ביאור על הנ״ל

המאמר הקצר הזה מבאר את המאמר שלפניו בתורה אור, העוסק בפסוקים ״מי יתנך כאח לי״ (שיר השירים ח, א–ב). המאמר הקודם הבחין בין מי שעוסקים בתורה בקביעות לבין מי שטרודים בעסקיהם, ועובדים את ה׳ ״בחוץ״. כאן מבסס אדמו״ר הזקן את ההבחנה הזאת על שני שורשי נשמות: יוסף ובנימין.

ישעיהו מבטיח שכל ישראל הם צדיקים. הזוהר מציג את שני בניה של רחל כשני סוגי צדיקים: יוסף הוא הצדיק העליון ובנימין הוא הצדיק התחתון, וכל נשמה יהודית מושרשת באחת משתי הבחינות האלה.

מכיוון שכל נשמה שייכת לאחד משני הצדיקים, הפסוק יכול לכנות את העם כולו ״צדיקים״. הצדיק העליון הוא החוליה המקשרת בין אצילות, העולם שעדיין מאוחד עם ה׳, לבין בריאה, העולם הראשון של מציאות נפרדת. הזוהר דורש את המילה ״כל״ שבביטוי ״כל בשמים ובארץ״ על הצדיק, ספירת יסוד, ומוסיף את תרגום הפסוק: ״שאוחז בשמים ובארץ״.

הבריח התיכון שבמשכן עבר בכל הקרשים, מקצה אחד לקצהו האחר, והזוהר מזהה אותו עם יעקב. כך עובר האור באמצעות יעקב, הכולל יחד את כל המדות העליונות, מאור אין סוף ועד הדיבור העליון — הדיבור האלוקי שהוא מקור העולמות התחתונים.

הרגשות של אדם הן שמניעות אותו לתת מעצמו: כשהוא אוהב מישהו, הוא מדבר אליו. כך גם למעלה, המדות — יעקב — נושאות את השפע, אך הקשר בפועל בין המשפיע למקבל הוא יסוד: יוסף, שעליו נאמר ״אלה תולדות יעקב״, והוא הצדיק העליון.

השפעה מלמעלה אינה מספיקה; גם המקבל צריך להתקשר למעלה, שאם לא כן השפע לא ייקלט בו. בעבודת ה׳ זוהי מסירות נפש — מסירה מוחלטת של האדם את עצמו — וזו בחינת בנימין, צדיק תחתון, הקושר את בריאה עם אצילות מלמטה למעלה.

לידה היא גילוי, תנועה מלמעלה למטה, ואילו כל עניינו של בנימין הוא בכיוון ההפוך: הביטול של העולמות התחתונים והכללתם באצילות. לכן התקשתה רחל בלידתו.

אותן שתי תנועות — מלמעלה למטה ומלמטה למעלה — מופיעות גם במצוות המעשיות. יש מצוות שממשיכות אור אלוקי מלמעלה.

שופר, לולב, סוכה, ציצית ותפילין ממשיכים אור מלמעלה למטה. מצוות אחרות הן בחינת העלאה, שבה דבר שמלמטה מתעלה אל ה׳, כמו הקרבנות ונתינת ראשית הגז של הצאן לכהן.

את דברי ישעיהו ״ורב שלום בניך״ קוראים כאן לאור העניין הזה. שלום הוא הקשר בין המשפיע למקבל, והוא מופיע בשתי צורות: המשכה מלמעלה, על ידי יוסף, והעלאה מלמטה, על ידי בנימין.

מבין שתי הבחינות, השלום שעל ידי יוסף הוא הנקרא בפסוק ״ורב שלום״. שני הכרובים שעל הארון, אחד בכל קצה, מסמלים גם הם את שני הצדיקים; הראשון שבהם הוא יוסף, שממשיך את אור אין סוף עד בחינת הדיבור העליון.

התורה מכנה את יוסף ״נער״, וחז״ל מסבירים את המילה ״כרוב״ כ״כְּרַבְיָא״, כלומר כמו ילד; לכן יוסף הוא הכרוב. אדמו״ר הזקן מוסיף שהזוהר בפרשת וישב דורש את הפסוק ״מי יתנך כאח לי״ על יוסף.

בזוהר, כנסת ישראל מבקשת מה׳ שיהיה לה כיוסף לאחיו, שאותם האכיל ודאג לכלכלתם בשנות הרעב. הכרוב השני הוא בנימין: הקשר של המקבל, העולה מלמטה למעלה.

פני הכרובים הפונים ״איש אל אחיו״ מבטאים את התחברותן של שתי התנועות: ההמשכה מלמעלה נפגשת עם ההעלאה מלמטה. מאז חרב בית המקדש, התחברות זו שוב אינה גלויה, ולכן כנסת ישראל מבקשת שה׳ יהיה לה ״כאח״ פעם נוספת.

