להבין מ״ש ביום השמיני עצרת תהיה לכם

המאמר פותח בשאלה על הניסוח. גם היום השביעי של פסח וגם היום השמיני שלאחר סוכות נקראים ״עצרת״ — אסיפה מסכמת, מלשון עצירה — אך על פסח נאמר שהעצרת היא ״להוי׳ אלקיך״, ואילו על שמיני עצרת נאמר שהיא ״לכם״. כדי להשיב על כך פונה אדמו״ר הזקן תחילה לשלוש דרגות האהבה שבקריאת שמע: בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך.

המשנה דורשת את האות בי״ת הכפולה ב״לבבך״ במשמעות ״שני לבבך״ — היצר הטוב והיצר הרע. אהבת ה׳ באמצעות היצר הרע פירושה שכל אש התאווה לענייני העולם אינה מדוכאת, אלא מתהפכת, כך שאותה עוצמה בוערת נעשית לאהבת ה׳.

הנביא צפניה חוזה זמן שבו העמים יקבלו ״שפה ברורה״ ויעבדו את ה׳ ״שכם אחד״, כלומר, באחדות. אדמו״ר הזקן מביא חזון זה כדוגמה להפיכת היצר הרע לאהבה.

העמים כאן מייצגים את שורשי התאווה הגשמית. לעתיד לבוא יתהפכו אפילו שורשים אלה, וזהו הרעיון שבזוהר של ״חושך שנהפך לאור״: לא סילוק החושך, אלא הפיכתו לאור.

״שכם״, כתף, מתפרש כאן כאחור — הצד הפונה הרחק. כפי שאמר אליהו, ה׳ ״הסיבות את לבם אחורנית״; הצד המופנה ממנו יתהפך בעצמו ויהיה ״אחד״ עם הקדושה.

בהערת אגב מוסיף אדמו״ר הזקן שגם מתנת יעקב ליוסף — ״שכם אחד על אחיך״ — מבטאת את אותו עניין. עבודת הבירור של יוסף, בירור והפרדת הקדושה מתוך העולם, מגיעה לדרגה של הפיכת ה״אחור״ ל״אחד״, והיא נעלית יותר מהבירור של שאר השבטים.

ההערה מפנה למאמר על חלום האלומות של יוסף בתורה אור, וכן לדיון להלן ב״בכל מאדך״. נחזור לפסוק: המילה ״ואהבת״ היא בראש ובראשונה ציווי.

אפשר לקרוא את אותה מילה גם כהבטחה לעתיד: ״בסופו של דבר תאהב״. מכיוון שאף נשמה יהודית לא תישאר מורחקת מה׳, כל אחת ואחת תגיע בסופו של דבר לאהוב אותו בכל לבבה, ובכלל זה באמצעות היצר הרע שהתהפך.

הדרגה השנייה, ״בכל נפשך״, היא אהבה שהלב אינו יכול להכיל. אהבת הלב ניזונה מהשוואה לדברים גשמיים שהאדם אוהב; לאהבה זו אין כלל מקבילה גשמית, והיא מיועדת לה׳ לבדו.

אהבה זו שייכת לנפש האלקית לבדה, כפי שנאמר בדברי ישעיהו: ״נפשי אויתיך״. היא בוערת בגלוי אצל הצדיקים, שכל הווייתם היא היכל וכלי לה׳.

הדרגה השלישית, ״בכל מאדך״, היא אהבה רבה בעוצמה בלתי רגילה. היא למעלה מכל מה שנשמה נבראת יכולה להכיל, אפילו נשמת צדיק, מפני שמגמתה לדבוק באין סוף עצמו.

המילה ״מאד״ בפסוק ״גדול ה׳ ומהולל מאד, ולגדולתו אין חקר״ מורה על היעדר גבול. האהבה המתאימה לגדולה זו היא עצמה בלי גבול, ולכן הנפש, שהיא כלי נברא ומוגבל, אינה יכולה להשיגה בכוחות עצמה.

אף על פי כן, בעלי תשובה מגיעים לאהבה זו. לכן אמרו חז״ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

קהלת אומר שלאור יש יתרון על החושך. אדמו״ר הזקן מפרש זאת כ״אור הבא מתוך החושך״: לאור יש מעלה מיוחדת דווקא כשהוא יוצא מן החושך.

