ענין ראש השנה ויום הכפורים

המאמר מבקש לבאר את המשמעות הפנימית של ראש השנה ויום הכיפורים, והוא פותח בפסוקים העוסקים בבריאת האישה הראשונה: ה׳ הפיל תרדמה על אדם ו״בנה״ מן הצלע אישה. הגמרא (נידה מה ע״ב) דורשת את המילה ״ויבן״ כרמז לבינה: לאישה ניתנה מידה נוספת של בינה.

במונחים קבליים, נוקבא, התצורה הנשית המקבילה למלכות, מקבלת בדרך כלל את המוחין באמצעות ז״א, התצורה של המדות. בראש השנה, אומר אדמו״ר הזקן, היא מקבלת אותם ישירות מבינה, וזהו ה״בינה היתירה״ שניתנה לאישה. הוא מכנה זאת צמצום, מפני שאור גדול כבינה צריך להצטמצם כדי להיכנס למלכות.

הפסוק בתהילים צג, ״ה׳ מלך, גאות לבש״, מתאר את המלכות כלבוש. בהערת הרבי, על פי המאמר המקביל בלקוטי תורה, מוסבר שה׳ התלבש והצטמצם בלבושים ובצמצומים רבים, עד שהיה יכול להיקרא ״מלך״. ראש השנה הוא החג שבו ״החודש מתכסה בו״ (גמרא, ראש השנה ח ע״א–ע״ב), והכיסוי הזה מתאים לעבודת היום: ביטול רצונו של האדם לפני המלך.

ביטול זה הוא התבטלות הנובעת מיראה, שבה עצם מציאותו של האדם נדחקת הצדה; במצב כזה אין מקום לאהבה, שכן אהבה מצריכה אדם שמרגיש את עצמו כאוהב. עשרת ימי תשובה שונים: הם מתוארים בדברי ירמיהו ״מרחוק ה׳ נראה לי״, ובהמשך נאמר: ״ואהבת עולם אהבתיך״.

בעשרת הימים מתעוררת אהבה דווקא מתוך הריחוק: האור האלוקי אינו מתגלה בהם בגלוי, והכיסופים אל הנסתר מעוררים את האהבה. בהערת הרבי הדבר נמשל לבן הנמצא בבית אביו, אך האב מסתיר ממנו את פניו. ימים אלה אינם ימים טובים, שכן ביום טוב מתגלים בנוקבא המוחין של אבא ואמא, התצורות השכליות, כפי שמבואר בפרי עץ חיים.

ביום טוב המוחין מגיעים לנוקבא באמצעות ז״א, ואילו בראש השנה הם מגיעים אליה ישירות מבינה; הסוגריים מפנים לביאור על הפסוק בישעיהו ״מדי חודש בחודשו״, להרחבה בעניין. אולם מה שמגדיר יום טוב אינו הארות המוחין כשלעצמן, שכן הספרי, המובא בפרדס רימונים, דורש ״בכל קראנו אליו״ — אליו ולא למדותיו; אלא אור אין סוף ברוך הוא מתגלה באמצעותן.

מכיוון שהארת המוחין היא גילוי נעלה יותר, הימים שבהם היא מאירה הם ימים טובים. בעשרת הימים מאירה במקום זאת הארה של המדות, והאור שבה מאיר מתוך ריחוק אף יותר מאשר הארת המוחין, שכן כל מטרתה היא לתקן את המדות ולהחזירן פנים בפנים.

תיקון זה נקרא נסירה: על פי תורת האר״י, ז״א ונוקבא עומדים תחילה מחוברים אחור באחור, ו״ננסרים״ זה מזה כדי שיוכלו לפנות פנים בפנים. בפרי עץ חיים נאמר שהדבר מתרחש בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מדה אחת בכל יום. הסוגריים מפנים לשני מאמרים בתורה אור: האחד על ״כי אברהם לא ידענו״, המבאר שגם באדם הנפש החיונית חפצה בענייני העולם, בבחינת אחור באחור, ואילו בשכל הרצון פונה אל ה׳, פנים בפנים; והאחר על ״זכור את אשר עשה לך עמלק״, העוסק באחור באחור ובפנים בפנים.

כך הדבר גם למטה, בכלל ישראל: עשרת ימי תשובה הם זמן של תשובה, שעליו אומר ישעיהו ״קראו אליו בהיותו קרוב״, והגמרא (ראש השנה יח ע״א) מיישמת את הפסוק על ימים אלה. דברי מלאכי ״שובו אלי ואשובה אליכם״ מתארים פנייה פנים אל פנים: ישראל פונים אל ה׳, וה׳ פונה אל ישראל.

אולם קרבה זו אינה הארה של המוחין; היא מתקיימת בתחום הרגשות. לכן האהבה הזאת נקראת ״יש״ — דבר מורגש: אהבה פירושה שיש מישהו שאוהב, עצמי שמרגיש אותה.

כעת מבחין אדמו״ר הזקן בין שני סוגי אהבה, המקבילים למושגים הקבליים ״חסדים מגולים״ ו״חסדים מכוסים״. החסדים המכוסים עדיין כלולים ביסוד אימא: האהבה עדיין נתונה בתוך ההבנה, בטרם היא מתגלה כרגש מורגש.

שם, כשהחסדים עדיין בתוך בינה, הם קשורים בעולם התענוג, משום שבינה היא המקום שבו מתגלה עתיק — הממד הפנימי של כתר, הקשור לתענוג. הסוגריים מפנים לשני ביאורים נוספים העוסקים בחסדים המכוסים והמגולים: על הפסוקים ״אלה מסעי״ ו״והיה מספר בני ישראל״.

