שובה ישראל כו׳

המאמר פותח בפסוק בהושע יד, ב: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך״, הפסוק הפותח את ההפטרה של שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הנביא פונה לעם בשם ״ישראל״ ולא ״יעקב״, ואדמו״ר הזקן פותח ומציין ששמות אלה מבטאים שתי בחינות שונות, כפי שנאמר ליעקב שלא ייקרא עוד רק יעקב, אלא ישראל.

נקודת המוצא היא עיקרון יסודי: ה׳ ברא את העולמות מפני שרצה דירה בתחתונים, במדרגה הנמוכה ביותר. דירה זו נוצרת כאשר הסטרא אחרא, הכוחות המתנגדים לקדושה, מוכנעת — אתכפיא — ובהמשך, כאשר החושך עצמו נהפך לאור — אתהפכא.

המילה ״עולם״ קשורה למילה ״העלם״: העולם מסתיר את אור אין סוף, הנמצא למעשה בתוכו, ולכן נדמה שהוא קיים בפני עצמו. החושך המסתיר הזה אינו קבוע; לעתיד לבוא הוא עצמו ייהפך לאור.

הבטחת ישעיהו ״עין בעין יראו״ מתארת את הגילוי העתידי. זוכים לו כעת, בגלות, באמצעות הכנעת הנפש והפיכתה, הנפש הבאה מ״זה לעומת זה״ (קהלת ז, יד), הצד המתנגד לקדושה, שטניה, פרק ו, מזהה עם הנפש הבהמית. הדבר נעשה על ידי קיום הפסוק ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ (דברים ד, לט).

הפסוק ממשיך: ״כי הוי׳ הוא האלקים״. חז״ל אמרו ש״היום״ נועד לעשיית המצוות ו״מחר״ לקבלת שכרן. לפי זה, ״וידעת היום״ פירושו שכעת אנו יודעים את אחדות ה׳, ואילו בימות המשיח נראה את אותה אמת.

לאחר שהוא מפנה למאמר אחר, אדמו״ר הזקן מגדיר את ״הוי׳ הוא האלקים״ כיחודא עילאה וכיחודא תתאה. בקבלה מבטאים זאת בשילוב אותיות של שם אחד בתוך שם אחר: שם הוי׳ משולב בשמות אלקים ואדנ״י, ושמות אלה משולבים בשם הוי׳.

שני הייחודים מקבילים לשתי האמירות בקריאת שמע: ״אחד״ ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. ההתבוננות בהן מביאה את האדם לפסוק הבא אחרי השורה הראשונה של שמע: ״ואהבת את ה׳ אלקיך״, ומתוך כך לאהבת ה׳.

אותה התבוננות מביאה גם לעבודה של אתכפיא ואתהפכא. קוראים קריאת שמע פעמיים ביום, מפני שיש לקיים את ייחוד ״הוי׳ הוא האלקים״ הן ״בשמים ממעל״ והן ״על הארץ מתחת״, כהמשך הפסוק בדברים.

שתי הקריאות היומיות, בערב ובבוקר, מקבילות לשני התחומים האלה, שמים וארץ.

הסוגריים מפנים למאמר אחר, העוסק בערב ובבוקר כ״מידת הלילה״ ו״מידת היום״. הדברים מקשרים אותם למילותיה של חנה, ״אל דעות״, בלשון רבים: יש שתי דרכי ידיעה, ומנקודת המבט שמלמטה, הבריאה היא ״יש״ ממש, והמקור האלוקי שלה נראה כ״אין״.

ההסתכלות מלמטה היא מידת הלילה, שבה האלוקות נסתרת. כשמביטים מלמעלה, התמונה הפוכה: האלוקי הוא הקיים באמת, והעולם ״נחשב כאין״; וזוהי מידת היום.

השמים והארץ משתקפים בנפש האדם, המתבטאת באמצעות ארבעה כוחות: שכל, מחשבה, דיבור ומעשה. הטקסט מצטט את הזוהר על קהלת ט׳, י׳: ״אין מעשה וחשבון, דעת וחכמה בשאול״; אור התורה, המצוטט בהערת קה״ת, מפרש את ארבעת המונחים האלה כארבע בחינות בנפש.

השכל והמחשבה הם ״השמים״ של הנפש, והדיבור והמעשה הם ״הארץ״ שלה. גם המחשבה היא לבוש שהנפש מתבטאת באמצעותו, כמו הדיבור והמעשה.

אולם המחשבה שונה: היא מאוחדת עם הנפש החושבת עצמה, שכן אי אפשר להבין דבר בלי ה״אותיות״ הפנימיות של המחשבה, שבהן ההבנה מתגבשת.

