן אדרבה, הוא אתערותא דלעילא ממדרגה שאליה אתערותא דלתתא של קיום המצוות אינה מגיעה. ועוד,

שהרי גם בו יש עיסוק במחשבה ובדיבור של האדם, וגם ״עקימת שפתיו הוי מעשה״, אלא שאין זה מעשה מרובה כמו מעשה ממש. עיין בגמרא, פרק ז׳ דבבא מציעא (דף צ׳ ע״ב),

ובחידושי הרשב״א (תחילת פרק ג׳ דשבועות, דף כ״א ע״א), ועיין בתוספות שם. ושם נמנו וגמרו שלימוד גדול, מפני שהוא מביא לידי מעשה; כלומר, שגם הכוח שבקיום המצוות לעורר אתערותא דלעילא נמשך על ידי עסק התורה, כנזכר לעיל.

וזהו ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״. פירוש ״ביום השמיני״: המדרגה השמינית ממטה למעלה, בחינת בינה, כלומר, על ידי בחינת ההתבוננות;

כמו שמלמעלה למטה, כל מה שלמטה הוא בחינת אין וכלא חשיב ביחס למה שלמעלה, כך מלמטה למעלה האדם נעשה כאין וכאפס. וזוהי בחינת ״מבין דבר מתוך דבר״. (עיין מה שכתוב במאמר המתחיל ״השמים כסאי״.)

וכמו כן ״בינה ליבא״ — היא בחינת שמחת הלב, ״זמן שמחתנו״, שבו שתי השמחות מתקרבות זו לזו: ״ישמח ה׳ במעשיו״ ו״ישמח ישראל בעושיו״.

וזהו על ידי התורה; לכן החג נקרא שמחת תורה, מפני שהתורה היא עונג עליון ועונג תחתון, כנזכר לעיל.

ואז ״עצרת תהיה לכם״, כפי שהתרגום מפרש: ״כנישין תהי לכון״, תהיה לכם התכנסות. פירוש הדבר הוא שבחינת האור המקיף, המתפשט ומרחף,

מלמעלה, בבחינת אין סוף וקץ, יתכנס ויתקבץ יחד, כדי שיהיה נתון בתוך נשמות ישראל ויהיה בבחינת פנימיות, כדי שלאחר מכן תהיה בחינת המצוות באתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא וכו׳,

כנזכר לעיל. (ועיין בעניין ״ביום השמיני עצרת״ במדרש רבה, קהלת, על הפסוק ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה״, וכן על הפסוק ״ביום טובה היה בטוב״; ובשיר השירים, על הפסוק ״מה יפו פעמיך בנעלים״; ובפרשת נשא, פרשה י׳, על ״ויאמר מנוח... נעצרה נא אותך״.)

ובסוף פרשת פנחס. ועיין גם מה שכתוב במאמר המתחיל ״למנצח על השמינית״, ומה שכתוב במקום אחר בעניין ״שבעתים כאור שבעת הימים״. ועיין בזוהר חלק ג׳, בלק (קפ״ה ע״ב), בעניין ״מי יעמוד״, ובפירוש הרמ״ז שם.

16קיצור

17(א) פירוש ״תתן אמת ליעקב״ הוא על פי ״כי אל דעות ה׳״, הכולל שתי דעות; והמטרה היא שהגילוי יהיה למטה,

כמו שהיא למעלה. זהו ״ואמת ה׳ לעולם״, ועל כך נאמר ״תתן אמת ליעקב״. ועיין בעניין האמת במדרש רבה, פרשת וישלח, פרשה פ״א.

ומכך נמשכת בחינת ״חסד לאברהם״: כלומר, על ידי אתערותא דלתתא נמשכת אתערותא דלעילא. זהו ״צדקה וחסד אשר עשה ה׳ עמנו״. ועיין גם מה שכתוב

על הפסוק ״אני ה׳ אלקיכם״ שבפרשת ציצית, בעניין פירוש ״חסדי ה׳״ בלשון רבים — שתי בחינות חסד; ועיין גם מה שכתוב במאמר המתחיל ״בהעלותך את הנרות״, בעניין בחינת אברהם ובחינת אהרן.

