ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה

1״ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״ — ״וביום השמיני תהיה לכם עצרת״. פירוש הדבר: במשך כל השנה היו מקריבים על המזבח פרים, אילים, כבשים ושעירים, ואש מן

השמים הייתה יורדת על המזבח בדמות אריה רובץ ואוכלת אותם. בחג הסוכות היו מנסכים מים על המזבח, ניסוך המים, במשך כל שבעת הימים. אבל ביום השמיני — ״עצרת תהיה לכם״ — לכל הבחינות הללו.

2ביאור העניין הוא שכעת, כשאין לנו בית מקדש ולא מזבח, על כל אחד למצוא בנפשו ״דברי חפץ״,

ולהבין כיצד כל המדרגות העליונות שלמעלה נמצאות למטה, בעבודת ה׳ שבלבו של כל אחד ואחד. ובכל דור חייב אדם

לראות בנפשו את עניין מדרגת האש השורפת ומכלה את הקרבנות — פרים, אילים, כבשים וכו׳; את מדרגת ניסוך המים של החג; ואת מדרגת היום השמיני, שבו נאספות כל המדרגות הנזכרות לעיל.

3והנה אמרו חז״ל: ״תפילות כנגד תמידין תקנום״. העניין הוא ש״עבודה שבלב — זו תפילה״, והלב רומז למזבח. וכשם שהיו שני מזבחות, פנימי וחיצון, כך יש בלב שתי בחינות: החיצוניות שבלב והפנימיות שבלב, כידוע.

(ככתוב בזוהר חלק ג, פרשת צו, דף ל ע״ב, שהמזבח הפנימי נקרא ״קול דממה דקה״, שהיא בחינת קול פנימי; הוא נקרא גם מזבח הזהב, והוא בחינת אהבה רבה, שהיא בבחינה [העולה על האחרת] כפי שהזהב עולה על הכסף וכו׳. ראו על כך גם בזוהר חלק ג, פרשת בהעלותך, דף קנא ע״ב, ובפרדס, ערכי הכינויים, בערך ״מזבח״.)

עניין שתי המדרגות הללו יתבאר עוד על פי הכתוב במאמר המתחיל ״שיר השירים״, בעניין שתי בחינות של ״כלה״; עיינו שם. וזהו עצמו עניין שתי בחינות המזבח הנזכרות לעיל.) וכשם שהיו מקריבים על המזבח החיצון את כל הקרבנות — פרים, אילים, כבשים וכו׳,

כך על כל אדם לעורר בתפילתו את האהבה הטבעית שבלבו, שהיא רק בחינת החיצוניות שבלב, עד שתתלהט כרשפי אש בגילוי הלב. וזו בחינת האש מן השמים היורדת בדמות אריה לשרוף את הקרבנות (ראו שם, פרשת צו),

(דפים לב ע״ב ולג ע״א), על פי ״ותצא אש״ — ״דא אוריאל״, וכן בפירוש הרמ״ז שם. ובדף כז הוא כותב שאוריאל בגימטרייה אברהם.

וידוע שהאהבה הטבעית שבנפש האלקית היא ירושה לנו מבחינת ״חסד לאברהם״. ועל דרך זו מבואר כאן שהתעוררות וגילוי האהבה הטבעית הם בחינת אש שלמעלה.

ראו עוד בזוהר בראשית (דף ו ע״ב) ובפירוש הרמ״ז שם, שמדרגת ״אריה״ עולה בגימטרייה 216 והיא מבחינת ״רוחא דשבק בה״; עיינו שם.

ועל דרך זו יובן גם הקשר של מדרגה זו לאהבה הטבעית. הדבר מבוסס על הכתוב במקום אחר, במאמר המתחיל ״וילקט יוסף״ שבפרשת ויגש, בעניין הספיחים, שהם כעין ״רוחא דשבק בה״ וכו׳.

ראו מה שנכתב בעניין האהבה הטבעית במאמר המתחיל ״לבאר עניין יום הכיפורים״, ומה שנכתב בעניין האריה במאמר המתחיל ״ואריה כבקר יאכל תבן״.

וזה על דרך הכתוב ״אחרי ה׳ ילכו, כאריה ישאג״: זוהי אהבה המתלהבת ובוערת בלב האדם כשהוא נזכר בה׳, מפני שאינו רוצה להיפרד ממנו, חס ושלום.

