ביאור על שובה ישראל

קטע זה הוא ביאור נוסף למאמר הקודם בלקוטי תורה על קריאתו של הושע: ״שובה ישראל עד ה׳ אלקיך״. הוא דן בשני הפירושים של המאמר ל״הוי׳ הוא האלקים״, ומסביר אותם באמצעות קבלת השמות האלוקיים, תפילתו של יעקב ובכייה של חנה.

משנת חסידים היא חיבור קבלי המציג את שיטת האר״י בצורת מסכתות משנאיות. במסכת יומא שלה, בסופה — כפי שמציינת הערת קה״ת — היא מפרשת את הפסוק ״הוי׳ הוא האלקים״, שאומרים שבע פעמים בסיום נעילת יום הכיפורים. לפי פירושה, ״הוי׳״ הוא ז״א, המבנה של מדות, ו״אלקים״ הוא נוקבא, המבנה הנקבי (מלכות). אולם ז״א עצמו נחשב ל״אלקים״ כשהוא עולה לעתיקא, הפנימיות של כתר, מפני שלעומתו האור שבו הוא רק אור מצומצם ומוגבל.

אפשר לשלב את אותיות השמות הוי׳ ואד׳ בשני סדרים: להתחיל בי׳ של הוי׳, או בא׳ של אד׳. אלה יחודא עילאה, שבו העולם הוא כאין לעומת ה׳, ויחודא תתאה, שבו ה׳ נמצא בתוך קיומו של העולם, כפי שמבואר בתניא, חלק ב (שער היחוד והאמונה). הכלל המובא כאן הוא שהאות הראשונה בשם המשולב מורה איזה שם גובר; הערת קה״ת מציינת שכלל זה נמצא במשנת חסידים, ולא נמצא בפרי עץ חיים.

כשהי׳ באה ראשונה, שם הוי׳ מוביל ואד׳ נכלל בו. זוהי יחודא עילאה: אד׳, שם המלכות שדרכו העולמות מתקיימים, נכלל לגמרי בהוי׳, שם ה׳ כפי שהוא למעלה מן העולמות.

כשהא׳ באה ראשונה, אד׳ מוביל והוי׳ נמשך ונכלל בו, כך שהאור של ה׳ שלמעלה מן העולמות נמצא בתוך התחום המוגבל של המלכות. זוהי יחודא תתאה. הסוגריים מפנים את הקורא למאמר על הפסוק ״והקרבתם עולה אשה״, להרחבה בעניין.

אד׳ ואלקים נחשבים כאן לבחינה אחת: שניהם שמות של מלכות, מדת המלכות, שדרכה אור ה׳ מוגבל והעולמות הנפרדים מתהווים. משום כך משנת חסידים יכולה לכנות את אלקים ״נוקבא״: נוקבא, המבנה הנקבי, היא מלכות.

מלכות נמשלה לדיבור. הדיבור הוא הלבוש החיצוני של הנפש: הוא יוצא מן המדבר ועומד בנפרד ממנו, ואילו המחשבה, אף שגם היא לבוש של הנפש, נשארת בתוכה.

המחשבה היא לבוש פנימי: הנפש חושבת תמיד ואינה נטולת מחשבה, בדומה לחגב שבמאמר הארמי, ש״לבושו״ צומח מגופו שלו. הדיבור, לעומתה, מופיע רק לפעמים.

גם הדיבור תלוי ברצון הנפש: היא מדברת רק כשהיא בוחרת בכך. כך גם הדיבור העליון, נוקבא או מלכות, הוא מקורם של כל הנבראים הנפרדים: אותיותיו וצירופיו מפרידים בין דבר לדבר ומולידים עולמות לאין־מספר, ״אלף אלפים״, כלשון דניאל על המלאכים המשרתים לפני ה׳.

ממקור זה נובעת ריבוי עצום של נבראים נפרדים — מלאכים ונשמות לאין מספר. אין שניים מהם זהים, בדומה לדברי חז״ל שאין שני בני אדם שווים במראם או בדעתם.