בעל התשובה מתבונן בחיים שלמים של מעשים, דיבורים ומחשבות שלא היו לה׳, שהיו חושך והסתר של ה׳. ואז הוא מבין שלכך עצמו רצה והשתוקק.

אם הוא היה מסוגל להשתוקק לחושך בעוצמה כה רבה, על אחת כמה וכמה שישתוקק לאור ה׳, הנעלה ממנו לאין ערוך. חשבון זה מגדיל את אהבתו ״מאד״, כלשון ״בכל מאדך״.

האהבה גדלה בלי סוף, עד שהנפש משתוקקת לפרוץ מבית כלאה — הגוף וגבולותיו — ולהישפך אל ״חיק אביה״, אין סוף. ההערה מפנה למאמר בתורה אור, פרשת כי תשא, להרחבה בעניין זה.

כך מתקיים מאמר הגמרא שהתשובה הופכת זדונות לזכויות: זיכרון החטאים הוא שמניע את בעל התשובה לעלות אל האהבה רבה, ולכן החטאים עצמם נעשים סיבה לעלייה.

את הביטוי ״צדיקים גמורים״ מפרשים כאן מלשון ״גמר״, כמו במשנה המתארת כלי שנגמרה מלאכתו. צדיק גמור הוא כלי שהושלם ובעל שיעור קבוע, ולכן אינו יכול להגיע לאהבה הבלתי מוגבלת של בעל התשובה.

המשנה משתמשת באותה מילה, ״מאד״, כשהיא קוראת לאדם להיות שפל רוח, ובכך מקשרת את הענווה לאהבת ״מאדך״. רוח שבורה ושפלה מאפשרת לאדם לחוש את החושך שלו, ואז אור האהבה יכול להאיר בו בדרך של ״אור מתוך החושך״.

המשנה אומרת ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים כאן נאה מכל חיי העולם הבא. הגמרא מוסיפה שעל האדם להיות כל ימיו בתשובה — משום שהוא עלול למות מחר — וכך האהבה הנעלית ביותר תהיה תמיד בהישג ידו.

זו הסיבה לכך שהתשובה נאה יותר: העולם הבא אינו אלא הארה מה׳, ״זיו השכינה״ שהצדיקים נהנים ממנו. הגמרא אומרת שהעולם הבא נברא באות יו״ד, אות אחת בלבד משמו של ה׳, כלומר, הוא רק זיו ממנו.

״ביו״ד״ אין פירושו עם היו״ד עצמה, אלא עם הארה המתפשטת ממנה. היו״ד עצמה היא אחת מאותיות שמו הגדול של ה׳, ו״הוא ושמו אחד״; לכן העולם הבא מקבל הארה בלבד, ולא את השם עצמו.

המזמור אומר שרק שמו של ה׳ נשגב, ורק הודו נמצא על הארץ והשמים. הברואים, ובהם גם העולם הבא, מקבלים רק את ההוד הזה — השתקפות של השם, שנותר נשגב ונבדל.

ישראל, לעומת זאת, נקראים ״עם קרובו״ — קרובים לעצמותו ממש, למעלה מהארת השם. קרבה זו מושגת באמצעות תשובה מתוך אהבה רבה, המבקשת את אין סוף עצמו בלבד.

מצרים נדרשת מלשון ״מְצָרִים״ — גבולות צרים. בנפש, יציאת מצרים פירושה לצאת מן הגבולות הכובלים את האהבה: לעלות מן האהבה המדודה של צדיק אל האהבה הבלתי מוגבלת של בעל תשובה.

לכל אחד יש יציאת מצרים משלו, לפי מדרגתו. אצל אדם מן השורה, הדבר יכול להתבטא בפשטות בכך שהוא מפנה את עצמו מעסקיו ומענייני העולם; איש עסקים צריך לקבוע זמנים, ככל שלוח הזמנים שלו מאפשר, כדי לפנות את דעתו לעבודת ה׳.

יציאת מצרים נמשכת שלב אחר שלב, ממדרגה למדרגה, עד שהאדם מגיע לאהבה רבה. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו במקום אחר על הפסוק ״אני... אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים״.

