ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך…

1״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב״ וכו׳ (ראו על כך בגמרא, שבת, פרק ב, דף ל ע״א; מועד קטן, פרק א, דף ט ע״א; מדרש רבה, פרשת נח, פרק לה; ובמגילת אסתר, על הפסוק ״כטוב לב המלך״).

והנה, בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל את השפע להנהגתם בתורה ובעבודת ה׳ במשך כל השנה. זהו עניין ״מוריד הגשם״, שאומרים משמיני עצרת עד הפסח; ומשם ואילך אומרים ״מוריד הטל״.

והנה, בכל שנה ושנה צריכים תחילה להיות ראש השנה, יום כיפור וסוכות, ואחר כך שמיני עצרת.

והעניין הוא, שכתוב ״אז תשמח בתולה במחול״ וכו׳. ״בתולה״ היא בחינת כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל.

(ראו תנא דבי אליהו, חלק א, פרק כו; זוהר, פרשת אמור, דף פט ע״א וסוף ע״ב, בעניין ״בלא פגימו״ וכו׳; ראו סוף פרשת פנחס, דף רנח, תחילת ע״ב, על הפסוקים ״והקרבתם עולה״ ו״ועשיתם עולה״; וכן מאורי אור, אות ב, סימן מד.)

ל״מחול״ יש שני פירושים. הראשון הוא מלשון מחילת עוון. השני הוא כפשוטו, ריקוד במחולות (ראו מדרש רבה על שיר השירים, על הפסוק ״כמחולת המחנים״). כלומר, שמחת כנסת ישראל בעושהּ היא

כמו, למשל, בריקוד במעגל: אדם מתרחק מחברו, ואחר כך חוזר ומתקרב אליו. ההתרחקות היא הסיבה להתקרבות, שהרי אין זו התרחקות אמיתית; אין ההתרחקות המטרה הפנימית, אלא שכך הוא דרך הריקוד.

(ראו מה שנתבאר במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, על הפסוק ״בן חכם ישמח אב״.) וכך היא שמחת כנסת ישראל: היא בבחינת ריחוק וקירוב, אך לא ריחוק ממש, חס ושלום, אלא בבחינת רצוא ושוב, משום שאי אפשר להיות תמיד בבחינת רצוא.

וכמאמר: ״ואם רץ לבך — שוב לאחד״, שגם בבחינת שוב היא דבוקה בה׳ אחד וכו׳. והדבר יובן בהקדמת הכתוב ״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך״ — בשני יצריך.

ולהבין איך תהיה אהבת ה׳ ביצר הרע, שנקרא ״רע״ (ראו מה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״המגביהי לשבת״): העניין הוא שיש באדם שני לבבות, כלומר החלל הימני והחלל השמאלי.

החלל הימני פונה תמיד לאהבת ה׳ ולדבקות בו, ואילו השמאלי פונה להפך — לאהבת דברים זרים וגשמיים. הסיבה לכך היא שבמקור חוצבה של הנפש יש שתי בחינות,

ככתוב ״אחור וקדם צרתני״ (ראו על כך מדרש רבה, תחילת פרשת תזריע, ״אם זכה״ וכו׳; זוהר חלק ב, בשלח, דף נה ע״א; ומקדש מלך שם).

פירוש הדבר: ״אחור״ למעשה בראשית, שהרי האדם נברא בסוף כל הנבראים; ו״קדם״, מפני שישראל עלו במחשבה, ו״בראשית״ — בשביל ישראל שנקראו ״ראשית״ וכו׳.

וכמאמר רבותינו ז״ל: ״במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים״ — ולא בצדיקים בלבד, אלא ככתוב ״ועמך כולם צדיקים״ וכו׳.

והנפש השתלשלה וירדה להיות בבחינת סוף כל הברואים במעשה. יתר על כן, האדם נמוך במדרגה מכל הברואים, עד שהוא מקבל את חיותו מן הדומם, הצומח והחי; ו״סוף מעשה במחשבה תחילה״.

והיינו מפני שמקור חוצבה של הנפש הוא בבחינת ״נעוץ תחילתן בסופן״, הנמשכת מבחינת סובב כל עלמין וכו׳.

(ראו מה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״כי תצא״, בעניין ״מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא״; ומה שנתבאר במאמר המתחיל ״אלה מסעי״, בעניין ״ואלה מסעיהם למוצאיהם״.)

והנה, בחינה זו מתגלה בחלל הימני שבלב, המלא רוח חיים; ואילו החלל השמאלי הוא מקום משכנו של הדם, שהוא הנפש, ורוח היא למעלה מבחינת נפש. וכתוב ״רוח האדם העולה היא למעלה״. וזהו מה שנתבאר במאמר המתחיל ״האזינו״, על ״והרוח תשוב״ וכו׳.

ופירוש ״העולה״ הוא כעניין הכתוב ״והקרבתם עולה״. ראו פירוש הרמ״ז לזוהר, תחילת פרשת צו, על דבריו: ״ולדעתי זהו סוד רוח האדם העולה למעלה״; וכן מדרש רבה, תחילת פרשת תזריע, שם, בעניין ״ורוח אלקים מרחפת״ וכו׳.)

ומכאן נמשך שבכל אדם יש בלבו בחינת רצוא ושוב. בחינת הרצוא היא בפנימיות נקודת הלב שבחלל הימני: הנפש כלתה לה׳ ושופכת את עצמה אל חיק אביה, מעומק הלב.

(ראו על עניין ״והחיות רצוא ושוב״ באידרא זוטא, דף רפח תחילת ע״ב ודף רצג ע״ב; ובספרא דצניעותא שבזוהר, סוף פרשת תרומה, דף קעו ע״ב ודף קעז סוף ע״א),

ובפרשת ויצא (דף קעז ע״ב), בסתרי תורה, וברעיא מהימנא, פרשת פנחס (דף רנה ע״ב). מן המאמר שבאידרא זוטא מובן שבחינת רצוא ושוב נמשכת ממקום גבוה ונעלה מאוד.

