היום הזה הוי״ה אלהיך מצוך לעשות את החוקים…

המאמר נפתח בדברים כו, טז–יח, הפסוקים החותמים את חוקי ספר דברים: ה׳ מצווה לשמור את החוקים והמשפטים ״בכל לבבך ובכל נפשך״, ולאחר מכן ישראל וה׳ גורמים זה לזה ״לומר״. הפעלים החריגים ״האמרת״ ו״האמירך״ מתבארים רק בסוף המאמר (פסקה 12).

השאלה הראשונה היא מדוע נאמר ״היום הזה״ בלי לפרש באיזה יום מדובר. התשובה היא שהפסוק ממשיך את הפרשה שלפניו, הצהרת המעשרות, המסתיימת במילים ״ארץ זבת חלב ודבש״ (דברים כו, טו).

לפני כניסת ישראל לארץ נכרתה מחדש ברית על קבלת התורה, נוסף על הברית בחורב (סיני), כפי שנאמר בדברים כח, סט. לכן ״היום הזה״ הוא יום הכניסה לארץ הזבת חלב ודבש.

שני הפסוקים קשורים זה לזה אפילו באותיותיהם: האותיות הראשונות של ״ודבש היום הזה הוי׳״ — ו, ה, ה, י — יוצרות אחד משנים־עשר הצירופים של ארבע אותיות שם הוי׳, כפי שמונה תיקוני זוהר. לכן הו״ו החותמת את הפרשה הקודמת שייכת גם לפסוק הבא, שכן שניהם עוסקים בעניין אחד.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן מדוע הברית נקשרה לכניסה לארץ. ארץ ישראל מקבילה לתורה שבעל פה, ואילו ״ישראל״, העם, מקביל ל״אדם״, כפי שיובהר בחלק הבא — תורה שבכתב.

במראה המרכבה של יחזקאל, על הכיסא הייתה ״דמות כמראה אדם״ (יחזקאל א, כו); דמות זו של ״אדם״ היא תורה שבכתב. הארץ היא תורה שבעל פה, הארץ שהיא ״הדום רגלי״ ה׳ (ישעיהו סו, א), מתחת לדמות שעל הכיסא.

הסוגריים מפנים לדרוש הפותח את תורה אור, העוסק בפסוק ״השמים כסאי״. אדמו״ר הזקן מקבל את העובדה שדיני התורה שבעל פה עוסקים בעיקר בעשייה גשמית, אך כפי שנאמר בחלק הבא, אין בכך כדי להפריד אותה מן הדמות הנעלית יותר.

כמו רגלי הגוף, התורה שבעל פה היא השלב האחרון, ״סוף מעשה״, של אותה דמות של ״אדם״: היא ירדה ממקום גבוה והתלבשה במקום נמוך. משום כך הארץ נקראת ״ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח ועוד).

את הפסוק ״דבש וחלב תחת לשונך״ (שיר השירים ד, יא) מפרשים כמתייחס לסתרי התורה, המתוקים כדבש וחלב — טעמי התורה. כולם נמשכים מבחינת ״ארץ״, היא תורה שבעל פה.

העיקרון ״סוף מעשה במחשבה תחילה״ פירושו שמה שמגיע לידי ביטוי בסוף, תוכנן תחילה. לכן אפשר להשיג את טעמי התורה וסודותיה, ה״מחשבה״ הפנימית שלה, רק באמצעות ידיעת התורה שבעל פה, ה״מעשה״ האחרון שלה.

המשל הוא על חכמתו ורצונו של מלך בבניין מפואר: אפשר להשיגם רק לאחר שהבניין הושלם. כך גם את הכוונה הפנימית של התורה אפשר להשיג רק באמצעות קיום התורה בשלמותו, כפי שהתורה שבעל פה מגדירה אותו.

השלמת ה״בניין״ היא המעשה הסופי, הנעשה על פי תורה שבעל פה. בתורה שבעל פה מתגלה רצונו של ה׳, משום שהיא מפרטת בדיוק מה הוא רוצה שייעשה.

מן התורה שבכתב לבדה אי אפשר לדעת שום דין בבירור בלי פירוש הגמרא. הדוגמה היא המילה ״טוטפות״ שבפרשת תפילין, שממנה למדו חז״ל שתפילין של ראש מחולקות לארבעה בתים (מנחות לד ע״ב).