דברי איוב ״מבשרי אחזה אלוקה״ מלמדים שאפשר ללמוד על האלוקות מגוף האדם. אפילו שתי ידיו של אדם אינן דומות: האחת ימנית והאחת שמאלית.

אפילו בשרו של גוף אחד שונה ממקום למקום: במקום אחד הוא גבוה ובמקום אחר נמוך. הטקסט מציין שלכך יש טעמים על פי הקבלה, ושגם חוקרי הטבע הגיעו לאותה מסקנה: הגיוון טבוע בבריאה, עד לפרטיו של גוף יחיד.

אותו מגוון קיים גם במלאכים וגם בנשמות. מחנה מיכאל עובד את ה׳ באהבה ומחנה גבריאל ביראה; בין האבות, אברהם מבטא אהבה ויצחק יראה, כפי שהפסוקים מכנים את אברהם ״אוהבי״ ואת ה׳ ״פחד יצחק״.

אין שני נבראים דומים זה לזה, ומקור כל החלוקה הזאת הוא הדיבור העליון, מלכות. הסיבה לכך, שתובא בחלק הבא, היא שמלכות מחיה את הנבראים רק במתכונת של מלך.

מלך זקוק לנתינים הנפרדים ממנו. באמירה הידועה ״אין מלך בלא עם״, דורשים את המילה ״עם״ כקשורה ל״עוממות״ — הוויות מרוחקות מן המלך. השמות אדנות, שפירושו ״אדון״, ואלקים, שפירושו ״תקיף״, מבטאים את היחס בין השליט לנשלטים.

עצם חייהם של הנבראים הוא קיומם כמציאות נפרדת, כשכל אחד מובחן מחברו. ואף על פי כן, נמשכת להם מלמעלה מידה של ביטול, כדי שגם כמציאויות נפרדות יישארו בטלים לפני ה׳.

דברי נחמיה ״וצבא השמים לך משתחווים״ מתארים את ביטולם של צבא השמים, והוא נובע משם הוי׳. המדרש מפרש את פסוקו של איוב, ״המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו״, כשלום שבין מיכאל, הקשור למים או לשלג, לבין גבריאל, הקשור לאש: המים אינם מכבים את האש, והאש אינה מכלה את המים.

האש והמים יכולים להתקיים יחד מפני ששניהם בטלים במקורם, שבו נמשכת עליהם מלמעלה בחינת ״המשל ופחד״. ירידה זו של העליון אל התחתון היא עניינו של שילוב הוי׳ באדנות.

זהו עיקרון כללי: אפשר לחבר בין בחינה עליונה לתחתונה בשתי דרכים בלבד. או שמעלים את התחתון אל העליון, או שהעליון משפיל את עצמו אל התחתון.

שילוב הוי׳ באדנות הוא הדרך השנייה: הבחינה העליונה יורדת, וכך נמשך ביטול אל הנבראים אף שהם נותרים נפרדים. במלואו יתקיים הדבר לעתיד לבוא, שעליו אומר ישעיהו ״עין בעין יראו״ ו״וראו כל בשר״: גם הבשר הגשמי עצמו יראה אלקות.

כלומר, אור עליון יאיר בעולם הגשמי עצמו. קינת עמוס ״נפלה, לא תוסיף קום״ נקראת כאן באופן חדש: ״קום״ פירושו עלייה מלמטה למעלה, כמו עליית העולמות בשבת ובחגים.

העלייה מלמטה היא שילוב אד׳ בהוי׳, ובעתיד לבוא היא לא תהיה עוד הדרך; במקום זאת יימשך האור מלמעלה, כך שאור אין סוף ישכון במקום החושך עצמו. גם בתלמוד מתועדת קריאה של הפסוק הזה כקריאת נחמה: ״נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל״.

חז״ל מתארים את העולם הבא: אין בו אכילה או שתייה, ״אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״. כאן העולם הבא מתפרש כעולם התחייה.

אין הכוונה שהגוף הגשמי יחדל מלהתקיים. אילו כך היה, לא היה חידוש בדברי חז״ל שאין אכילה, שהרי נשמה לפני כניסתה לגוף אינה אוכלת, ואין לה שייכות לענייני העולם.

