והנה פרח מטה אהרן כו׳ ויגמול שקדים

לאחר שקורח ערער על הכהונה, מטה אהרן פרח במשך הלילה והניב שקדים בשלים, ובכך הוכח שהכהונה שייכת לו. המאמר שואל מדוע האות בא דווקא באמצעות שקדים, ופותח בעובדה מן הטבע: השקדים מבשילים מהר יותר מפירות אחרים, כגון זיתים, ענבים ותאנים.

המדרש מציין את סימנו של השקד: רק עשרים ואחד יום חולפים מן הלבלוב ועד להבשלה, מהר הרבה יותר מפירות אחרים. מהירות זו היא המפתח למאמר כולו.

המילה העברית ״שקד״ קשורה לאותו שורש של ״שוקד״, כלומר ממהר, כפי שה׳ משחק במילים בדבריו לירמיהו: מטה השקד שראה רמז לכך שה׳ ממהר לקיים את דברו. השם מבטא את מהותו: השקד מסמל זריזות, וזה רומז לפעולתה של הכהונה.

השם אהרן מורכב מאותן אותיות כמו ״נראה״, משום שתפקיד הכוהן היה להביא את האור האלוקי לידי גילוי ולהמשיכו מלמעלה למטה. בפסוק ״באורך נראה אור״ מופיעה אותה מילה, ואדמו״ר הזקן מפנה לשני מאמרים נוספים המרחיבים את העניין.

כאן מוצג הקשר: מה שאהרן ממשיך יורד מן המדרגות הגבוהות ביותר עד למטה במהירות רבה וללא עיכובים. המילה המסיימת, ״שכן״, פותחת את ההסבר מדוע יש חשיבות למהירות.

בברכת המזון נאמר שה׳ זן את העולם ״בטובו, בחן, בחסד״ — כלומר, מחסד עליון ורוחני. כדי שחסד נעלה כזה יהפוך למזון ולפרנסה גשמיים, עליו לעבור דרך מדרגות רבות עד שהוא ״מתעבה״ ונעשה למציאות חומרית.

באמצעות אהרן, שבאמצעותו האור מתגלה, השפע אינו נתקע באף אחת מן התחנות הרבות שבדרכו למטה; הוא עובר דרכן במהירות ומגיע למטה. זוהי המהירות שהשקד מסמל.

אדמו״ר הזקן מוסיף הפניה להרמ״ז, המקובל רבי משה זכות, על פרשת אמור, שבו מובא רעיון דומה בעניין המהירות. בכך הוא מסכם את הנקודה הראשונה: השקדים שעל מטה אהרן רומזים להמשכה המהירה הזאת.

כדי להסביר את העניין לעומק, הוא מעלה שאלה ידועה המופיעה בתוספות: אם דינו של האדם לשנה נקבע בראש השנה וביום הכיפורים, מדוע אנו מתפללים בכל יום בתפילת שמונה עשרה על בריאות (״רפאנו״) ועל פרנסה (״ברך עלינו״)? התשובה תראה שיש דין נוסף, יומי.

מה שנכתב לאדם בראש השנה וביום הכיפורים הוא חסד שניתן לנפשו, אך הוא עדיין ״למעלה״, במלכות של אצילות, הספירה התחתונה בעולם העליון. מלכות דאצילות היא המקור שממנו מתהווים העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה; בדרגה זו החסד עדיין אינו גשמי.

בברכת המזון אנו אומרים ״בחסד שלו״: חסד עליון, אלוקי, הרחוק מכל דבר גשמי. אברהם, שהיה התגלמות החסד, אמר על עצמו ״עפר ואפר״, מפני שגם חסדו ואהבתו הגדולים אינם נחשבים לעומת החסד דאצילות.

הצרכים הגשמיים, הדברים שהנפש זקוקה להם בהיותה בגוף, נמוכים הרבה מן החסד העליון הזה. לכן חסד דאצילות אינו יכול להופיע בעשיה, העולם הגשמי התחתון, בלי תהליך של המשכה, כפי שיוסבר בחלק הבא.

החסד צריך לרדת דרך ההיכלות הרבים של ארבעת העולמות, בזה אחר זה, עד שהוא מתעבה דיו כדי לקבל צורה גשמית. צורותיו הסופיות הן ריפוי החולים וברכת תבואת השנה — הדברים שאנו מבקשים עליהם בכל יום בתפילת שמונה עשרה.

אדמו״ר הזקן מפנה לארבעה מאמרים בתורה אור שמסבירים את העניין ביתר פירוט. אחד עוסק במדרש שלפיו לכל עשב יש כוח שמימי המכה בו ואומר לו לגדול; האחרים עוסקים ב״שלשת אלפים משל״ של שלמה, ב״עושה חסד לאלפים״ ובתרומה למשכן.

כך מתבאר מאמר חז״ל ״אדם נידון בכל יום״. הדין היומי אינו גזרה חדשה, אלא בחינה אם האדם ראוי, לפי התנהגותו באותו יום, לכך שהחסד שכבר ניתן לנפשו בראש השנה וביום הכיפורים יימשך מטה, מדרגה אחר מדרגה, אל חייו בפועל.

אם האדם ראוי לכך, החסד יורד לעולם הגשמי; ואם לא, הוא נעצר ונשאר בתחום הרוחני. גם אז הוא אינו הולך לאיבוד: מכיוון שהחסד ניתן לאדם, הוא מוסיף לתענוגו בגן עדן.

ובכל זאת, הדבר אינו מגיע אליו למטה. כאן נפתחת הערת סוגריים ארוכה: בגמרא, האמירה ״אדם נדון בכל יום״ היא שיטת רבי יוסי (רבי נתן אומר ״בכל שעה״), ואילו חכמים שם סוברים שאדם נדון בראש השנה. אדמו״ר הזקן טוען שגם שני התנאים הללו מסכימים שעיקר הדין הוא בראש השנה.

הוא מביא שתי ראיות מן הפסוקים: ״כי חוק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב״, שהגמרא מחילה על ראש השנה, ו״עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה״, שממנו לומדת הגמרא שהדין של השנה מתחיל בראש השנה. אין דעה שיכולה להסביר את הפסוקים האלה בדרך אחרת.

ראיה נוספת עולה מן התפילות: מלכיות, זכרונות ושופרות — קטעי המלכות, הזיכרון והשופר שבתפילות ראש השנה — והשינוי ל״המלך המשפט״ בתפילת שמונה עשרה בעשרת ימי תשובה. אילו דנו בכל יום באותה מידה, לא היה דבר המייחד ימים אלה.

אם כן, גם רבי יוסי ורבי נתן מודים שראש השנה הוא יום הדין. דברי הגמרא שמזונותיו של אדם נקבעים מראש השנה ועד יום הכיפורים מצביעים על אותו הדבר (הם מופיעים בביצה ט״ז ע״א; במקור שלפנינו מצוין דף י״ז ע״א).

מאמר זה אינו שנוי במחלוקת, ולכן הוא מוסכם על כל הדעות; ובכל זאת רבי יוסי ורבי נתן אומרים שאדם נדון בכל יום. מכאן ששני הדינים עוסקים בדברים שונים.

זהו בדיוק ההבדל שכבר הוסבר: הגזירה השנתית למעלה והדין היומי בשאלה אם היא תימשך למטה. בדומה לכך, גם חכמים החולקים על רבי יוסי ורבי נתן צריכים להודות שיש סוג כלשהו של דין בכל יום.

הראיה היא שלכל הדעות אנו מבקשים בכל יום את כל הבקשות שבתפילת שמונה עשרה, דבר שלא היה מובן אילו לא נקבע דבר בכל יום. אדמו״ר הזקן משאיר את מהותה המדויקת של המחלוקת למקום אחר.

הוא מוסיף שהספר הקבלי עשרה מאמרות דן בכך בהרחבה, וכאן מסתיימת הערת הסוגריים. כעת הוא חוזר לעניין המרכזי: מכיוון שכל שלב בהשתלשלות כרוך בדין, השפעת החסד מתעכבת ומשתהה בדרכה למטה.

בכל שלב במעבר מהיכל להיכל בוחנים את דינו של האדם: האם הוא ראוי לכך שההשפעה תמשיך לרדת? ויש מקטרגים הטוענים שחטא ואינו ראוי לכך, והדבר מעכב את ההשפעה.

המדרש ממחיש זאת: כשדוד מינה את שלמה למלך, בניהו השיב ״אמן כן יאמר ה׳״, אף שה׳ כבר הבטיח לדוד בן שיהיה ״איש מנוחה״. הוא התפלל משום שמקטרגים רבים עלולים לקום בין אותו זמן לבין מעיין הגיחון, שם נמשח שלמה. (בפסוק עצמו נאמר ״ויען בניהו״, כפי שמצוין במהדורת קה״ת.)

כאן בא הניגוד: השפע הנמשך באמצעות אהרן ולאחריו באמצעות צאצאיו הכוהנים, הנושאים את ידיהם ומברכים את העם בברכת כוהנים.

השפע עובר במהירות דרך כל העולמות, בלי דבר שיחסום או יעכב אותו, ואין בוחנים את הדין כלל. זו מהירות השקד: ברכת הכוהנים עוקפת את הבדיקה המעכבת השפעות חסד אחרות.

יש כאן הקבלה: התורה אומרת שה׳ ״לא אבה לשמוע אל בלעם״, כלומר לא שמע שום קטרוג, משום ״כי אהבך״. האהבה מסלקת את המקטרג, ולכן ברכת הכוהנים שלפני ברכת כוהנים מסתיימת במילים ״לברך את עמו ישראל באהבה״.

הפסוק ״השולח אמרתו ארץ, עד מהרה ירוץ דברו״ מתאר שתי דרכים שבהן השפע יכול להגיע. ״השולח״ פירושו ירידה איטית, הדרגתית ומדודה, ואילו ״עד מהרה ירוץ דברו״ הוא השפע המהיר שתואר כאן.

המדרש מונה תפילות שנענו לאחר ארבעים יום — תפילתו של משה; לאחר עשרים יום — תפילתו של דניאל; לאחר יום אחד — תפילתו של אליהו; ועוד, ומראה שהתשובות מגיעות בקצבים שונים. אדמו״ר הזקן מפנה גם לדיון בציווי המלך להמן, ״מהר קח את הלבוש״, במאמר בתורה אור על דברי הפורים ״עד דלא ידע בין [ארור המן לברוך מרדכי]״.

ברכת כוהנים עצמה ממחישה זאת. המדרש מפרש את ״יברכך ה׳ וישמרך״ כברכה בממון ובבנים, והגנה מפני נזק; כפי שמבואר בהערה בספר המאמרים מלוקט, ממון ובנים מראים שהשפע מגיע לכל תחומי החיים, וההגנה מפני נזק מראה שהוא מגיע עמוק מאוד, עד למקום שבו נחוצה הגנה.

כלומר, ברכת הכוהנים ממשיכה את החסד העליון מיד אל תוך החיים הגשמיים: בנים ומזונות. ״הוי׳ יאר פניו״ הוא הארת הפנים האלוקיות, ו״ויחונך״ ממשיך זאת עד למדרגה הנמוכה ביותר.

לאחר שהראה שהחסד הנמשך באמצעות אהרן מגיע במהירות וללא עיכוב, אדמו״ר הזקן מבאר כעת את שורש הדבר.

יש שני סוגי חסד: חסד עולם ו״רב חסד״ — ביטוי מי״ג מידות הרחמים. ההמשכה באמצעות אהרן היא מבחינת ״רב חסד״, כפי שביאר אדמו״ר הזקן במאמר על פרשת בהעלותך.

כך מוסבר גם במאמר על הפסוק ״ועשית בגדי קודש״. ״רב חסד״ הוא חסד ללא גבול: הוא יורד בהתאם למידותיו של ה׳ עצמו, ושום כוח של דין אינו יכול לעכב אותו.

לעומת זאת, ב״חסד עולם״ עומד כנגדו כוח של דין שיכול לעכב אותו, כפי שמוסבר לעיל ביחס לדין היומי. לפי הערות קה״ת, ההסבר על הפסוק ״חסדי הוי׳ כי לא תמנו״, שאליו מפנה כאן הטקסט, נמצא באיגרת הקודש, איגרת י׳ שבתניא.

משל לנהר גדול מאוד הזורם בעוצמה כזאת, שאי אפשר לעכב את מימיו.

אפשר לעכב נהרות קטנים באמצעות עצים, עפר וכיוצא בזה, עד כדי כך שבני אדם מקימים עליהם טחנת קמח או גשרים. זו המחשה לחסד שהדין יכול לעכב.

נהר גדול מאוד אינו נעצר בגלל מכשולים כאלה; הוא ממשיך לזרום כמנהגו וסוחף אותם.

כך גם השפע הנמשך מבחינת ״ורב חסד״: הוא יורד במהירות, וכל כוחות הדין חולפים ומתבטלים לפניו. משום כך הברכה באמצעות אהרן מגיעה בלי עיכוב.

הערת אגב זו קושרת את הדברים לשבת. הזוהר מפרש את ״יום ליום יביע אומר״ כך שכל מדרגה ממהרת להאיר למדרגה הבאה, וקושר את ״יביע״ ל״מבע״, המילה שהתרגום משתמש בה לפסוק ״וחיש עתידות למו״.

גם בשבת האור והשפע יורדים במהירות, משום שכל הדינים מתעברים ממנה; בסידור, המובא בהערות קה״ת, מוסבר שבימות החול יש עיכובים בהמשכת השפע, ואילו בשבת הוא מגיע במהירות. הזוהר בפרשת שמות אומר שיש שקדים מרים ויש מתוקים. דברי ירמיהו, ״כאשר שקדתי עליהם לנתוש... כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע״, מלמדים שהשקידה של ה׳ יכולה להיות לרעה או לטובה.

דוגמה נוספת למהירות האלוקית היא דברי יוסף לפרעה: ״כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו״. באו שנות השובע, ואחריהן גם ההפך — שנות הרעב. להרחבה מפנה אדמו״ר הזקן לספר מגן דוד, באות גימ״ל.

השקדים שבמטה אהרן הם שקדים ״לטובה״, בדומה לתפילה ״אל עליון גומל חסדים טובים״; המילה ״גומל״ מהדהדת את ״ויגמול״. ״טובים״ פירושו האור שעליו נאמר ״האור כי טוב״. מכיוון שבשם אהרן נמצאות אותיות ״נראה״, תפקידו להוריד את האור למטה, כך שייראה.

להרחבה בעניין ברכת כהנים מפנה אדמו״ר הזקן למאמר ״משמח חתן״. הוא מצטט גם את הרמ״ז על פרשת שלח בעניין שני סוגי שפע; לפי הערות קה״ת, הקטע הזה מבואר בספר המאמרים תרס״ד.