בדומה לכך, האופן שבו כותבים את התפילין וכל פרטיהן ידועים רק מן התורה שבעל פה. ההערה שבסוגריים מפנה לאיגרת הקודש, סימן כט, המכנה את התורה שבעל פה ״אשת חיל״ על פי משלי יב, ד; וכן לדברי חז״ל ש״ויבן הוי׳ אלקים את הצלע״ (בראשית ב, כב) מלמד ש״בינה יתירה ניתנה באשה״ (נדה מה ע״ב).

ההפניה לזהר היא א, מח ע״ב, שם נדרש ״ויבן הוי׳ אלקים את הצלע״ על התורה שבעל פה. הטקסט מפנה גם למאמר בפרשת וארא על ״לכן אמור לבני ישראל״ (שמות ו, ו), המבאר את ״והבאתי אתכם אל הארץ״ (שמות ו, ח). גם ״ויבן״ הוא לשון בניין, כפי שדרשו חז״ל על הפסוק ״ורב שלום בניך״ (ישעיהו נד, יג).

חז״ל אמרו שאין לקרוא ״בניך״, אלא ״בוניך״ — כלומר, תלמידי חכמים (ברכות סד ע״א). גם התורה שבעל פה נקראת ״בית״, ובחינת ״בית״ מושרשת במקום גבוה מאוד.

לאחר ההפניה לסוף המאמר ״כה תברכו״ בפרשת נשא, חוזר אדמו״ר הזקן לצירוף האותיות שבפסקה הראשונה. מכיוון שהארץ והתורה שבעל פה הן דבר אחד, הוי״ו של ״ודבש״ מצטרפת ל״היום הזה הוי׳״ ויוצרת צירוף אחד של שם הוי׳.

ספר יצירה מתבונן בכל דבר בשלוש מסגרות: עולם, שנה ונפש, כלומר מרחב, זמן והאדם. הברית שהתחדשה עם הכניסה לארץ, במסגרת ״עולם״, מקבילה ל״שנה״ — ובראש השנה.

לכן קוראים את הפרשה הזאת לפני ראש השנה: ״היום הזה״ מוסב על ראש השנה. בסוגריים מובא פירוש הרמ״ז לזוהר בתחילת פרשת בא (ב, לב ע״ב), על פירוש הזוהר למילים ״ויהי היום״ (איוב א, ו).

הזוהר שם אומר: ״היום — זהו ראש השנה״. לכן בכל שנה, לפני ראש השנה, יש לחדש את הברית על קבלת התורה, מפני שראש השנה הוא הבחינה של ״מצווך לעשות את החוקים״.

ההסבר בסוגריים מבאר את הסיבה: ראש השנה והתורה שבעל פה הם עניין אחד. בראש השנה ה׳ מבקש: ״שתמליכוני עליכם״ (ראש השנה טז ע״א), ובתיקוני זוהר נאמר: ״מלכות — פה; תורה שבעל פה קרינן לה״.

התורה שבעל פה מגלה את הרצון העליון בפועל, למשל כיצד יש להכין תפילין וסוכה. גם בראש השנה מתגלה הרצון העליון, ולכן זהו הזמן של ״מצווך לעשות״.

זו גם הסיבה שהוא נקרא ״ראש השנה״ ולא ״תחילת השנה״. כשם שבנפש יש ״ראש״ — השכל שמעל הגוף — כך יש ראש לשנה, והוא ראש השנה.

ראש זה הוא הגולגולת המכסה על המוח, והיא מסמלת את גילוי הרצון העליון שלמעלה מן השכל; הכוונה למאמר על הפסוק ״תקעו בחודש שופר״ (תהלים פא, ד). מכאן מתחיל המאמר להשוות את ראש השנה ל״בינה יתרה״ שבתורה שבעל פה.

היראה, שהיא מידתו של ראש השנה, נקראת נקבית, נוקבא, ביחס לאהבה, כפי שנאמר ״אשה יראת ה׳״ (משלי לא, ל); ואילו על החסד נאמר ״זכר חסדו״ (תהלים צח, ג). ואף על פי כן, היראה היא ״זה השער״ (תהלים קיח, כ), ושורשה ביראה העליונה.

הדיבור, שהוא ה״בניין״ של מלכות ונקרא ״דבר הוי׳״, הוא גם בחינת ראש השנה; וגם בו יש אותה בינה יתירה שניתנה לנקבה. לכן ״ויבן הוי׳ אלקים את הצלע״ — בניית האישה — התרחש ביום השישי לבריאה, שהוא ראש השנה.