המדרש מדבר על יצור שהכיסוי שלו צומח מגופו עצמו, והמחשבה היא לבוש מסוג זה. לעומת זאת, הדיבור והמעשה נפרדים מן הנפש, והיא מתלבשת בהם רק כשהאדם מדבר או עושה בפועל.

מכיוון שהדיבור והמעשה חיצוניים, הם נקראים ״ארץ״. עבודת הכנעת הנפש והפיכתה, מבחינת ״זה לעומת זה״, צריכה להגיע לכל ארבע הבחינות, לשמים ולארץ כאחד, כדי שכל אחת מהן תהיה מיוחדת לה׳ לבדו.

השכל והדיבור צריכים להיות מלאים בתורה, הנמשכת מחכמה, החכמה האלוקית; על דברי התורה אומרת קריאת שמע: ״ודברת בם״. המעשה נזכר בפרשה השנייה של קריאת שמע, ״ואספת דגנך״, שאותו מזהה אדמו״ר הזקן עם מעשה הצדקה.

את השם יעקב דורשים כיו״ד בתוספת עקב. היו״ד מסמלת את החכמה ואת הביטול, ויעקב ממשיך אותה אל ה״עקב״, הקצה הנמוך ביותר במדרגתו של האדם, שבו מתרחש המאבק של הכנעה והפיכה; זוהי היחודא תתאה.

יעקב הוא אדם שעדיין מצוי בעיצומו של המאבק הזה. מידת אלקים, הצמצום האלוקי המאפשר מציאות של נפרדות לכאורה, עדיין גוברת בו והיא הכוח הדומיננטי בנפשו.

כל מה שביכולתו לעשות הוא להמשיך את היו״ד, את שם הוי׳, אל תוך אלקים ואדנ״י — שילוב שבו הוי׳ נכנס בשמות התחתונים. הפסוק קושר את הוי׳ לחכמה, שהיא היו״ד. ישראל היא מדרגה אחרת.

ישראל נקרא כך על שם ״כי שרית עם אלקים״ — נאבקת וגברת. בו כבר גבר הוי׳ על אלקים. הדבר מתאים לשילוב ההפוך, שבו אלקים ואדנ״י כלולים בתוך הוי׳.

ישראל עומד אפוא למעלה מאלקים ומהצמצום שלו. ״ועם אנשים״ מתייחס לכוחות המתפשטים משם אלקים — שלוחי הדין והקטרוג — שגם אותם ישראל ניצח; כאן מובא מקור בזוהר על פרשת וישלח.

הקטע פותח בתיאור המעמד בהר הכרמל: אש ירדה מן השמים על קרבנו של אליהו, והעם נפלו על פניהם וקראו: ״הוי׳ הוא האלקים! הוי׳ הוא האלקים!״ הפסוק מביא את ההכרזה פעמיים, והכפילות הזאת היא נושא ההמשך.

הטקסט מציין מקורות העוסקים בקריאה הכפולה הזאת. מדרש קהלת, שיובא בהמשך בפסקה 12, מפרש את הפסוק על שמן הרוקח כתיאור של דורו של אליהו, ומובאים גם שני מקומות בזוהר.

בהמשך מובאים מקורות נוספים, ובהם התלמוד הירושלמי, שאומר שהאש ירדה רק בזכות שבני ישראל אמרו בהר הכרמל ״הוי׳ הוא האלקים״ פעמיים. רש״י, בפירושו לשירת דבורה בשופטים ה׳, מביא מדרש שלפיו בכרמל תיאמר ההכרזה פעמיים.

מדוע אמר העם את הדברים פעמיים? משום של״הוי׳ הוא האלקים״ יש שתי משמעויות. לפי המשמעות הראשונה, הוי׳ הוא אור אין סוף שמתגלה, נמשך ומתפשט כדי לברוא.

המשכה זו שייכת להוי׳ ולחסד, ההשפעה המביאה את כל הנבראים לידי הוויה. לפי המשמעות הראשונה, אותה המשכה עצמה היא גם האלקים — הצמצום המגביל אותה כדי שיוכלו להתקיים עולמות נפרדים ומוגבלים.

העולמות הללו נחלקים לאינספור מדרגות וסוגים. אף שהצמצום הוא הסתרה גדולה ביחס לאור אין סוף הבלתי מוגבל, הוא עצמו ביטוי של הוי׳.

ללא הצמצום לא היו יכולים להתקיים עולמות כלל: הם היו מתבטלים וחוזרים למקורם. לכן הצמצום עצמו הוא חלק מחסדו של הוי׳, ושניהם אחדות מושלמת.

