ולתוספת ביאור ענין שמחת תורה דהיינו שהתורה תהיה שמחה כו׳

זהו מאמר נוסף המרחיב את ההסבר על שמחת תורה: השם אינו מציין רק שאנו שמחים עם התורה, אלא גם שהתורה עצמה נעשית שמחה. הפסוק מתהילים מתאר את ה׳ ״עוטה״ אור כשלמה, ואדמו״ר הזקן מפרש את האור הזה כתורה — לבוש המחבר בין הרוחניות לגשמיות.

רשימה מוסגרת של מקורות שבהם הנושא מתבאר: מאמר על הפסוק של ציצית, איגרת הקודש — החלק הרביעי של התניא — סימן י״ט, וכן מקורות במדרש ובזוהר העוסקים בפסוק ״עוטה אור״.

זהו המובן הראשון של התורה כלבוש: התורה כפי שהיא בעשיה, העולם התחתון ביותר, היא המקיימת כל דבר גשמי. כל דבר גשמי שהתורה מזכירה מקבל חיות מדברי התורה העוסקים בו. בדפוס מופיע כאן לכאורה ״השמיים״ במקום ״גשמיים״, כפי שעולה מהמשך המשפט.

גם דברים שהתורה אינה מציינת במפורש מקבלים ממנה את קיומם, באמצעות רמז או צירוף מחדש של אותיותיה.

זהו משחק מילים. הביטוי התלמודי ״דיברו חכמים בהווה״ פירושו בדרך כלל שהם תיארו את המקרה המצוי. אדמו״ר הזקן שומע במילה ״הווה״ קשר להתהוות: כל מה שהחכמים דיברו עליו בתורה מתהווה משום שדיברו עליו.

מלבד התורה המקיימת את הדברים הגשמיים, יש תורה רוחנית שהנשמות לומדות בגן עדן העליון. הראיה לכך היא סיפור התלמוד על המחלוקת במתיבתא דרקיע בדין צרעת — האם בהרת שהופיעה לפני השער הלבן מטמאת — ועל כך שקראו לרבה בר נחמני להכריע.

לנשמות שבמתיבתא דרקיע אין גוף ואין מחלות עור, ולכן המחלוקת שלהן חייבת לעסוק במשמעות הרוחנית של הדין.

כך יש להבין את העניין: הבהרת היא כתם לבן כשלג, ולבנה משום שדם אדום אינו מגיע אליה; והרי התורה אומרת ״הדם הוא הנפש״. לכן הבהרת מסמלת מקום שבו זרימת חיות הנפש חסומה.

כך גם בכל ארבעת הגוונים של הנגעים שהמשנה מונה ובגווני המשנה שלהם. לעומת זאת, בוהק, כתם לבן עמום, טהור, משום שדם — וממילא גם חיות הנפש — עדיין זורם שם במידה מסוימת.

במישור הרוחני הבהרת היא ״סגירו דנהורא״, סגירת האור: כל דבר החוסם את זרימת החיות מה׳ מלמעלה. לימוד דיני הצרעת בגן עדן העליון הוא לימוד על מה שחוסם את הזרימה, עד שהנשמה אינה יכולה ליהנות מהזיו — בדומה לתיאור התלמודי של הצדיקים הנהנים מזיו השכינה.

כך הוא בכל התורה: לכל דין יש גם משמעות רוחנית. הדוגמה היא הפסוק המשווה את הדוד לתפוח, המתפרש על פי צבעיו של התפוח; הטקסט משאיר את היישום עם ״וכו׳״. המסקנה היא שהתורה היא הלבוש המקשר בין עולם לעולם, בין הרוחני לגשמי.

משל לתורה כלבושו של ה׳. לבוש שאדם לובש מקשט אותו ומתרומם מכך שמשתמשים בו; לבוש שמונח בקרן זווית נרקב. כך, כביכול, גם אצל ״האדם העליון״ — התבנית האלוקית שהנביא ראה בדמות אדם.

יחזקאל ראה ״דמות כמראה אדם״ על הכיסא. כשה׳ ״לובש״ את התורה — כלומר כשאור אין סוף נמשך לתוכה — התורה שמחה, בדומה ללבוש שמשתמשים בו. התורה אומרת על עצמה ״ואהיה שעשועים״, והטקסט מציין ש״ואהיה״ היא צורת עתיד, ומסתיים ב״וכו׳״.

אדמו״ר הזקן מפנה לספר של בינונים — ליקוטי אמרים, החלק הראשון של התניא — פרק נ״ב, להסבר מדוע התורה נקראת לבוש. העולמות אינם יכולים לסבול ישירות את אור השכינה.