החלק השני נפתח בהנגדה חדשה: הלוחות הראשונים ניתנו בשבועות, amid קולות וברקים (שמות י״ט:ט״ז), ואילו הלוחות השניים, שניתנו ביום הכיפורים, ניתנו בלעדיהם. ההבדל מוסבר באמצעות שני סוגי אהבה; הראשונה היא האהבה הפנימית שבלב, הנקראת ״רעותא דליבא״ — רצון הלב.

הסוג השני של האהבה הוא חיצוני ומתגלה בלב. אהבת בן לאביו ממחישה את שתי בחינות האהבה.

כל עוד הבן חי עם אביו בבית, אהבתו אינה ניכרת; היא נשארת בפנימיות הלב. המצב שונה כאשר אביו מתרחק ממנו.

אז האהבה יוצאת אל החוץ ומורגשת בגלוי, עד שנפשו של הבן צמאה וכמהה לאביו. אבל כשהוא נמצא עם אביו, האהבה ״מתבטלת ונכללת״ בשמחה ובתענוג הרבים שבשהותו בהיכל אביו: היא אינה נעלמת, אלא נטמעת בהם.

יום הכיפורים הוא הבן הנמצא בבית אביו. הוא מעין עולם הבא, עולם התענוג, שאין בו אכילה ושתייה, ובו כל ישראל מתרוממים למעלה, כפי שנאמר: ״כי ביום הזה יכפר עליכם … לפני הוי׳ תטהרו״ (ויקרא טז, ל).

הכפרה מסירה את החטאים המפרידים בין ישראל לה׳ וקורעת כל מסך, כך ששום דבר אינו חוצץ בין ישראל לאביהם שבשמיים.

כשעומדים ״לפני הוי׳״ ושום דבר אינו חוצץ, ״ישמח ישראל בעושיו״ (תהילים קמט, ב) בלי שום מניעה. בתוך השמחה והתענוג הגדולים האלה, האהבה נכללת ונותרת רק בפנימיות הלב, ב״רעותא דלבא״; הסוגריים מפנים למאמר ״האזינו השמים״.

הדרך למדרגה זו מתחילה ביראה: ״ראשית חכמה יראת הוי׳״ (תהילים קיא, י), והיא עניינו של ראש השנה. בראש השנה האדם ממשיך על עצמו יראה ממלכות ה׳, שכן בימים אלה אנו קוראים לו ״המלך״, כדי שיראתו ופחדו יהיו עלינו.

ההפניה שבסוגריים מציינת את הזהר על פינחס (ג, רי״ד ע״ב), המתאר את ראש השנה כזמן של יראה ומשפט, וכן את המאמר ״אני לדודי״ שהובא לעיל. זהו מאמר חז״ל: ״אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם״ (ראש השנה טז ע״א).

מלכות ה׳ משתרעת על כל העולמות, ככתוב: ״מלכותך מלכות כל עולמים״ (תהילים קמה, יג). ואף על פי כן, הוא מניח את העליונים וממשיך את מלכותו למטה, על ישראל בלבד.

ה׳ נקרא מלך במיוחד ביחס לישראל: ״ה׳ אלהי ישראל מלך״ ו״מלך ישראל וגואלו״ (ישעיהו מד, ו). מלכות זו מתבטאת בפסוק ״ה׳ מלך גאות לבש״ (תהילים צג, א).

מזמור צג היה שירו של יום שישי בשבוע (ראש השנה לא ע״א). האדם נברא ביום השישי למעשה בראשית, ויום זה היה ראש השנה, כפי שנאמר בתפילה: ״זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון״ (מצוטט בראש השנה כז ע״א).

מכיוון שאדם, האדם הראשון, נברא ביום זה, הוא שר את השיר הזה: ״הוי׳ מולך, עטוי הוד״.

״הלבישה״ של ההוד היא משל. כשם שבגד מסתיר ומכסה את האדם, כך מלכותו של ה׳ מתלבשת ומצטמצמת בלבושים ובצמצומים רבים, עד שהוא נקרא ״מלך״ ומולך על ישראל.

ישראל נמשלו ללבנה, המאירה דווקא כשהיא רחוקה מן השמש. כך גם נאמר: ״מרחוק הוי׳ נראה לי״ (Jeremiah 31:3): באמצעות הריחוק מאיר באדם אור האהבה לה׳, עד שנפשו משתוקקת לדבוק בו.