הטקסט מפנה לשני מאמרים העוסקים בנושא: האחד בתורה אור, על ״וידבר אלקים... אני הוי׳״, והאחר על ״וידעת היום״; לאחר מכן הוא עובר למשמעות השנייה.

השם הוי׳ בא מלשון ״הווה״, משום שהוא הכוח שמביא את הכול לידי מציאות; היו״ד שבראש המילה, שהיא תחילתה של צורת פועל מתמשכת, מורה שהבריאה אינה נפסקת. לפי המשמעות השנייה, מתבוננים בכל הבחינה הזאת מנקודת מבט נעלית יותר.

בהשוואה לעצמותו של הקב״ה, אפילו הוי׳ הוא רק בחינת ״אלקים״, צמצום. הפסוק ״אני הוי׳ הוא שמי״ מלמד שהוי׳ הוא רק שם; כשם ששמו של אדם, כמו אברהם, נועד לכך שאחרים יוכלו לקרוא לו.

שם אינו קשור כלל לעצמותו של האדם הנושא אותו. באותו אופן, הוי׳ — הכוח שבורא — אינו קשור לעצמותו של הקב״ה.

האור שמחיה את העולמות ובורא אותם מאין ליש דומה לזיו השמש ביחס לשמש עצמה: אין ביניהם כל ערך, והזיו אינו דומה כלל למקורו.

בתהילים נאמר ששמו של הקב״ה ״לבדו״ נשגב, ואילו רק ״הודו״ על הארץ. הקב״ה עצמו קדוש ומובדל מכל העולמות; רק הארה של הארה משמו מגיעה אל הבריאה.

ההוד הזה הוא ״על״ הארץ — מעליה ולא בתוכה. הוי׳ פותח באות יו״ד, הקשורה לחכמה, וחכמה היא מושג שאינו שייך לקב״ה עצמו.

בתפילת אליהו שבתיקוני הזוהר נאמר: ״אתה חכם ולא בחכמה ידועה״. גם ביטוי זה מתייחס לקב״ה רק ביחס להשתלשלות, שבה התהוו בחינות חכמה ובינה.

הקב״ה הוא ״מקור חיים״, ולכן הוא גם מקור החכמה והבינה.

אבל הוא אינו מתלבש בתוך החכמה. אדמו״ר הזקן קורא את שאלתו של איוב ״החכמה, מאין תימצא?״ כקביעה: החכמה באה מן ה״אין״. החכמה אינה מתהווה מאור אין סוף עצמו בדרך ישירה של השתלשלות.

החכמה באה מבחינה שהיא ״אין״ — זיו בלבד של אלקות. מאמר אחר, על הפסוק ״לא תהיה משכלה״, מסביר זאת בהרחבה.

גם זיו זה הוא צמצום עצום ביחס לאור אין סוף עצמו.

הנדר שנדר יעקב בדרכו לחרן ממחיש את המשמעות השנייה בחייו של אדם. הוא תיאר סדר של שלבים: תחילה שה׳ יהיה עמו וישמור עליו, עד שישוב בשלום לבית אביו.

רק אז יהיה ״הוי׳ לי לאלקים״. ״יהיה אלקים עמדי״ הוא שלב האתכפיא והאתהפכא, והדרך עד לשובו בשלום כוללת את כל המדרגות שביניהם.

בסופו של התהליך יגיע יעקב לביטול באור אין סוף עצמו, שלמעלה כל כך מהוי׳, עד שמשם הוי׳ נראה כלא יותר מאלקים. זו המשמעות השנייה של ״הוי׳ הוא האלקים״, שאליה מגיעים מלמעלה.

הטקסט מפנה לדיונים נוספים, ובהם המדרש שלפיו ה׳ לקח את דברי האבות, ובכללם ״והיה הוי׳ לי לאלקים״ של יעקב, ועשה אותם מפתח לגאולת בניהם.

הנדר של יעקב הולך לפי הסדר הטבעי של צמיחה רוחנית: צעד אחר צעד כלפי מעלה. זו דרכם של הצדיקים, ההולכים לפני ה׳ ממדרגה למדרגה.

מי שסוטה מן הדרך וחוטא, על ידי עבירה על איסור או הזנחת מצוות עשה, פגם בשם הוי׳ עצמו. לכן אינו יכול להמשיך את הוי׳ באלקים באמצעות העבודה ההדרגתית של הכנעה והפיכת הרע לטוב.

המצוות הן ״מצוות הוי׳״: הן תלויות בשם ה׳ כאשכול ענבים; מצוות העשה מימין והאיסורים משמאל. לכן חטא פוגם בשם עצמו.