אם כן, בעולם הבא מוכרחים להיות גוף ואיברים גשמיים. ההערה שבסוגריים הולכת לפי הדעה, שלפי הערת קה״ת היא דעת הרמב״ן, ש״העולם הבא״ אינו גן עדן, עולם הנשמות, אלא העולם שלאחר התחייה.

מתעוררת כאן שאלה: אם הגוף שקם לתחייה אינו אוכל ואינו שותה, נראה שאיבריו נבראו לריק.

התשובה היא שהגוף הגשמי עצמו ייזון מרוחניות. התענוג שהצדיקים מתענגים מזיו השכינה יהיה בעצמו מזון לגוף הגשמי ולאיבריו.

יש לכך תקדים: משה שהה בהר ארבעים יום כשגופו היה גשמי בשלמות, ובכל זאת לא אכל; והמדרש אומר שהוא ניזון מזיו השכינה.

לאחר שמשה ירד מן ההר, גופו נזקק שוב למזון גשמי, מפני שהעולם עדיין לא נזדכך. לעתיד לבוא, כשהחומריות הגסה של העולם תזדכך ו״כל בשר יראו״, לא יהיה כך עוד.

אז יגיע המזון העליון אפילו אל מקום החושך, אל האיברים הגשמיים. על כך אנו מבקשים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים: ״ותמלוך אתה הוא ה׳ אלקינו״.

״הוא״ ו״הוי׳ אלקינו״ הן מדרגות נעלות של אור אין סוף. בתפילה אנו מבקשים שהן ימלכו בגלוי וינהיגו את העולם, כלומר, שמזון רוחני יושפע אפילו אל האיברים הגשמיים.

שני השילובים, שניהם, נכללים בפירוש הראשון של ״הוי׳ הוא האלקים״: יחודא עילאה ויחודא תתאה. הפירוש השני, שיובא בהמשך, מרחיק לכת מעבר לכך.

כעת מובא הפירוש השני ל״הוי׳ הוא אלקים״. דברי ישעיהו ״אני הוי׳ הוא שמי״ מלמדים שהוי׳, על אף רוממותו, הוא שם; והוי׳ היא אצילות, עולם האצילות, שהוא אלקות, שכן שם, בלשון תיקוני הזוהר, ״הוא וחיותיו חד, הוא וכליו חד״.

אף על פי כן, אצילות אינה נחשבת כלל לעומת עצמותו של אין סוף. היא דומה לשמו של אדם, שמאפשר לאחרים לקרוא לו אך אינו עצמותו, או לזיו השמש ביחס לשמש עצמה.

זהו מה שהתכוונה אליו משנת חסידים באומרה ״לגבי עתיקא״: עתיקא כאן הוא מלכות של אין סוף, מקור שממנו נאצלת אצילות, ולצדו גם אצילות נחשבת אלקים. כאשר אור אין סוף נעשה עשר ספירות, כגון חכמה וחסד, עליו לצמצם את עצמו כדי להתלבש בחכמה; והדבר נכון לא רק ביחס לכלי הספירות.

גם אורות האצילות, ולא רק כליה, הם צמצום והתלבשות של האין־סוף. הביטוי ״אתה חכים״, מתפילת אליהו שבתיקוני הזוהר, פירושו ש״אתה״, אור אין סוף, משפיל את עצמו ונעשה ״חכים״.

הגמרא מלמדת שבמקום שבו מוצאים את גדולתו של ה׳, שם מוצאים את ענוותנותו; כאן הדבר מתבטא ב״גדולתו״: עצם גדולתו היא פעולה של השפלה עצמית. פרי עץ חיים מפרש את ״הגדול הגיבור״ שבתפילת העמידה כ״ה׳ גדול, ה׳ גיבור״: הה׳ הנוספת מציינת צמצום שבאמצעותו ה׳ נעשה ״גדול״ ו״גיבור״, ואילו ״והנורא״ מוסיף שתי אותיות, ו׳ וה׳, כנגד שני צמצומים.