החלק השני פותח בהחלת הדברים על פסח. שבעת ימי הפסח, ימי יציאת מצרים, הם הזמן שבו מתעוררת האהבה הרבה מלמטה למעלה — מן הנשמה אל ה׳. (בדפוס כתוב ״זד״, וכנראה זו טעות דפוס במקום ״ז׳״, כלומר שבעה.)

ביום השביעי האהבה הזו מתגלה בגלוי, ואז באה העצרת, ההשהיה והעצירה. הדבר דומה להוראה ״אם רץ לבך — שוב לאחד״: לאחר שהנשמה שועטת כלפי מעלה, עליה לשוב ולהישאר בגוף כדי לעבוד את ה׳ למטה.

הפסוק מתהלים מתאר שני שלבים. תחילה הנפש ״כלה״ בכמיהתה, עד כדי כלות הנפש אל ה׳; אחר כך בא ״צור לבבי״ — ״צור״ במשמעות של חוזק, כמו בפסוק ״הצור תמים פעלו״.

ה״חוזק״ פירושו שהנשמה עומדת איתן ונשארת בגוף, כפי שאומרת המשנה: ״על כורחך אתה חי״. עליה להישאר משום שרצונו של ה׳ הוא שתהיה לו דירה בתחתונים; דירה זו נבנית באמצעות תורה ומצוות, ההופכות את הוי׳ הנעלה ל״אלקיך״ — נוכח עמך.

״הוי׳ אלקיך״ פירושו שה׳ שורה ומתלבש בעולם הזה התחתון. כאן נפתחת מוסגרה המפנה לדרוש על ״כי תצא״ בלקוטי תורה, שבו מוסבר ש״הוי׳״ הוא תורה ו״אלקיך״ הוא מצוות. (בדפוס כתוב ״הו״, וכנראה זו טעות במקום ״הוא״.)

המוסגרה ממשיכה בהפניה לדרוש נוסף. בסיני אמר ה׳ ״אנכי הוי׳ אלקיך״: כדי שהוי׳ יימשך מן האנכי הנסתר, העצמות, ויהיה ״אלקיך״, הדבר תלוי ביוזמה של האדם — באתערותא דלתתא — באמצעות תורה ומצוות.

דרוש נוסף מבאר את הפסוק ״כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה״. כשם שטבע האש לעלות ואינה מתפשטת כלפי מטה, כך אורו של ה׳ מטבעו מסתלק כלפי מעלה ואינו יורד אל העולמות.

לכן ה׳ נקרא ״אל עליון״. אף על פי כן, באמצעות האתערותא דלתתא, בקצב של רצוא ושוב, אנו ממשיכים אותו למטה, כך שאפשר לקרוא אליו כהוי׳ והוא נוכח עמנו.

כך מתבאר הפסוק של פסח: ״עצרת להוי׳ אלקיך״ פירושו המשכה מאין סוף, הנקרא ״אנכי מי שאנכי״ — העצמות — כדי שיהיה ״הוי׳ אלקיך״, כשהוא מלובש בתורה ובמצוות.

הגמרא אומרת שהקב״ה עצמו ״יושב ועוסק בתורה״, ומכאן שהוא מלובש בה. המוסגרה הארוכה מסתיימת כאן בהפניה לדרוש על שיר השירים. חז״ל דורשים את ״בניך״ כ״בוניך״: תלמידי חכמים בונים את העולם.

מקומו של הקב״ה בעולמו הוא ״ארבע אמות של הלכה״, וה׳ אומר שאלמלא ברית התורה שלומדים יומם ולילה, לא היה מכונן את חוקות השמים והארץ. התורה היא שבונה את הדירה ומקיימת את העולם.

כך גם במצוות, ובייחוד בצדקה, שבונה את העולם, כפי שנאמר: ״עולם חסד יבנה״, וממלאת את הארץ בחסדו של ה׳. (הנוסח המודפס מצחת הוא כנראה טעות דפוס במקום מצות, כלומר ״מצוות ה־״.)

זהו פירוש העצרת של פסח. האהבה הגדולה המתעוררת בפסח עלולה לשאת את הנפש אל מחוץ ל״נרתיקה״ — הגוף — ולהביא אותה להתבטלות מוחלטת בה׳; העצרת פירושה לעצור את הנפש ולהחזיק אותה במקומה.