4וכתוב: ״כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא״. הוא אש אוכלה — אש השורפת ומכלה את כל האישים שאינם לה׳, הנקראים ״אש זרה״, כדי שהאש תהיה לה׳ לבדו ולא לשום דבר אחר.

ולכן אמרו חז״ל שאסור לאכול לפני התפילה. שהרי מאחר שהוא רוצה לאכול דבר כלשהו, כגון לחם גשמי, הוא חייב להיות במדרגה גבוהה ונעלה מן

הלחם, כדי שמכוח מעלתו עליו יהיה ראוי לשלוט בו ולאכול ממנו. אך מכיוון שזה לפני התפילה, ועדיין לא ביער ושרף את המותרות שלו באש שלמעלה,

והוא קשור בדאגה לפרנסה, הרי הוא קשור למטה ושוקע במדרגות של עניינים גשמיים אחרים; הוא נמצא אז במדרגה שווה ללחם שהוא אוכל, ואינו ראוי למשול בו ולאכול ממנו.

(ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״כה תברכו״ בפרשת נשא.) זוהי עבודת האדם בתפילה: לשרוף את דאגת הפרנסה, כשם שהיו מקריבים על המזבח סולת חיטים למנחות.

לא את עניין הפרנסה עצמו, שהרי היא נחוצה, והכתוב משבח אותה ואומר: ״יגיע כפיך כי תאכל, אשריך״ וכו׳.

אבל הדאגה, כשהאדם מצטער ודואג על כך, נובעת מיסוד האש והחמימות שבנפש הבהמית, וזו אש זרה שיש לשרוף באש שלמעלה שבתפילה, כפי שנתבאר לעיל.

5ב. והנה אמרו חז״ל: ״אף על פי שאש יורדת מלמעלה, מן השמים, מצווה להביא [אש] מן ההדיוט״, כדי להכין את האש שלמעלה, שתירד באמצעותה.

כדי להבין עניין זה בעבודת ה׳, הרי הקב״ה נקרא ״זורע צדקות ומצמיח ישועות״. הדבר יתבאר בהקדמת הכתוב ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״ (ראו מה שנכתב על פסוק זה בפרשת כי תשא).

פירוש ״וימינו תחבקני״ הוא שמדרגות החסד, ״דרועא ימינא״, נמשכות בעוצמה רבה, והימין מקרבת את כל הניצוצות ואת כל נשמות ישראל, כדי שיתייחדו עם ה׳, יחיד ומיוחד לבדו,

ככתוב ״עם קרובו״ — עד שמדובר בחיבוק ממש, כמו אדם המחבק את חברו ואינו יכול להיפרד ממנו בשום אופן,

וכך למטה נמשכת ומתגלה אהבה רבה לה׳ לבדו, שאינה רוצה להיפרד ממנו, חס ושלום (ראו מה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״שימני כחותם״, בעניין הרצועות התלויות על הלב).

אך כדי לזכות למדרגה ולמעלה של אהבה רבה זו, צריך תחילה להיות בבחינת ״שמאלו תחת לראשי״, שכן ״שמאל דוחה״.

פירוש הדבר הוא שהיא דוחה ומשפילה את האדם, כשהוא שם אל לבו ומעמיק בדעתו ובמחשבתו עד כמה הוא רחוק מה׳ בתכלית, חס ושלום, וכיוצא בעניינים אלה, שכולם נמשכים מצד שמאל, כידוע.

אין הכוונה חלילה שבחינת השמאל של הקב״ה עצמו היא הדוחה, שהרי ״לא ידח ממנו נדח״.

אלא כשהוא שם זאת אל לבו וכו׳, הדבר נמשך ומשתלשל למטה בבחינת ״תחת לראשי״. כלומר, כאשר אני נוטל בחינה זו וממשיך אותה למטה, ״תחת לראשי״,

כלומר לעומק מחשבתי, הרי אני עצמי הדוחה ומשפיל את עצמי ממדרגתי, שבה החזקתי את עצמי בתחילה בעיני עצמי,

(ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״חייב אינש לבסומי בפוריא״.) ועל דרך זו סידרו חז״ל את כל הווידויים של יום הכיפורים: הם מתוודים על נפשם ואומרים ״סררנו, תעבנו״ וכיוצא בזה, משפילים את עצמם מאוד לפני הקב״ה ואומרים עד כמה

הם רחוקים ממנו יתברך. ואלה הם הדברים עצמם המעוררים את האהבה ואת הצימאון, כך שתשוקתו תהיה אליו יתברך.