נדרו של יעקב בדרכו לחרן מבטא את שתי המשמעויות. ״אם אלקים יהיה עמדי״ היא המשכה מלמעלה למטה, ו״ושמרני בדרך הזה״ מתייחס לשליחותו לברר בירורים בחרן, ששמו מזכיר חרון אף: המקום של הקליפות והסטרא אחרא, הכוחות המסתירים את הקדושה.

״והיה הוי׳ לי לאלקים״ היא המדרגה השנייה והנעלית יותר, לאחר שישוב בשלום. לפי פירוש זה, יעקב מבקש להגיע למדרגה כה גבוהה, עד שהוי׳ עצמו יהיה עבורו בבחינת אלקים, כלומר צמצום, בהשוואה לעצמות אור אין סוף.

יעקב יכול לעלות גבוה כל כך משום שמידתו אינה מוגבלת. הוא נמשל לבריח התיכון שבמשכן, המבריח ״מן הקצה אל הקצה״, והוא זוכה ל״נחלה בלי מצרים״ שעליה מבטיחה הגמרא למי שמתענג בשבת.

למידתו של אברהם, חסד, יש גבול: החסד יכול להתפשט רק עד לנקודה שבה דבר מה מעכב אותו.

החסד נובע מאהבה ומנדיבות, ואלה נמדדים: לפי מידת אהבתו של הנותן, ולפי המקבל — האם הוא ראוי ועד כמה הוא ראוי.

מידתו של יעקב היא רחמנות, ואין לה גבול. היא מתפשטת גם אל מי שאינו ראוי לה.

את הפסוק של שבת שובה קוראים לאור זה: ״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״ פירושו לעלות למדרגה הנקראת ״ישראל״, עד שהוי׳ עצמו יהיה בבחינת אלקים, כלומר צמצום בלבד, קודם לעצמות ה׳. זוהי התשובה לפי הפירוש השני.

תפילתה של חנה מראה כיצד מגיעים לכך. היא התפללה ״על״ הוי׳ — והמאמר מדגיש את המילה הזאת: למעלה מבחינת הוי׳; ובכייה המר הוא ביטוי לרחמים. בכי יכול לנבוע גם משמחה, אך לעולם לא משמחה בלבד.

בשמחה פשוטה של חתונה איש אינו בוכה; דמעות באות רק עם שמחה שצומחת מתוך צער, כמו שהאור יקר במיוחד כשהוא בא מתוך החושך, או כשאדם שהיה רחוק מאביו זמן רב זוכה סוף סוף לראותו.

הבכי, אם כן, משלב שני רגשות מנוגדים, וכך גם הרחמים. רחמים כאלה ממשיכים את שלוש עשרה מידות הרחמים, הפותחות במילים ״הוי׳ הוי׳״: הוי׳ הראשון קורא וממשיך את השני.

הוי׳ הראשון שייך לאריך אנפין, הממד החיצוני של כתר, ושם נאמר בתהילים ״חנון ורחום הוי׳״: החנינה והרחמים קודמים לשם, מפני שהם מביאים אותו לידי גילוי. הוי׳ השני שייך לז״א, שם נאמר בתורה ״הוי׳ אל רחום וחנון״, כשהשם מופיע תחילה.

בתהילים נאמר: ״כי עמך הסליחה למען תורא״. הסליחה היא גילוי של הרצון העליון, אריך אנפין; בעקבותיה באה היראה — היו״ד של הוי׳, שהיא אור אבא (חכמה). הדבר מתואר בלשון הארמית כיו״ד השורה על ראשו, מקום משכנה של היראה.

בקבלה, אבא שואב את אורו מהתיקון השמיני מבין שלושה עשר תיקוני הזקן של אריך אנפין, הנקרא מזל; ואבא הוא שורש כל אצילות. באמצעות זאת נמשך מחדש שם הוי׳.

הוי׳ כולל את כל אצילות, ולכן חידושו מתקן מחדש את אצילות כולה, גם לאחר שאדם פגם ביו״ד של השם בחטא. לכך מביאה התשובה של ״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״.