האהבה נשארת בלב כ״אש עצורה״, בתנועה של רצוא ושוב, כדי שהנפש תישאר למטה ותוכל לעשות את רצון ה׳. אדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים שבהם מתבאר עניין הרצוא ושוב בהרחבה.

לסוכות יש עצרת משלו — שמיני עצרת — המתבטאת בפסוק ״תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק״. היא באה לאחר עשרת ימי תשובה, שבהם ישראל מגיעים לתשובה מאהבה, שבכוחה הזדונות נעשים לזכויות.

בתגובה לתשובה זו נמשכת מלמעלה למטה אהבה במשך כל ימי הסוכות: אהבה בתענוגים, תענוגו של ה׳ בישראל. זוהי החיבוק שב״וימינו תחבקני״.

חיבוק מחזיק את האחר קרוב ואינו מניח לו להתרחק. כך, בחג הסוכות, חיבוקו של ה׳ מרומם את ישראל לדבוק בו, ואינו מניח להם להיפרד ממנו.

הפסוק ״חסדו גבר עלינו״ מתאר את החיבוק: חסדו של ה׳ חזק מאיתנו ומחזיק אותנו.

הוא אינו מניח לנו לפנות לצד האחר. גם אהבה זו היא ללא גבול, עד כלות הנפש, ככתוב: ״כלתה נפשי״. בסוגריים מוסיף אדמו״ר הזקן שצריך לומר שהיא גבוהה מאהבה רבה.

הסיבה היא שאהבה בתענוגים גבוהה מאהבה רבה, כפי שנתבאר במאמר על ״חכלילי עינים״. כעת מובא פסוק חדש: ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו״.

צדק, כלומר מידת כנסת ישראל — מלכות, נשמת כלל ישראל — מתעלה באמצעות החיבוק של סוכות ועומדת ממש ״לפניו״; ואז מתקיים ״וישם לדרך פעמיו״. הסוגריים מפנים למאמרים על עמידת אסתר לפני המלך ועל ״ונחיה לפניו״.

״דרך פעמיו״ היא המשכת אלקותו של ה׳ מלמעלה עד למטה, עד ״סוף מעשה״ — העולם הגשמי. התורה נקראת דרך, ובאמצעותה נמשכת ההתגלות למטה. (הנוסח המודפס התרוה הוא כנראה טעות דפוס במקום התורה.)

הסוגריים הארוכים אוספים מקורות לעניין ״דרך״: ״בדרך נועם״ שבזוהר, שבו עתיק הנסתר מאיר במוח והמוח מאיר בלב; הזוהר על ״דרכיה דרכי נועם״; ומאמר על גבולות מאבנים יקרות.

האדרא זוטא דורשת ״אלקים הבין דרכה״, והאריז״ל מפרש ״דרכה״ כמזל, כלומר השפעה, של אריך אנפין ושלושים ושניים נתיבות החכמה. אלה שמות קבליים לערוצים שבהם נמשכים הדרגות העליונות.

מקורות נוספים לעניין ״דרך״: קטע נוסף בזוהר, מאמר על ״צדיק ה׳ בכל דרכיו״ והביאור בסידור על פסוק זה.

אדמו״ר הזקן מצטט את איגרת הקודש שלו, סימן ד׳. שם ״צדק לפניו יהלך״ פירושו פנימיות הלב הנמשכת לה׳, ו״וישם לדרך פעמיו״ פירושו הליכה בדרכי ה׳.

הציטוט מסתיים בכך שכל המצוות, ותלמוד תורה השקול כנגד כולן, עולות גבוה הרבה יותר כשהן נעשות מתוך פנימיות הלב מאשר מתוך חיצוניות הלב. פנימיות הלב היא הנקודה העמוקה ביותר שבו, למעלה מהרגשות המודעים.

בשבת וביום טוב אנו מתפללים ״קדשנו במצותיך״, אף שבברכה על כל מצווה נאמר שה׳ ״קידשנו״ כבר. השאלה היא מדוע אנו מבקשים דבר שכבר ניתן לנו.

התשובה היא שלעליית המצוות לה׳ יש מדרגות רבות, זו למעלה מזו, ואנו מבקשים להתעלות למדרגה גבוהה יותר. הדבר מתאים למה שנאמר קודם: מצוות הנעשות בפנימיות הלב עולות גבוה הרבה יותר. הטקסט מפנה לביאור על ״וארשתיך לי״.