ראו מה שנתבאר על כך במקום אחר, במאמר המתחיל ״וקבל היהודים״. ועל דרך זו נתבאר כאן, שמפני שמקור חוצבה של הנפש הוא מבחינת סובב כל עלמין, נמשכת מכך בחינת רצוא בלבו של כל אדם וכו׳.

בפנימיות הלב. כידוע, פנימיות הלב היא כנגד המזבח הפנימי, מזבח הזהב; ובחינת הזהב היא אהבה כ״רשפי אש״, שלהבת עזה העולה למעלה עד שבאה לידי כלות הנפש.

וזהו ״כי בכה ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור״ וכו׳; וכפי שנתבאר לעיל בעניין ״צור לבבי וחלקי אלקים לעולם״. ראו מה שנתבאר במאמר המתחיל ״שרביט הזהב״ ובמאמר המתחיל ״שמאלו תחת לראשי״,

בעניין ״כמעלת הזהב על הכסף״; ובמאמר המתחיל ״נאוו לחייך בתורים״. אהבה זו נקראת ״תעלומות לב״, מפני שהיא נעלמת ומסתתרת בלב ואינה באה לידי גילוי בהבנה של טעם ודעת,

אלא שהיא למעלה מן הדעת, מפני ששורשה נעלה מאוד, ממקום גבוה ונעלה, למעלה מטעם ודעת ומהשגת הנבראים. זוהי בחינת ״קדם״, הנלקחת מבחינת

״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״ וגו׳, ובחינת ״ישת חשך סתרו״. ועל כך נאמר ״יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן״, וכתוב ״ה׳ צלך״ — בחינת צל, ולא גילוי אור וכו׳,

כפי שנתבאר במקום אחר. [ראו מה שנתבאר במאמר המתחיל ״שחורה אני ונאוה״, בעניין ״אש שחורה״; וכן ברעיא מהימנא, פרשת פנחס, דף רנה ע״ב, הנזכר לעיל.] בחינה זו קיימת לעד. היא ודאי נמצאת בהסתר בלבו של כל אחד מישראל, כך שהוא יכול לעורר את האהבה בשעת התפילה וכיוצא בה.

אך אחר כך היא יכולה לחלוף ולעבור וכו׳, מפני שהיא מלובשת ומוסתרת בבחינת חיצוניות הלב, בבחינת ״אחור״.

2אף על פי כן ניכר רושם ממנה והוא נשאר קיים בהסתר, בבחינת מקיף בלבד, להיות מחסה ומסתור, כדי שיוכל האדם לסור מרע ולעשות טוב כל היום, גם כאשר פנימיות נקודת לבבו אינה מתגלה בו כרשפי אש, כפי שהיא בשעת התפילה.

ולכן היא נקראת בחינת ״צל״: כשם שהצל מגן ומשמש מחסה ומסתור מפני חום השמש, הסערה והגשם,

כך גם אהבה זו, שמבחינת פנימיות נקודת הלב, אף שהיא מוסתרת ונעלמת ואינה באה לידי

גילוי במשך כל היום שלאחר התפילה וכיוצא בה, בכל זאת היא בבחינת מקיף על חיצוניות הלב, בחינת ״אחור״, כדי שלא ייפול לגמרי לאחור, לאהבה רעה, חס ושלום.

וזהו מפני שאהבה זו ודאי מוסתרת בפנימיות נקודת הלב וקיימת לעד, לא תמוט לעולם ועד, משום שהיא בטבע הבריאה מששת ימי בראשית, כפי שנתבאר לעיל.

אך הנה עיקר עבודת האדם, כדי שתיקרא בשם ״עבודת עבד״ — ועיקר העבודה היא בלב, ככתוב ״ולעבדו בכל לבבכם״ — הוא להוציא את האהבה מן ההעלם אל הגילוי בלב, ולהמשיך את בחינת החושך,

כלומר, את בחינת ״ישת חשך סתרו״ הנזכרת לעיל, להביאה למצב של אור וגילוי, ככתוב ״כי אשב בחשך ה׳ אור לי״.

3והנה זהו עניין המאמר ״ויאמר אלקים יהי אור״, כאשר ״הארץ היתה חשך״ וכו׳. ולשם כך דרושה עבודה תמימה, שהרי ״אין כל חדש תחת השמש״,

אלא להוציא מן ההעלם אל הגילוי. ולשם כך נקצבו ימי האדם — ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״ — כדי לעמול בעבודה זו. והכתוב מבאר את עניין שבעים השנים: ״ימי שנותינו בהם״ — ״בהם״ דווקא,

שהם בחינת רשות הרבים. וכדי שתהיה בחינת רשות היחיד לייחודו יתברך, נדרשת עבודה ויגיעה רבה, בכמה בחינות ומדרגות, עד שתושלם בחינת שבעים שנה וכו׳,

כפי שנתבאר במקום אחר. (ראו מה שנתבאר על כך במאמר המתחיל ״אם בחוקותי תלכו״. והנה, כדי להמשיך גילוי מבחינת ״ישת חשך סתרו״ ולהביאה לידי אור וגילוי, הדבר נעשה על ידי אתערותא דלתתא, מכך שהאדם הופך חושך לאור, כפי שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״וידעת היום״. וזהו שנאמר בזוהר חלק ב, בשלח),

(דף נז ע״א): על ידי שבוקעים את כל אותן חומות החושך — כלומר, את חושך הנפש הבהמית והגוף — ממשיכים בכך את הגילוי מבחינת ״ישת חשך סתרו״. וזהו עניין ״לראות פני״.