הסוגריים מציינים מקומות שבהם נידון הפסוק ״מרחוק הוי׳ נראה לי״: ב־Shemos Rabbah, section 1, על הפסוק ״ואחותו ניצבה מרחוק״ (Exodus 2:4); ב־Zohar (2:12a), עם פירוש Mikdash Melech; וכן במקומות נוספים ב־Zohar.

רשימת המקומות ב־Zohar שבהם נזכר ״מרחוק הוי׳ נראה לי״ נמשכת כאן; כולם רשומים בספר Beis Aharon.

ראש השנה נקרא ״כסה״, ״מכוסה״, משום שהלבנה החדשה נסתרת בו: היא מתבטלת ונכללת ברצון ה׳. גילוי מלכותו מעורר יראה וביטול, בדומה ללבנה כשהיא נקודה שאין בה אור; ואז, ככל שהריחוק גדל, אור האהבה מאיר בגלוי יותר ויותר.

אצל האדם, משמעות הריחוק היא לראות את עצמו כרחוק מאוד מאור פניו של ה׳. הוא עושה זאת כשהוא מתבונן בכל המחשבות, הדיבורים והמעשים מן השנה החולפת שלא היו לשם ה׳.

כך אהבתו לה׳ יוצאת בגלוי, בדומה ל״צעק לבם״ (Lamentations 2:18), יותר מאשר בשאר ימות השנה. במשך השנה ה׳ דומה לאב שהתרחק מבנו, אך על עשרת ימי תשובה נאמר: ״קראוהו בהיותו קרוב״ (Isaiah 55:6).

חז״ל דורשים את הפסוק על עשרת ימי תשובה (Rosh HaShanah 18a): ה׳ נקרא ״קרוב״, ובכל זאת התרחק והסתתר. המשל הוא לבן הנמצא בבית עם אביו.

האב נמצא שם, אך מסתיר את פניו מבנו, כדי שהבן ייתן את אהבתו אל לבו ויגלה אותה בעוצמה רבה יותר. הבן מבין שאביו נמצא ממש כאן, ורק מסתיר את פניו ממנו.

אז אהבתו של הבן בוודאי גדלה ונעשית גלויה יותר. לכן אומרים ״אבינו מלכנו״ בעשרת ימי תשובה: האהבה מתגלה, והלב צועק: ״אבא, אבא!״

הלבנה, כשהיא מתרחקת מן השמש, נעה במסלולה עד שהיא חוזרת אליה. כך גם, כשאנו רואים את עצמנו כרחוקים, אור האהבה הולך וסובב בתוכנו ומתעצם, עד יום הכיפורים.

ביום הכיפורים אנו חוזרים ועולים למדרגה גבוהה מאוד, להיות ״לפני הוי׳״, שבה האהבה שוב נמצאת בפנימיות הלב, נטמעת בשמחה בה׳, משום שביום הכיפורים כנסת ישראל היא בבחינת ״פנים״. הטקסט מפנה למאמר מאוחר יותר, המתחיל במילים ״ביום השמיני שלח״ (1 Kings 8:66).

החלק השלישי מתחיל כאן. מגיעים לרמת ה״פנים״ רק באמצעות חיפוש ובדיקה של המעשים בעשרת ימי תשובה, ככתוב: ״בקשו פניי״ (תהילים כז, ח). יש לחפש אחריה כפי שמחפשים אחר אבדה.

הפרשה הנקראת לפני ראש השנה אומרת: ״אתם ניצבים היום כולכם״ וגו׳, ״לעברך בברית ה׳ אלקיך״ (דברים כט, ט–יא), והביטוי ״היום״ מכוון לראש השנה. בראש השנה ה׳ מכניס את האדם בברית — ההתקשרות של הנקודה הפנימית ביותר שבלב.

אף שבראש השנה נמשכת יראה, תוכה ״רצוף אהבה״ (שיר השירים ג, י); אך האהבה נשארת בפנימיות הלב, כמו ב״וגילו ברעדה״ (תהילים ב, יא). כאן מפנים למאמר על הפסוק ״שוש אשיש בהוי׳״ (ישעיהו סא, י).

התקשרות זו נקראת ״ברית״, מפני שהאדם אינו יכול להידבק בה׳ בפנימיות הלב עד שמסירים את ״ערלת״ הלב, כפי שיתבאר בחלק הבא. זאת אף שהנקודה הפנימית קיימת בוודאי בכל נשמה יהודית.

הדבר מתאפשר רק לאחר שמסירים את ״ערלת״ הלב, ככתוב: ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (דברים י, טז). הערלה היא ההתקשרות לתאוות ולשאר הדברים הגשמיים שבעולם.