יום הכיפורים, היום של ״לפני הוי׳ תטהרו״, שייך לחסדים המכוסים: ביום זה נוקבא מקבלת את חמש הגבורות, וכל העליות של היום עוברות דרך אימא, עד ה״דיקנא״, מקור שלוש עשרה מידות הרחמים. זהו ״רעותא דליבא״ — רצון הלב, כמיהה הטמונה בעומק הלב. לעומתם, החסדים המגולים הם אהבה לאחר שיצאה אל הגילוי.

למעלה, בגובה החזה של ז״א, יש גם זיווג, מפני שגם במקום זה יש בחינה של יסוד, הספירה שדרכה נעשה הזיווג. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״עיני כל אליך ישברו״ להרחבה.

באדם הדבר מקביל לנקודה הפנימית של הלב ולקשר שלה עם ה׳, לרצונה ״לדבוק בו״. כשהנקודה יורדת ומתלבשת בממד החיצוני של האדם, כיסוי רובץ עליה, והתורה מכנה אותו ״ערלת לבבכם״.

זו הסיבה שעשרת ימי תשובה באים לפני יום הכיפורים: באמצעות חשבון נפש, ״נחפשה דרכינו״ (איכה ג, מ), הכיסוי מוסר. אז יכולה פנימיות הלב להתגלות, כפי שהיא מתגלה ביום הכיפורים.

אדמו״ר הזקן חוזר לפסוק ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. צלם ז״א נובע מהחסדים המכוסים והמגולים שתוארו לעיל, ומקורם באבא ואמא; וגם לצלם עצמו יש צד נסתר וצד גלוי. בהערת הרבי מוצע שאולי במקום ״שכן הצלם וכו׳״ יש לקרוא ״שכן הצלם הוא בחינת״.

אותו צמד של נסתר וגלוי חוזר בכל הדרגות, בלי סוף: אפילו למעלה מהפרסא, המחיצה שבין עולם האצילות לעולמות שמתחתיו, ואפילו בא״ק, התצורה הראשונה והעליונה ביותר.

״כדמותנו״ מתייחס ללאה ולרחל, שתי התצורות הנקביות של ז״א. לאה נקראת ״נפש שכלית״, ונמשכת מאחוריים של אמא; ורחל היא ״נפש חיונית״, המחיה את העולמות.

שתי ה״נפשות״ הללו הן דמות וצורה — האותיות המלבישות את ז״א. בהערות הרבי נוסף שאותיות המחשבה נמצאות בנפש השכלית ואותיות הדיבור בנפש החיונית, ושהאותיות מלבישות הן את השכל והן את המדות. לכן ״בכל לבבך״ מכוון לצלם, שההערות מכנות אותו עצמות ומהות ממש, ו״בכל נפשך״ מכוון לשתי הנפשות שבבחינת הדמות.

הדיבור, בחינת נוקבא, הוא גם התורה שבעל פה, וזה מסביר את הפסוק ״את הוי׳ האמרת היום״. כאשר העולם נברא לראשונה, ״לא היה אדם״ שיעבוד את ה׳, ולכן הבריאה באה מרצונו של ה׳ בלבד, ״כאשר עלה ברצונו״.

ואולם עכשיו, ההתחדשות בכל שנה תלויה במעשיהם של התחתונים. בהתאם ל״מים נוקבין״ — ההתעוררות שמעלים מעשינו, לימוד התורה והתפילה במשך השנה כולה — ״רוח מביאה רוח וממשיכה רוח״: התעוררות מלמטה ממשיכה מלמעלה התעוררות מקבילה, מתוך ההעלם.

המשכה זו מביאה את הדיבור ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ מן ההעלם אל הגילוי, כך שבראש השנה ה׳ נעשה שוב מלך על האדם; זהו פירוש דברי הגמרא ״שתמליכוני עליכם״. הדבר מתאפשר מפני שנשמות ישראל ״עלו במחשבה העליונה״ — הן היו תחילה במחשבתו של ה׳.

כשם שבני אדם מוציאים את מחשבותיהם מן הכוח אל הפועל בדיבור, כשהם לומדים תורה ומתפללים, כך ישראל בראש השנה ״גורמים להוי׳ לומר״: הדיבור שלהם למטה מוציא את האמירה האלוקית מן ההעלם אל הגילוי.

ישראל גורמים לה׳ לומר מחדש את האמירה ״נעשה אדם״. תורה שבעל פה וראש השנה הם עניין אחד, משום ששניהם בחינת הדיבור, נוקבא; הפסוק הבא, ״והוי׳ האמירך״, מתבאר בהמשך.

העלאת ״מים נוקביים״ זו מיוחדת לישראל, וכפי שנאמר בתהלים קמ״ז על חוקיו ומשפטיו של ה׳: ״לא עשה כן לכל גוי״. נשמות ישראל ״עלו במחשבה״, והמילים הבאות מסבירות מדוע.

כוח הדיבור של ישראל בתורה ובתפילה ניתן להם מאת ה׳ עצמו, אשר, בלשון ספר יצירה, ״קבע אותיות בפה״. זהו פירוש ״והוי׳ האמירך״. ״לתהילה, לשם ולתפארת״ הם חכמה, בינה ודעת: באמצעות דיבורם ישראל יוצרים את המוחין של נוקבא.