הסוגריים הארוכים מוסיפים הפניות לדיון במדרגות המצוות: ״כמצות רצונך״ ושלוש המדרגות שב״בגדי קדש״. המסקנה היא שכאשר האדם מתעלה באמצעות פנימיות הלב — ״צדק לפניו יהלך״ — גם ההמשכה מלמעלה, ״לדרך פעמיו״, נמשכת ממדרגה גבוהה יותר.

אותו רעיון מסביר את בקשת משה להיכנס לארץ ישראל: הגמרא אומרת שרצה שכל המצוות, לרבות אלה התלויות בארץ, יתקיימו ״על ידו״.

כך מובא בגמרא בסוף הפרק הראשון של מסכת סוטה. בסוף הספר פרי הארץ הקשו מדוע משה אמר ״ויתקיימו כולן על ידי״ במקום לומר בפשטות ״אקיים את כל המצוות״.

התשובה לפי הדברים שנתבארו כאן היא שמשה לא ביקש רק לקיים יותר מצוות; המצוות עצמן, כשהן נעשות על ידו, נמשכות ממדרגה גבוהה יותר. הדבר מתאים לשלוש המדרגות הכלליות בקיום המצוות שנתבארו במאמר על בגדי הקודש.

הערה על פירוש הטקסט: נראה שאיגרת הקודש שהובאה לעיל מפרשת את ״דרך פעמיו״ כעליית התורה והמצוות מלמטה למעלה. הדבר מתאים לפירוש השני של האריז״ל ל״דרכה״ בפירושו לספרא דצניעותא, החלק של הזוהר המכונה ״ספר הצניעות״.

בפירוש השני ״דרכה״ היא המקור שממנו נמשכת בחינת מוחא סתימאה דעתיק — ה״מוח הנסתר״ של עתיק, המדרגה הפנימית ביותר של כתר. ואילו המאמר הנוכחי מפרש את ״דרך פעמיו״ כהמשכה מלמעלה למטה, עד למישור הגשמי.

הדבר מתאים לפירושו הראשון של האריז״ל. עם סיום הסוגריים חוזר אדמו״ר הזקן למזמור: לאחר ״גבר עלינו חסדו״, השייך לסוכות, בא ״אמת ה׳ לעולם״ — אמתו של ה׳ הנמשכת לתוך העולם. וחכמינו אומרים שאין אמת אלא תורה.

גם האהבה העליונה ביותר, המבקשת לדבוק בה׳, היא עדיין אמת אנושית: הרגשתו של האדם. עדיין אין זו אמת ה׳.

אמת ה׳ היא אחדותו המוחלטת, שבה אין שום דבר אחר, וממילא אין מי שיאהב אותו. תיקוני הזוהר אומר שאין מחשבה יכולה לתפוס בו כלל, אלא כפי שהוא נתפס בתורה.

התורה היא רצונו של ה׳, ו״אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד״. לכן תפיסת התורה היא תפיסה בה׳ עצמו, למעלה מכל אהבה אנושית. הסוגריים מפנים למאמרים העוסקים ב״ושמי הוי׳ לא נודעתי להם״.

״קרוב ה׳ לכל קוראיו באמת״: חכמינו מפרשים ״אמת״ כתורה. קריאה אל ה׳ באמצעות התורה היא המביאה אותו לקרבת האדם. הטקסט מפנה להגהה בתניא, פרק ל״ה, ולביאור על ״ויכתוב משה״.

כעת מתבאר הפסוק של עצרת סוכות. תען פירושו ״תענה״ במובן של חזרה אחר אדם אחר, כמו הביטוי של חכמינו ״עונה אחריו מה שהוא אומר״, שנאמר על מי שחוזר על דברים שאחר אמר.

מי שעונה אינו יוצר את המילים. דוד, שנשמתו כוללת את כלל ישראל, התפלל בעדם: ״תען לשוני אמרתך״ — שהדיבור שלי בתורה יהיה חזרה בלבד על מה שה׳ כבר אמר.

נתינת התורה בידי ה׳ אינה נחלת העבר בלבד אלא נמשכת גם כיום; לכן הברכה אומרת ״נותן התורה״ בלשון הווה. הדבר מקיים את הפסוק ״ואשים דברי בפיך״.