כל זמן שערלה זו מכסה את הלב, היא מסתירה מן האדם את אור ה׳ ומונעת ממנו להידבק בו בפנימיות, משום שחיצוניותו קשורה להבלי העולם. ההפניה בסוגריים היא למאמר על ״מקושש עצים״ בפרשת שלח.

״ברית ה׳ אלקיך״ פירושה התקשרות שבה הוי׳ נעשה ״אלקיך״ — שלך — כך שתהיה בטל אליו מעומק הלב.

קריאתו של ירמיהו: ״הסירו את ערלת לבבכם והמולו לה׳״ (ירמיהו ד, ד, בשינוי קל בציטוט), מלמדת את העם שלא לאבד את רוחו כשרואים שהלב החיצוני קשור לעולם הגשמי. אין לומר: ״נגזרנו, אבדה תקוותנו״ (יחזקאל לז, יא).

אלא שלכל יהודי יש לב פנימי; הוא רק מוסתר, מפני שהערלה שולטת בחיצוניותו.

כשמסירים את הערלה, הברית וההתקשרות מתגלות מאליהן, וגם הלב החיצוני בוער בגלוי לה׳, כמו ״רשפי אש, שלהבת״ (שיר השירים ח, ו) העולה מאליה.

הסוגריים מקשרים זאת ל״ויחד לבבנו״, ביטוי מתפילת שחרית המבואר במאמר ״מי מנה״, וכן למאמר בפרשת בראשית על הברכות, שבו נאמר שיש להמשיך ״חותם״.

מכיוון שיום הכיפורים הוא פנימיות הלב, זוכים בו ל״חותם״, שהוא ״ויחד לבבנו״. זהו גם ה״חותם״ שבו מסתיימת ברכה, ״ברוך...״, כפי שהוא בתורה שבעל פה; העניין מבואר שם על הפסוק ״חתום תורה בלמודי״ (ישעיהו ח, טז).

הברית על התורה שנכרתת לפני ראש השנה כוללת לימוד תורה לשמה, שעליו אמרו חז״ל: ״זכה, נעשית לו סם חיים״ (יומא עב, ב); מכך נמשכת השלמת החותם ביום הכיפורים. הטקסט מפנה גם להלכה שלפיה יש להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ בברכת המזון (ברכות מח, ב).

כעת המאמר עובר לפסוק ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ (בראשית א, כו), ומעלה שתי שאלות: לה׳ אין דמות גוף, ומדוע נאמר ״בצלמנו״ בלשון רבים?

התשובה מבוססת על הנאמר לעיל. הקדוש ברוך הוא הוא ״נסתר ונגלה״ (זוהר ג, עג, א), והוא מתגלה כפי שנאמר: ״אתה הראת לדעת כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו״ (דברים ד, לה).

אפשר לראות בחוש ש״כולא קמיה כלא חשיב״ (זוהר א, יא, ב): ה׳ מהווה תמיד את הכול מאין ומחיה אותו; אילו חיותו הייתה מסתלקת לרגע, הכול היה חוזר להיות אין ואפס ממש.

מכיוון שה׳ מקיים את הכול בכל רגע, האין והאפס של הכול לפניו נראים תמיד, ו״כבוד הוי׳ נגלה״ (ישעיהו מ, ה): אין דבר מלבדו. ואף על פי כן, הוא גם ״סתימו דכל סתימין״, זה ש״לית מחשבה תפיסא ביה״, כלשון פתח אליהו (תיקוני זוהר 17a); כאן הכוונה למאמר ״וידעת היום״.

בדומה לכך, ה׳ עשה את האדם בעל שני לבבות, פנימי וחיצוני, כנגד הצדדים הנסתרים והגלויים שלו. הסוגריים מציינים את המקומות שבהם מדרש רבה מביא את הפסוק ״נעשה אדם״: בבראשית (סוף פרשה ח), בתחילת חוקת, בפרשת ואתחנן, ובקהלת על הפסוק ״כי אדם אין צדיק״ (קהלת ז, כ).

הרשימה ממשיכה במראי מקומות בזוהר שבהם מובא הפסוק, ובחלקם גם בפירוש הרמ״ז.

זהו ״ושמרת ועשית אותם בכל לבבך״: בשני הלבבות, הפנימי והחיצוני. כך מתפרש גם ״בצלמנו״, משום ש״צלם״ הוא עצם ומהות ממש; כאן הכוונה למאמר ״כי תצא״.

