ועבד הלוי הוא

המאמר פותח בפסוק על עבודת הלוויים במשכן: ״והלוי הוא יעבוד״. בעקבות הזוהר, אדמו״ר הזקן קורא את המילה ״הוא״ כשמה של מדרגה נסתרת — בינה, הנקראת העולם המכוסה — שממנה הלוויים ממשיכים אל העולם הגלוי.

כדי להסביר זאת, אדמו״ר הזקן מציג תחילה שני אופנים של מוחין: מוחין דאבא (חכמה) ומוחין דאמא (בינה), ומפנה למאמר ״מצה זו״ בלקוטי תורה, צו, שבו שני האופנים מושווים זה לזה. מוחין דאבא הם השגת הביטול: הכרתו של השכל באפסותו שלו לפני ה׳, השייכת לחכמה.

חכמה נקראת כוח מה, כמאמר משה ואהרן: ״ונחנו מה״. תחושת האפסות הזאת היא קרירה ולא לוהטת: זוהי יראה עילאה, יראת בושת — תחושת המבוכה של מי שעומד לפני גדולה העולה לאין ערוך על שלו.

שאלת איוב ״והחכמה מאין תמצא״ נקראת כאן כך: החכמה נמצאת מן האין, מן האפסות; לכן חכמה היא תכלית הביטול. לעומתה, בינה נקראת ״יש״: כאן ניצוץ מגדולתו של ה׳ נעשה לדבר שהאדם מבין ומשיג בפועל.

כאשר גדולתו של ה׳ מושגת באמת, נולדת מן ההבנה אהבה עזה ולוהטת אליו. בתפילה נחוצים שני האופנים, מוחין דאבא ומוחין דאמא. ההפניה שבסוגריים מקשרת אותם לי׳ ולה׳, חכמה ובינה שבנפש, כפי שמוסבר במאמר ״ראה אנכי נותן״.

מוחין דאמא מביאים לידי רצוא — אהבה כשלהבת, הנולדת מהתבוננות בגדולת ה׳ ושואפת כלפי מעלה, להיבלע באלוקות.

הפסוק ״כי אם לבינה תקרא״ נדרש כאן כך: ״אם״ פירושו ״אם״ במובן של ״אֵם״, ולכן בינה נקראת אמא; מן ההתבוננות שלה באה ריצת האהבה. לאחר מכן באים מוחין דאבא כבחינת שוב, ״ואם רץ לבך שוב לאחד״.

השוב הזה הוא יראה עילאה, יראת בושת, השייכת למוחין דאבא: האדם מקבל עליו את עול מלכות שמים ומביא אותו לידי ביטוי בלימוד התורה ובקיום המצוות. ההפניה שבסוגריים מכוונת לביאור על הפסוק ״כי אתה נרי״.

אף שחכמה היא העליונה מבין השתיים, אדמו״ר הזקן אומר שמוחין דאימא צריכים בכל זאת לבוא תחילה, וכעת הוא מסביר מדוע.

המטרה היא להאיר את הגוף: להכניס את אור האלוקות גם בהוויה הגופנית של האדם. הדבר נעשה באמצעות אהבה גלויה, הנמשכת מבינה, הכוח הקרוב ביותר לגוף.

תיקוני זוהר מלמד שחכמה היא המוח ובינה היא הלב, והלב קרוב לגוף יותר מהמוח. אשר למוחין דאבא, העובדה שהם נעלים מבינה אינה הופכת אותם למתאימים יותר למשימה זו, כפי שמראים הדברים הבאים.

ככל שהבחינה נעלית יותר, כך היא רחוקה יותר מהשגתנו: אין סוף נעלה עוד יותר, בלי כל ערך והשוואה, ו״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״. בדומה לכך, האהבה שבמוחין דאבא נשארת בהעלם, משום שהיא נעלית מכדי שנוכל להשיגה.

הסוגריים מפנים למאמר על שמיני עצרת בלקוטי תורה, המבאר את דברי שלמה ״אחכמה והיא רחוקה ממני״. המשל הוא על ילד הגדל בבטן אמו, הרחק מאביו: כך המדות מתהוות בבינה, ואילו אבא, חכמה, נשאר רחוק.

לכן בתפילה צריך להוליד את האהבה ולהוציאה ממצבה הנסתר אל הגילוי, כדי שתגיע אל הגוף ותאיר אותו. הסוגריים מפנים למאמר על ציצית בלקוטי תורה, שלח, העוסק במוח ובלב, מים ואש.

הולדה זו נעשית באמצעות ההתבוננות, פעולתם של מוחין דאימא, ה״אם״ המולידה את ה״בנים״ — האהבה ושאר המדות הקדושות. לאחר מכן צריך להאיר במדות האלה את אור מוחין דאבא, כמשל השמן המצהיל את הפנים בפסוק, כפי שמבואר במאמר ״צאינה וראינה״.

זו הייתה עבודת הלויים, ככתוב: ״ועבד הלוי הוא״ — להוציא את האהבה והיראה מן ה״הוא״ הנסתר, העולם המכוסה, אל הגילוי.

המשכה זו נעשית באמצעות התבוננות, וההפניה שבסוגריים מכוונת לביאור על ״מי ברא אלה״, שבו ״מי״ הוא הנעלם ו״אלה״ הוא הגלוי. מכיוון שתפקידם היה לגלות את הנעלם, שירתם של הלויים הייתה בפה, בקול ובנגינה בכלים.

במזמור ק״נ נזכרים כמה כלים להלל את ה׳: שופר, נבל וכינור, תוף ומחול. אדמו״ר הזקן מסביר שהם מקבילים לסוגים שונים של התלהבות המתבטאת בגלוי.

התלהבות גלויה יכולה להיות תשוקה שמחה ומלאת חדווה, או לבוא מתוך מרירות ולב נשבר. בשני המקרים מדובר ברגשות הלב היוצאים אל הגילוי.

כשם שיש כמה סוגים של התלהבות, יש גם כמה סוגים של כלי נגינה המתאימים להם. קול השופר מעורר חרדה ולב נשבר, והדבר מתבטא בתקיעות הארוכות ובשברים.

״צלצלי תרועה״, ששמם מזכיר את קול התרועה השבור של השופר, מתאימים גם הם להתלהבות שבמרירות ובלב נשבר. העוגב, כלי נשיפה, הוא כלי של שמחה, והוא מתאים לאהבה ולהתלהבות המתעוררות בשמחה.

כל נגינת הלוויים, על סוגיה השונים, שירתה את ה״הוא״ הנסתר, את הבחינה שעליה נאמר בפסוק: ״הוא עשנו״.

מטרת העבודה הייתה להמשיך את הרגשות מן ההעלם אל הגילוי. הסוגריים מפנים לדיונים נוספים: על הקרבנות המוקרבים ״במועדו״, על ניסוך היין וניסוך המים, ועל המילים ״ברוך הוא״ בתפילה ״ברוך שאמר והיה העולם״.