בלי כיסוי המסתיר את האור, אור ה׳ היה מציף את העולמות. הלבוש צריך להסתיר את האור בלי להתבטל מפניו; לבוש כזה הוא רק רצונו וחכמתו של ה׳ כשהם מלובשים בתורה ובמצוות. מכיוון שהם אלוקיים, הם אינם מתבטלים, ובה בעת הם מסתירים את האור. זהו ״היכל קודשי הקודשים״ של כל עולם. מצוין גם דיון נוסף במאמר על ״את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו״.

כותרת המציגה תקציר (קיצור) של מאמר על הפסוק ״ביום השמיני תהיה לכם עצרת״, ציווי התורה על שמיני עצרת. חמש הנקודות הממוספרות עוסקות בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת.

נקודה (1). בתפילות ראש השנה אומרים: ״זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״. העולמות אינם משתלשלים זה מזה בקפיצה אחת, אלא באמצעות מדרגות ביניים רבות, שכל אחת מהן מגשרת בין המדרגה שמעליה לזו שמתחתיה.

גן עדן התחתון הוא הגשר שבין העולמות הרוחניים לבין העולם שלנו. לכן ״תחילת מעשיך״ נקרא כתחילת עולם העשיה, ״עולם העשייה״.

״היום הראשון״ מתפרש כמי שקודם לכל השתלשלות העולמות: כתר, המגשר בין השפע מהמאציל, אין סוף, לבין הספירות הנאצלות. הטקסט מפנה לביאורים מפורטים יותר במאמר ״פתח אליהו״ ובביאור שבסידור על הפסוק ״אתה הצבת כל גבולות ארץ״.

נקודה (2). הנשמות יורדות לעולם הזה כדי לעלות למדרגה גבוהה יותר. הפסוק ״אני הוי׳ הוא שמי״ מתפרש כך: הוי׳, נעלה ככל שיהיה, הוא רק ״שם״ — ביטוי של ה׳ ולא עצמותו; ירידת הנשמה מאפשרת לה להגיע למעלה ממדרגה זו. הטקסט מפנה לביאור על הפסוק ״שובה ישראל״.

העלייה היא אל ״תתענג על הוי׳״: המילה ״על״ מתפרשת כ״למעלה מ״, כלומר תענוג הנעלה ממדרגת שם הוי׳. כך מתפרשת גם תפילת חנה ״על הוי׳״, המבוארת במאמר ״לא תהיה משכלה״.

התשובה היא הדרך להגיע לתענוג הזה. התשובה קדמה לעולם, והעולם נמשך משם הוי׳, ולכן התשובה מגיעה למעלה מהוי׳; זהו עניינו של יום הכיפורים, שבו נטהרים ״לפני הוי׳״. נקודה (3) פותחת בהסבר שכוחה של תשובה זו נמשך בשמיני עצרת ונעשה שמחת תורה.

שמחת תורה פירושה לשמח את התורה באמצעות חיבור התורה שבכתב והתורה שבעל פה. תורה שבכתב נובעת מבחינת חכמה, שעליה אומר קהלת: ״אחכמה והיא רחוקה ממני״ — החכמה בשורשה נעלמת מהשגה.

התורה שבכתב, שמקורה בחכמה, נקראת ״מוסר אביך״, שכן חכמה היא אבא, ה״אב״. חכמה היא גם בחינת ״מה אנחנו״, ביטול עצמי, וכן החכמה שבאה ״מאין״: היא קרובה כל כך למקורה עד שהיא נסתרת. המטרה היא שתאיר בגלוי, כמו התורה שבעל פה, ״תורת אמך״, שמקורה בבינה, אימא, שבה הרעיונות נעשים מפורשים. ״הרמ״ש״ שבמראה המקום לפינחס הוא קיצור שהטקסט אינו מפרש.

שמחה היא גילוי, ולכן לשמח את התורה פירושו לגלות אותה. את ״מאת הוי׳ היתה זאת״ קוראים כך: מאת הוי׳, שהיא בחינת חכמה, באה ״זאת״ — התורה שבעל פה. הדבר נעשה בכוח התשובה, הטהרה ״לפני הוי׳״ של יום הכיפורים.

הטקסט מפנה למאמר ״מצה זו״, המשווה בין שבת ליום טוב. שבת נקראת ״קודש״ בלבד ומקורה בחכמה, מוחין דאבא; יום טוב נקרא ״מקרא קודש״ ומקורו במוחין דאימא, בינה. משום כך המועדים הם ימי שמחה: בינה היא ״אם הבנים״, והיא ״שמחה״.

מובאים כאן שני מאמרים נוספים. יום הכיפורים, יום התשובה, נקרא ״שבת שבתון״, ומתבאר שהוא בחינת קודש הקודשים, שלמעלה אפילו מ״קודש״, בחינת מוחין דאבא. מכאן שהתשובה מגיעה למעלה מהחכמה עצמה.