ועל דרך זו נתבאר במקום אחר על מאמר הזוהר חלק ג, בפרשת פנחס (דף רמט תחילת ע״ב), בעניין ״ועאלת לגו טורא דחשוכא״ וכו׳:

שעל ידי העלאת מ״ן מבירור קליפת נוגה, הנקראת ״הר החושך״, ממשיכים מבחינת ״ישת חשך סתרו״, הנקראת גם היא ״הר החושך״ — מדרגה הגבוהה בהרבה מטורי דנהורא, כפי שנתבאר בביאור על ״מנורת זהב כולה״.

ומכל זה יובן מה שנאמר בספרא דצניעותא (דף קעו סוף ע״ב): ״והחיות רצוא ושוב״, על יסוד הכתוב ״וירא אלקים את האור כי טוב״. פירוש הדבר: על ידי הרצוא ממשיכים מבחינת ״ישת חשך סתרו״, כדי שתבוא לידי אור וגילוי, כפי שנתבאר לעיל.

אך ״כי טוב״ פירושו ״כי טוב לגנוז״, וזוהי בחינת השוב: לגנוז את האור בכלים שונים, שהם התורה והמצוות, ועל ידי כך דווקא האור מתקיים; ואילו אור בלי כלי אינו מתקיים.

וזהו שאמרו רבותינו ז״ל: ״שמור — זו משנה״. ראו גם זוהר חלק ג, פרשת בלק (דף רד סוף ע״ס), על הפסוק ״בקר אערך לך ואצפה״, כמו שנאמר ״ויצפהו״ וכו׳; עיינו שם. וזוהי בחינת האור ש״כי טוב לגנוז״.

4ב. והנה, סדר העבודה צריך להיות כך: תחילה ראש השנה, שעליו נאמר ״זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון״.

ובחינת ראש השנה היא בחינת ״שמאלו תחת לראשי״, בחינת ״שמאל דוחה״ וכו׳. [כפי שנתבאר לעיל במאמר המתחיל ״ושאבתם מים בששון״ ובמאמר המתחיל ״האזינו השמים״.]

וכך גם בסדר עבודת האדם: תחילתה בבחינת ״שמאל דוחה״ וכו׳, בבחינת ריחוק. כלומר, עליו לדמות בנפשו כאילו הוא רחוק מה׳.

5וכמאמר רבותינו ז״ל: ״היה בעיניך כרשע״ [ראו ספר של בינונים, פרק יג]. ועל דרך זו נתקנו כל הווידויים והסליחות שלפני ראש השנה,

ובעשרת ימי תשובה לראות בעצמו את כל חסרונותיו, להיות שפל בעיניו ולב נשבר ונדכה על גודל ריחוקו מה׳. ובפרט כשהוא ממארי דחושבנא, לחשוב על כל הדיבורים והמחשבות וכו׳,

אז יהיה לבו נשבר בקרבו וייכנע לפני המקום. ובחינת ״שמאל דוחה״ זו היא להיות ״תחת לראשי״, בחינת ראש, כפי שנתבאר במקום אחר במאמר המתחיל ״שמאלו תחת לראשי״, בפרשת כי תשא.

עד שביום כיפור, ״לפני הוי׳ תטהרו״; ״לפני הוי׳״ היא בחינת פנים בפנים, בכוח התשובה מעומק הלב, ככתוב ״ממעמקים קראתיך הוי׳״.

6וכתוב ״בקשו פני, את פניך הוי׳ אבקש״ — בחינת פנימיות הלב. כלומר, שמגמתו תהיה לה׳ ולתורתו בכל לב ונפש, ואילו בעיסוקיו בענייני העולם הזה יתנהל בקרירות וכו׳.

כי המקום שבו לבו של אדם קבוע בכל לב ונפש נקרא בחינת ״פנים״. וזהו עניין ״פנים בפנים״: שכל פנימיות לבו ונפשו תהיה מכוונת רק לפנימיות רצונו יתברך.

ואילו להפך נאמר ״כי פנו אלי עורף״: הם פונים לה׳ ולמצוותיו בקרירות, ואילו פנימיותם, בלב ובנפש, פונה לבחינת ״אחור״,

כלומר, לעניינים גשמיים וכו׳, הרחוקים מאור פניו יתברך. וכיוון שלגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך לדבר על ריחוק במקום,

שהרי נאמר ״מלא כל הארץ כבודו״, נאמר כאן לשון ״עורף״, כלומר, בדוגמה לאדם העומד לצד חברו, אלא שהוא מפנה אליו את עורפו;

שהרי זהו הריחוק הגדול ביותר [כפי שנתבאר לעיל במאמר המתחיל ״שובה ישראל״]. וביום כיפור, ״מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו״, מפני שאז מתגלות בחינות שלוש עשרה מידות הרחמים.

7לכן נאמר: ״אם יהיו חטאיכם כשנים — כשלג ילבינו; ואם יאדימו כתולע — כצמר יהיו״. [ראו מה שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״האזינו השמים״.]

השלג והצמר הם שלוש־עשרה מדות הרחמים, על פי הפסוק: ״לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא״. לכן כל ישראל מתעלים להיות פנים אל פנים, בבחינת פנימיות נקודת הלב.

לכן ביום הכיפורים אין אכילה ושתייה. במשך השנה האדם ניזון מאכילה ומשתייה גשמיות, שמהן נעשה דם, שהוא הנפש — חיצוניות הלב.

