מי יתנך כאח לי וגו׳

המאמר פותח בפסוק משיר השירים ח, א, שבו הרעיה מבקשת שאהובה יהיה לה ״כאח״. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כבקשת כנסת ישראל, נשמתו הכללית של עם ישראל, מה׳ בזמן הגלות: בזמן שבית המקדש עמד נקראו ישראל כבר אחים לה׳, כמו שנאמר בתהילים: ״למען אחיי ורעיי״.

הפסוק הבא באותו מזמור, ״למען בית ה׳ אלקינו״, מלמד מתי ישראל נקראים אחים: בזמן שבית המקדש קיים. כעת, לאחר שנחרב, כנסת ישראל מבקשת שהקרבה הזאת תחזור.

כדי להסביר את משמעותה של ״אחווה״, המאמר פונה לשני הכרובים שעל הכפורת, שפניהם היו מופנים ״איש אל אחיו״. בהמשך יפורשו המילים ״כרוב אחד מקצה מזה״ כשתי תנועות: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

בדיון בחזון יחזקאל שואלת הגמרא במה שונות ״פני כרוב״ מ״פני אדם״, ומשיבה שאחד מהם הוא פני גדול ואחד פני קטן, כשל ילד. צמד זה, ״פנים גדולות״ ו״פנים קטנות״, הוא המפתח שבעזרתו המאמר מסביר את הכרובים.

יחזקאל ראה ״מראה אדם״ על הכיסא, והדבר טעון הסבר, שהרי אין לה׳ גוף. התשובה מתחילה כאן: התורה נקראת ״אדם״, כפי שניתן לקרוא בשני פסוקים: ״זאת התורה אדם״ ו״וזאת תורת האדם״; לכן ה״אדם״ שמעל הכיסא הוא התורה.

כדי להסביר מדוע התורה נקראת ״אדם״, אדמו״ר הזקן מזכיר תחילה שהתורה כולה מורכבת משמותיו של ה׳, ושהזוהר מכנה את עשר הספירות ״סוד השם הקדוש״. החלקים הבאים מסבירים מהו ״שם״.

שמו של אדם, כגון אברהם או יעקב, אינו חלק ממי שהוא. העצמי האמיתי שלו הוא שכלו ורגשותיו, השייכים לו גם כשהוא לבדו ואין מי שפונה אליו.

שם נחוץ רק ביחס לזולת: באמצעותו יכול מישהו לקרוא לאדם, והוא פונה אליו כדי להשיב. לכן השם הוא היבט חיצוני של האדם, ולא עצמותו.

כך גם אצל ה׳: אפילו החכמה העליונה, ובוודאי הספירות הרגשיות, אינן נחשבות כלל ביחס לעצמותו, שהיא למעלה מכל גדר של חכמה. לכן הספירות הן בבחינת ״שם״ שלו: הארה בלבד, שבאמצעותה הוא קשור לעולמות, ולא עצמותו.

במשלי נאמר שה׳ ייסד את הארץ ״בחכמה״. אדמו״ר הזקן לומד מכך היכן מתגלה שם הוי׳: ההארה הנקראת שם ה׳ — ״אני הוי׳ הוא שמי״ — מתגלה תחילה בחכמה, ורק באמצעות החכמה מגיע אור אין סוף לתשע הספירות שמתחתיה.

הטעם, המובא בהגהה לתניא פרק ל״ה, הוא שהאין־סוף הוא אחד באמת, והחכמה היא בחינת אחדות זו. מכיוון שהחכמה היא הגילוי הראשון, היא נקראת ״אדם״, ״אדם הראשון״ ו״אדם קדמאה״, כשהמילים ״ראשית חכמה״ נקראות ״ההתחלה היא חכמה״.

המשל הוא לנשמה שבגוף. חיות הנשמה, בצורתה הכללית והבלתי מתחלקת, מתגלה תחילה במוח.

מן המוח נמשכת חיות לכל איבר לפי טבעו — ראייה לעין, שמיעה לאוזן וכדומה — כפי שמתואר בתניא פרק נ״א.

המוח כולל את חיות האדם בכללותה, וכל איבר מקבל ממנו את החלק המיוחד לו. בדומה לכך למעלה, אור האין־סוף מתלבש תחילה בחכמה בכללותו, ובאמצעות החכמה נמשך לכל אחת מתשע הספירות שמתחתיה.