בווידוי שבקריאת שמע שעל המיטה אומרים: ״אם פגמתי באות יו״ד ונתחייבתי סקילה״, וביום הכיפורים הווידוי ״על חטא״ מונה את עונשי המיתה שבית הדין מטיל — סקילה, שריפה והשאר. אדמו״ר הזקן מסביר מה משמעות הדברים עבור אדם מן השורה.

הווידויים האלה אינם מתייחסים רק לחטאים החמורים ביותר, כגון עבודה זרה, שעונשה בפועל סקילה.

התורה משתלשלת בכל הדרגות, ולכן יש בה משמעות גשמית וגם משמעות רוחנית. כשם שיש סקילה גשמית על חטאים חמורים מבחינה גשמית, כך יש סקילה רוחנית על חטאים שחז״ל השוו לעבירות חמורות, כפי שנאמר בתלמוד על יהודים שבחוץ לארץ המשתתפים בסעודת גוי שהם נחשבים כ״עובדים עבודה זרה בטהרה״, אף שהם אוכלים את מזונם שלהם.

עבודה זרה במובנה הגשמי היא השתחוויה לשמש ולירח, משום שנדמה שהמזון והשפע מגיעים מהם, כפי שהתורה אומרת: ״ממגד תבואות שמש״ וכן על יבול הירחים.

השמש והירח אכן מעבירים את שפע הברכה, אך הם משמשים רק שליחים. טעותו של עובד האלילים היא שהוא רואה בהם כוחות עצמאיים המשפיעים מכוח עצמם.

גם להשתחוויה יש מקבילה רוחנית: כניעה של השכל לכוחות הטבע ולאמצעים שדרכם מגיע המזון.

הדבר מתרחש כאשר אדם, הדואג לפרנסתו, שם את מבטחו בתחבולה מסוימת כאילו היא המקור האמיתי להכנסתו. התורה אכן אומרת: ״וברכך ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה״, אך נאמר בה ״ה׳ אלקיך״: אסור להפריד את השתדלות האדם מאלקות.

לראות בתחבולה את המקור האמיתי פירושו להתייחס אליה כאל דבר נפרד מה׳. זו צורה רוחנית של עבודה זרה, ועליה יש חיוב של סקילה רוחנית.

סקילה נעשית באבנים, והעונש מתאים לחטא: אדם כזה גורם לעצמו לב של אבן, שאינו יכול להיפתח להתבוננות בהוי׳.

גם חכמים אמרו שמי שכועס או מתגאה כאילו עובד עבודה זרה. כעס וגאווה הם ההפך מביטול.

מאחר שהיו״ד של הוי׳ מייצגת את חכמה ואת הביטול, תכונות אלה פוגמות ביו״ד. לכן וידוי שלפני השינה מזכיר את הפגימה ביו״ד ואת הסקילה. גם הזנחת המצוות הקשורות ליו״ד, ובראשן לימוד התורה, הנמשכת מחכמה, גורמת לכך.

לאחר ההפניה לרעיא מהימנא, הטקסט עובר לאות השנייה, ה״א. היא מייצגת התבוננות המתפרשת ״לאורך ולרוחב״ בגדולתו של אין סוף, עד שהלב מתלהט באהבה.

צורת האות ה״א, שיש בה אורך ורוחב, ממחישה את ההתבוננות הרחבה הזאת. המקבילה לכך בחטא היא שריפה: הצתת הלב ב״אש זרה״ של תאוות גשמיות, במקום באהבת ה׳; לכן השריפה מקבילה לפגימה בה״א.

חטאים רבים אחרים והזנחת מצוות פוגמים בשם הוי׳, כל אדם לפי מה שהוא יודע על נפשו. אדם כזה אינו יכול להמשיך את הוי׳ בתוך אלקים באמצעות העבודה ההדרגתית של הכנעת הרע והפיכתו.

העצה היא הפסוק ״ויצעקו אל הוי׳״. כדי להמשיך מחדש את הוי׳, צריך תחילה לצעוק מעומק הלב ולהתבטל באור אין סוף עצמו, שהוא למעלה משם הוי׳ שנפגם על ידי החטא.

כפי שהוסבר לעיל, הוי׳ הוא רק ״שם״. עצמותו של ה׳ נקראת ״אנכי״, ״מי שאנכי״ — למעלה מכל שם.

לכן אומר ישעיהו: ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך״ — הסליחה באה מ״אנכי״. את ״לפני הוי׳ תטהרו״ מפרשים כלמעלה מהוי׳, במקום שבו עולות נשמות ישראל בכללותן ביום הכיפורים.

הדרך לכך היא רחמנות, מידתו של יעקב, המתוארת כדוגמת הבריח התיכון שבמשכן, ש״מבריח מן הקצה אל הקצה״. הרחמנות מגיעה מן הנקודה התחתונה ביותר שאליה נפלה הנשמה ועד לנקודה העליונה ביותר.

הנקודה העליונה ביותר היא ״אנכי״, שלמעלה מהוי׳. האדם מעורר רחמים על ניצוץ האלקות שבנפשו לאחר שהוא נותן אל לבו עד כמה אין סוף נעלה, הרחק למעלה אפילו מהוי׳.

הוי׳ קשור לחכמה, ובתהילים נאמר שהכול נעשה ״בחכמה״, כך שאפילו החכמה האלקית נחשבת, ביחס לה׳ עצמו, כעשייה גשמית. על רקע זה, נפילת הנשמה ״מאיגרא רמה״ אל המעמקים היא נפילה מופלאה, המעוררת רחמים גדולים.

על הרחמים האלה אנו מבקשים בתפילת שחרית, בברכת יוצר: ״אלקי עולם, ברחמיך הרבים רחם עלינו״. אנו אומרים ״ברחמיך״, מפני שרק ה׳ יודע עד כמה רחמים אלה עצומים.

נשמותינו מוגבלות ונבראו, ולכן אינן יכולות לחוש את מלוא עומק ירידתן מאור אין סוף; רק רחמיו של ה׳ תואמים את עוצמת הירידה. כאן מפנה המאמר לדיבור המתחיל ״כנשר יעיר״, שבו מוסבר עניין זה בהרחבה.

חנה ״התפללה על הוי׳״ תוך כדי בכי: דמעותיה, שהן התעוררות של רחמים, נשאו את תפילתה למעלה משם הוי׳. הטקסט מפנה למאמר על ״לא תהיה משכלה ועקרה״ להרחבה בנושא.

כעת מתבאר הפסוק הפותח. ״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״ פירושו: שוב עד שהוי׳ יהיה עבורך ״אלקיך״, כלומר, בדומה לאלקים — בבחינת צמצום בלבד. הדבר נעשה באמצעות תשובה, שהיא התעוררות הרחמים.

התשובה היא בראש ובראשונה עניין שבלב. עליה להיות עמוקה כל כך, מעומק פנימיות הלב, עד שהאדם ישוב ויתבטל באור אין סוף, שלמעלה לאין ערוך מהוי׳.

זו הבחינה של ״לפני הוי׳ תטהרו״ — למעלה מהוי׳ — ושל ״אנכי אנכי הוא מוחה״. הדברים מפנים למאמר על הפסוק ״כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך״, בפרשת נצבים.

בקטע חדש מוסבר מדוע התשובה פועלת בדרך של דילוג ולא של התקדמות שלב אחר שלב. צמיחה רגילה עולה במדרגות לפי הסדר; התשובה מדלגת מעליהן, מעל כל סדר ההשתלשלות, והכתוב עצמו מבאר את הטעם.

הושע אומר ״כי כשלת בעונך״, ובתהלים נאמר ״כשל בעוני כוחי״. ה״כוח״ הזה הוא הנשמה, וזהו אותו כוח הנזכר בפסוק ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה״ (קהלת ט, י).

כאן מצוטט הזוהר על פינחס. הנשמה נקראת נר, ״נר הוי׳״, וחכמים אמרו שעבירה ״מכבה״; כאן הכוונה שהיא מכבה את נר הנשמה.

כשהאור שבה כבה וכוחה כשל, אין הנשמה יכולה לעמוד במאבק ההדרגתי של אתכפיא ואתהפכא. עליה במקום זאת ״לדלג שור״ — להגיע היישר למדרגה העליונה ביותר.

כך גם נאמר בתורה ״כי תצא למלחמה על אויביך״: תחילה צריך לעמוד מעליהם. משום כך הסדר בהושע הוא: תחילה ״שובה ישראל״, עד שהוי׳ נעשה ״אלקיך״, ורק אחר כך ״קחו עמכם דברים״ — התורה והמצוות.

המדרש מפרש את ה״דברים״ הללו כדברי תורה. אחר כך בא ״ושובו אל הוי׳״: להמשיך את הוי׳ באלקים באמצעות אתכפיא ואתהפכא. זו תכלית בריאת האדם בעולם הזה — לשמור ולעשות את המצוות לפי הסדר.

בסוגריים נוסף שזה הטעם לכך שחכמים אמרו שהקב״ה ״נמלך בנשמתן של צדיקים״ לפני בריאת העולם: עבודתם המסודרת היא תכלית הבריאה. כמו כן מובא כאן הזוהר על הפסוק ״בת אבי היא״ (בראשית כ, יב).