לעומת זאת, ביום הכיפורים מתגלה בחינת פנימיות הלב, שאינה ניזונה מאכילה ומשתייה גשמיות. [ראו פרי עץ חיים, שער יום הכיפורים (פרק א ותחילת פרק ג);

וראו בפירוש הרמ״ז לזוהר, פרשת פינחס (דף רמ״א ע״ב), על דברי הזוהר ״עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה״ — והרי נאמר ״אכלתי יערי״ וכו׳; ראו שם. והיינו

מפני שפנימיות הלב נלקחת מבחינת ״קודם צרתני״, קודם למעשי בראשית. בחינה זו אינה מקבלת מדומם, צומח, חי ומדבר, כפי שמקבלת בחינת ״אחור למעשי בראשית״, הניזונה מן הבירורים וכו׳, אלא ״על כל מוצא פי ה׳״ וכו׳.]

8ג. באמצעות בחינה זו של תשובה עילאה, הבאה מעומק הלב, מתגלה בסוכות הבחינה של ״וימינו תחבקני״: הימין העליון, שהוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת, מתגלה למטה בגילוי הלב, כדי שהאדם לא יהיה, חלילה, בבחינת נפרד ממנו יתברך.

זהו ״תחבקני״ — כמשל אדם המחבק את חברו כדי שלא ילך ממנו. הדבר נעשה באמצעות הסוכה, בחינת צל, שהיא בחינת ״ה׳ צלך״ וגו׳. (ראו מה שנתבאר במאמר הפותח במילים ״האזינו השמים״, בפירוש ״וסוכה תהיה לצל יומם״ וכו׳.)

וכן באמצעות נענועי הלולב: ארבעת המינים שבלולב רומזים לשם הוי׳, ומנענעים אותם ומביאים אותם אל הלב, שהרי כל הבאה היא אל הלב, כדי [שהשם] יאיר ויתגלה בלבו של האדם.

זהו הטעם שמנענעים לשישה צדדים — למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים: הוא יתברך אחד בשמים, בארץ ובארבע הרוחות, והוא מקומו של עולם, ככתוב ״הנה מקום אתי״ וגו׳, כפי שנתבאר במקום אחר.

וצריך להמשיך ולהכניס את בחינת ״אחד״ אל הלב, כדי שה׳ אחד ישרה בו ויתגלה בו, וכדי להיות אחד באחד וכו׳.

(ראו מה שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״ביום השמיני עצרת״, בדרוש הראשון.) והנה על כך נאמר: ״משליך קרחו כפתים״, כי

תחילה נאמר ״הנותן שלג כצמר״ וכו׳, שהיא בחינת התגלות שלוש־עשרה מדות הרחמים — ״לבושיה כתלג חיור״ וכו׳ — המתגלות ביום הכיפורים.

באמצעות כך נמשכת ומתגלה בסוכות בחינת ״וימינו תחבקני״, ומכך נמשכת בחינת ״משליך קרחו כפתים״. בחינת אהבה רבה זו וחסד עליון זה, הנמשלים למים, קופאים ונעשים קרח.

כלומר, הוא נעשה גשמי ויורד בסתר המדרגות, מ״ריש כל דרגין״, אחרי ״דלית מחשבה תפיסא ביה״, כדי להתלבש באופן שיוכל להיתפס בהשגת בני האדם, ״לכל חד לפום שיעוריה דיליה״.

זהו ״משליך״ — השלכה ממדרגה למדרגה; ״כפתים״ — פירוד והתחלקות לרבבות מדרגות, כדי שגם למטה תימשך בחינת ״אחד״, ״למען דעת כל עמי הארץ״ וכו׳.

(וזה דומה לכתוב: ״ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא״. ומבואר במקום אחר בשם הרב הקדוש רבי אברהם בן הרב המגיד נ״ע, ש״קרח״ הוא אותיות ״חרק״, וחרק הוא בחינת נצח, ענף החכמה.

ומזה נמשכת הפרסא המפסיקה בין אצילות לבריאה, שהיא בחינת הרקיע שעל ראשי החיות, ״כעין הקרח״ וכו׳.

והטעם שהיא נקראת ״קרח״ הוא שעניין הפרסא דומה, למשל, לרב המבקש להסביר לתלמידו שכל גדול, שהתלמיד אינו מסוגל לקבל, ולכן עליו להציגו בדרך של משל וחידה, כמו משלי שלמה וכו׳.

בדומה לכך, כדי שהבחינה של חכמה עילאה — ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — תימשך אל בחינת חב״ד שבעולם הבריאה, נדרשת דרך שתאפשר את הדבר, שהרי לנבראים אין יכולת לקבל את הארת החכמה כפי שהיא באצילות,

לכן נעשית בחינת פרסא, שבאמצעותה נמשכת החכמה אל הנבראים, בדומה לרעיון שהתלמיד משיג דרך לבוש המשל; וכעניין ״וידבר שלשת אלפים משל״ וכו׳. כפי שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״פתח אליהו״, בפרשת וירא, ובמאמר הפותח במילים ״והבדילה הפרוכת״.

זהו הטעם שהיא נקראת ״רקיע כעין הקרח״. כשם שהקרח הוא מים ממש, אלא שקפאו ונעשו קרח, כך בהתלבשות השכל במשל: השכל עצמו ממש מתלבש בו, אלא שהוא לבוש במשל גשמי, והוא

כמו הגשמיות של הקרח ביחס למים. זהו עניין הרקיע ״כעין הקרח״ שעל ראשי החיות שבמרכבה: באמצעותו נמשכת אליהן השגה מלמעלה, כלומר, לאחר שהיא נמשכת תחילה דווקא בבחינת קרח.

ובאמצעות כך נמשכת בהן גם בחינת ביטול. זהו עניין ״קרח״ אותיות ״חרק״, שהיא בחינת ביטול. ראו מה שנתבאר על כך בסוף המאמר הפותח במילים ״וכל העם רואים את הקולות״.