כאן מוסבר ההבדל שנידון במאמר הקודם ״זכור״, בפרשת יתרו: ״איהו וחיוהי חד״ מתאר את אור אין סוף כפי שהוא בחכמה, ואילו ״איהו וגרמוהי חד״ מתאר את התלבשותו בספירות הרגשיות. החכמה ביחס לספירות דומה לחיות המוח ביחס לגוף.

מכיוון שהתורה ״מחכמה נפקת״, והחכמה נקראת ״אדם״, גם התורה נקראת ״אדם״. הסוגריים מפנים את הקורא למה שנכתב על הזוהר בתחילת פרשת תולדות ולספר הדרת מלך.

לתורה מבנה של גוף אדם: רמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים ושס״ה מצוות לא תעשה כנגד שס״ה גידים. התלמוד ״גדול שמביא לידי מעשה״, כשם שהאור מגיע לכל איבר מן המוח; וכך מובן כיצד ״אורייתא מתקשראה בקודשא בריך הוא״: היא חכמתו, ובה שוכן אורו.

ה״אדם״ שבתורה כפי שהוא בחכמה העליונה נקרא ״האדם הגדול״, ״הפנים הגדולות״ שבקטע התלמודי בפסקה 1. הוא ״גדול״ משום שהחכמה העליונה עדיין מאוחדת עם אין סוף.

״אין חקר לתבונתו״, וכן דברי הרמב״ם שה׳ ״הוא היודע והוא הדעה״, מלמדים שחכמתו מאוחדת עמו, ולכן אין לה גבול. ההערה שבסוגריים מוסיפה שבראשית חכמה מוסבר כי ״גדול״ פירושו התפשטות האור במדרגת אין סוף.

התורה כפי שהיא בחכמה עילאה היא אין־סופית, והיא בבחינת ״האדם הגדול״. כדי שתגיע אל התורה שאנו לומדים, השייכת לעולם הבריאה (״תלמוד בבריאה״), יש לצמצם תחילה את האור.

חז״ל אומרים שה׳ ״צמצם שכינתו בין בדי הארון״, ומשם, מבין הכרובים, שמע משה את הקול המדבר אליו. הגילוי שם התאפשר באמצעות צמצום.

הגילוי המצומצם הזה הוא הכרוב, ״הפנים הקטנות״ של התלמוד: התורה בבחינת ״אדם קטן״. גם לילד יש מוחין, אך הגילוי בהם מצומצם יותר מאשר אצל אדם מבוגר.

הכרוב הראשון, ״מקצה מזה״, מסמל את התנועה מלמעלה למטה, בדומה לשמש שמוצאה ״מקצה השמים״; הזוהר על פרשת תרומה קושר את השמש הזאת לתורה. ירידה זו היא המקור והשורש לאור הנמשך בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

הכרוב השני מסמל את התנועה ההפוכה. הירידה מלמעלה תלויה באתערותא דלתתא: נכונות הנשמה, בעת קריאת שמע, למסור את עצמה לה׳ במילה ״אחד״ וב״ואהבת... בכל נפשך״.

קריאת שמע מזמינה להתבונן בכך שה׳ אחד ואינו משתנה (״אני הוי׳ לא שניתי״), ושהעולם קיים רק מפני שהוא אמר והעולם היה.

הכול נברא בציוויו, והכול נחשב כלא לפניו. מי שמתבונן בכך מגיע למסירות נפש, ואינו רוצה דבר מלבד ה׳, כדברי בעל התהילים.

כנסת ישראל נקראת ״כלה״ מלשון כלות הנפש — תשוקה של הנשמה המכלה אותה — תנועה מלמטה למעלה. זהו הכרוב של העלייה: התרוממות מן העולמות התחתונים כדי להיכלל באור אין סוף ול״הביט בכבוד המלך״.

המבט כלפי מעלה, ״עינינו נשואות אל ה׳״, הוא בחינת ״שמור״ של נוקבא, הצד המקבל. המאמרים על ״זכור את יום השבת״ בפרשת יתרו מסבירים ש״שמור״ זה הוא ההמתנה של המקבל בציפייה, כמו בפסוק ״ואביו שמר את הדבר״. בתגובה, כשם שפנים משתקפים במים, כך מבטו של ה׳ נמשך מלמעלה: ״עיני הוי׳ אלקיך בה״.