כך מתבאר כיצד כוח התשובה יכול לחולל את שמחת תורה: מאחר שהוא נובע ממדרגה שלמעלה מהחכמה, הוא יכול לגרום לחכמה, מוחין דאבא, שבדרך כלל היא נסתרת, להאיר בגלוי ולהיות בשמחה, כפי שבינה, ״אם הבנים״, שמחה במועדים. מובא כאן גם המראה מקום לסוף המאמר ״ושאבתם מים בששון״, שנתבאר לעיל.

סעיף (4). הבטחת ישעיהו, ״כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם״, נקראת כך: ״אמו״ היא התורה שבעל פה; לעתיד לבוא תתגלה פנימיות התורה, הנקראת עדן, כפי שהתורה שבעל פה גלויה כיום. הפסוק ביואל, ״מעין מבית ה׳ יצא״, מתאר את אותה המשכה.

המאמר על ״ואתחנן״ עוסק בבקשת משה ״אעברה נא ואראה״. הנושא הוא ״לרחוק שנעשה קרוב״ — מה שהיה רחוק הובא קרוב — והוא מהדהד את דברי ישעיהו ״שלום לרחוק ולקרוב״. בזוהר על תולדות מדובר במי שנקרב ״ממקום רחוק״, והטקסט מפנה שם ל״מקדש מלך״, פירוש על הזוהר.

התשובה עצמה היא בחינת ״לרחוק שנעשה קרוב״: מי שהיה רחוק ושב. לכן בכוחה לקרב את האור הרחוק הזה. סעיף (5) נפתח בפסוק ״זה היום עשה הוי׳״.

״זה היום״ הוא ה״היום״ של ״היום אם בקולו תשמעו״, וגם ה״יום ראשון״ שבתפילת ראש השנה: המדרגה שלפני סדר השתלשלות העולמות. היא נמשכת לעולם הזה דווקא באמצעות התשובה, כפי ש״תחילת מעשיך״, המדרגה הנמוכה ביותר, קשורה ל״יום ראשון״, המדרגה הגבוהה ביותר; סוף הדברים נעוץ בתחילתם.

לכן נאמר ״אני היום ילדתיך״: הלידה מחדש באה מ״היום״, המדרגה העליונה. ממנה נמשך האור כדי ״להיעשות״ — שם הוי׳ מתגלה, כעניין ״ויעש דוד שם״, המתבאר באיגרת הקודש.

הסיכום חוזר לפסוק הפותח את המאמר: התורה היא ״עוטה אור כשלמה״ — לבוש המחבר את אין סוף עם העולמות.

הטעם לכך הוא שהתורה מושרשת בחכמה עילאה, וגם החכמה היא ממוצע המקשר בין אור אין סוף לעולמות. הטקסט מפנה למאמר ״כי אברהם לא ידענו״.

התשובה ממשיכה את אור אין סוף כדי שיתלבש בתורה, בדומה לדוד המלך, שהיה מחבר את התורה שלמעלה עם הקדוש ברוך הוא, כלומר קושר את התורה לנותן התורה; מובא כאן המאמר ״יונתי בחגוי הסלע״. כאשר אור אין סוף מתלבש בתורה, התורה שמחה, בדומה ללבוש הנלבש על האדם; וזוהי שמחת תורה, שמחתה של התורה עצמה.

השמחה מביאה בעקבותיה גם את גילוי התורה, הרחוק שנעשה קרוב. לכן ״עצרת״ מתפרשת כהתאספות של הכול אל השורש, חכמה עילאה ובינה — ״מוסר אביך״ ו״תורת אמך״.

לאור זאת, ״תחילת מעשיך״, הממוצע בין העולמות הרוחניים לעשייה הגשמית, נמשך אף הוא באמצעות ״יום ראשון״, כתר, הממוצע העליון.

בשמיני עצרת מסתיימת המשכת ״עוטה אור כשלמה״: התורה, הממוצע שמביא את אור אין סוף הגלוי לכל העולמות, העליונים והתחתונים. הסיכום מסתיים במקום שבו החל המאמר.

רשימת מקורות שבהם נדרש הפסוק ״עוטה אור״, החל במדרש רבה על בראשית ועל שמות (בא). כפי שמצוטט בהערות קה״ת, בראשית רבה שואל היכן נברא האור ומשיב שהקדוש ברוך הוא התעטף בו כבלבוש, וזיוו האיר מקצה העולם ועד קצהו; שמות רבה אומר שלאחר בריאת האור ברא את השמים.

הרשימה ממשיכה במדרש על ויקהל ובקטעים מהכרך הראשון של הזוהר. לפי הערות קה״ת, בזוהר על לך לך נאמר שה׳ הסתכל באור הקדמון, התעטף בו וברא בו את השמים. הקיצור ״ספר המאמרים״, לצד מספרי הסימנים, אינו מפורש בטקסט; מקדש מלך הוא פירוש על הזוהר.

בהמשך מובאים קטעים מהכרך השני של הזוהר, וכן מראה מקום ל״שלמה״, לבוש, בחיבור המקוצר מא״א, באות שי״ן, סעיף מ״ה.