כפי שנתבאר במאמר הקודם, האחווה הזאת מתחדשת כעת באמצעות ״יונק שדי אמי״ — לימוד התורה שבעל פה. לימוד זה שייך לנשמות ששורשן ביוסף, צדיק עליון, והן הנקראות ״אחים״ לה׳.

לימוד התורה נעשה באמצעות מחשבה ודיבור, ולכן האור שהוא ממשיך מגיע בעיקר לפנימיות העולמות. כדי שיגיע גם לחיצוניות שלהם, נאמר בהמשך הפסוק: ״אמצאך בחוץ״.

ההמשכה אל החוץ נעשית באמצעות נשמות מבחינת בנימין, שעבודתן היא בעיקר במעשה, ובייחוד בצדקה ובגמילות חסדים; באמצעותן מגיע האור אפילו לעולם הגשמי השפל הזה. הטקסט מפנה את הקורא לאיגרת של אדמו״ר הזקן באיגרת הקודש, הפותחת במילים ״ויעש דוד שם״, העוסקת בכוחה של הצדקה.

הזוהר מפרש את ״אשקך״ כדבקות של רוח ברוח. נשיקה גשמית נובעת מאהבה פנימית כל כך, שאי אפשר להכניס אותה לכלי כלשהו — היא עמוקה מכדי לבטא אותה במילים.

הסוגריים מסבירים מדוע: אותיות הדיבור הן הכלים שדרכם הרגשות באים לידי ביטוי, אך הן אינן יכולות להכיל אהבה גדולה כל כך, ולכן היא באה לידי ביטוי בנשיקה בלבד.

בדומה לכך, המצוות המעשיות שמקיימות נשמות בנימין ממשיכות אור מעקודים, מדרגה שבה האורות קשורים יחד ולמעלה מהתלבשות בכלים. התלבשות בכלים מתחילה רק באצילות, וגם שם ״הוא וכליו אחד״; בעקודים אין התלבשות כזו כלל.

הסיבה היא שהעלאות בנימין מעלות את הניצוצות שמתבררים מעולם התוהו, שגם בו האורות היו למעלה מהתלבשות בכלים; אלא שבתוהו הכלים לא יכלו להכיל את האורות ונשברו.

לעומת זאת, בעולם העקודים לא הייתה שבירה. באמצעות בירור והעלאת ניצוצות התוהו, הנשמות הללו ממשיכות אור מעקודים, וזו בחינת ה״נשיקה״: מדרגה שלמעלה מהדיבור, כשם שהאהבה שבנשיקה היא מעבר למילים.

הטקסט מפנה למאמר של אדמו״ר הזקן לפרשת בשלח. המאמר מסביר שבקריעת ים סוף נאמר לישראל ״ואתם תחרישון״, משום ששרש הדיבור הוא בחכמה, ואילו מה שהתגלה אז היה למעלה מכך. הסבר זה מסייע להבין מדוע ה״נשיקה״ היא מדרגה שלמעלה מהדיבור.

הפסוק הבא, ״אנהגך אביאך אל בית אמי״, מתאר את האור הנעלה הזה. מקורו למעלה מאימא עילאה, הבינה העליונה (״אמי״), ורק לאחר מכן הוא מתלבש באימא, ״בית אמי״.

קודם לכן נאמר בפסוק ״יונק שדי אמי״, כלומר, ההמשכה היא מאימא עצמה, ולכן תלמיד החכם יכול להיות ״כאח״. כאן מתווסף ״תלמדני״: ביחס לאור זה האדם הוא רק מקבל, תלמיד, ולא אח העומד במעמד שווה.

מקור נעלה כל כך מאפשר רק לקבל, כמו בדברי ישעיהו: ״ודברי אשר שמתי בפיך״ — דברים שהושמו בפיו של האדם מלמעלה.

הגמרא מספרת שהובטחו לרבי אלעזר בן פדת בעולם הבא שלושה עשר נהרות של שמן אפרסמון טהור. הם רומזים לאור הנמשך משלושה עשר תיקוני הזקן, היוצאים ממוחא סתימאה, המוח הנסתר; שמן סתם, לעומת זאת, מסמל את בחינת חכמה.

לשמן אפרסמון יש ריח, והריח הוא בחינת מקיף — בחינה שחשים בה אך אינה נקלטת בפנים. לכן הוא רומז להמשכות מחכמה שבכתר, מדרגה שלמעלה מכלים.

הטקסט מפנה למאמר של אדמו״ר הזקן לפרשת נשא, העוסק בחנוכת המזבח. גם ביין מתקיימת אותה הקבלה כמו בשמן: יין סתם מסמל את בחינת בינה.

גם ליין הרקח יש ריח: הוא מבטא את התגלות התענוג בבינה מבחינת עתיקא, המדרגה הפנימית ביותר שבכתר. המשכה זו נעשית באמצעות האתכפיא — המאמץ לשלוט בעצמו — של בעלי עסקים הקובעים עתים ללימוד התורה, כפי שהוסבר במאמר הקודם.