כאשר לומדים תורה בדרך זו, דבר ה׳ מתגלה בפיו של האדם, והאדם רק ״עונה״. זוהי ״אמת ה׳״ הנמשכת בעולם.

זוהי דרגה מיוחדת בלימוד התורה, שלא הכול זוכים לה. המאמר המוזכר מבחין, בקשר לאמירה על רב יהודה, בין שתי דרגות בלימוד התורה, שאחת מהן היא ״בחינת עבד״.

בשמיני עצרת כל ישראל זוכים לדרגה זו, כך שדבריו של ה׳ ממש נתונים בפיהם. הזוהר ופירוש הרמ״ז — רבי משה זכות — דנים בפסוק ״ואשים דברי בפיך״.

כיצד זוכים לכך? תחילה באים שבעת ימי הסוכות, שבהם הסוכה היא ״צילא דמהימנותא״, צל האמונה, וידו של ה׳ מגינה. הזכות באה משום ש״כל מצותיך צדק״. (הנוסח המודפס ידיע הוא כנראה טעות דפוס במקום ידי; והמילה כל מופיעה בדפוס פעמיים.)

כל המצוות ממשיכות אור לתוך בחינת צדק, כנסת ישראל, ומעלות אותה לעמוד ״לפניו״. הדבר נעשה במיוחד באמצעות מצוות סוכה ולולב, כפי שנתבאר לעיל.

מן העלייה הזאת נמשכת ההמשכה למטה, ״דרך פעמיו״: דבר ה׳ מתגלה במדרגה הנמוכה ביותר, כ״אמת ה׳ לעולם״. זהו ״וה׳ האמירך היום״: ה׳ עצמו פועל את האמירה בפיו של האדם.

החלק השלישי מסביר את הפסוק על שמיני עצרת. שבעת ימי הסוכות העניקו לישראל ״אהבה רבה בתענוגים״ — החיבוק של ״גבר עלינו חסדו״.

היום השמיני גבוה עוד יותר: העצרת היא ״לכם״, משום שהיא מעניקה לישראל את חלקו השני של הפסוק, ״ואמת ה׳ לעולם״ — דברי ה׳ הנאמרים בפיהם, ״וה׳ האמירך״.

זוהי בחינת ״נשיקין״, חיבור של שכל בשכל: חב״ד של ה׳ מתקשר לחב״ד שלנו באחדות גמורה, בדומה לנשיקה המחברת פה אל פה. יש בכך הדרכה מעשית לכל לימוד תורה: להבין מהן באמת המשנה, הגמרא או ספרי הפוסקים שאדם לומד.

הדברים כבר נאמרו מפי ה׳ והם דברו; הלומד רק ״עונה״. בשמיני עצרת המשכה זו נעשית בפועל: הבחינה ניתנת, ולא רק מושגת בהתבוננות.

אך לשם כך צריך תחילה להתקיים הפסוק הקודם: ״את ה׳ האמרת היום״. אהבתנו ודבקותנו בה׳ — בחינת העצרת של פסח — גורמות לירידת התורה אל התחתונים. רק אחר כך ה׳ ״מפעיל״ אותנו לומר את דבריו.

חז״ל אומרים שכאשר אדם לומד תורה, ה׳ לומד ״כנגדו״. הלימוד שלנו הוא אתערותא דלתתא שמביאה אתערותא דלעילא: בלשון הזוהר, ״רוח אייתי רוח״ — נשימת התורה שלנו עולה וממשיכה למטה את דבר ה׳.

הדבר הוא רק ״כנגדו״, מפני שדיבורו ומחשבתו של אדם אינם בני השוואה לדבר ה׳ שהוא ממשיך. לכן דבר ה׳ אינו נכנס ממש לתוך דבריו, אלא עומד מולם.

״כנגדו״ פירושו שהוא מרחף מעליו כאור מקיף, באופן שבו ה׳ מקיף את העולמות ואינו נכנס לתוכם.

המדרש אומר שהתורה הייתה קיימת אלפיים שנה לפני העולם. אם מבינים זאת כפשוטו, הדבר אינו מובן, שהרי לפני הבריאה לא היה זמן כלל, ולכן אי אפשר לפרש את המילה ״שנים״ כפשוטה.