שני הכרובים הם שתי התנועות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, בדומה לחתן ולכלה, כפי שמוסבר במקום אחר על ״שיר השירים״ ועל ״לבבתני״. הם נעשים ״מן הכפורת״, משום שהכפורת היא סובב כל עלמין, המקיף את שניהם בשווה.

ההערה בסוגריים מזכירה שאור אין סוף נעלה אפילו מחכמה עילאה, ובוודאי מעל הכרובים ואפי זוטרי. בדומה לפסוק ״כי על כל כבוד חופה״, שני הכרובים הם שתי בחינות של ״כבוד״, והכפורת היא האור המקיף שמעליהם.

הפסוק מתאר את הכרובים כשכנפיהם פרושות כלפי מעלה. הזוהר, בפרשות אחרי ויחי, מוסיף כי שלוש פעמים ביום הכרובים מעלים את כנפיהם מעצמם.

הרמ״ז, מפרש הזוהר, מסביר ששלוש הפעמים הן שלוש התפילות היומיות. בכל תפילה הכרובים עולים משלושת העולמות התחתונים — בריאה, יצירה ועשיה — אל אצילות, העולם המאוחד עם ה׳.

מה שמעלה את הכרובים הוא האהבה והיראה שעם ישראל מעוררים בתפילה: אהבה ויראה נקראות ״כנפיים״, מפני שבאמצעותן הנשמה ״פורחת למעלה״. הסוגריים מפנים את הקורא לדברי הרמ״ז על ״בכנפיהם״ ולזוהר בפרשת בלק.

הזוהר בפרשת בלק מכנה את ״האור הראשון״ ״הכנפיים העליונות״, והאור הראשון הוא מידת ״רב חסד״. בעבודת האדם את ה׳ זוהי אהבה רבה, אהבה שלמעלה מן ההיגיון.

לכן הכרובים ״סוככים בכנפיהם״ על הכפורת של הארון, שבה היו הלוחות והתורה. כשהם עולים לאצילות, שבה ה׳ אחד עם כוחות החיים שלו ועם כליו, הם נעשים ״האדם הגדול״ ו״אפי רברבי״.

תפילה היא לשון של חיבור, כמו הביטוי של רחל ״נפתולי... נפתלתי״ וכמו המילה שבמשנה לתיאור ציפוי של כלי חרס (התופל). בתפילה הכרובים, העולים מן העולמות התחתונים, מתחברים למקורם באצילות.

בעבודת האדם, התפילה קושרת את הנשמה לשורשה. לכך רומזות כנפי הכרובים: הן מעלות אותם לאצילות, ושם הם יכולים לעמוד זה מול זה.

כך היה במתן תורה, כאשר ״פנים אל פנים דיבר ה׳״, וגם באצילות הייחוד הוא פנים אל פנים. לכן הם נקראים ״אחים״, ולכן הפסוק מצמיד את ״אחי ורעי״ ל״שלום״.

״שלום״ הוא הקשר בין שני הכרובים. הסוגריים פותחים ציטוט מדברי הרמ״ז על הזוהר (אחרי, נ״ט ע״ב).

הרמ״ז מבאר את הכינוי ״אחים״: כנסת ישראל מקבלת אז את המוחין שלה, את כוחותיה השכליים, ישירות מחכמה ובינה העליונות, ״האדם הגדול״, ולא באמצעות הכרוב וז״א. כאחים, שניהם מקבלים מאותם הורים.

הסוגריים מסתיימים בהפניה לעץ חיים העוסקת ב״מדרגה השישית״. בזכות הקשר הישיר שהיה בתקופת בית המקדש, היו אז בישראל חכמים גדולים, נבואה ורוח הקודש.

כשנחרב בית המקדש נגנזו הכרובים. הסוגריים מסבירים את משמעות הדבר: ההארה מאצילות, שנקראה ״הפנים הקטנות״, והאירה אפילו בעולם הגשמי הזה, הסתלקה אל מקורה. הגמרא מונה בין שלבי הסתלקות השכינה ״מכרוב לכרוב״.

לכן כנסת ישראל מבקשת כעת: ״מי יתנך כאח לי״ — שהאחווה והעמידה פנים אל פנים, כפי שהיו בזמן בית המקדש, ישובו.

הדרך להשיב את הדבר היא לימוד התורה. חז״ל אומרים שמאז שנחרב בית המקדש, מקומו של הקב״ה בעולם הוא ״ארבע אמות של הלכה״ — הלכות התורה.

