ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם וגו׳

1״ומשה הקהיל את כל עדת בני ישראל ואמר להם״ וגו׳. ״ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם יום קדוש, שבת שבתון לה׳״.

[יש] להבין את דברי חז״ל על כך: מדוע נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן? צריך להבין גם מדוע בציווי הקדוש ברוך הוא למשה רבנו עליו השלום בפרשות תרומה ותצוה נאמרת תחילה מלאכת כלי המשכן, כלומר הארון, השולחן והמנורה וכו׳,

2ולאחר מכן מלאכת המשכן עצמו, כלומר יריעות המשכן; ולאחר מכן, לבסוף, נאמר בפרשת כי תשא: ״אך את שבתותי תשמרו״ וכו׳. נמצא שהקדים את הכלים, אחר כך את היריעות, ולבסוף את שמירת השבת.

3אך בציוויו של משה רבנו, עליו השלום, לישראל, כלומר בפרשה זו, ״ויקהל משה״, הוא הפך את הסדר: תחילה אמר להם [על] שמירת השבת,

לאחר מכן מלאכת המשכן, ואחר כך הכלים. והעניין הוא כך: נאמר ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. לא נאמר ״בתוכו״ אלא ״בתוכם״,

כלומר, בתוך כלל נשמות ישראל תשכון כבוד הוי׳ יתברך באמצעות המשכן; וגם כיום הדבר נעשה באמצעות עיסוקם בתורה ובמצוות. שכן התורה היא כמו בחינת כלי המשכן,

4והמצוות הן בבחינת יריעות המשכן, שכן באמצעות המצוות נעשים לבושים לנפש, כמו שנאמר: ״צדקתך תלך לפניך, כבוד ה׳ יאספך״.

זה דומה לבחינת היריעות, שהן בחינת מקיפים. התורה היא בחינת מזון לנפש, כמו שנאמר: ״ותורתך בתוך מעי״. זוהי בחינת כלי המשכן, שהם בחינת פנימיים.

5כדי להבין זאת, יש להקדים ולהבין את הכתוב: ״אני ה׳ לא שניתי״ — שאין בו ית׳ שום שינוי או התפעלות, חס ושלום, בעקבות בריאת העולם; כשם שהיה יחיד ומיוחד לפני בריאת העולם, כך הוא גם לאחר בריאת העולם,

וכמאמר: ״אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם״ וכו׳. הכוונה בכך היא שבריאת העולמות אינה פועלת בו שום שינוי, חס ושלום.

6כלומר, החיות הנמשכת ממנו ית׳ כדי להחיות את העולמות היא בכללותה אור וחיות שאינם אלא הארה בלבד ממהותו ועצמותו ית׳, שהאיר והמשיך ממנו, על דרך משל, הארה בלבד.

ובאמצעות הארה זו הוא ית׳ מחיה אותם ומהווה אותם מאין ליש. אך הוא ית׳, במהותו ועצמותו, מרומם ונישא מעבר לגדר העולמות.

7לכן הוא נקרא ״הקדוש ברוך הוא״: הוא קדוש ומובדל. ואף שנאמר ״ואתה מחיה את כולם״, מקור חיותם וקיומם העיקרי הוא רק בחינה של הארה בלבד, כפי שהוזכר לעיל.

והארה זו היא בחינת מדת מלכותו יתברך, כמו שנאמר: ״מלכותך מלכות כל עולמים״. חיותם של כל העולמות היא מבחינת ״מלכותך״; כלומר, עצם העובדה שה׳ יתברך נקרא מלך עליהם היא שמעניקה להם חיים וקיום.

8וזהו [פירוש] הנאמר: ״ישתבח שמך לעד מלכנו״. כלומר, התפשטות מידת מלכותו יתברך, הנקראת גם שמו, היא ״לעד״,

כלומר, בלי קץ ותכלית; שכן מידת מלכותו היא גם בחינת אין סוף ממש, מאחר שהיא הארה ממנו יתברך.

9וזהו [פירוש] הנאמר בברכת יוצר: ״ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם״: הם משיגים רק את ההמשכה הנמשכת מ״אלקים חיים ומלך עולם״, שכן קול הוא המשכה, כידוע.

אבל עצמותו ומהותו יתברך קדושה ומובדלת, עד שאי אפשר להשיגה במחשבה כלל; ולכן ״לא שניתי״, כפי שהוזכר לעיל. וזהו [פירוש] ״והחיות נושאות את הכיסא״ וכו׳, ״זעות מחיל כיסא״:

מפני שנופלים עליהם אימה ופחד ממידת מלכותו יתברך, שהיא בחינת מלך היושב על כיסא רם ונישא; ולכן הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו׳.