התורה היא אחד עם ה׳, רצונו, ולכן היא למעלה מכל העולמות. כדי להיכנס לעולם היה עליה להתלבש בחכמה ובינה, והן ״אלפים שנה״: את המילה ״אלפיים״ דורשים כרמז לשתי אותיות אל״ף, מן ״אאלפך״ — ״אלמד אותך״, הנאמר על חכמה ועל בינה. (בדפוס מופיע ״חת׳״, ולכאורה זו טעות דפוס במקום ״ית׳״, כלומר ״יתברך״.)

כעת באה בסוגריים ארוכים הבהרה נוספת של עיקר המאמר. מדוע שמיני עצרת הוא ״לכם״, ואילו בפסח נאמר ״לה׳ אלקיך״? המפתח הוא דימוי החתן: בתהילים מדובר בחתן אחד, ואילו בברכת הנישואין מדובר בחתנים בלשון רבים.

הגמרא אומרת ש״יום חתונתו״ הוא מתן תורה, והמילה ״חתן״ נדרשת מלשון ״נחות דרגא״ — ירידה ממדרגה. החתונה היא ירידתו של ה׳ אל ישראל באמצעות התורה; ״חמישה קולות״ שבמתן תורה הם חמש מדרגות של ירידה זו. (בדפוס מופיעות המילים ״הבנה״ ו״חות״, ולכאורה הן טעויות דפוס במקום ״וביום״ ו״נחות״, כלומר ״ביום״ ו״ירידה״.)

חמש המדרגות הן: מאור אין סוף לחכמה (ולבינה), מחכמה למדות, ולאחר מכן למחשבה, לדיבור ולמעשה. (הקיצור ״במחודומ״ע״ פירושו ככל הנראה ״במחשבה, דיבור ומעשה״.)

אפשר לכלול את המדרגות הללו בשני ״חתנים״, כלומר בשתי ירידות. הראשונה היא כניסת האור לחכמה דאצילות, העולם העליון ביותר: התורה כפי שהיא למעלה.

הירידה השנייה היא ירידה נוספת אל התורה דבריאה, עולם הנבראים, שאותה מכנה המדרש ״נובלות חכמה שלמעלה״. עצמות חכמתו של ה׳ נותרת נסתרת: ״ופני לא יראו״.

בלקוטי תורה של האריז״ל, כפי שמציינת הערת קה״ת, התורה שיש לנו נקראת ״תורת הבריאה״. הנוסח בברכת המזון ״תורתך שלמדתנו״ רומז לשתי המדרגות: ״תורתך״ כפי שהיא באצילות, ו״שלמדתנו״ כפי שירדה לבריאה.

הפניות נוספות: הפסוק ״בתורת ה׳״ ו״בתורתו״ — התורה של ה׳ והתורה של הלומד — ומאמרים על שתי בחינות החתן.

למעלה משתי המדרגות עומד ״החתן״ היחיד של העתיד: פנימיות התורה, עצמות חכמתה של אצילות, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות, תתגלה למטה ממש, בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.

אז יהיה רק חתן אחד, מפני שמה שלמטה יהיה בדיוק כפי שהוא למעלה, בלי פער בין שתי הירידות. המאמר על ״כי תשמע בקול״ עוסק במה שמתלבש בתוך הקול.

מה שנמצא בתוך הקול הוא למעלה אפילו מחמשת הקולות. כך יובן גם ההבדל בין לימוד תורה רגיל לבין ״תען לשוני אמרתך״: במקרה השני דבר ה׳ עצמו מגיע אל הלומד.

אותו דבר, כפי שהוא למעלה, מתלבש בפי הלומד: ״ואשים דברי בפיך״, והלומד רק עונה אחריו. בלימוד הרגיל יורדת למטה רק הארה מן הדיבור העליון.

זהו ההבדל בין שני ימי העצרת. בפסח נאמר ״לה׳ אלקיך״: התורה שלמעלה נמשכת למטה. ה׳, שכמו האש טבעו להסתלק כלפי מעלה, נמשך לתוך התורה והמצוות.

בפסח נמשכות למטה רק ״נובלות״, ולא התורה כפי שהיא למעלה. בשמיני עצרת, לעומת זאת, ״לכם״ פירושו שהאור עצמו כפי שהוא למעלה מתגלה למטה, לישראל ממש: שני החתנים נעשים אחד.