הסוגריים מפנים לתניא, פרק נג, ולמאמר קודם על ״לא זז מחבבה עד שקראה אחותי״. ״יונק שדי אמי״ היא תורה שבעל פה, המגלה את חכמתו ורצונו ממש של ה׳.

אם ההלכה היא חכמתו של ה׳ עצמו, הרי מי שמבין הלכה תופס את חכמת ה׳ עצמה, שכן חכמתו מאוחדת עמו.

כך נעשים הלומד וה׳ בבחינת ״אחים״: שניהם מקבלים מאותו מקור, חכמה ובינה העליונות. כשם שז״א מקבל מוחין מאבא ואמא, כך העוסק בתורה משיג את חכמתו ובינתו של ה׳.

לכן התורה נמשלה לחלב, כפי שנאמר בישעיהו: ״לכו שברו... יין וחלב״. המשל מתחיל בתינוק שזה עתה נולד, שהוא קטן ככל האפשר.

באמצעות היניקה גדלים איברי התינוק, ונשלמת בו דרגת המוחין הראשונה, מוחין דיניקה, ולכן הוא מתחיל לדבר וללכת. בפסקה הבאה המאמר מחיל זאת על הנשמה.

המשל מוסב כעת על הנשמות. לפני לידתה, הנשמה נמצאת ב״עיבור״ בתוך מלכות, הנקראת אימא תתאה. דברי אלישע ״חי ה׳ אשר עמדתי לפניו״ רומזים לכך שהנשמה עומדת לפני ה׳ קודם ירידתה; ירידתה דרך העולמות התחתונים אל תוך הגוף היא ה״לידה״ שלה.

״היום ילדתיך״ מדבר על אותה לידה. התורה הנלמדת בעולם הזה היא ה״חלב״ שמגדיל את רמ״ח האיברים הרוחניים של הנשמה. אלה תשע הספירות, שכל אחת מהן כוללת תשע — 81 — כפי שהמאמר על ״חכלילי״ מונה עד 248.

לכן אמרו חז״ל בגמרא: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו״. באמצעות התורה הנשמה צומחת הרבה מעבר למדרגה שבה הייתה כשירדה לעולם.

היניקה מ״שדי אמו״, כלומר לימוד התורה, היא משמעות הביטוי ״ותלמודו בידו״, והיא מביאה לצמיחה גדולה של הנשמה. ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על ״בהר סיני״, העוסק בביטוי זה.

השאלה היא כיצד אפשר לכנות את ה׳ ״אח״ היונק כביכול מלימוד התורה של האדם למטה. האם הוא מקבל מאיתנו דבר-מה?

התשובה נפתחת בשני פסוקים המבוססים על שורש הקשור להזנה: ה׳ הוא ״רועה ישראל״, והוא מכנה את ישראל ״רעייתי״, שנקרא כאן במשמעות ״המפרנסת שלי״. בזוהר נאמר ״ישראל מפרנסים את אביהם שבשמים״, והמשל הוא הלחם, המחבר את הנשמה לגוף.

בדומה לכך, ״פרנסתו״ של הקב״ה היא המשכת אור אין סוף לתוך עשר ספירות דאצילות, הנקראות ״גופים״. מכיוון שאפילו חכמה עילאה אינה נחשבת כלל לעומת אין סוף, התלבשות האור בהן נעשית רק באמצעות לימוד התורה של בני האדם למטה.

הפסוק בישעיהו ״הנה אלקינו זה קיווינו לו״ נדרש על דרך משחק מילים: ״קיווינו״ קשור ל״קו״. באמצעות עבודתנו המשכנו את אור ה׳ אל תוך עשר הספירות, המסודרות בשלושה קווים — ימין, שמאל ואמצע — ככתוב: ״חסד זרועא ימינא״.

שלושת הקווים מקבילים לשלושת העמודים של עבודת האדם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. לעתיד לבוא יתגלה כל מה שנמשך למטה, ואז ייאמר: ״הנה אלקינו זה״.

מדוע הפסוק מדבר על ״שדי אמי״? משום שהתורה שבכתב היא ״מוסר אביך״, והתורה שבעל פה היא ״תורת אמך״, כפי שמבואר במאמר ״ביום השמיני עצרת״.

התורה שבכתב מוסרת הכול ברמז קצר בלבד, בדומה לזרע האב, שבו כל הוולד כלול בהעלם; ואילו הוולד גדל ומתפתח בבטן אמו.

בדומה לכך, פרטי ההלכות מתגלים בשלמותם רק בתורה שבעל פה. התורה שבכתב נמשכת מחכמה, הנקראת אבא, והיא כמו זרע מרוכז של רעיון.

התורה שבעל פה היא בינה, הנקראת אמא, ובה מתפתח הרעיון לפרטיו. תענוג ההבנה מורגש בעיקר בבינה, כאשר תופסים את העניין היטב.

הזוהר מפרש את ״ועבד הלוי הוא״ כמתייחס לעתיק, התענוג הפנימי של המדרגה שלמעלה מן השכל; ובעץ חיים מבואר שעתיק מתגלה בבינה. מכאן שתענוג התורה מתגלה באמצעות התורה שבעל פה, שהיא בחינת בינה. הסוגריים מפנים גם לדיונים קודמים בפרשות לך לך וּוארא.

לכן נאמר דווקא ״שדי אמי״: החלב מענג את הוולד, והתורה שבעל פה מגלה את התענוג. באמצעותה נמשך התענוג לגן עדן, שבו הנשמות נהנות מזיו השכינה, ושבו, כדברי הזוהר, הקב״ה בא להתענג עם הצדיקים. כל זה בא מכוח לימוד התורה.

חז״ל מבטיחים את העולם הבא למי ששונה הלכות בכל יום. אדמו״ר הזקן מפנה להסברו המפורט באיגרת הקודש, באיגרת המתחילה ״אשת חיל עטרת בעלה״.

בהמשך הפסוק נאמר: ״אמצאך בחוץ״. הדברים מתייחסים למי שימיהם מוקדשים לעסקיהם: הם אינם יכולים ללמוד תמיד, ולכן אינם יכולים להיות בבחינת ״יונק״ באמצעות ארבע אמות של הלכה, ובכל זאת נאמר גם עליהם: ״אמצאך בחוץ״.

גם הם יכולים להגיע לבחינת ״כאח לי״, כפי שיסביר המאמר בהמשך. כדי להראות כיצד, מציין המאמר שגם על ה׳ נאמר ״קונה שמים וארץ״, בלשון קנייה.

המשנה מונה חמישה דברים שה׳ ״קנה״ בעולמו. המאמר קושר זאת לפסוק על ששת ימי הבריאה והשבת, שעליו יבואר בפסקאות הבאות.

התורה קוראת לכל שבת ״היום השביעי״, ״שבת להוי׳״. אבל איך אפשר לקרוא לשבת שמתקיימת אלפי שנים לאחר הבריאה ״היום השביעי״?

מאז השבוע הראשון של הבריאה עברו ימים רבים מספור, ולכן השבת של ימינו אינה היום השביעי של העולם כפשוטו.

התשובה היא שששת הימים הם שש המדות שדרכן נבראו העולמות; היום הראשון, ״יהי אור״, הוא חסד, וכן הלאה. השבת היא עליית המדות הללו למקורן, ובפסקה הבאה מוסבר שהדבר מתרחש מחדש מדי שבוע.

בכל שבוע חוזר דפוס הבריאה: בששת ימי המעשה המדות האלוקיות יורדות לעולמות התחתונים כדי לברר אותם ולהוציא מהם את הטוב.

בשבת המדות והעולמות עולים. העלייה מתרחשת דווקא באמצעות המדה השביעית, מלכות, שהיא הנמוכה שבהן.

ניתנים כאן שני טעמים: פרי עץ חיים מלמד שהעלייה צריכה להתחיל מלמטה, כפי שמרימים בניין מבסיסו ואז כולו עולה; וכן הסוף קשור להתחלה, כפי שנאמר ״אני ראשון ואני אחרון״, ולכן המדה הנמוכה ביותר מחוברת לגבוהה ביותר.

ה״השלמה״ של השבת היא כמיהה: ״ויכלו״ קשור ל״כלתה נפשי״ ול״כלה״, כמו בברכות השבת ״לכה דודי לקראת כלה״ ו״בואי כלה״. משום כך בברכת מעין שבע של ליל שבת מכנים את ה׳ ״קונה שמים וארץ״.

עליית השבת דומה לקניין: הקונה משלם תחילה למוכר, ואחר כך מקבל את החפץ לרשותו.

״התשלום״ של ה׳ הוא ירידת מדותיו במהלך השבוע כדי לברר את ניצוצות הקדושה; בשבת הוא ״רוכש״ אותם ומעלה אותם מתחום הפירוד, ״הרי הפירוד״, לרשותו.

זהו ״קניינו״ של ה׳. לגלויות ישראל במצרים ובבבל הייתה אותה מטרה: להעלות את הניצוצות שנפלו לשם; ניצוצות אלה נעשו נשמותיהם של רבי עקיבא, רבי מאיר ועובדיה, שעל פי המסורת היו גרים.

״ואספת דגנך״ שבקריאת שמע מלמד על אותו עניין בחיי האדם: העבודה לפרנסת בני הבית היא ירידה לענייני העולם, אך מטרתה ״לאסוף״ את התבואה לבחינת ״אחד״ ו״ואהבת״.

העלייה מתרחשת בתפילה, כאשר האדם מתפלל בכוח שקיבל מן האכילה ומכריז ״אחד״ במסירות נפש. משום כך התפילה נמשלה לעולת התמיד — עולה, מלשון עלייה — ומשום כך כל תפילות החול עולות בתפילת השבת.

כעת מוסבר הביטוי ״אמצאך בחוץ״: בעלי עסקים מוצאים את ה׳ ב״חוץ״ של עולם המסחר, מפני שעסקיהם מעלים את הניצוצות אל אחדותו של ה׳. כל יהודי מקיים זאת, שכן ההלכה מחייבת כוונה לפחות בפסוק הראשון של קריאת שמע, ההכרזה על ״אחד״.

הכוונה הזאת היא מסירות נפש באחד — הנכונות למסור את החיים למען אחדותו של ה׳. היא קיימת בכל יהודי לפחות בכוח; אפילו היהודי הנמוך ביותר מסוגל לכך.

באמצעות הנכונות הזאת מתעלים כל עסקיו של האדם לה׳ האחד. הקנייה והמכירה שלו נעשות דומות ל״קניין״ של ה׳ עצמו את השמים ואת הארץ בשבת.

כך גם בעל העסק נעשה ״כאח לי״. ההערה מפנה למאמר על ״וישב יעקב״, המבאר את ״ובקשתם משם… ומצאת״: מציאת ה׳ מתוך מקום של ירידה.

יתרה מזו, על בעלי העסקים נאמר בפסוק ״אשקך״. נשיקה היא ״אתדבקות רוחא ברוחא״, והיא מתעוררת באמצעות תפילתו של בעל העסק.

תפילתו באה מתוך אתכפיא — הכנעת הנטיות הגשמיות — ולאור הבא מתוך החושך יש יתרון. לכן היא מגיעה למקור גבוה מאוד, כפי שמוסבר במאמר ״מים רבים״ שבפרשת נח.

גילוי כה נעלה יכול להופיע רק בבחינת ״נשיקה״. נשיקה מבטאת אהבה עזה מכדי שאפשר יהיה לבטאה במילים; היא מועברת בהבל ולא בדיבור.

ההערה מבארת את ההבדל בין שני סוגים של ״אחווה״. באמצעות לימוד התורה, ״יונק שדי אמי״, הלומד וה׳ יונקים משורש אחד — התורה, שהיא חכמה ובינה, אבא ואמא.

האתכפיא והביטול של בעלי העסקים מעלים את ״כבוד ה׳ למעלה״: הם ממשיכים אור מבחינת אין, שהיא מקור התורה עצמה, כפי שנאמר: ״החכמה באה מאין״, וממשיכים את הגילוי הזה בז״א.

גם בעלי העסקים הם בבחינת ״אחים״, אלא שהשורש המשותף שלהם גבוה יותר: כתר, שלמעלה מחכמה ובינה. משום כך זבולון, שבט הסוחרים, מופיע לפני יששכר, שבט לומדי התורה.

לבן ״נישק את בניו״, שהיו למעשה נכדיו — השבטים; מכיוון שבני בנים הרי הם כבנים, הם נקראים בניו. ״לבן״ רומז ל״לובן העליון״, בחינה שלמעלה מחכמה ובינה, וגם קבלה מבחינת האין הזאת היא דרך להיות ״אחים״.