10והנה, ממדרגת מידת מלכותו יתברך נמשכים גם האור והחיות בשתי בחינות: בחינת סובב כל עלמין ובחינת ממלא כל עלמין.

כלומר, מכיוון שגם בחינת מלכות היא באמת בחינת אין סוף. וזהו פירושו ועניינו של המונח ״אור אין סוף״ המופיע בספרים: אור הוא בחינת גילוי והמשכה מעצמותו ומהותו.

11כידוע, השמש עצמה נקראת ״מאור״, ואילו ״אור״ הוא הזוהר הנמשך ממאור השמש ומאיר לארץ וליושביה.

כך גם אור אין סוף הוא, בדרך משל, זוהר הנמשך ממהותו ועצמותו יתברך; אך על מהותו ועצמותו יתברך ממש לא שייך כלל לומר ״אור״.

ומכיוון שגם האור הוא בחינת אין סוף ממש, אין העולמות יכולים להכיל את האור בתוכם מבלי להתבטל לחלוטין ממציאותם.

לכן עיקר האור הוא בבחינת סובב כל עלמין ומקיף עליהם; אלא שעל ידי צמצום גדול ועצום נמשכת מן האור המשכה מצומצמת כלשהי, כדי שתתלבש בתוך העולמות, והיא נקראת ממלא כל עלמין וכו׳.

12ובכך יובן גם היטב מדוע כינו המקובלים את המשכת החיות מן הבורא יתברך בשם ״אור״, כפי שנזכר לעיל בעניין הביטוי ״אור אין סוף״.

(וכך גם בתניא (פרק מ״ח) השתמש בלשון ״הארה״ ביחס לעניין סובב וכו׳; עיינו שם.) ואף שיש לכך טעמים רבים,

אחד הטעמים לכך הוא זה: כשם שבמובן הגשמי, הארה היא המשכת זיו השמש על דבר כלשהו,

הרי הזיו הוא רק בבחינת מקיף לאותו דבר, ואינו נכנס לתוכו. נמצא שההארה היא המשכה וגילוי מתוך ההעלם.

שהרי כאשר יש ענן והשמש אינה מאירה, זהו העלם גמור; וכאשר הזיו נמשך ומאיר לארץ וליושביה, זהו גילוי.

13ובכל זאת, גילוי זה הוא בבחינת מקיף, שכן הזיו אינו נכנס לתוך הארץ והאדם וכו׳. כך יובן גם עניינו של אור אין סוף, שהוא בחינת סובב כל עלמין,

שהרי זהו גילוי שנועד להחיות בחינת עולמות. קודם בריאת העולם היה שמו כלול בבחינת ״לבדו״, במהותו ועצמותו.

וזהו שאמרו חז״ל: ״עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד״ — שמו היה בבחינת ״לבדו״. עם בריאת העולם נמשך הדבר להיות גילוי, בבחינת סובב כל עלמין.

אך בכל זאת, גילוי זה הוא רק בבחינת מקיף, ולכן הוא נקרא ״הארה״, בדומה להארת השמש, שהארתה מקיפה וכו׳.

14וזהו [פירוש] ״ארוממך אלוהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד״. לכאורה, הביטוי ״לעולם ועד״ אינו מובן, שהרי ״ימי שנותינו בהם שבעים שנה״.

אלא, פירוש ״אברכה שמך״ הוא שאמשיך את גילוי אלקותו לתוך העולמות עצמם, וזהו ״לעולם ועד״. אך כדי שהמשכה זו תבוא ממקורה ושורשה, הדבר נעשה על ידי שקודם לכן נאמר ״ארוממך״ וכו׳.

כי פירוש ״ארוממך״ הוא רוממות והתנשאות של בחינת המלך, והיא בחינת סובב כל עלמין. הדבר דומה להתנשאותו של מלך על עמו, שהיא בחינת מקיף וכו׳.

ומשם תימשך אחר כך ההמשכה, להיות ״ואברכה שמך לעולם ועד״ בבחינת ממלא כל עלמין וכו׳. וזהו ״בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם״: קול הוא המשכה בפנימיות וכו׳.

15והנה, כשם שבאור ובחיות בכללותם, הנמשכים מאין סוף ברוך הוא כדי להחיות את העולמות, יש שתי בחינות — סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, כנזכר לעיל,

כך גם בהמשכת גילוי האלוקות, יתברך, שאנו ממשיכים באמצעות התורה והמצוות, יש שתי בחינות אלה.

כי באמצעות המצוות נמשכת בחינת לבושים, שהיא בחינת מקיף; ובאמצעות התורה נמשכת בחינת מזון, שהיא בחינת אור פנימי, כנזכר לעיל.

16הביאור הוא כך: 248 מצוות עשה נקראות ״248 איברי המלך״, והן נקראות גם ״מצוות המלך״. פירוש ״איברי המלך״ הוא, שאיבר הוא כמו לבוש שבו מתלבשת הנשמה, שכן כוח העשייה מתלבש בידיים.

וכוח ההליכה מתלבש ברגליים, ואותו איבר נעשה כלי ולבוש המיוחד לכוח המתלבש בתוכו,

כך, על דרך משל, למעלה: 248 מצוות עשה הן בחינת כלים ולבושים לאור אין סוף, ברוך הוא, הנמשך לתוכן ועל ידן.

שהרי כתוב: ״שום תשים עליך מלך״. פירוש הדבר הוא להמשיך על עצמו את עול מלכות שמים, והדבר נעשה באמצעות קיום המצוות, שהן מצוות המלך;

וכמו שעל ידי לבישת הטלית ממשיך עליו את עול מלכותו יתברך, ובאמצעות כך נמשכת על הנשמה המשכה מלמעלה, מבחינת מלכותו יתברך.

17והמשכה זו היא בחינת מקיף. זהו פירוש ״תשים עליך״: בחינת מקיף, המתלבשת בקיום המצוות, הנקראות ״איברי המלך״.

ובאמצעות זאת נמשכת על הנפש בבחינת מקיף, מלמעלה, כפי שנאמר: ״יביאו לבוש מלכות״ וכו׳; וכן: ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות״ וכו׳.

מידת מלכותו ית׳ נקראת בחינת ״לבוש מלכות״, משום שאינה מתלבשת לגמרי ובגילוי בתוך העולמות, בבחינת פנימיות ממש; אלא היא מתלבשת בבחינת לבוש ומקיפה אותם מלמעלה.

וזה נעשה באמצעות קיום המצוות, שהן הלבושים שבתוכם ודרכם נמשכת ומתלבשת מידת מלכותו ית׳, ונעשית בחינת ״לבוש מלכות״ ובחינת מקיף וכו׳.

כאשר אדם מקיים מצווה אחת, הוא ממשיך עליו בחינת ״לבוש מלכות״, הנמשכת עליו בבחינת מקיף.

לדוגמה, כאשר מניחים תפילין על הזרוע ועל הראש, ובהן ארבע פרשיות, ממשיכים על האדם את בחינת ארבעת המוחין העליונים. פרשת ״קדש״ מכוונת כנגד מוח החכמה.

18[הקטע] ״והיה כי יביאך״ הוא בחינת בינה וכו׳. אך המשכה זו היא בחינת מקיף בלבד, שכן באמצעות

הנחת תפילין הכתובים על קלף בדיו גשמיים, אור ארבעת המוחין העליונים אינו נכנס לשכלו של האדם באופן גלוי ממש; הוא רק שורה על המוח בבחינת מקיף בלבד.

19בדומה לכך, באמצעות כל המצוות נמשכת [המשכה] מבחינת מלכותו ית׳ אל הנפש בדרך של מקיף. לכן המצוות נקראות ״איברים״,

כמו למשל באיברי הגוף: כשאדם אוחז בחברו באחד מאיבריו, ביד או ברגל, הוא יכול למשוך אליו את כל גופו של האדם

על ידי שאוחזים בו באחד מאיבריו. כך, על דרך משל, בעניין המצוות, שנקראות ״רמ״ח איברי המלך״: באמצעות קיום כל מצווה נמשך על האדם אור אין סוף, ברוך הוא.

(בכל המאמרים מוסבר שהמצוות הן המשכות מבחינת ״אנכי מי שאנכי״, שלמעלה מבחינת מלכות. אך לאמיתו של דבר, גם כאן הכוונה היא להמשכה מבחינת סובב כל עלמין, שהיא בחינת כתר, הנקרא גם ״כתר מלכות״ וכו׳.)

וזהו [פירוש] ״ארוממך, אלקי המלך״ — בדרך של רוממות ומקיף; ועל ידי כך ״ואברכה שמך״ — בדרך של גילוי פנימי. וזהו [פירוש] ״ויעש דוד שם״: באמצעות עשיית המצוות נמשכת בחינת מלכותו ית׳, כך שתהיה ״מלכות כל עולמים״ בזמן ובמקום וכו׳.

20והנה, המשכה זו של בחינת האורות המקיפים באמצעות המצוות היא גם עניין יריעות המשכן. שכן, אף שבפרטות הן רמ״ח מצוות עשה, כנגד רמ״ח איברים וכו׳,

אך בכללות הן מתחלקות לשבעה חלקים, כפי שנאמר: ״חצבה עמודיה שבעה״. פירוש הדבר הוא ש״עמודיה״ הם המצוות, שכן תרי״ג מצוות התורה, יחד עם שבע מצוות דרבנן, נקראות ״תר״ך עמודי אור״.

21כללותם היא שבע בחינות, שהן שבע המדות העליונות. לכן היו ביריעות המשכן שבעה סוגים: צמר תכלת, צמר ארגמן, תולעת שני, שש, שיער עיזים, עורות אילים ועורות תחשים וכו׳.

היריעות הן בחינת המקיפים, בדומה לאורות המקיפים הנמשכים באמצעות קיום המצוות, שהן בחינת ״חצבה עמודיה שבעה״ וכו׳.

וזהו גם עניינם של לבושי מרדכי, שנאמר: ״ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור״ וכו׳. (יש לעיין בכך, שהרי כאן נזכרים רק שישה לבושים. אולי הדבר קשור למה שנכתב במקום אחר בפירוש לשון הזוהר: ״שיתא אינון, שבע אינון״ וכו׳; עיינו שם.)

כל זה הוא בחינת קיום המצוות, שהן המשכת בחינת המקיפים, בחינת היריעות וכו׳. הגילוי בנפש אינו בבחינת אור פנימי ממש;

אך באמצעות התורה נמשכת בחינת אור פנימי, הנכנס ממש אל תוך פנימיותה של הנפש, בבחינת מזון וחיות, ככתוב: ״ותורתך בתוך מעי״ וכו׳; והדבר יתבאר בהמשך, אם ירצה ה׳.

22כעת, לפני שיוסברו בפרט מדרגתה ומעלתה של התורה, צריך לבאר באופן כללי מה עניינה של מדרגת השבת.

(מפני שנסמכה למלאכת המשכן: הן בציווי הקב״ה למשה רבנו, עליו השלום, והן בציווי משה לישראל נזכרים שלושת הדברים האלה — יריעות המשכן וכליו, והשבת; אלא שמשה רבנו, עליו השלום, הקדים את השבת וכו׳ ושינה את הסדר, כפי שהוסבר לעיל).

ידוע ממאמר חז״ל שבשבת מתווספת לכל אחד ואחד מישראל נשמה יתרה. ולכאורה אין מובן מה עניינה של הנשמה היתרה, שהרי האדם אינו חש בנפשו תוספת חיות בשבת יותר מאשר במשך כל השבוע.

העניין הוא כך: כתוב בפרשה הראשונה של קריאת שמע: ״שמע ישראל״ וכו׳, ״אחד״, ״ואהבת בכל לבבך״ וכו׳. כלומר, אהבה זו נולדת ונמשכת מתוך התבוננות בגדולתו יתברך — בכך שהוי׳ אחד.

כמאמר חז״ל: ״תמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם״. על כך מורות האותיות חי״ת ודל״ת שבמילה ״אחד״: החי״ת היא בחינת שבעת הרקיעים והארץ,

23והד׳ היא ארבע רוחות העולם, המתבטלות לאחדותו יתברך, הרמוזה באות אל״ף.

וכך גם למעלה, עד רום המעלות, יש בחינה של שבעה רקיעים וארץ רוחניים — הבחינה של ״לך ה׳ הגדולה״ וכו׳; וכולם מקבלים חיות רק מבחינת ״שם כבוד מלכותו״ וכו׳.

24ובאמצעות התבוננות זו יגיע לבחינת ״ואהבת בכל לבבך״, בדומה למה שאמרו השבטים ליעקב: ״כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד״. כלומר: ״כשם שאין בלבך

אלא אחד״, שכן שורשו של יעקב היה גבוה ונעלה מאוד, והוא היה ממש בבחינת מרכבה לייחודו ולאחדותו ית׳;

כך אין בלבנו אלא אחד״: אף שאנו למטה, בעולם הפירוד, אף על פי כן, באמצעות ביטול הרצון והכנעת הסטרא אחרא, כך שלא ירצה אדם שום דבר בעולם מלבד ה׳ לבדו, גם להם נעשה לב אחד לאביהם שבשמים

(ועיינו בזוהר, פרשת תרומה, דף קל״ד ע״ב, בעניין זה), כלומר, רצון אחד פשוט הקבוע בלב, שלא לרצות שום דבר בעולם מלבד ה׳ לבדו. לכן ״אין בלבנו

אלא אחד״ בלבד: אף שאנו למטה, גם למטה נעשה אחד כמו למעלה (באצילות, שבה הכול בבחינת רשות היחיד). וזהו ״ישראל גוי אחד בארץ״ — שגם בעשייה הגשמית תהיה התגלות של אחד.

וזהו שנאמר ״ואהבת בכל לבבך״ — בשני יצריך, כך שגם רצונה של הנפש הבהמית, הנקראת יצר הרע, יתהפך להיות לה׳ לבדו.