ובכך יבוא ויזכה למדרגה ולמעלה של אהבה רבה שבחג הסוכות. וזהו ״זורע צדקות״, כי

הנה כנסת ישראל נקראת בשם צדקה, על שם הפסוק ״בצדקה תכונני״; וגם כלל ישראל שלמטה מלאים במצוות צדקה וחסד. ובעשרת ימי תשובה הדבר נמצא במצב של זריעה.

כי כשם שגרעין שזורעים צריך להיזרע באדמה שנחרשה היטב, ואילו באדמה קשה לא זורעים והוא אינו מצמיח בה כלל,

כך כל מצוות הצדקה והחסד שישראל עושים וצוברים במשך כל ימות השנה אינן נזרעות ואינן מצמיחות כלל

ואינן עושות פרי למעלה, אלא באמצעות עשרת ימי תשובה, שבהם הם שוברים את לבם, דוחים ומשפילים את עצמם כעפר שנחרש, בבחינת חרישה המרפה את האדמה,

(ראו מה שנכתב על כך בהרחבה בסוף המאמר המתחיל ״האזינו השמים״: כיצד חרישה זו מתחילה בדרך כלל בראש השנה, וזהו עניין השברים וכו׳, ושהצמיחה היא בחג הסוכות; עיינו שם.)

וכך אנו רואים בבירור אצל נותני צדקה: אדם נותן רק כאשר הוא שם את עצמו כעפר; אבל אם הוא חושב

את עצמו ליש ולדבר, הוא ייתן רק מן המותרות שיש לו, אבל לא את יגיעתו ועמלו ואת חיי נפשו ממש.

לשם כך עליו לשבור את תאוות לבו הנובעות מגסות רוחו, ולראות את עצמו שווה לחברו המקבל ממנו — ״מאי חזית דדמא דידך סומק טפי״ וכו׳,

שהרי לו יש מה לאכול ולשתות ולרש אין כלום — מה ההבדל, ולמה ייגרע חלקו? ״הלא אב אחד לכולנו״ וכו׳.

6וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״ארץ הרים ובקעות״. באמצעות זאת נזרעת בחינת הצדקה הנזכרת לעיל; הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם בחינת הצמיחה, עד שביום הראשון של חג הסוכות גדלה וצומחת בחינת אברהם, חסד עליון, בחינת ״וימינו תחבקני״ הנזכרת לעיל.

גם מדרגת אברהם ומעלתו באה מכך שאמר ״ואנכי עפר ואפר״, כלומר בחינת העפר שזורעים בו והוא מצמיח, כנזכר לעיל. וזהו ״מצמיח ישועות״, ועל דרך הכתוב ״הושיעה ימינך״.

שהרי כתוב ״השיב אחור ימינו״: בחינת החסד והימין מתלבשת בבחינת אחוריים, בדברים חיצוניים, ויש להציל את ידו ולהשיבה אל הקדושה.

(ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״ואהיה אצלו אמון״ בעניין ״עת לחבק ועת לרחק מחבק״. וראו בעניין ״השיב אחור ימינו״ בזוהר פרשת ויצא, דף קסג ע״ב, סוף העמוד; פרשת בשלח, דף נז

ע״א; ובפרשת תרומה, דף קמג ע״ב, ובמקדש מלך שם. עניין התלבשות הימין בבחינת אחוריים הוא למטה, כשהאדם משפיל את אהבתו לעניינים גשמיים ונמשך אחר תאוות הגוף והנפש הבהמית וכו׳, וקורא לשמאל ימין.

ובכך גורמים, חס ושלום, שהשפע יושפל אל החיצונים. ראו מה שנכתב בתחילת פרשת בשלח בעניין ״כמה ארך אפים״ וכו׳. גם בחינת ״השיב אחור ימינו״ דומה למה שנתבאר במקום אחר על מאמר הזוהר בפרשת ויקרא, דף כ ע״ב: ״קב״ה בגלותא סליק לעילא״ וכו׳.