והנה לקמן בסמוך מבואר שבחינת קרח זו היא בחינת שוב שאחרי הרצוא. והדמיון של בחינה זו לקרח הוא

מפני שבחינת שוב היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים באמצעות מעשה המצוות ותלמוד תורה, השקולים כנגד כולן. המצוות נקראות ״רמ״ח איברים דמלכא״: כשם שחיות הנפש מתלבשת באיברי הגוף, למשל, כך אור אין סוף ברוך הוא מתלבש במעשה המצוות.

כלומר, בתפילין נמשכת ומתלבשת בחינת ארבעת המוחין, שהם בחינת חכמה ובינה, חסד וגבורה של הקב״ה וכו׳; ובצדקה ובגמילות חסדים נמשכת ומתלבשת בחינת חסד, ״דרועא ימינא״ וכו׳. כפי שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״משה ידבר״.

והנה התלבשות זו של המוחין העליונים במעשה המצוות הגשמיות נמשלת לבחינת קרח, שהיא, למשל, התלבשות השכל במשל גשמי, כפי שנאמר לעיל. כך גם מתלבשים האורות העליונים במעשה המצוות הגשמיות.

וכן בעבודת ה׳, הדחילו ורחימו שבתפילה מתלבשים במעשה המצוות. ובדרך כלל, האהבה היא שורש רמ״ח מצוות עשה והיראה היא שורש שס״ה מצוות לא תעשה. גם זהו בחינת ״משליך קרחו״ וכו׳.

וראו מה שנתבאר על הפסוק ״ואברהם זקן בא בימים״, בפרשת חיי שרה, בעניין ״ויבא משה בתוך הענן״ וכו׳; וכך גם תורה ומצוות וכו׳, עיינו שם. את עניין ״כפתים״ אפשר להסביר כך: הפירור וההתחלקות האלה נמשכים באמצעות חמש הגבורות, וזהו עניין החותם. ראו מה שנתבאר בפרשת ראה, במאמר הפותח במילים ״וברכך״ וכו׳, עיינו שם.)

אולם נאמר: ״לפני קרתו מי יעמוד״. הורדת ההתגלות הזאת למטה, בבחינת ״קרתו״, היא בחינת קרירות, שממנה נמשכת בחינת שוב, ההפך מבחינת רצוא,

שהיא בחינת רשפי אש, שלהבת העולה מאליה. ולא כל אדם זוכה לעמוד בבחינת ״שוב לאחד״, כך שגם בבחינת שוב יהיה דבוק בה׳ וכו׳.

אף שנמשכת מלמעלה בחינת החיבוק, ״וימינו תחבקני״, הרי זה כמשל אדם המחבק את חברו מאחור, כלומר, האהבה נמשכת גם לבחינת אחוריים, כעין ״לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל״ וכו׳.

וכן בסוכות היו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים האומות, כדי להמשיך להן השפעה, כפי שנאמר במדרש שיר השירים על הפסוק ״הנך יפה רעיתי״.

והנה בבחינת שוב, כשהאדם מתרחק מן הרצוא, עלולה להיות נפילה גמורה לבחינת אחוריים. (על כך נאמר: ״וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו״, כלומר, בכל בוקר מתעורר חסד עליון להתגבר על בחינת החמור וכו׳,

זהו עניין ״חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה״ — כלומר, מצב שבו האדם אינו מתפעל מגדולת ה׳. בדומה לכך נאמר ״אשר קרך בדרך״ וכו׳, ובחינת אור האהבה של אברהם היא ״ויחבוש את חמורו״ וכו׳. וראו זוהר חלק א, וישלח.)

(דף קס״ו ע״ב); וראו זוהר חלק ב, תרומה (דף קס״ו ע״ב), שבו מוסבר כיצד מתוך בחינת הקרח מתבררת הפסולת, שהיא בחינת ״מים הרעים״,

שהם עניין התענוגים הגשמיים. לכן צריך לעורר שוב את האהבה כרשפי אש, בחינת רצוא, כדי להגביר את מדורת אש האהבה.

זהו ״ישלח דברו וימסם״, בדומה לנאמר בזוהר חלק א, בראשית (דף כ״ט ע״ב): ״תוקפא דצפון אגליד מיא ותוקפא דדרום שרא מיא״;

כלומר, באמצעות התגברות חום השמש הקרח נמס ונעשה מים; כך גם באמצעות התגברות רשפי אש האהבה, בחינת הרצוא, נמשך חסד עליון והוא נהפך מבחינת קרח לבחינת מים.

זהו עניין גבורות גשמים: הגשמים יורדים בגבורה, באמצעות בחינת גבורה — רשפי אש. (ולפי מה שנתבאר לעיל, שבחינת קרח היא הפרסא המפסיקה, הרי שההפיכה מבחינת קרח לבחינת מים פירושה שההתגלות למטה, בבי״ע,

נעשית כמו למעלה. ועניין בחינה זו בשמיני עצרת הוא כפי שנתבאר לעיל בפירוש ״מאת הוי׳ היתה זאת״: בחינת חכמה עילאה, המאירה בבחינת ריחוק, נעשית עתה בבחינת קירוב וכו׳, עיינו שם.)

ומים אלה נמשכים וזורמים למטה באמצעות ״כי ישב רוחו״. זוהי בחינת רוח הקודש, רוח הנמשכת מקודש העליון, שהוא בחינת חכמה עילאה (ראו זוהר, חוקת, דף קפ״ג ע״ב).

ואז ״יזלו מים״, שהיא בחינת התורה, כדי ש״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל״. אלה הן כל המשניות וההלכות שבתורה שבעל פה, שנמשכו מבחינת חכמה עילאה, בחינת התורה שבכתב, שהרי ״אורייתא מחכמה נפקת״ וכו׳.

זהו עניין שמיני עצרת. (כלומר, ביום הכיפורים זו בחינת ״הנותן שלג כצמר״, כדי ש״אם יהיו חטאיכם כשנים — כשלג ילבינו״ וכו׳.