הפסוק והביטוי ״בני אביך״ מוסברים במאמרים אחרים. תכלית האדם היא לעלות ממדרגה למדרגה; הדילוג של התשובה, החורג מן הסדר הרגיל, נדרש רק בשעה שהנשמה זקוקה לו.

כאשר האדם ״ישוב אל ה׳ וירחמהו״, הוי׳ נמשכת מחדש ומביאה להתחדשות החיות ולהתהוותו של הכול.

השפע המתחדש מתקן כל פגם וממלא כל חיסרון שנגרמו עקב ביטול מצוות או עבירה על מצוות, ואז הוא יכול שוב להמשיך את הוי׳ באלקים בדרך הרגילה.

אותו רעיון מופיע בשלוש עשרה מידות הרחמים, הפותחות במילים ״הוי׳, הוי׳״. הוי׳ הראשון ״קורא״ וממשיך את השני: באמצעות תשובה, לאחר שהוי׳ נעשה בבחינת אלקים — ״הוי׳ אלקיך״ — ממשיכים את הוי׳ אל תוך אלקים שוב.

שני השמות מתאימים לשני פסוקים שבהם המילים מופיעות בסדר הפוך. ב״הוי׳ רחום וחנון״ הוי׳ מופיע תחילה: מהוי׳ נמשכים רחמנות וחסד, היוצרים את העולמות ומצטמצמים באלקים, שגם הוא, כפי שהוסבר לעיל, מידת החסד.

בפסוק ״וחנון ורחום הוי׳״ הוי׳ מופיע בסוף. מאחר שההמשכה היוצרת של הוי׳ היא עצמה רק צמצום ביחס לאור אין סוף, עצם קיומה נובע מחנינה ומרחמים נעלים יותר: י״ג מידות הרחמים הנמשכות מ״אנכי״, עצמותו של ה׳.

באמצעות מידות אלה הוי׳ ״קורא״ להוי׳, כנזכר לעיל. בכך מתבאר הפסוק ״כי עמך הסליחה למען תורא״: הסליחה מביאה ליראה.

ביום הכיפורים מתגלה הרצון העליון כבחינת סליחה, ״לפני הוי׳״, וממנו נמשכות י״ג מידות הרחמים. פעולתן היא גילוי היראה, שהיא היו״ד של שם הוי׳.

הזוהר אומר שהיו״ד נמצאת ״על הראש״, ובה שורה היראה, ואילו הה״א הראשונה מייצגת את האהבה. היו״ד והה״א הן ״הנסתרות״ שבפסוק, מפני שהאהבה והיראה נסתרות בלב; ואילו הוי״ו והה״א האחרונה הן ״הנגלות״.

הדברים הגלויים הם התורה, כנגד הוי״ו, שהיא המשכה כלפי מטה, בדומה ל״קול יעקב״ בלימוד התורה; והמצוות המעשיות, כנגד הה״א האחרונה, מתקיימות בעולם העשייה. יחד הן מגלות מחדש את שם הוי׳ בהתהוות.

הטקסט מפנה להרחבה נוספת בעניין ״כי עמך הסליחה״: לביאור הפסוק ״שובה ישראל עד...״ בהמשך לקוטי תורה, למאמר על ״תקעו בחודש״, ולזוהר על פרשת אמור.

כעת מתבאר מזמור קכו: הזורע ״הולך ובוכה, נושא משך הזרע״. נשמות ישראל נקראות ״זרע קודש״, ושורשן למעלה, כפי שנאמר בישעיהו: ״זרע קודש מצבתה״ (ישעיהו ו׳, יג).

יסודן הוא ״בהררי קודש״ שלמעלה; הטקסט מפנה לזוהר ולזוהר הרקיע על הפסוק ״הניצנים נראו״ (שיר השירים ב׳, יב).

הביטוי ״משך הזרע״ שבמזמור נקרא כ״המשכת הזרע״: ירידת הנשמות ממקורן אל העולם הזה. המדרש דורש את ״המושך הזרע״ על יוסף, שהוריד את משפחת אביו למצרים.

מדרש נוסף דורש את המזמור על יעקב, ושתי הדרשות הן עניין אחד, שהרי נאמר: ״אלה תולדות יעקב יוסף״. מובאים גם מאמרים נוספים בנושא.

העלייה חזרה למעלה היא ״הלך ילך״: עלייה בלתי מוגבלת ממדרגה למדרגה, מכוח הבכי — התעוררות הרחמים — בדומה לדמעות חנה, המביאות את הנשמה לבחינת ״על הוי׳״, למעלה משם הוי׳.

המזמור ממשיך: ״בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו״. לאחר העלייה של התשובה באה ירידה, שבה הנשמה השבה ממשיכה מלמעלה תוספת אור, אור רב יותר, ומחדשת את הבריאה ומביאה את הוי׳ אל תוך אלקים.

כך מתאפשרות אתכפיא ואתהפכא בכל תחום, הן בהתרחקות מן הרע והן בעשיית הטוב. את דברי הושע ״קחו עמכם דברים״ דורשים כ״דברים״ רבים, שגם פירושם עניינים, שאליהם יש להמשיך את הוי׳.

האלומות עשויות מאותו מין של גרעין שנזרע, אך הן מתרבות פעמים רבות. כך גם כוחה של התשובה: מה שחוזר הוא תוספת וריבוי מעבר למה שירד.

הטקסט מפנה למאמר בתורה אור על בשלח, שבו גלות ישראל נמשלה לזריעה שמניבה יבול רב, וכן לדיונים נוספים על האלומות ועל ״ברנה״. כך מתבאר גם מדרש שרש״י מביא.

רש״י על שירת דבורה מביא את המדרש: בסיני אמר ה׳ ״אנכי הוי׳ אלקיך״ פעם אחת, ואילו בכרמל, בימי אליהו, העם יאמר ״ה׳ הוא האלקים״ פעמיים.

זהו ההבדל: בסיני היו ישראל צדיקים, והמשיכו את הוי׳ בבחינת אלקים באמצעות התורה והמצוות; בכרמל, לאחר שפנו אל הבעל ושבו בתשובה, הגיע העם עד ״הוי׳ אלקיך״, למצב שבו הוי׳ עצמו הוא בבחינת אלקים.

התשובה שלהם הביאה אותם לביטול בעצמות אור אין סוף, שלמעלה מהוי׳. לכן אמרו פעמיים ״ה׳ הוא האלקים״: פעם אחת לפי הפירוש הראשון, ופעם נוספת לפי הפירוש השני, שבו הוי׳ עצמו הוא בבחינת אלקים.

המדרש על קהלת מסביר את הפסוק ״זבובי מוות יבאישו שמן רוקח״ על דורו של אליהו: אתמול דבריהם העלו צחנה, כשקראו לבעל בהתרסה נגד אליהו.

היום אותם אנשים עצמם ״מביעים״ דברים ואומרים פעמיים: ״הוי׳ הוא האלקים״. המהפך הזה הוא מה שהפסוק מכנה הבעת שמן רוקח.

שמן רוקח הוא שמן שמעורבים בו בשמים, כדי להעניק לו ריח נעים; כך גם חזרת החוטא מפיצה ריח נעים. חז״ל דורשים אף את ״ריח בגדיו״ כרמז ל״ריח בוגדיו״ — חוטאים שחזרו בתשובה.

גם השמן הריחני הזה נמשך מי״ג מידות הרחמים: הכתוב מקשר אותו ל״שמן הטוב... יורד על הזקן״. מובאים מאמרים נוספים העוסקים בכך ובמילה ״יביע״.

כך גם לפי מדרש רש״י: בסיני נאמר ״אנכי״ פעם אחת, ובתבור, בשירת דבורה, נאמר פעמיים. באמצעות המצוות ממשיכים את הוי׳ מבחינת ״אנכי״, כדי שיהיה ״אלקיך״.

אבל על התשובה אומר ישעיהו: ״אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך״ — ״אנכי״ פעמיים, כנגד שני מעמקי הלב שב״ממעמקים קראתיך״. הדבר מגיע למעלה מההמשכה שהמצוות ממשיכות.

הר תבור זכה לאנכי הכפול באמצעות תשובה, והאמירה הכפולה ״הוי׳ הוא האלקים״ בכרמל נובעת מאותו שורש, שכן שני הדברים תלויים זה בזה.

בעניין תבור וכרמל מובאים כאן דברי המדרש, המספר כיצד באו לקבל את התורה והתחרו עליה; התרגום — תרגום יונתן על שופטים והתרגום הארמי על תהילים — וכן הגמרא במגילה. הדיון בזוהר על ״הרי בתר״ קשור לעניין.

בשיר השירים מדובר על ״הרי בתר״, הרי החלוקה, שהזוהר מכנה ״טורי דפרודא״, הרי הפירוד — התחום שמתחת לאחדות, שבו הנהר היוצא מעדן ״נפרד והיה לארבעה ראשים״. המדרש מפרש את ארבעת הראשים כארבע הגלויות.

העלייה מהרי הפירוד וההיכללות באחד היא תשובה. מאמר אחר מבאר זאת על המילים ״ורב שלום״ ו״ורב להושיע״.

לכן העלייה שלאחר התשובה אינה בהדרגה. שיר השירים מסתיים במילים ״ברח דודי... על הרי בשמים״ — מדרגת הריח, ככתוב בישעיהו: ״והריחו ביראת ה׳״ (ישעיהו י״א:ג׳).

זהו ״שמן רוקח״ הריחני של בעל התשובה. ואף על פי כן, התורה ניתנה דווקא בסיני, המייצג את הצדיקים, שכן תרגום יונתן מכנה את סיני הנמוך והקטן שבהרים.

קטנותו של סיני מבטאת שפלות וביטול, כבתפילה: ״ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך״ — השפלות היא הפותחת את הלב לתורה. לעומתם, תבור וכרמל הם הרי פירוד.

בתהילים מדובר על ״הרים גבנונים״, שהמדרש והגמרא מייחסים להרים שהתחרו בסיני וקושרים לגיבן. מי שפוגם אפילו במצווה אחת דומה למי שחסר לו איבר, כפי שמבואר במאמר על ״תמים תהיה״; אך התשובה משנה זאת.

חז״ל אמרו שבמקום שבו בעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. לכן נאמר ״אנכי״ פעמיים ביחס לתבור.

ובכל זאת, התשובה היא קפיצה זמנית. לאחר מכן צריך שוב להמשיך אלקות בדרך המסודרת של התורה והמצוות.

סיני מבטא את הדרך הקבועה והמסודרת להמשכת האלוקות. המדרש מפרש את הסולם בחלום יעקב, ״מוצב ארצה״, כסיני.

ובכל זאת ראשו ״מגיע השמימה״: גם הדרך המסודרת מגיעה אל הגבהים. הדבר תואם את נדרו של יעקב, העולה שלב אחר שלב עד ״והיה הוי׳ לי לאלקים״ (בראשית 28:21).

זו דרכם של הצדיקים, שגם הם יכולים להגיע למדרגה זו. דברי התורה על המצווה ש״אינה בשמים, שתאמר: מי יעלה לנו השמימה?״ נקראים כאן כמתייחסים למצוות התשובה.

תשובה אינה רק על חטאים. היא חזרה מכל ריחוק מה׳, ולכן, כפי שמסביר מאמר אחר, על האדם להיות ״כל ימיו בתשובה״ (שבת קנג ע״א).

ככל שאדם מתקרב לה׳, עליו לחוש שפל רוח יותר, בדומה למרים ש״עמדה מרחוק״, וכפי שאומר הנביא: ״ה׳ נראה לי מרחוק״. דווקא הקרבה מגלה עד כמה האדם עדיין רחוק.

מאמר אחר, המתחיל ״בהעלותך את הנרות״, מסביר מדוע ברכת ״סלח לנו כי חטאנו״ נאמרת בתפילת שמונה עשרה אחרי קריאת שמע. בקריאת שמע מקבלים את עול מלכות ה׳ ואת המצווה לאהוב את ה׳.

רק אחרי קבלת מלכות ה׳ והתבוננות ממושכת במילה ״אחד״, האדם תופס באמת שיש חטא ופשע. אז הוא יכול לבקש סליחה בכנות.

מאמר על ״מה טובו״ עוסק בשלושה סוגי תשובה, כנגד שלוש מדרגות הנשמה: נפש, רוח ונשמה, ומלמד שכולם זקוקים לתשובה. מובא גם הזוהר בפרשת אחרי.

הזוהר מלמד שהקדוש ברוך הוא, התורה וישראל הם שלוש מדרגות הקשורות זו בזו, ושהתורה נסתרת וגלויה כאחת. הביאור על ״ולא תשבית מלח״ מפתח את העניין.

לכן, אף ש״אנכי הוי׳ אלקיך״ נאמר בסיני רק פעם אחת, הממד הנסתר של התורה רומז גם למשמעות השנייה של ״הוי׳ הוא האלקים״, שמגיעים אליה באמצעות תשובה.

זו הסיבה שהפסוק אומר דווקא ״שובה ישראל״: ישראל הוא הפנימיות של יעקב. גם בקריאת שמע אומרים ״שמע ישראל״, ופונים אל אותה מדרגה פנימית.

רק לאחר מכן אומרים בתפילת שמונה עשרה ״סלח לנו כי חטאנו״, וזהו הביטוי היומיומי בתפילה ל״שובה ישראל״.

מוצע כאן פירוש נוסף: ״שובה ישראל״ פירושו לשוב אל מדרגת ישראל, שלמעלה מיעקב, ולשוב באופן שלם כל כך עד שהוי׳ יהיה עבורך ״אלקיך״, כפי שהוסבר לעיל.