״כדמותנו״ מקביל ל״בכל נפשך״. לאדם יש שתי נפשות, הנפש השכלית והנפש המדברת והחיונית, ושתיהן הן בחינת ״אותיות״.

הנפש השכלית היא בחינת אותיות המחשבה, והנפש החיונית היא בחינת אותיות הדיבור. ״בכל נפשך״ פירושו להקדיש את שתיהן לה׳ בשלמות.

בכוח הנפש שבמחשבה, על האדם להעמיק את דעתו בתורה בכל יכולת שכלו, עד שיהיה קשור ודבוק כולו בתורת ה׳ ויידבק בו.

בכוח הנפש שבדיבור, עליו לומר את דברי התורה בפיו, וכך להמשיך את כוח המחשבה העליונה מן ההעלם אל הגילוי. זהו ״כדמותנו״, שכן האותיות הן דמות וצורה המתארת את השכל ומלבישה אותו, אך אינן עצם מהותו.

כעת מתבאר הפסוק ״את הוי׳ האמרת היום״. ״האמרת״ הוא פועל המציין גרימה: גרמת לה׳ לומר את האמירה הזאת, ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.

על ידי העמל בתורה ואמירתה בקול, האדם ממשיך את דבר ה׳ מן ההעלם אל הגילוי, כדי שיאמר: ״נעשה אדם בצלמנו״ (בראשית א, כו).

הדבר מבוסס על העיקרון הידוע של אתערותא דלתתא, ועל דברי הזוהר (ח״ב קסב, ב): ״רוח מושכת רוח ומביאה רוח״. הסוגריים מפנים למאמרים על ״לסוסתי ברכבי פרעה״ (שיר השירים א, ט) ועל ״וארשתיך לי״ (הושע ב, כא).

כל זה נועד לכך שהוא יהיה ״לך לאלקים״ (דברים כו, יז), כלומר, אלקיך שלך, ואלקותו תיקבע היטב במחשבתך ובלבך, כדי שתתבטל ותיכלל ברצונו. המילים הבאות, ״והוי׳ האמירך היום״, מתבארות בחלק הבא.

ה׳ נותן לך את דיבורו, כדי שתישא ותיתן בדיבורו של מקום, כלומר, תלמד תורה, כפי שנאמר: ״ואשים דברי בפיך״ (ישעיהו נא, טז). על ידי כך האדם מתעלה מאוד.

הסוגריים מפנים למאמרים על ״זאת חוקת התורה״ (במדבר יט, ב) ועל ״ביום השמיני עצרת״ (במדבר כט, לה), וכן לשמות רבה, פרשה מה. הפסוק ממשיך: ״ולתתך עליון על כל הגוים״ (דברים כו, יט).

כאן ״הגוים״ הם האויבים שבתוך האדם, שעליו להכניעם כדי ששום דבר לא יעכב אותו מבפנים או מבחוץ, וכדי שחכמתו ובינתו של אין סוף יאירו בו; הכוונה היא לבראשית רבה, פרשה עה. זהו ״לתהלה ולשם ולתפארת״.

כל אחת משלוש המילים מציינת בחינה במוחין. ״תהלה״ קשורה ל״בהלו נרו״ (איוב כט, ג), לשון של אור וראייה, והיא בחינת חכמה; ״שם״ הוא בחינת בינה, הנקראת ״השם הגדול״; ו״תפארת״ היא בחינת דעת, הכוללת חסד וגבורה.

בזוהר על פרשת משפטים (2:123a) נקראת הדעת, הנסתרת בפי המלך, בשם תפארת. הרמ״ז כותב ש״הדעת מעידה בפנים״, ובאידרא זוטא נאמר: ״ומכך מאירים פניו״.

הארת פנים זו היא ״יאר ה׳ פניו אליך״ (במדבר 6:25), שממנה באים הדברים ״לך אמר לבי: בקשו פני״ (תהלים 27:8), כלומר רצון הלב. הכוונה למאמרים על ״כי תצא״, ובפרשת ויצא, על ״אם לא תדעי לך״ (שיר השירים 1:8).

המאמרים הנוספים הנזכרים הם: על ״לתהילה״, במאמר להלן על ״יצמיח צדקה ותהילה נגד כל הגויים״ (ישעיהו 61:11); על ״השם הגדול״, במאמר על הפסוק ״אני…״ שבפרשת ציצית; וכן במאמר על ״ראה אנכי״ (דברים 11:26).