ואחר כך ״כפור כאפר יפזר, משליך קרחו״ — זוהי המשכת חסד עליון בסוכות, שקופא ונעשה כפור וקרח. כך נאמר על המן: ״דק ככפור״; המן הוא מבחינת ״טלא דבדולחא״, שהיא גם שורש בחינת סוכות, כפי שנתבאר לעיל בסוף המאמר הפותח במילים ״האזינו השמים״.

ואחר כך ״ישלח דברו וימסם, ישב רוחו יזלו מים״ — זוהי בחינת שמיני עצרת, שהיא עניין ״משיב הרוח ומוריד הגשם״, כפי שנאמר לעיל.)

9ד. וזהו ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך״. אין מלך בלא עם, ואין שייך לומר עליו יתברך ששמו נקרא ״מלך״,

שהרי על מי הוא מלך? הוא מהווה הכול, והוא היה, הווה ויהיה בשווה, ״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד״. אלא שבאמצעות עבודתנו אנו ממשיכים את מלכותו עלינו,

כמאמר חז״ל: ״אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם״, כפי שנתבאר במקום אחר. וראו מה שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״אתם נצבים״, על ״למען הקים אותך היום לו לעם״ וכו׳, עיינו שם.

והנה, המשכת בחינת מלכותו אינה בבחינת רצוא, שהיא שפיכת הנפש וכו׳, אלא בבחינת שוב, ככתוב ״שום תשים עליך מלך״ וכו׳, וכפי שנתבאר במקום אחר.

זהו ״שלח את העם״ — שיֵצאו לבחינת שוב, כדי להיות בבחינת ״עם״. (להרחבת הביאור בעניין ״שלח״: כך נאמר ״המשלח מעינים בנחלים״ וכו׳, ״ישקו כל חיתו שדי״; זוהי בחינת המשכה מבחינת חכמה עילאה,

שהיא בחינת מעיין הנובע ממקור מים חיים, בחינת ״סתימא דכל סתימין״. ממנה נמשך ״ישקו כל חיתו שדי, ישברו פראים צמאם״ — בחינת ומדרגת השוב שאחרי הצמאון והרצוא. וראו מה שנאמר על הפסוק הזה בזוהר, פרשת חוקת.)

(דף קפ״א ע״א). וראו מה שנתבאר לעיל על הפסוק ״ושאבתם מים״ וכו׳, ״ממעיני הישועה״. וגם את פירוש ״בנחלים״ אפשר לבאר על פי מה שנתבאר בסוף המאמר הפותח במילים

״להבין פירוש הפסוק מי אל כמוך״, על ״לשארית נחלתו״ — ״נחלה עבר על נפשנו״ — שהיא בחינת ההמשכה לנשמות ישראל וכו׳; עיינו שם. וכן נאמר ״מה טובו אוהליך יעקב״ וכו׳,

״כנחלים נטיו״ וכו׳. וראו זוהר, ויקרא (דף ט״ז ע״א), על ״כארזים עלי מים״. וזהו גם ״ושולח מים על פני חוצות״.

עוד אפשר להבין את עניין ״שלח״ על פי מה שנתבאר במקום אחר, במאמר הפותח במילים ״ויהי בשלח פרעה את העם״: באמצעות גלותם במצרים גרמו ישראל לעליית ניצוצות אלוקיים שנפלו שם בשבירת הכלים;

וזו עצמה בחינת כוח הצומח, להצמיח ישועות לישראל, ככתוב ״ופרעה הקריב״, ועל כך אמרו חז״ל שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. ועל כך נאמר ״בשלח פרעה את העם״: הוא שלח פארות וענפים והצמיח פירות למעלה — ״את העם״ וכו׳. עיינו שם בהרחבה.

10ומבואר במקום אחר שבצמיחה זו, שהיא מעשה המצוות ובחינת ״מצמיח ישועות״, יש שתי בחינות: העלאה והמשכה.

כלומר, העלאת ניצוצות האלוקות משבירת הכלים באמצעות בירור קליפת נוגה, כמו צמר הציצית וקלף התפילין; העלאה זו נקראת העלאת מ״ן.

השנייה היא שבאמצעות כך נמשכת מלמעלה למטה התגלות של אור אין סוף, מבחינת ת״רך עמודי אור. זהו עניין ״לבוש מלכות״ ו״כתר מלכות״ שבפסוק ״יביאו לבוש מלכות״, כפי שנתבאר במקום אחר.

11והנה על בירור הניצוצות משבירת הכלים נאמר ״בשלח פרעה את העם״, כפי שנאמר לעיל. אך על ההמשכה מלמעלה למטה, מבחינת ״כתר מלכות״, נאמר ״ביום השמיני שלח את העם״ וכו׳.

זהו הטעם שדווקא ״ביום השמיני״ ״שלח את העם״: הכוח להמשכה זו, מן הגבוה ביותר ועד הנמוך ביותר, נמשך ממקום עליון, כידוע מעניין ״המגביהי לשבת המשפילי לראות״ וכו׳.

כלומר, מבחינת ״ביום השמיני״, שהיא בחינה שלמעלה משבע המדות העליונות, ועל דרך הנאמר בזוהר, פרשת ויחי (דף רמ״ו ע״ב), על הפסוק ״נפתלי אילה שלוחה״ וכו׳:

״וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא״ וכו׳. זוהי בחינת בינה, שבה מתגלה עתיק; וזהו גם עניין ״ביום השמיני שלח״ וכו׳.

ובמקום אחר נתבאר שבחינת ״ביום השמיני״ היא בחינת המלך השמיני הדר, המתקן והופך את בחינת תוהו לבחינת תיקון וכו׳.

וראו מה שנתבאר על הפסוק ״למנצח על השמינית״ בעניין המילה, שניתנה דווקא ביום השמיני. כל אלה הם מקורות עליונים ביותר, שמהם נמשכת בחינת שילוח זו, ״שלח את העם״,

כלומר, לאחר בחינת ״למען הקים אותך היום לו לעם״, שבראש השנה וביום הכיפורים הייתה בבחינת רצוא, תימשך בחינה זו גם בבחינת ״שוב לאחד״; וזהו דווקא ״ביום השמיני״.

12והנה, אף שרצוא הוא בחינה גבוהה מאוד, תכלית הבריאה היא שתהיה לו דירה בתחתונים, כלומר שההתגלות תהיה למטה; זוהי בחינת שוב.

וראו מה שנתבאר במאמר הפותח במילים ״שובה ישראל עד״, בפירוש הפסוק ״כי עמך הסליחה למען תורא״; וכן מה שנתבאר במקום אחר על מאמר הזוהר חלק ג, אמור (דף ק׳ ע״ב), בעניין ״בת אבי היא״,

״אך לא בת אמי״. יום הכיפורים הוא מבחינת ״תבא אם ותקנח״ וכו׳, ואילו בשמיני עצרת נקראת כנסת ישראל ״בת אבי״ וכו׳.

וראו מה שנתבאר לעיל בעניין ״ביום השמיני״, על ״מאת הוי׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו״; וכן מה שנתבאר במקום אחר בעניין שמיני למילואים.

והנה, בדברי הימים ב, פרק ז, נאמר ״וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם״. אפשר לראות בכך רמז ליום טוב שני של גלויות; וראו בהמשך מה שנתבאר בעניין יום טוב שני של גלויות. ואז ״ויברכו את המלך״ — להמשיך את בחינת מלכותו יתברך.

וזה נעשה באמצעות עסק התורה, בהידבקות רוח ברוח, בחינת ״ישקני מנשיקות פיהו״ וגו׳. ואז ״ואשים דברי בפיך״ וכו׳, ״מתניתא מלכתא״ וכו׳, כפי שנתבאר במקום אחר.

וחז״ל אמרו: ״אל תקרי בניך אלא בוניך״, העוסקים בבניינו של עולם. (ראו מה שנתבאר על כך במאמר הפותח במילים ״וכל בניך למודי״.) כלומר, ״בניינו של עולם״ הוא בחינת מלכותו יתברך,

שהרי נאמר ״מלכותך מלכות כל עולמים״, והתורה שבעל פה קרויה כך משום שהיא נבנית מן התורה שבכתב: מאות אחת בתורה שבכתב נמשך פרק שלם בתורה שבעל פה;

לדוגמה, מן האות ו׳ שב״וכי ישאל״ — שהווי״ו מוסיפה על עניין ראשון — נוצר פרק ״השואל״. באמצעות התורה שבעל פה מתגלה מלכותו יתברך בגילוי.

זהו ״ויברכו את המלך״ — בחינת ברכה והמשכה בגילוי רב. לכך אנו מתפללים: ״גלה כבוד מלכותך״.

(וראו מה שנתבאר במקום אחר בעניין ״חיי שרה מאה שנה״, שהן מאה ברכות וכו׳; ומה שנתבאר במאמר הפותח במילים ״האזינו השמים״, בעניין ״והאופנים״ וכו׳, האומרים ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״;

וכן בסוף המאמר הפותח במילים ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״, ובמאמר הפותח במילים ״אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״, בעניין ״יהא שמיה רבא מברך״, ובמאמר הפותח במילים ״ועתה יגדל נא כח אד׳״.)

״והופע בהדר גאון עוזך״. ״והופע״ הוא לשון זריחה והארה בגילוי, ככתוב ״הופיע מהר פארן וזרח משעיר״ וגו׳.

זהו ״וילכו לאהליהם״: הם המשיכו את בחינת מלכותו יתברך כדי לעשות לו אוהל, משכן ודירה בתחתונים, בחינת כלים וכו׳.

(וראו מה שנתבאר בעניין אוהל במאמר הפותח במילים ״במדבר סיני באהל מועד״ ובפירוש ״מה טובו אוהליך יעקב״ וכו׳.) ועל ידי כך הם נעשים ״שמחים וטובי לב״.

״שמחים״ פירושו בבחינת אהבה שלמעלה מטעם ודעת, ככתוב ״אז תשמח״ — בבחינת ״אז״, שהיא בחינת קדם.

(ראו מה שנתבאר במאמר ״ראה אנכי״ הנ״ל, בפירוש ״לאיתן האזרחי״; וכן מדרש רבה, בשלח, פרק כ״ג, תחילת פרשה כ״ג, על הפסוק ״נכון כסאך מאז״; וזוהר חלק ב, בשלח, דף נ״ד ע״ב,

על הפסוק ״אז ישיר״. ו״טובי לב״ פירושו שאהבה זו, שמבחינת פנימיות נקודת הלב, תהיה בגילוי, בבחינת אור ולא בבחינת חושך, ככתוב ״וירא אלקים את האור

כי טוב״. (וראו מדרש רות רבה על הפסוק ״וייטב לבו״; וכן מה שנתבאר במאמר הפותח במילים ״עניין חנוכה״, בעניין ״בהיטיבו את הנרות״.)

״על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו״ — היא בחינת מלכותו יתברך — ״ולישראל עמו״, שהם ״בניך״ ו״בוניך״ וכו׳,

כפי שנאמר לעיל. והמתבונן בסדר העבודה הזה יראה שיש בו ריחוק וקירוב וריחוק: יש לעורר תמיד את בחינת הרצוא, ואין די להיות בבחינת שוב בלבד; אך גם בבחינת רצוא אי אפשר להישאר, כפי שנאמר לעיל.

13עניין זה מופיע בסדר התפילה בכל הברכות: ״ברוך״ נאמר בגוף שלישי, כאילו מדברים על מי שאינו נמצא לפני הדובר.