18(ב) הכוח לכך שאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא הוא ״אשר נשבעת לאבותינו״; כלומר, מה שהבטיח ה׳ שלא לפי סדר ההשתלשלות.

וזהו ״מימי קדם״ — קדמונו של עולם; מה שלמעלה מבחינת ״ימי עולם״, שהם בסדר ההשתלשלות. (ועיין מדרש רבה, אמור, פרשה כ״ט; זוהר חלק ג׳, אחרי ס״ו ע״ב; נשא ק״ל ע״א, קל״ד ע״ב.)

19(3) וזהו ״אשר קדשנו במצוותיו״: ״אשר״ הוא התענוג העליון, שממנו נמשכים ״וציוונו״ — צוותא והתקשרות, כדי שתימשך אתערותא דלעילא בעקבות אתערותא דלתתא.

ולכן ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה״ וכו׳. (4) ועניין התשובה: לשם משל, יש לפני המלך שני סוגי תענוג. הראשון הוא בקיום ציווייו,

כמו ״נחת רוח לפניי, שאמרתי ונעשה רצוני״. ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני״.

והשני הוא כשהוא רואה את בנו בא מרחוק. וזהו ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״, וזהו גם עניין ״יעשה שלום לי, שלום יעשה לי״,

כלומר, יחוד י״ה ויחוד ו״ה. ראו מה שנכתב על הפסוק ״אלה פקודי המשכן״ ועל הפסוק ״והיה מספר בני ישראל״. וזהו עניין ״שמאלו תחת לראשי״: מראש השנה עד יום הכיפורים,

שהיא בחינת הרחוק שנעשה קרוב, בחינת תשובה. ובעקבות זאת נמשכת למעלה, בהתאמה, הבחינה של האור המקיף העליון שלמעלה מהשתלשלות: בחינת ״ימי קדם״, שלמעלה מ״ימי עולם״,

כמאמר ״המתנשא מימות עולם״, כדי שיאיר בקרבה, בדוגמת ״ימי עולם״. וזהו ״דרשו ה׳ בהימצאו״, בהיותו קרוב. וגילוי התענוג הזה הוא בחינת ״שמן שמחתנו״, ״ישמח

ה׳ במעשיו״, ו״ישמח ישראל בעושיו״. והשפעת התענוג העליון הזה, אף שהוא בבחינת אור מקיף, היא לתת כוח ועוז לאהבה הטבעית שבנפש, כך שהאתערותא דלעילא תהיה תלויה באתערותא דלתתא.

וזהו ״אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם״, וזהו עניין שבעת ימי חג הסוכות, להיות ״הוי׳ צלך״. (5) ובאופן פרטי, בכל יום, זו בחינת התורה, כמו שכתוב ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״.

וכן נאמר עליה: ״חצבה עמודיה שבעה״, כמו שכתוב במדרש רבה, תחילת פרשת שמיני. ולכן ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״,

כי הוא מבחינת התענוג העליון, ״שעשועים יום יום״; לכן הוא המביא לידי מעשה, משום שהוא נותן כוח ועוז לקיום המצוות, כדי שאתערותא דלעילא תימשך בהן ועל ידיהן. וזהו ״או יחזיק במעוזי״, שנקרא ״עוז״, שהוא כוח.

20והנה ״ביום השמיני״ — המדרגה השמינית מלמטה למעלה: הבחינה שבה הגילוי יכול להיות למטה כפי שהוא למעלה, בחינת ״ואמת ה׳ לעולם״.

וזהו שמחת תורה, ושם מתחברות שתי השמחות: ״ישמח ה׳ במעשיו״ ו״ישמח ישראל בעושיו״. הדבר נעשה באמצעות התורה, שהיא לפניו יתברך ״שעשועים״ ו״שעשועי את בני אדם״; לכן נקרא שמחת תורה.

ואזי ״עצרת תהיה לכם״: האור המקיף יתאסף ויתקבץ, כדי להיות בבחינת פנימיות, בדוגמת ״יקוו המים אל מקום אחד״. ועל דרך זו נאמר ״מקוה ישראל ה׳״.

(ראו זוהר, בראשית, י״ח א׳, ל״ג א׳.) ולכן בשמיני עצרת אומרים ״מוריד הגשם״, כדי שעל ידי כך תהיה במצוות, באמצעות אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא: