כי״ק אדמו״ר נ״ע

כותרת זו מציינת שהדברים שלהלן לקוחים מכתב ידו של אדמו״ר הזקן עצמו: הקיצור פירושו ״כתב יד קדשו״, והביטוי ״נשמתו עדן״ משקף את העובדה שהספר נדפס לאחר הסתלקותו. בהערת קה״ת בשורה הבאה נמסר כי עותק כתב היד, במחברת משנת 5571 בכתב ידו של הצמח צדק, שנכתבה בעוד אדמו״ר הזקן בחיים, נושא את הכותרת ״כתב יד קדש הרב נ״י״.

זהו כותרת הקטע. הוא עוסק בכרובים — שתי דמויות מכונפות שהיו עשויות כמקשה אחת עם הכפורת שעל ארון הברית במשכן — ומזהה אותן עם ז״א ונוקבא של אצילות.

בקבלה, ז״א הוא המבנה של שש ספירות המדות, ונוקבא היא מלכות, המקבילה הנשית שלו; כנסת ישראל, עם ישראל כולו בשורשו למעלה, היא נוקבא. חלק זה מתאר את מצבם הנעלה ביותר: פנים אל פנים ובקומה שווה, כאשר נוקבא מקבלת את המוחין של אבא ואמא, חכמה ובינה, בדיוק כמו ז״א, וכתר אחד נמצא מעל שניהם.

מכיוון שכעת שניהם נמשכים מאותו מקור, אבא ואמא, הם נקראים אחים: שווים, ולא אחד גדול והשני קטן. מצב זה נוצר במתן תורה, היוצאת מחכמה ובינה וניתנה פנים אל פנים. באצילות, שבה אור אין סוף מלובש גם בכלים, כך ש״איהו וגרמוהי חד״ — הוא וכליו אחד — נקראים השניים ״אדם הגדול״ ו״אנפי רברבי״.

באמצעות המשכן ובית המקדש צמצם ה׳ את שכינתו אל החלל שבין בדי הארון, כאן בעולם העשיה. במצב מצומצם זה ז״א ונוקבא הם ״אנפי זוטרי״ שבגמרא, האומרת שלכרוב יש פני תינוק, ומסבירה את ההבדל בין פני כרוב לפנים של אדם כ״אנפי רברבי ואנפי זוטרי״. אלה הם, לדברי אדמו״ר הזקן, הכרובים.

עולם העשיה עולה לאצילות שלוש פעמים בכל יום; הקבלה קושרת את העליות האלה לשלוש התפילות ביום. הכרובים, ז״א ונוקבא המלובשים בעשיה, צריכים לעלות יחד איתה, ולכן ניתנו להם כנפיים פרושות כלפי מעלה, כדי לעוף לאצילות.

זהו עיקרון ידוע: אור אין סוף יורד דרך מדרגות האצילות ומגיע לנקודה הרחוקה ביותר בז״א. משם הוא אמור להאיר בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, אך רק באמצעות נוקבא, הנקראת ״אימא תתאה״, משום שהיא המקור שבתוך האצילות שממנו נובעים עולמות אלה.

אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״קצה״ שבפסוק כקצה ירידתו של אור אין סוף. כרוב אחד הוא אותו ״קצה״: ז״א, שבו מגיעה הירידה לגבולה. הכרוב השני הוא נוקבא, מקורם ושורשם של העולמות התחתונים שבאצילות; גם בה מלובש אור אין סוף, כפי שיוסבר בחלק הבא.

אור אין סוף מגיע לנוקבא באמצעות המוחין דאבא ואמא הנתונים ב״ראשה״. כאשר קומתה שווה לקומת ז״א, בעלה, המוחין עוברים דרכו אליה בלבד, בלי להתלבש בו; זאת בשונה מהזמן שבו היא קטנה ממנו ועומדת רק מחזה שלו ולמטה, שאז הם מגיעים אליה כשהם מלובשים בו ממש.

הכרובים נעשו מקשה אחת עם הכפורת, מכסה הארון. הכפורת היא בחינת הכתר המשותפת לשני הכרובים, ז״א ונוקבא, והיא גם בחינת מקיף על הלוחות שבתוך הארון. הלוחות הם יסוד אבא, הערוץ של החכמה, והתלבשו בעשיה בזמן שהמשכן והמקדש עמדו. כשהכרובים עולים לאצילות, הם נושאים עמם גם את הכפורת ואת הלוחות.

לכן נאמר שהכרובים ״סוככים בכנפיהם על הכפורת״: כשהם עולים, הכפורת עולה עמם. לאחר חורבן בית ראשון הסתלקו ז״א ונוקבא שבאצילות למקומם, ולא התלבשו שוב בעשיה הגשמית, אף לא בבית שני, משום שהכרובים נגנזו.

במקום זאת, הם נמשכו רק בפנימיות העולמות, באמצעות לימוד התורה של התנאים, חכמי המשנה, בתקופת בית שני ולאחריה, בהלכות. ההלכות הן פנימיות רצונו העליון של ה׳, שלא התגלתה בחכמה עילאה, התורה שבכתב. הפסוק החותם, המובא ״כידוע״, נקרא בהקשר זה כך: הלכות התורה שבעל פה הן ״אשת חיל״, שהיא עטרה ל״בעלה״, התורה שבכתב.