הסוגריים מסתיימים בהפניות: פרדס, שער חמישי, פרק ג, המביא בשם הבית יוסף, רבי יוסף קארו, שמלכות יוצאת מכתר ואברהם מחכמה, כך ששניהם באים כאילו ממקום אחד, ולכן אברהם יכול היה לקרוא לשרה אחותו; וכן לביאורים הקודמים על ״יודוך אחיך״ ועל ״בני אביך״.

״אנהגך אביאך אל בית אמי״ מתייחס לתורה: גם בעלי עסקים צריכים לקבוע זמנים קבועים ללימוד.

עיקר עבודתם הוא במעשה, באמצעות התגברות על עצמם ובנתינת צדקה. אולם ההשפעה האלוקית יורדת כסדר, דרך המחשבה והדיבור לפני המעשה.

הזמנים הקבועים של בעלי העסקים לתורה מספקים את המחשבה והדיבור האלה. אכן, עיקר גילוי ה״נשיקה״ בא באמצעות קביעת עתים לתורה, כפי שמוסבר בתניא, פרק מ״ה.

מי שעיסוקו כולו תורה מתואר כ״יונק״, פעולה מתמשכת, שכן הפסוק מצווה לעסוק בתורה ״יומם ולילה״.

בעלי העסקים, שלומדים רק בזמנים קבועים, מתוארים כמי שמובילים ומביאים אותם אל בית האם. הסוגריים מציעים פירוש נוסף: מכיוון ששורשם למעלה מחכמה ובינה, ״אנהגך״ פירושו שהם מורידים את האור מאותה בחינה עליונה.

הם ממשיכים אל ״אמי״, בינה. ״תלמדני״ מתאים לכך, כי ממקור גבוה כל כך אפשר רק לקבל, כמו ב״ודברי אשר שמתי בפיך״; לאחר מכן הפסוק ממשיך: ״אשקך מיין הרקח״.

היין ״משמח אלקים״, ככתוב בספר שופטים. היין הוא ״יינה של תורה״ — כפי שמציינת הערת קה״ת, הביטוי מובא בפסיקתא זוטרתא על ויחי — והיא תורה שבעל פה, בחינת בינה.

אלקים הוא מידת הצמצום, המסתירה את אור ה׳. המשכה מבינה, מקור השמחה, מגלה את הנעלם, כך שההסתר שוב אינו מסתיר.

״יין הרקח״ הוא יין שיש בו גם ריח טוב. הריח נמשך ממקום נעלה, מבחינת אור מקיף, שלמעלה מן המזון, המזין את הגוף.

חז״ל אומרים שהנשמה נהנית מן הריח ולא הגוף. זאת משום שהוא תענוג עליון, נעלה מכדי להיתפס בתוך כלים.

זוהי המעלה המיוחדת של קביעת עתים לתורה אצל בעל עסק, הנעשית מתוך אתכפיא, לעומת מי שיושבים כל היום באוהלה של תורה. לכן התורה שלו היא ״יין הרקח״: ריח חזק נוצר דווקא מדבר חריף וחמוץ.

לאחר ההפניה למאמר על הפסוק ״ראה ריח בני״, מסוכמת הנקודה: יין זה הוא משקה הנכנס פנימה, אך יש בו גם ריח, המבטא אור מקיף.

גם מי שאינו יכול ללמוד כלל או לקבוע עתים לתורה נכלל בפסוק ״מעסיס רמוני״. חז״ל דורשים את ״רקתך״ שבפסוק ״כפלח הרמון רקתך״: אפילו הריקנים שבכם מלאים מצוות כרימון.

״ריקנים״ אין פירושו אנשים רעים, חס ושלום, אלא מי שחסרה להם תורה, ובכל זאת הם מלאים מצוות והתנהגות ראויה.

גם המצוות מעוררות את התענוג העליון, כפי שמסופר בזוהר על הילד שהכיר, מתוך ״ריחא דלבושייכו״, שהחכמים עסקו במצווה. זאת מפני שתחילתן נעוצה בסופן: המעשים המעשיים ביותר מגיעים לשורש העליון ביותר.

גם זה נקרא ״עסיס רמוני״, שגם הוא ״משיב את הנפש״. בסוגריים מוסבר שרימונים היו תלויים בשולי המעיל של הכוהן, משום שהמעיל מסמל ״מעיל צדקה״ — צדקה — כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״שוש אשיש״.