וכך גם משתמע הפירוש בזוהר, פרשת בשלח, דף נז ע״א, סוף העמוד; עיינו שם. ראו עוד בעניין ״השיב אחור ימינו״ בזוהר פרשת בלק, דף רא ע״א, סוף העמוד; פרשת פנחס, דף רלז ע״א; פרשת ויקהל, דף רג ע״א, סוף העמוד; ופרשת אחרי, דף עד ע״א.

והנה עניין ״להושיע ידו לו״ הוא ככתוב ״הושיעה ימינך וענני״ בתהלים, פרק ס. וזהו כפי שנתבאר במאמר המתחיל ״האזינו השמים״ הנזכר לעיל, בעניין ״וסוכה תהיה לצל יומם״.

כי ״יומם״ הוא בחינת ״חסד לאברהם״, בחינת ימין; ו״צל יומם״ הוא בחינת אור מקיף עליון הנמשך על החסד. המשכה זו היא מבחינת ״ורב חסד״ ומבחינת ״כי חפץ חסד הוא״. ראו מה שנכתב על הפסוק ״ה׳ יחתו מריביו״.

על ידי גילוי בחינת ״ורב חסד״ בתוך החסד העליון נמתקים הדינים. ראו מה שנכתב בסוף פרשת שלח, בביאור על הפסוק ״אני״ שבפרשת ציצית, בעניין ״חסדי ה׳״ — שתי בחינות של חסד וכו׳; עיינו שם.

וזהו ״הושיעה ימינך״: בחינת האור המקיף העליון נמשכת לבחינת החסד, ״דרועא ימינא״. המשכה זו באה ממקום נעלה מאוד, מבחינת ״לית שמאלא בהאי עתיקא״. ועל ידי כך ״וענני״ — שיהיה ״וימינו תחבקני״.

וזהו עניין הסוכה, על פי הכתוב בפרי עץ חיים, שער חג הסוכות, פרק ד: דפנות הסוכה — שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח — הן, בדרך משל, כנגד שלושת פרקי יד ימין וכו׳, וזוהי בחינת ״וימינו תחבקני״; והסכך הוא בחינת ״צל יומם״, המקיף את בחינת הימין וכו׳; עיינו שם.

ביאור גילוי בחינת ימינו של הקב״ה בנפש האדם יובן ממה שנכתב במאמר המתחיל ״צאינה וראינה״, בעניין ״שאו ידיכם קודש״ וכו׳; עיינו שם. ובמדרש רבה נזכר עניין ״הושיעה ימינך״ במדרש איכה, סוף ״גדע בחרי אף״, וכן בזוהר חלק א

(בפרשת ויצא, דף קסג ע״ב, סוף העמוד; ובפרשת פקודי, דף רלה ע״א), וכן בפרשת שמיני (דף לז ע״א), בפרשת חוקת (דף קפא ע״ב) ובפרשת תרומה (דף קסט ע״א), בעניין ״כוס ישועות״ וכו׳,

״הושיעה ימינך״ וכו׳. קשור לכך גם מה שנכתב בזוהר פרשת תשא (דף קפט ע״ב) ובפירוש הרמ״ז שם, וכן בפרשת נח (דף סב ע״ב),

בעניין ״קץ הימין״. וראו בזוהר פרשת חיי שרה (דף קכג ע״א, סוף העמוד, ודף קכג ע״ב, סוף העמוד), בעניין ״הושיעה לו ימינו״ וכו׳,

ובפרשת בשלח (דף נח ע״א, סוף העמוד): ״ימינך ה׳ נאדרי בכח — דא אורייתא״. אפשר לומר שזהו כפי שכתוב להלן, במאמר המתחיל ״ביום השמיני עצרת״, בעניין ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״ — מן התורה נעשית בחינת סוכה, בחינת צל וכו׳.

נמצא שזה דומה לבחינת ״צל יומם״, לבחינת ״הושיעה ימינך״ וכו׳. וגם בנפש מובנת בחינה זו: התורה נותנת כוח ועוז לבחינת הימין ולאהבת ה׳, כפי שנתבאר במאמר המתחיל ״בחודש השלישי״ בפרשת יתרו, בעניין שהתורה נקראת ״עוז״ וכו׳; עיינו שם.

7וזהו גם [פירוש] ״ימינך ה׳ תרעץ אויב״: כלומר, את כל התאוות של היצר הרע ושל הנפש הבהמית. ו״תרעץ״ מורכב מאותן אותיות כמו ״עצרת״, שכן שמיני עצרת היא בחינת ״למען דעת כל עמי הארץ״, כפי שנכתב במאמר המתחיל ״ה׳ לי בעוזרי״.

זהו מה שאמרו רבותינו ז״ל: ״מצווה להביא מן ההדיוט״. הפירוש הוא ש״הדיוט״ פירושו דברים נמוכים ופשוטים, ו״מילי דהדיוטא״ — עניינים רגילים,

כלומר, כאשר האדם שם אל לבו להיות מ״מארי דחושבנא״, ולחשוב על כל העניינים הרגילים ועל כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו שלא היו לשם ה׳, שהיו בו כל ימיו, ועל כך שהוא רחוק מה׳ בתכלית, ומתועב ודוחה וכו׳,

וזוהי בחינת ״שמאל דוחה״ וכו׳. הוא נחשב בעיניו קל ונבזה עוד יותר מזה, והוא שפל ובזוי בעיני עצמו ומתעב את חייו. אזי יתמרמר מאוד ויזעק אל ה׳ מתוך צרתו,

כפי שנאמר: ״צעק לבם״. המרירות הזאת מביאה אותו להכין את האש של מעלה, שהיא בחינת אהבת ה׳ שבנפשו האלקית, כדי שתתעורר ותלהט בלבו, כנזכר לעיל.

(ראו עוד מה שנכתב בעניין ״מצווה להביא מן ההדיוט״ במאמר המתחיל ״עניין חנוכה״, בפרשת מקץ. שם העניין מוסבר באופן מעט שונה: זוהי האהבה שהאדם לוקח [מהתבוננות] בעולמות, מבחינת מלכותו יתברך וכו׳;

עיינו שם, וכן במאמר המתחיל ״לבאר עניין יום הכיפורים״. לפי זה אפשר לומר שהעניין הנזכר כאן — להיות מ״מארי דחושבנא״ וכו׳ ולהכיר עד כמה הוא רחוק וכו׳ — הוא עניין מצוות תרומת הדשן, שהיא הכנה לגילוי האש וכו׳. וראו מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״ויהי בשלח פרעה״.)

8ג. כל זה הוא בחינת האש שעל גבי המזבח. אולם יש בחינה אחרת, גדולה וגבוהה מזו,

והיא בחינת המים שמנסכים על גבי המזבח בחג הסוכות; המים מרווים את הצימאון הנובע מיסוד האש, כפי שנאמר: ״הוי כל צמא לכו למים״.

9גם בבחינת המים ובמדרגתה יש כמה בחינות שונות, זו למעלה מזו. כפי שנאמר: ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים בשמים״ וכו׳, ״אין עוד מלבדו״ — בידיעה של ראייה חושית, שהיא בחינת ביטול המציאות לגמרי, בדרך של ראייה, כפי שנכתב במקום אחר.

10בחינה זו נקראת בחינת מים, שמקררים ומכבים את חום האש. מכיוון שהוא בבחינת ביטול המציאות לגמרי אליו יתברך, ממילא ומאליו מתקרר חום האש הטבעית שבנפשו האלקית, והצימאון כרשפי אש שלהבת.

הדבר דומה, למשל, לאהבת בן לאביו: כאשר הוא רוצה להתקרב אליו ועדיין נמצא במרחק מסוים, האהבה נראית ומתגלית מחוץ ללב, והוא קורא: ״אבא, אבא!״

אבל כשהוא נמצא ממש אצל אביו, תוכו של הלב רצוף אהבה, אך היא אינה נראית ומתגלית מחוץ ללב. לכן זו נקראת בחינת מים, שמקררים את בחינת האש, כדי שלא תתגלה כלפי חוץ אלא תישאר נסתרת בתוך הלב

(כפי שנכתב במקום אחר בעניין חסדים המכוסים וכו׳; וראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״וידעת היום״ בעניין ״וכל קרב וכליות יזמרו״, ומה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ בעניין ״בהר הקדש״),

וזהו עניין תפילת שמונה עשרה הנאמרת בלחש, בחשאי. בפסוקי דזמרה הוא מעורר את האהבה כרשפי אש, לשרוף ולכלות את האשות הזרות, כנזכר לעיל.

שם הוא כאילו עדיין רחוק מן המלך, ואילו בתפילה [תפילת שמונה עשרה] הוא כאילו עומד לפני המלך ואומר: ״ברוך אתה״ וכו׳.

פירוש ״ברוך״ הוא בחינת המשכה: הוא ממשיך את אחדותו יתברך למטה, כדי שיהיה בבחינת ביטול אליו יתברך. בדומה לכך תיקנו את ״מודים אנחנו לך״, שהיא בחינת ביטול, כפי שנכתב במקום אחר.

וזהו עניין הכריעות וההשתחוויות וכו׳. לכן התפילה נאמרת בלחש ובחשאי (ראו בזוהר, פרשת תרומה, דף קל״ז ע״א; פרשת בראשית, דף נ׳ ע״ב; ופרשת שמיני, דף ל״ט ע״א).

אולם כדי שהבחינה והמדרגה הזאת יהיו קבועות ונטועות בלב האדם כל היום, ושלא ימוט ממנה, עליו למצוא עצות בנפשו. הרי אנו רואים בחוש שלאחר תפילת שמונה עשרה הוא חוזר להיות כפי שהיה קודם.

11העצה האמיתית היא לעסוק בתורה ובהלכותיה. אף שהן מלובשות בעניינים גשמיים ונמוכים, כגון העניינים של [הסדרים] זרעים, מועד וכו׳, הרי הן

תכלית האחדות והדבקות בו יתברך, כפי שנכתב במקום אחר. על האדם להתבטל ולהיכלל בו יתברך, כדי להיות מכון לאחדותו יתברך; עליו לבטל ולהפקיר את עצמו מכל רצונותיו ומחשבותיו.

12כפי שנכתב במקום אחר על הפסוק ״ארץ אוכלת יושביה״ וגו׳. מבחינה זו לימוד התורה שווה ממש

לתפילת שמונה עשרה, והאדם יכול לקבע את הרושם של בחינת הביטול שבתפילת שמונה עשרה ולנטוע אותו במסמרות, כך שלא ימוט לעולם במשך כל היום, באמצעות עסק התורה.

וזהו ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״: שתהיה לכם עצרת וקליטה של בחינת המים הנזכרת לעיל, כך שהיא תיקלט ותיתפס בתוככם ולא תיפלט, חס ושלום

(וראו בהשמטות הזוהר, חלק א׳, בסוף סימן כ״ה, שזהו עניין ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״; וראו מה שנכתב על כך בביאור לפסוק ״וידעת היום״, בפרשת ואתחנן)

שהרי לאחר התפילה האדם יכול לחזור להיות כפי שהיה קודם. והדרך לכך היא באמצעות בחינת ״ביום השמיני״, שהיא בחינת ״בינה ליבא״,

כלומר, שתהיה בו בחינת ביטול בעומק נקודת הלב, כנזכר לעיל. והדבר נובע מכך שהתגלות עתיק היא בבינה, שהיא עולם התענוג.

לכן באמצעות זאת נמשכים עצרת וקליטה של בחינת המים הנזכרת לעיל, שהיא בחינת אהבה בתענוגים וכו׳, בדומה למשל הבן כשהוא אצל אביו וכו׳, כנזכר לעיל.

13זהו [פירוש] ״ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה״: בחינת המים הנזכרת לעיל צריכה להיות בבחינת מעיין, ככתוב: ״אותי עזבו, מקור מים חיים״ וכו׳.

כלומר, למשל, כמקור הנובע מתחת לאדמה: לא רואים ולא משיגים אלא את הנביעה, ואילו המקור עצמו ״עמוק עמוק, מי ימצאנו?״ [ראו על כך ברעיא מהימנא, בסוף פרשת בא

(דף מ״ג ע״ב). ראו עוד בעניין ״אותי עזבו, מקור מים חיים״ בזוהר (סוף פרשת ואתחנן, דף רס״ו ע״א)

ובמקדש מלך ובהרמ״ז שם; ובפרשת וילך (דף רפ״ו ע״א): ״לקדשא שמא דקודשא בריך הוא באמן״. וראו בעניין אמן ברעיא מהימנא, פרשת עקב (דף רע״א ע״א)

ובפירוש הרמ״ז שם; וראו עוד בזוהר, ויקרא, דף י״ב ע״א.] כך גם האדם צריך, באמצעות אתערותא דלתתא, לחפור בעומק המעיין, כלומר במקום שבו הוא נובע מן המקור העמוק עמוק מתחת לעפר;

כלומר, שיהיה בבחינת ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, וגם יעמיק את עיונו השכלי בלימוד התורה והלכותיה (וראו מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״האזינו השמים״ בעניין ״כרביבים עלי עשב״),

שהיא בחינת חכמה עילאה, ״ראשיתה דכולא״, הנמשכת ממקור מים חיים העליונים; היא ירדה והשתלשלה למטה מאוד, עד שהגיעה לעניינים גשמיים שבבחינת ״מתחת לעפר״ — זרעים, מועד וכו׳; ומשם הם נובעים להיות ״מעייני הישועה״.

וזהו ״מעייני״ — לשון רבים, שניים: בחינת ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ ובחינת התורה המלובשת בעפר גשמי, כנזכר לעיל. דווקא על ידי כך היא נקראת בחינת מים חיים, שהרי המים שעל פני הארץ אינם נקראים מים חיים, כידוע.

(ביאור עניינן של שתי בחינות העפר, שהן מקורם של שני המעיינות הנזכרים לעיל: בחינת ״ונפשי כעפר לכל תהיה״ היא מה שכתוב בזוהר, פרשת וישלח (דף ק״ע ע״א): ״מה בין עפר לאבק״ וכו׳:

״עפר, שכל הפירות יוצאים ממנו״. וראו מה שנכתב על כך בפרשת וישלח, בסוף המאמר המתחיל ״ויאבק איש עמו״, ובמאמר המתחיל ״ויגש אליו יהודה״ בעניין ״במחשבה ארץ קדמה״ וכו׳.

לכן על ידי כך יוכל להמשיך את בחינת ״באר מים חיים״, שהיא האהבה שבבחינת מים, כלומר בחינת ביטול.

14בחינת העפר השנייה היא ככתוב בביאור על הפסוק ״מי מנה עפר יעקב״, המתייחס לעסק התורה, הנקרא עפר, משום שאינו בגדר מספר — בחינת ״ולפני אחד, מה אתה סופר״ וכו׳;

ראו שם. וראו מה שנכתב במקום אחר בעניין ״לך לך מארצך״ שנאמר לאברם, שהוא גילוי המשכת חכמה עילאה ממקורה וכו׳; וראו בלקוטי תורה שם, ובפרדס, שער ערכי הכינויים, בערך ״ארץ״, ש״ארץ עליונה״ היא בינה; וכך כתב גם בערך ״עפר״.

וכך כתב גם במאורי אור, בערך ״עפר״: זהו עניין ״עפרות זהב״, וכן ״הכול היה מן העפר״, אפילו גלגל חמה, כפי שנזכר במדרש רבה על קהלת. ראו על כך גם בזוהר (פרשת צו, דף ל״ד ע״ב).

וראו מה שנכתב בסוף המאמר המתחיל ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו״, ומה שנכתב בביאור על הפסוק ״הבאים ישרש״ בעניין ״ארץ חפץ״ וכו׳.

היא נקראת בחינת עפר על דרך ״ישת חושך סתרו״; שהרי גם כתר, מקור החכמה העילאה, נמשך מבחינת התחתונה שבמאציל — מלכות דאין סוף וכו׳.

ועל כך נאמר ביחס לעסק התורה ״מי מנה עפר יעקב״ וכו׳. זהו עניינן של שתי בחינות החכמה, ״חכמה בראש, חכמה בסוף״, הנמשכות משתי בחינות העפר הנזכרות לעיל.

15זהו שנאמר: ״ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך״ — דבר אחד תלוי בשני, כי ״נעוץ סופן בתחילתן״.

בזוהר, סוף פרשת בלק: ״ממעייני הישועה — אלין אבא ואמא״. כלומר, שני המעיינות הנזכרים לעיל הם בחינות מ״ן ומ״ד, ושורשם משני היסודות של אבא ואמא; הם מקבלים משני מזלות, ״נוצר״ ו״ונקה״. ראו במ״ח, דף כ״א ע״א–ע״ב: