קחו מאתכם תרומה להוי׳ כל נדיב לבו יביאה…

1״קחו מאתכם תרומה להוי׳; כל נדיב לבו יביאה, את תרומת הוי׳״. [עלינו] להבין את עניינן של שתי התרומות האלה: האחת ״להוי׳״, והשנייה ״תרומת הוי׳״.

הנה, תרומה היא לשון רוממות, [כמו שנאמר] ״ארוממך אלקי המלך״ וכו׳. ותרומה היא גם לשון הפרשה, כמו ״להפריש תרומה״. כדי להבין את עניין הרוממות, ידוע שיש שתי בחינות בהשתלשלות: ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.

בחינת ממלא כל עלמין דומה לנשמה, המחיה את הגוף ומתלבשת בו כדי להחיותו באופן מובחן: מחשבה, דיבור ומעשה, וכן התלבשות המוחין בראש וכו׳.

וכך גם בכל איבר יש חיות פרטית. (החיות מתלבשת בכל איבר לפי מזגו ותכונתו; כלומר, גילוי חיות הנשמה בכללותו הוא במוחין, ומשם נמשכת הארה לכלי ולאיבר לפי בחינתו.

בעין נמשך ומתלבש כוח הראייה; באוזן נמשך ומתלבש כוח השמיעה; וכוח העשייה נמשך ומתלבש בידיים, ועד כוח ההליכה, שנמשך ומתלבש ברגליים. נמצא שהאור והחיות מאירים ומתלבשים בכל כלי לפי בחינתו ומהותו.

לכן במוח מאירים הארה וחיות גדולות יותר, מפני שהכלי מזוכך ונעלה יותר. משום כך הוא יכול לקבל הארה גדולה יותר, והיא גילוי השכל והמחשבה.

לעומת זאת, הכלי שבידיים אינו יכול לקבל גילוי כזה, ולכן נמשך ומתלבש בהן רק גילוי כוח העשייה. ואף על פי כן, יש בהן הארה גדולה יותר מזו שבכוח הנמשך ומתלבש ברגליים, שבהן יש רק כוח ההליכה.

לעומת זאת, ביד אפשר לעשות כל מלאכת מחשבת ולכתוב דברי חכמה. נמצא שהשכל, אף שאינו מתלבש ביד בגילוי, נמשך ומתגלה באמצעות כוח העשייה שבידיים. אבל בכוח ההליכה שברגל אין שייכת המשכה כזאת.

ובכל זאת, מבחינה אחרת יש לרגל מעלה: היא נושאת את הראש. הדבר נובע מכך ש״סופן נעוץ בתחילתן״, ובסוף יש משהו מבחינת ההתחלה. אף על פי כן, הרגל נקראת סוף, שלא כמו היד.

כלומר, ביד יש גילוי רב יותר של החיות מאשר ברגל, כפי שהוזכר לעיל במשל של כתיבת השכל דווקא באמצעות הידיים. כל זה מפני שהחיות נמשכת ומתלבשת בכל איבר לפי מידתו ואופיו.)

מכאן יובן הנמשל בעניין סדר השתלשלות והמשכת החיות מאור אין סוף ברוך הוא, הנמשכת בתוך כל העולמות: בכל עולם ובכל נברא, לפי מידתו, כפי יכולתו לשאת.

חיות זו בכללותה נקראת בזוהר הקדוש ממלא כל עלמין, ״ממלא את כל העולמות״. בגן עדן העליון, מקום מושבם של הצדיקים הגדולים, היא מאירה בגילוי רב יותר; הדבר דומה לשכל המתגלה במוח שבראש.

2לאחר מכן, בעולם המלאכים, שעיקר מהותם הוא אהבה ויראה טבעיות, ואין להם השגה כמו לנשמות הצדיקים הגדולים — הדבר דומה למשל החיות הנמשכת ומתלבשת בידיים. חסד הוא ״הזרוע הימנית״ (דרועא ימינא), בחינת אהבה, מחנה מיכאל; וגבורה היא ״הזרוע השמאלית״ (דרועא שמאלא), בחינת יראה, מחנה גבריאל.

3ואף על פי כן, גם להם יש השגה, כשם שהשכל נמשך דרך הידיים; וגם כשם שהשכל נמשך ומתלבש במדות שבלב — גילוי פנימי יותר מזה שבידיים,

שהרי הידיים הן החיצוניות של המדות. וכך יש מלאכים מבחינת הפנימיות, מיכאל וגבריאל, אש ומים, שהם המדות שבלב.

4ויש [מלאכים] שמקורם בבחינת החיצוניות של ״הזרוע הימנית״, כלומר, שתפקידם להמשיך את השפע כלפי מטה: ״מכלכל חיים בחסד״ וכו׳. וכך החיות יורדת עוד, לבחינת עשיה, בכל עולם לפי ערכו.

וכך כתוב: ״אתה עשית את השמים ושמי השמים״ וכו׳, ״הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כולם״.

שהרי אותה חיות, מבחינת ״ואתה מחיה את כולם״, מתלבשת בתוך העולמות וממלאת כל עולם לפי ערכו: בשמי השמים יש גילוי של בחינה עליונה יותר מאשר בשמים.

וכך גם בשמים יש גילוי של בחינה עליונה יותר מאשר בארץ, כפי שנראה בחוש. (הדבר יובן ביתר שאת ממה שנראה בחוש בעניין ירידת המן, שעליו כתוב: ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״, וכן כתוב: ״וברדת הטל ירד המן״.

והנה המן נקרא גם ״לחם אבירים״, שמלאכי השרת ניזונים ממנו. והדבר תמוה: כיצד המלאכים, שהם רוחניים, אוכלים את המן, שהיה דבר גשמי, כמו שכתוב: ״וטחנו בריחים או דכו במדוכה״?

אך העניין הוא ששורש המן גבוה מאוד, שכן הוא נמשך מבחינת ״טל השמים״, שהיא בחינת ״טלא דבדולחא״, בחינת האורות העליונים ממש. וכמו שכתוב: ״כי טל אורות טליך״. נמצא שמדובר ממש באורות העליונים הרוחניים.

ובזוהר הקדוש הוא נקרא ״טלא דנטיף מעתיקא לז״א״, וזהו ״טל השמים״. אורות אלה עצמם נמשכו והתלבשו במן. וכיצד ייתכן ששפע זה נמשך ממקום כה עליון למטה? ודאי שאין זה אור כפי שהוא למעלה, הנמשך ומתגלה למטה.

שהרי בחינת ״טל אורות״ היא האורות העליונים ממש, שלמעלה אפילו מבחינת הכלים של עשר הספירות דאצילות. לכן הוא נקרא דווקא ״טל אורות״. ואם כן, כיצד ייתכן שיימשך למטה כפי שהוא?

אלא ודאי הדבר נעשה באמצעות התלבשות בסדר ההשתלשלות, ממדרגה למדרגה: [מן] שמי השמים אל בחינת השמים, ולאחר מכן אל בחינת הארץ. לכן, כל עוד הוא למעלה, מלאכי השרת ניזונים ממנו, שכן אז הוא עדיין מזון רוחני ולא גשמי כלל.

לאחר מכן הוא התגשם והיה למזון גשמי. ואף על פי כן, אורות עליונים ממש מלובשים בו. לכן גם למטה הוא ״לחם אבירים״, הנבלע ברמ״ח איברים ואין בו פסולת. ומשום כך המן לא ירד בשבת.

לעומת זאת, שאר סוגי ההשפעה נמשכים גם בשבת. הרי ״אין לך עשב שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו: גדל״, וגם בשבת; אבל המן שונה.

הסיבה לכך היא שבמן נמשכה בחינת ״טל אורות״, ובחינה זו אינה יכולה לרדת בשבת, משום שאז העולמות עולים למעלה. אלא שעלייה זו היא רק בפנימיות ולא בחיצוניות,

ולכן שאר ההשפעות יורדות בשבת, משום שהן מבחינת חיצוניות. מכאן מובן כיצד הייתה במן התלבשות של ״טל אורות״, והדבר נעשה באמצעות השתלשלות ממדרגה למדרגה.

לכן המן שלמטה אינו דומה למן כפי שהוא למעלה: למטה הוא נעשה גשמי, ואילו כל עוד הוא למעלה, בעולם הרוחני, הוא רוחני — לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו. כלומר, מדובר במן כפי שהוא עדיין למעלה, במדרגה נעלית, קודם ירידתו למטה.

מכאן יכול אדם להבין את עניינה של בחינת ממלא כל עלמין: ירידת החיות מרום המעלות, כך שהיא יורדת ונמשכת ומתלבשת בכל עולם לפי מידתו ומדרגתו. ועל כך נאמר: ״ואתה מחיה את כולם״ וכו׳.)

עניין זה יובן גם מן הנאמר בפרשת שלח: ״היש בה עץ אם אין״. הזוהר הקדוש מסביר שם שהם רצו לדעת מה טיבה של ההשפעה הנמשכת בארץ ישראל: האם היא רק מבחינת ״עץ״, כלומר מבחינת עץ החיים, שהיא בחינת חכמה,

כמו שכתוב: ״והחכמה תחיה״ וכו׳; וגם ״עץ״ הוא לשון עצה ותושייה, והיינו בחינת חכמה. או שמא הוא נמשך מבחינת ״אין״, שהיא בחינה שלמעלה הרבה ממדרגת החכמה, כמו שכתוב: ״והחכמה מאין תמצא״.

5והסימן היה: אם ראו שהפירות גדלים רק כמו בשאר הארצות, הרי שההשפעה היא מבחינת ״עץ״ בלבד,

כמו שנאמר: ״כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך״. שורשו של העולם כולו ושל כל אשר בו הוא מבחינת חכמה עילאה: ״בראשית״, ותרגום ירושלמי מתרגם ״בחוכמתא״.

אבל אם ראו שהפירות גדלים ושההשפעה ניתנת בריבוי גדול, ללא כל יחס לשאר הארצות, כפי שמוזכר בדברי חז״ל בסוף מסכת כתובות,

הרי אפשר להבין שההשפעה שם נמשכת מבחינת אין, שלמעלה מבחינת חכמה, ומשם היא נמשכת בגילוי רב יותר, ללא צמצומים וכדומה.

מכאן מובן גם כיצד אפילו בהשפעה גשמית ממש נמשך ומתלבש משהו מבחינת אין, שלמעלה אפילו מבחינת חכמה. וכיצד ייתכן הדבר?

אלא ודאי הדבר נעשה באמצעות השתלשלות של מדרגות רבות עד אין קץ; ואף על פי כן, משהו מבחינת אין עצמה מלובש בה, ומכאן נובעים תוספת הברכה והגידול הרב.

אם כן, מכל האמור יבין המשכיל את עניין בחינת ממלא כל עלמין: ההשפעה נמשכת ממש מרום המעלות, אלא שהיא נמשכת ומתלבשת בכל עולם ובכל נברא לפי מידתו.

6לכן יש באור ובחיות הזאת חלוקה לרמות רבות, ממש בלי סוף. אפילו בכל עולם היא מתחלקת לארבע בחינות: דומם, צומח, חי ומדבר.

גם בכל אחת מארבע הבחינות האלה יש מדרגות שונות עד אין סוף ואין מספר; ולכל בחינה, לפי מידתה, כך היא ההמשכה. זהו [פירוש] ״לכל אחד לפי שיעורו שלו״.

7ובחינת סובב כל עלמין היא אור וחיות אלוקית שאינה מתלבשת ממש בתוך העולמות. משמעות ״מקיפה״ אינה שהיא מתרוממת ומקיפה מלמעלה, אלא שגם היא נמצאת בתוך העולמות,

אלא שאינה מתלבשת בהם, וכמו שכתוב: ״האם אינני ממלא את השמים ואת הארץ?״ — ״אני״ דווקא, שכן בחיות זו אין כלל התחלקות למדרגות: ״אני ראשון ואני

אחרון״, ״קדמון לכל הקדומים״ וכו׳. לעומת זאת, בחינת ממלא כל עלמין היא בבחינת גבול: ״מהלך חמש מאות שנה״ וכו׳, ״רגלי החיות״ וכו׳.

8וזהו [פירוש] ״ארוממך״: עצמותו ומהותו מרוממות ונישאות עד אין קץ ותכלית. ״אלקי״: בחינת האור והחיות הנמשכים מבחינת סובב כל עלמין היא באמצעות ״המלך״, שעליהם נאמר ״מלך שמו נקרא״, בדומה למלך שרק שמו והתפשטותו חלים על מחוזות מלכותו.

והמשכה זו, מבחינת סובב כל עלמין להיות בחינת מלכות — ״מלכותך מלכות כל עולמים״ — היא באמצעות ישראל, שהרי ״אין מלך בלא עם״ וכו׳.

ודוד אמר פסוק זה בשם כלל ישראל: ״ארוממך אלקי״ נעשה באמצעות ״המלך״ וכו׳. (פירוש העניין הוא שבחינת סובב כל עלמין היא המשכה מאין סוף ברוך הוא, הנמשכת כדי להיות בהתנשאות על העולמות.)

ובהתנשאות זו הוא מחיה אותם, וזוהי החיות בבחינת מקיף. שהרי ההתנשאות והרוממות שבהן המלך מרומם ומתנשא על עמו אינן המשכה בפנימיותם, אלא מעין הארה מבחוץ, בדרך מקיף.

ובאמצעות זאת נמשכים להם מלמעלה חיות וקיום מבחינת התנשאות ומקיף זו. וזהו הנקרא סובב כל עלמין, וזוהי בחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים״.

ואילו החיות המתלבשת בפנימיותם, שהיא בחינת ממלא כל עלמין, היא מבחינת ״דבר ה׳״, ״ואתה מחיה את כולם״: היינו האותיות מאל״ף ועד תי״ו וחמשת מוצאות הפה. וזהו פירוש ״אתה״ — הדבר המתלבש בפנימיותם.

לעומת זאת, בחינת ״מלכותך״ וההתנשאות היא בחינת סובב כל עלמין. אך מהותו ועצמותו יתברך נמצאות למעלה מעלה מבחינת סובב כל עלמין. וכמו במשל המלך: מהותו ועצמותו אינן ההתנשאות על העם, שהרי התנשאות זו היא רק התפשטות של הארה ממנו.

וזהו [פירוש] ״ארוממך אלקי המלך״: בחינת הרוממות היא בחינת סובב כל עלמין, שכן עניינה של בחינה זו הוא רוממות והתנשאות, המקיפה את כל העולמות ומחיה אותם באמצעות זאת; וגם היא באה רק מבחינת ״המלך״ — מידת מלכותו יתברך.

ו״אלקי״ הוא הבחינה של ההארה המתלבשת בתוך כל העולמות, והיא הארה מבחינת מלכות. לכן פירוש ״ארוממך״ הוא המשכה ממהותו ועצמותו יתברך, כדי שתהיה בבחינת סובב כל עלמין. דוד המלך, עליו השלום, שהיה מרכבה למידת מלכותו, אמר זאת, כפי שהוזכר לעיל.)

9אלא שכדי שיהיה בנפש כוח זה, שעל ידו יימשך אור המקיף את כל העולמות להיות בבחינת מלכות, ולהחיות נבראים מוגבלים, הדבר הוא על פי מה שכתוב: ״שבעת ימים תאכל מצות, לחם עוני״ וכו׳:

כדי לקבל את התורה בשבועות ״פנים בפנים״ וכו׳, לאחר שיצאו ממצרים, שהייתה אז בבחינת ״אחוריים״, נצטוו לספור את ספירת העומר במשך שבעה שבועות.

10ובשבוע הראשון [נצטוו] לאכול דווקא מצה. העניין הוא שבנפש הבהמית יש שבע מדות רעות וכו׳, וכל אחת מהן כלולה מכולן: שבע פעמים שבע, ובסך הכול ארבעים ותשע.

וזהו עניין הספירה: להביא את המדות למצב של אתהפכא וכו׳. וזהו עניין העומר, שבא מן השעורים, מאכל בהמה, הרומז לנפש הבהמית וכו׳.

11ובשבעת השבועות האלה הופכים אותן בהדרגה, מעט מעט — חסד שבחסד וכו׳ — על ידי שמאירים וממשיכים בהן בחינה של אור, בדומה לנר שדוחה את החושך וכו׳. וזהו [פירוש] ״וספרתם״ — לשון של הארה ואור; ובכל יום אומרים: ״היום...״, ״היום...״ וכו׳.

12והמשכת האור היא מלמעלה מבחינת המדות, ועל ידה מתהפכות המדות: מבחינת אהבה לצד שכנגד לאהבת ה׳ וכו׳.

וכמו שכתוב: ״וספרתם לכם ממחרת השבת״ — מלמעלה מבחינת המדות. אך אי אפשר שתהיה בחינת אתהפכא בלי שתהיה קודמת לה תחילה בחינת אתכפיא, שהיא בחינת ביטול: ״בטל רצונך״ וכו׳.

13כידוע, דבר אינו יכול להתהוות מדבר אחר; הדבר דומה לגרעין שנזרע באדמה: תחילה הוא נרקב ונעשה בבחינת ״אין״, ואז הוא יכול לצמוח, ואף לגדול במידה מרובה, מכוח הצמיחה שבאדמה.

אבל לפני הריקבון, כשהוא עדיין בבחינת ״יש״, אין הדבר כך. לכן אמרו חז״ל על יציאת אפרוח מן הביצה: ״כי קא גביל, עפרא בעלמא הוא״ וכו׳.

14כך גם אהבה המופנית לצד שכנגד אינה יכולה להפוך לאהבת ה׳, אלא אם כן מקדימה אותה תחילה בחינת ביטול.

כפי שנאמר בקריאת שמע: ״אחד״, [ואחר כך] ״ואהבת״. תחילה צריכה להיות מסירות נפש, בחינת ביטול — למסור את הנפש באמירת ״אחד״; ועל ידי כך מתקיים ״ואהבת בכל לבבך״, בשני יצריך וכו׳,

וזהו עניין אתהפכא וכו׳. וזהו גם עניין המצה, שנצטוו לאכול בשבוע הראשון של הספירה וגם קודם הספירה, שכן המצה היא בחינת אתכפיא וביטול.

המצה אינה מתנשאת, אינה תופחת ועולה, וגם אין בה טעם כמו בחמץ. שני הדברים תלויים זה בזה, כידוע: מי שאין בו בחינת התנשאות אינו מבקש למצוא טעם בעבודתו וכו׳.

וזהו עניין המצה, ״לחם עוני״, לפני קבלת התורה, כפי שנאמר: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, ואחר כך: ״פתח לבי בתורתך״ וכו׳. על ידי ״ונפשי כעפר״ יכולה לבוא לאחר מכן בחינת אתהפכא, ולהיות פנים אל פנים.

15והנה, מבחינה זו, מדרגת הכפיפות (אתכפיא) גבוהה ממדרגת השינוי (אתהפכא): אף שעדיין אין האדם משנה את מדותיו, מכל מקום זהו ביטול מוחלט ושלם.

ועל ידי אתערותא דלתתא זו, בבחינת ביטול, שבה האדם מסלק את עצמו מן הכול בבחינת אתכפיא, [יש] אתערותא דלעילא, כדי שיימשך ממדרגת סובב כל עלמין מדרגת מלכות, שהיא גם בחינת הסתלקות עצמותו ומהותו יתברך, להחיות רוח שפלים ולב נדכאים וכו׳.

16וזהו [פירוש] ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״: שתהיה בחינת ברכה והמשכה בבחינת מלכותו לעולם ועד. שהרי ״ועד״, בחילוף אותיות, הוא ״אחד״.

וחכמינו ז״ל אמרו: ״כל מקום שנאמר ועד אין לו הפסק״. כלומר, שיהיה ״ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך״ בלי סוף וכו׳.

ובנפש, פירוש הדבר שלא יהיו שינויים בין זמן התפילה לבין הזמן שאחריה, במשך כל היום; שהשינויים נובעים מבחינת ״וימלוך... וימת״ וכו׳. וזהו עניין ״תרומה להוי׳״, שהיא בחינת הביטול מלמטה למעלה.

(והעניין הוא שהמשכה זו, שתהיה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״, נעשית גם על ידי אתערותא דלתתא מסוג זה, שאין לה הפסק; היינו בחינת קבלת עול מלכות שמים. שהרי עול הוא בחינת אתכפיא וביטול הרצון, ובחינה זו אין לה הפסק, שכן היא יכולה להישאר באותה מידה במשך כל היום כולו.

כלומר, גם לאחר התפילה, אף שאדם אינו עוסק בהתבוננות עמוקה, בכל זאת הוא יכול להיות בבחינת אתכפיא מכוח ההחלטה שנשארה בו מזמן התפילה.

לעומת זאת, בבחינת האהבה יש שינוי בין זמן התפילה לבין הזמן שאחריה וכו׳. נמצא שמעלת ביטול הרצון והאתכפיא עולה גם מבחינה זו, שכן אין בה שינויים.)

והעניין הוא, כידוע, שכל השינויים נובעים מבחינת שבירת הכלים, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בעניין ״וימלוך... וימת״ וכו׳, על שבעת מלכי התוהו: מי שנופל ממדרגתו נקרא מת.

ועניין נפילתם הוא שהיו בבחינת רצוא בלבד, ולא הייתה בהם בחינת שוב. לכן אין לבחינה זו קיום.

כך גם בנפש האדם צריכים להיות דווקא רצוא ושוב, כפי שכתוב: ״ואהבת״, ואחר כך ״ודברת בם״, בדברי תורה וכו׳, כידוע.

17כעת, מצד הבחינה של שבירת הכלים שהוזכרה לעיל, נמשכים כל השינויים גם באדם: אף שהוא מתפלל באהבה, בכל זאת לאחר התפילה הוא עלול, חלילה, להיגרר אחר תאוות העולם הזה. ההגנה מפני זאת היא בחינת השוב — ״ודברת בם״ — וקיום המצוות וכו׳.

אך כידוע, השבירה הייתה בשבע המדות בלבד; בבחינת מלכות לא הייתה שבירה ממש כלל, כפי שנכתב בספרא דצניעותא ובפירוש האריז״ל שם.

18וזו הסיבה שקבלת עול מלכות שמים, שהיא ביטול הרצון, אינה משתנה: זו בחינת ״ועד״, שאין לה הפסק.

ועל ידי אתערותא דלתתא בבחינה זו מעוררים גם למעלה שיהיה ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״; כלומר, שתהיה ברכה והמשכה מעצמות אין סוף ברוך הוא, כדי שתהיה בחינת ״שם כבוד מלכותו״.

19הדבר דומה למה שהתבאר לעיל בפירוש ״ארוממך אלקי המלך״. זהו עניינה של התרומה הראשונה, ״להוי׳״: הלמ״ד מציינת העלאה מלמטה למעלה.

הסיבה לכך היא שהמשכת הרוממות ובחינת המלכות ממהותו ועצמותו ית׳, אף שהיא המשכה וירידה מעצמותו כדי להיות סובב כל עלמין,

אולם מהותה של המשכה זו אינה התלבשות בעולמות, אלא רק בחינת רוממות והתנשאות עליהם, ולכן היא דומה להעלאה מלמטה למעלה.

לכן הזוהר מכנה המשכה זו בלשון ״אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא״, כלומר, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה, כפי שנאמר במאמר הידוע: ״כד אתכפייא סטרא אחרא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין״ — כאשר הסטרא אחרא נכפפת, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה בכל העולמות.

20אין זה סילוק ממש של האור, חס ושלום, שאם כן, מהי המעלה [שבכך]? אדרבה, בוודאי יש כאן המשכה וגילוי של אור אין סוף ברוך הוא,

אלא שזו בחינת גילוי של סובב כל עלמין, שאינו יכול להתגלות בפנימיות, בתוך הכלי, אלא רק בדרך של רוממות. לכן הוא נקרא ״אסתלק״, כאילו האור מתגלה רק מעט ומסתלק.

לכן נאמר ״תרומה להוי׳״: שתהיה בבחינת רוממות והתנשאות. זו המשכת אור סובב כל עלמין ממקורו, והמשכה זו דומה לעלייה.

ועוד, המשכה זו נעשית באמצעות אתערותא דלתתא, שהיא בבחינת עלייה וביטול מלמטה למעלה, כנזכר לעיל. וזהו עניינה של התרומה האחת [מבין השתיים], שהיא מלמטה למעלה.

21ואחר כך נאמר: ״כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי׳״. זו בחינת ההמשכה מלמעלה למטה; ״תרומה״ היא מלשון הפרשה, כפי שהוזכר לעיל: ״תרי ממאה״, כלומר שניים מתוך מאה, וכן הלאה.

כלומר, שתימשך בחינה מהוי׳, שהיא בחינת סובב כל עלמין, המהווה תמיד; שהרי היו״ד שבראש מורה על פעולה, כמו ״ככה יעשה איוב״ וכו׳. ואילו בבחינת הוי׳ שהיא בחינת ממלא כל עלמין, היו״ד היא צמצום וכו׳.

22והמשכה זו נעשית באמצעות ״הנדיבים״, בחינת האבות, שנקראים ״נדיבים״ ו״רועים״. שכן נדבן הוא מי שמשפיע מטובו לזולתו.

וכן הרועה מנהיג את צאנו למרעה טוב, מאכיל אותם ומשקה אותם. וכמו שכתוב: ״נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם״ וגו׳;

״להושיבו עם נדיבים, עם נדיבי עמו״ וגו׳; ״כרוה נדיבי עם״. שכן מעשה האבות היה לחפור בארות, כמו שכתוב: ״ויחפור אברהם״ וגו׳.

23״וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם״ וגו׳. הבאר היא בחינת גילוי המים שהיו נסתרים בתוך הארץ; כל מעשיהם נועדו להביא את הבחינה של סובב כל עלמין, שהיא בחינת העלם, לידי גילוי — לבחינת ממלא כל עלמין. זו הייתה תכלית כל מעשיהם ועבודתם.

24והם נקראים ״נדיבי לב״, משום שהקדוש ברוך הוא נקרא, בדרך משל, בשם ״לב״, כפי שנאמר: ״צור לבבי״ וכו׳. הלב מחיה את הגוף כולו באמצעות דם הנפש, המכונס בתוכו,

ולאחר מכן הוא נפתח והדם יוצא לכל האיברים; הלב נסגר ונפתח ללא הרף, נפתח ונסגר וכו׳. זוהי בחינת רצוא ושוב, השפעה וקבלה.

כך גם החיות של כל העולמות מתנהלת בדרך של רצוא ושוב וכו׳; והמשכה זו, שיהיה רצוא ושוב, נעשית באמצעות בחינת האבות,

ולכן הם נקראים נדיבים. מידתו של אברהם היא מידת האהבה, ״הלוך ונסוע״, רצוא ושוב; באמצעותה הוא מעורר למעלה, ״כמים הפנים״ וכו׳, אהבה עליונה.

25ומידתו של יצחק היא יראה: ״ופחד יצחק היה לי״ — באמצעות בחינת היראה וכו׳. לכן אומרים: ״אלוקי אברהם, אלוקי יצחק״ וכו׳,

[ואומרים] ״אלוקי״ אצל כל אחד ואחד, משום שמידתו של זה אינה כמידתו של זה. ושתי הבחינות צריכות להיות, כי ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״.

שגם בחינת ״שמאל דוחה״ גורמת לנשיאת ראש וכו׳. וזהו ״כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי׳״:

כלומר, המשכת התורה מלמעלה למטה, הנקראת ״יין ושמן״ וכו׳; זוהי בחינת ״מצה עשירה״, הנלושה ביין ובשמן ואינה באה לידי חימוץ כלל, כנזכר לעיל. וד״ל.