ורצון ואהבה אלה נולדים ונמשכים מן השכל, כלומר, מתוך התבוננות בגדולתו וברוממותו ית׳: איך הכול לפניו נחשב כלא, ואין דבר מלבדו; מכך נמשך ביטול הרצון.

ולכן נסמך הפסוק ״ואהבת״ לפסוק שקדם לו, ״הוי׳ אחד״: באמצעות ההתבוננות בכך שהוא ית׳ אחד בשבעת הרקיעים ובארץ, כאמור לעיל, ברוחניות ובגשמיות, תימשך ״ואהבת בכל לבבך״ וכו׳.

25והנה, כל זה שייך לכל ששת ימי המעשה, שעליהם נאמר: ״ששת ימים תעבוד״. והעבודה היא בבחינת עבודה מתוך אהבה,

כי זו בחינת עבודה ויגיעה: אי אפשר שהאהבה תיוולד מן ההתבוננות ותימשך ממנה, אלא אם כן האדם יעמול לקשור את דעתו בנושא בחוזקה. לשם כך נחוצות כל שלושים ותשע המלאכות ברוחניות — הזריעה והחרישה וכו׳, כפי שנכתב במקום אחר.

26ובחינה זו של אהבה בימות החול היא רק האהבה הנמשכת מן השכל וההתבוננות וכו׳. אבל בשבת נוספת בכל אחד נשמה יתרה; כלומר, בכנסת ישראל נולד דבר חדש ממש, שאינו קיים בה בימות החול:

היינו, בחינה של אהבה ורצון לה׳ שלמעלה מן השכל וההתבוננות. שהרי יש רצון ויש רצון.

פירוש הדבר: יש רצון שנולד מן השכל וההתבוננות, והוא נקרא הרצון התחתון, מפני שבחינה זו של רצון נולדת מן השכל; ואם כן, היא למטה מחכמה ובינה, ונולדת ונמשכת מהן. אבל יש בחינה של רצון עליון, שלמעלה מעלה מחכמה.

27והגילוי של בחינה זו בנפש האדם הוא אהבה שאינה נולדת מהתבוננות שכלית, אלא אהבה פשוטה שלמעלה מהשכל; זו בחינת היחידה שבנפש, שלמעלה מחכמה;

כמו, למשל, כאשר אדם חפץ ורוצה בדבר כלשהו שנוגע ממש בעצם הנפש, והוא גורם לו לעשות דברים שלא

על פי הדעת והשכל כלל, מפני שרצון זה עמוק עמוק יותר מהשכל וכו׳. וכידוע, יש בחינת רצון שלמעלה מהשכל, על דרך מאמרם ״כך עלה במחשבה״ ו״אין טעם לרצון״.

28ובחינה זו של אהבה ורצון לה׳ מתגלה בנפש האדם דווקא ביום השבת. זו בחינה של אהבה רבה, הבאה מלמעלה למטה אל הנפש האלקית בשבת;

כלומר, האהבה אינה מוגבלת רק לפי מידת השכל וההתבוננות, אלא היא למעלה מן השכל ונמשכת מבחינת הרצון העליון, שלמעלה מחכמה.

(וזהו המבואר בפרי עץ חיים, שהיכל האהבה המאיר בקריאת שמע של שבת הוא למעלה הרבה מהבחינה של היכל האהבה המאיר בקריאת שמע של ימי החול; עיינו שם.) גילוי הרצון העליון הוא דווקא בשבת, שהרי נאמר: ״שער החצר הפנימית הפונה קדים״ וגו׳.

הפירוש הוא: ״בעשרה מאמרות נברא העולם״ בששת ימי בראשית; וגם ״בראשית״, שהיא חכמה עילאה, היא מאמר. החכמה עילאה והמדות ירדו והתלבשו בבחינת הדיבור, כדי לומר ״יהי אור״ וגו׳. הדבר דומה לאדם הכותב או מצייר וגו׳.

29לכן הם נקראים ששת ״ימי בראשית״, משום שהם מקבלים מבחינת ״ראשית״, שהיא החכמה העילאה. ועל השבת נאמר ״וינפש״: המלאכה נשלמה, והחכמה והמדות עלו לבחינה שלמעלה מהחכמה, שהיא הרצון והתענוג העליונים.

וזוהי בחינת ״הפונה קדים״: הבחינה שלמעלה מהחכמה נקראת ״קדם״, למעלה מבחינת ״ראשית״ וכו׳, שכן ל״ראשית״ יש שני לה.