כלומר, הוא רחוק; ואילו ״אתה״ הוא בחינת גילוי, פנייה ישירה בגוף שני. גם ״הוי׳ אלקינו״ הוא לשון נסתר, ואילו ״מלך העולם״ הוא גילוי מלכותו ית׳.

וכך גם בכל סדר התפילה: בפסוק אחד יש גוף שלישי וגוף שני, שהם בחינות של ריחוק וקרבה.

(ועיינו במדרש שמות רבה, פרשה א׳, על הפסוק ״ותתצב אחותו מרחוק״; ראו שם גם את הפסוק ״מרחוק ה׳ נראה לי״. ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״אתם נצבים״, בעניין ״ושקל בפלס״, שגם הוא בחינת ריחוק כו׳; וכן במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״וידעת היום״, בעניין ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״.)

וזהו שכתוב בזוהר הקדוש ובדברי האריז״ל, עליו השלום, שכנסת ישראל והקב״ה נמצאים לעיתים בבחינת פנים בפנים, לעיתים בבחינת אחור באחור, ולעיתים כנסת ישראל יורדת לבריאה, ליצירה ולעשיה כו׳.

14קיצור [המאמר על] ״ביום השמיני שלח״

15(א) ״במחול״ הוא לשון מחילת עוון וגם לשון ריקוד. בריקוד יש ריחוק וקרבה, וזו בחינת רצוא ושוב.

״אחור וקדם צרתני״. ״קדם״ הוא בחינת ״במי נמלך״, סובב כל עלמין. ומכאן נמשכת תנועת הרצוא שבחלל הימני, תעלומת הלב, הנמשכת מבחינת ״ישת חשך סתרו״.

(״שחורה אני״ — אש שחורה.) ״בצל שדי יתלונן״ — בחינת מקיף. והעבודה היא שיהיה ״יהי אור״, כלומר, על ידי הפיכת החושך של נפש הבהמית.

ובמקום אחר מבואר שהרצוא הוא מ״ה והשוב הוא ב״ן. ומה שנאמר ששורשו מבחינת ״קדם״, הכוונה לא״ק, אדם מ״ה, ש״איהו אורח אצילות״.

16(ב) סדר העבודה צריך להיות כך: תחילה ראש השנה, ״שמאל דוחה״, בבחינת ריחוק; ועל ידי כך ״שמאלו תחת לראשי״, עד שביום הכיפורים, ״לפני הוי׳ תטהרו״, מגיעים לבחינת פנים בפנים. (זו תנועת הריחוק והקרבה שבמחול, ואז ״מחול״ הוא גם לשון מחילת עוון.)

ועל ידי כך, ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ כו׳. ״לבושיה כתלג חיור״. ואין בו אכילה ושתייה.

17(ג) מכאן נמשכת בסוכות הבחינה של ״וימינו תחבקני״ — אהבה רבה. ״ה׳ צלך״, וארבעת המינים שבלולב נועדו להמשיך את שם הוי׳ לתוך הלב.

וזהו ״הנותן שלג כצמר״ — בחינת יום הכיפורים; ואחר כך ״משליך קרחו״, כלומר, בחינת האהבה רבה האמורה, שנקרשה ונעשתה קרח.

(והוא כעניין ״רקיע כעין הקרח״.) פרסא, פרוכת, שלושת אלפים משל. וכן בחינת השוב, ההתלבשות בעשיית המצוות; וזהו ״כי חסד חפצתי ולא זבח״.

(ועיינו במה שנתבאר בסוף המאמר המתחיל ״כי תשמע״, בעניין ״כי באלה חפצתי״, ובמה שנתבאר במאמר על פרשת נסכים.) אך ״לפני קרתו מי יעמוד״.

ולכן צריך להיות ״ישלח דברו וימסם״, וזהו עניין שמיני עצרת. (ושתי בחינות אלה, של קרח ושל ״יזלו מים״, הן גם בחינות של ריחוק וקרבה.) (ד) ובבחינה זו ״שלח את העם״.

כי אין מלך בלא עם. (״המשלח מעיינים״. ועיינו במה שנתבאר על ״בשלח פרעה״. כלומר, היכולת שגם בתוך השוב יהיה כלול רצוא נמשכת מ״ביום השמיני״. והשוב, ב״ן, מתברר ועולה בס״ג, שלמעלה ממ״ה.)

״ויברכו״ (בדומה ל״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״, וגם ל״ברוב עם הדרת מלך״: בחינת הדר מלכותו נמשכת מבחינת ״ברוב עם״. וזהו ״שלח את העם ויברכו״ כו׳. ועיינו במה שנתבאר במאמר המתחיל ״אלה מסעי״, בעניין ״אל תהי ברכת הדיוט״.)

״בוניך״. ״שמחים״, בדומה ל״אז תשמח״ — בחינת ״קדם״. (עיינו בזוהר, חלק ב׳, בשלח, נ״ד ע״א, על הפסוק ״אז ישיר״.) וזהו: שבעת ימי הסוכות הם הזי״ן של ״אז״, והאל״ף היא שמיני עצרת, עתיק המתגלה בבינה.

וזהו ״אז תשמח״, וזהו ״ויצא יעקב מבאר שבע״, שהיא בינה; משם נשלח לחרן, כדי להיות רינה. וזהו שמונת ימי חנוכה: ״אז״ — האל״ף נמשכת בתוך שבעת הימים.

וזהו ״ויצא יעקב מבאר שבע״: בינה, שהיא באר ומקור לשבע המדות, בדומה ל״אז״; ומשם נמשך ״וילך חרנה״, כדי לברר בירורים, בחינת ״שלח את העם״. ועל דרך זו יובן עניין שמונת ימי חנוכה — ״אז״: הנס היה שהדליקו שמונה ימים.