אך לא כן בחינת ״קדמונו של עולם״ וכו׳. וכידוע גם על הפסוק ״מגיד מראשית״ וכו׳, ״ומקדם״ וכו׳ — עיינו שם. ובשבת נפתח השער הפונה קדים, כלומר מתגלה הרצון העליון והתענוג העליון, משום ש״שבת וינפש״ פירושו עליית החכמה אל מה שלמעלה מהחכמה,

שלא כמו בששת ימי המעשה, הנקראים ששת ימי בראשית, המקבלים מהחכמה ולא מבחינת ״קדם״ שלמעלה מהחכמה, שאינה אז בגילוי. הדבר דומה לכך שבשעת המלאכה התענוג עדיין אינו מתגלה, אלא רק כשהמלאכה מסתיימת וכו׳.

ולכן נמשך גילוי בחינת הרצון העליון גם בנפש האדם, והוא גילוי האהבה רבה שלמעלה מהשכל וכו׳, כמבואר על הפסוק ״כי טובים דודיך מיין״.

וכן מאמר רז״ל ״עריבים עלי״ וכו׳. (וזהו שאנו אומרים בקידוש של שבת ״ורצה בנו״, על שם התגלות הרצון העליון בנו ממש.)

30וזהו עניינה של ״שבת שבתון לה׳״. המשכת הרצון העליון, שהוא בחינת הרצון שלמעלה מן השכל, הנמשך ומתגלה בשבת, מתאפשרת דווקא כאשר יש כלי לגילוי אור זה;

והכלי הוא בחינת הרצון התחתון, שנולד מן השכל וההתבוננות בכל ששת ימי המעשה. רצון תחתון זה נעשה כלי לרצון העליון, כדי שזה יימשך לתוכו ממש, בבחינת השראה, כפי שהאור שורה בתוך כלי ממש.

שהרי הרצון התחתון, אף שהוא למטה מבחינת הרצון העליון, מכל מקום הוא כלי לגילוי הרצון העליון, כדי שזה יתלבש בו בהתחברות ובייחוד אמיתיים ביום השבת.

31ועל כך נאמר: ״שבת של מנוחה שלמה להוי׳״. פירוש הדבר: ״שבת שבתון״ הם שני הרצונות שהוזכרו לעיל, המתחברים לאחד ונעשים ממש אחד. והביטוי ״שבתון להוי׳״ הוא משום שבשם הוי׳,

האות יו״ד היא בחינת חכמה וכו׳; ובשבת מתגלה בחינת ״שבת להוי׳״, שכן הרצון העליון, שלמעלה משם הוי׳, מתגלה וכו׳.

32וזהו [פירוש] מה שכתוב: ״כי הוי׳ אל דעות״ — יש שתי בחינות של דעת: הראשונה היא דעת עליון, והשנייה דעת תחתון.

כלומר, דעת היא לשון רצון, שכן דעת ורצון הם עניין אחד, כמו שכתוב: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות״ וגו׳;

והכוונה היא: בחרתי בכם ורציתי בכם, לבחור אתכם לי לעם סגולה. שכן דעת היא עניין של הכרה, והיא בחינת התקשרות המביאה לידי רצון וגו׳.

33וכך גם ״והאדם ידע״ הוא לשון של התקשרות והתחברות וכו׳. ופירוש ״אל דעות״ הוא חיבורן של שתי בחינות הדעת שהוזכרו לעיל, שהן שני הרצונות שהוזכרו לעיל.

ואז זו בחינת ״שבת שבתון להוי׳״; וזהו גם פירוש ״הוי׳ אל דעות״: שני הרצונות מתחברים, כך שהרצון העליון, שלמעלה מחכמה, מאיר ומתגלה גם ברצון התחתון וכו׳.

וזהו עניינה של הנשמה היתרה של שבת: גילוי הרצון העליון מבחינת יחידה, כנזכר לעיל. וזהו מה שנקרא ״נשמת כל חי״.

וכמו שכתוב: ״ומשביע לכל חי רצון״ — גילוי הרצון העליון נמשך בבחינה הנקראת ״כל חי״ וכו׳; ומשם הוא נמשך להיות ״רצון יראיו יעשה״, כלומר, שהרצון העליון יתגלה בהם.

34כעת, כאשר הרצון העליון נמשך ומתלבש ברצון התחתון ביום השבת, נמשכת ממנו הארה גם לכל ששת ימי המעשה, כך שבאדם מצויה בחינה של הארה מן הרצון העליון, שלמעלה מן השכל.

גילויה של הארה זו הוא בזמן תפילת החול, כאשר האדם מתעורר באהבה וברצון לה׳ יתברך; זוהי בחינה של הארה מקדושת השבת המאירה בימי החול,

כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ״יום זה נותן כוח לשאר הימים״ וכו׳. לכן יכולה להאיר בהם הבחינה האמורה של הרצון העליון.

(כפי שהביא ב״ראשית חכמה״, שער הקדושה, פרק ב, את דברי הזוהר המסבירים כיצד על האדם להתקדש ולמשוך על עצמו בכל יום מקדושת השבת. זהו פירוש הכתוב ״קדושים תהיו״ וכו׳: להמשיך על עצמו מבחינת השבת, שהיא קדושה במהותה.

וכך כתוב גם ב״פרי עץ חיים״: התוספת של נפש, רוח ונשמה המאירה בשבת אינה מסתלקת גם בימות החול; רק הבחינה של תוספת חיה ויחידה מסתלקת במוצאי שבת קודש וכו׳. אך על האדם להכין את עצמו לקבל בחינה זו של תוספת נפש, רוח ונשמה. הדבר נעשה באמצעות מחשבה, דיבור ומעשה בתורה ובמצוות, שהם כלים לבחינת נפש, רוח ונשמה.

כפי שיתבאר להלן בעניין שבעת קני המנורה, כיצד באמצעות התורה והמצוות ממשיכים גילוי של בחינת הרצון העליון וכו׳. וזהו עניין ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״, כלומר, כאשר גם בימי החול מאירה מעין קדושת השבת וכו׳.)

תפילת החול היא בחינת ממוצע בין השבת לימי החול, והיא ממשיכה לכל ימי החול את ההארה מבחינת הרצון העליון המתגלה בשבת וכו׳.

לכן התפילה נמשלה לסולם, כמו שכתוב: ״והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״ וכו׳. משל לסולם, שבעזרתו ועל גביו מי שנמצא למטה עולה מן הארץ אל הגג.

35וכך גם באמצעותו מי שנמצא למעלה יורד מלמעלה למטה. על דרך משל, התפילה נמשלה לסולם: באמצעות התפילה הנפש עולה מלמטה למעלה, במעלות וברמות עליונות, שלב אחר שלב, עד לרום המעלות.

כלומר, באמצעות זעקת הלב, ברצון הלב לכלות את נפשו אליו יתברך; זוהי בחינת העלאת מ״ן מלמטה למעלה, לעלות מעילוי לעילוי עד לרום המעלות ולהיכלל באור אין סוף, ברוך הוא.

36וכן נמצא בה גם היבט של ירידה מלמעלה למטה: כאשר כבר התרומם האדם עד תכלית העלייה, אל הרום שבמדרגות, והגיע לבחינת הרצון העליון, יתברך.

אז מעוררים וממשיכים אותו לרדת בהשתלשלות המדרגות מלמעלה למטה, ולהתלבש ברצון התחתון; וממנו מתפשטת ההארה בכל ששת הימים.

וזהו שנאמר: ״ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו״: בסולם יש שני היבטים ומדרגות שונות — עלייה מלמטה למעלה וירידה מלמעלה למטה.

וזוהי בחינת התפילה וכו׳, המחברת את קדושת השבת עם ששת ימי החול, כדי שהארת הרצון העליון שבשבת תאיר בכל ימי החול, ויהיו ״חולין שנעשו על טהרת הקודש״.

וזה נעשה באמצעות עלייה וירידה. (ועיינו במה שנכתב על הפסוק ״יונתי״ וכו׳: שיש בחינת נשמה שבגוף ויש בחינת שורש הנשמה; ומבואר שם ששורש הנשמה הוא בבחינת המחשבה הקדומה, שלמעלה אפילו מבחינת תורה, וזוהי בחינת הרצון העליון שנזכר לעיל. עוד מבואר שם, שעל ידי התפילה עולה הנשמה שבגוף אל שורשה הנזכר לעיל.)

ואם כן, נראה שתוספת הנשמה היתרה של שבת היא גם מבחינת שורש הנשמה הנזכר לעיל. וכן משתמע מפרי עץ חיים, שער השבת, פרק 19: שבשבת המקיפים נכנסים בבחינת פנימיים, והארה מהם מאירה בכל יום וכו׳ על ידי התפילה, כנזכר לעיל.)

37כעת, גם באמצעות התורה ממשיכים את הרצון העליון להתלבש ברצון התחתון, שכן התורה נמשכת מבחינת הרצון העליון. ואף שהתורה ״יוצאת מחכמה״,

דווקא נאמר ״יוצאת״: יציאתה מן ההעלם אל הגילוי היא מבחינת חכמה, אך שורשה הוא מבחינת הרצון העליון, יתברך (שהרי תרי״ג מצוות התורה, יחד עם שבע מצוות דרבנן, עולות בגימטרייה כתר),

אלא שלמטה היא התלבשה בבחינת המדות, חסד, גבורה ותפארת דאצילות: מבחינת חסד נמשכת הקלה, שהדבר יהיה כשר, מותר וזכאי, ומבחינת גבורה נמשכת החמרה וכו׳. בחינת המדות היא למטה מחכמה.

נמצא שעניין התורה הוא המשכת הרצון העליון, שלמעלה, אל הרצון התחתון, שהוא בחינת דעת תחתון, בחינת פנימיות המדות, כידוע.

(אלא שהמשכה זו באמצעות התורה אינה יכולה להימשך אלא לאחר הקדמת התפילה, שהיא בבחינת סולם לעלות מלמטה למעלה; וכן דווקא לאחר הקדמת בחינת שבת, שגם האותיות שלה הן ״תשב״ — עליית הרצון התחתון אל הרצון העליון וירידת הרצון העליון אל הרצון התחתון;

וזה מעין בחינת אתערותא דלתתא, שבאמצעותה אפשר יהיה אחר כך להמשיך מלמעלה למטה על ידי תורה ומצוות וכו׳, כפי שיתבאר להלן, אם ירצה ה׳). והנה, התורה מקבילה לבחינת כלי המשכן, שהם המנורה והשולחן.

(וכל שכן הארון, שבו הונחו הלוחות עצמם; אלא שבחינת הארון, שהיה בבית קודש הקודשים, דומה לתורה בשורשה, ובחינת המנורה, שהייתה בהיכל, היא גילוי התורה במדות.

וזהו שנאמר על התורה: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה״. הרי היא נקראת בחינת חכמה ובחינת חסד, שכן התורה יוצאת מחכמה. זו בחינת הארון; והיא מתלבשת במדות, שכללותן היא חסד. וזוהי בחינת המנורה, שהייתה בדרום, בבחינת חסד וכו׳), כי

כשם שבמנורה מדליקים אור, כך גם על התורה נאמר: ״ותורה אור״. משמעותו של אור התורה היא כפי שנאמר: ״חכמת אדם תאיר פניו״.

שהרי חז״ל אמרו: ״חכמת זו סדר קדשים״; באמצעות לימוד סדר קדשים מעוררים וממשיכים את הגילוי בבחינת חכמה עילאה, כדי ש״חכמת אדם תאיר פניו״.

38הארת הפנים למעלה דומה, בדרך משל, למה שקורה אצל אדם למטה: כשהוא תופס רעיון חדש, פניו מאירות, כפי שאמרו חז״ל על רבי אבהו שפניו צהבו משום שראה תוספתא חדשה.

הדבר נובע מהתגלות התענוג, שמתגלה ומתלבש בהשכלה החדשה, ונמשך ומתגלה בפנים עצמן, עד שפניו צהבו והאירו.

כך, בדרך משל, למעלה: על ידי העיסוק בתורה ממשיכים את גילוי אור התענוג העליון, כדי שיאיר ויימשך בחכמה העליונה. זוהי בחינה של אור חדש מעצמותו של אין סוף, ברוך הוא, שמתלבש בחכמת התורה.

39וזהו עניין ״יאר ה׳ פניו אליך״ וכו׳. וזהו גם עניין אור המנורה. ועל פי זה יובן גם עניין שבעת קני המנורה:

כלומר, הקנה האמצעי, שהוא גוף המנורה, ושלושה קנים יוצאים מצדה האחד, ושלושה קנים מצדה השני, ו״כפתור תחת שני הקנים ממנה״ וכו׳;

כלומר, במקום שבו יוצאים מן הקנה האמצעי שני קנים, אחד לצד זה ואחד לצד זה, יש כפתור וכו׳; וכך גם מתחת לזוג השני של הקנים ומתחת לזוג השלישי.

40והעניין הוא שכל זה רומז לתורה כולה, שהיא תורה שבכתב ותורה שבעל פה. זהו עניינם של ששת הקנים היוצאים מן הקנה האמצעי: הם שישה סדרי משנה, המקבלים מן הקנה האמצעי, שהוא בחינת תורה שבכתב.

הרי הכול נלמד מן המקרא, כמו שאומרים בגמרא: ״מה הטעם? משום שהפסוק אומר״ וכו׳. נמצא שהתורה שבעל פה יוצאת ונמשכת מבחינת התורה שבכתב, כשם שששת הקנים יוצאים מן המנורה וכו׳.

41עניין הכפתור שמתחת לשני הקנים: הנקודה היא שכל השפעה הנמשכת ממשפיע למקבל יכולה לבוא רק בעקבות אתערותא דלתתא מן המקבל אל המשפיע, ועל ידה נמשכת מן המשפיע אתערותא דלעילא. הן נקראות מ״ן ומ״ד — מים נוקבין ומים דוכרין, כלומר ״מים נקביים״ ו״מים זכריים״.

כך גם בהשפעה מן התורה שבכתב לתורה שבעל פה יש שתי בחינות אלו. ידוע שהתורה שבכתב נקראת ״הדרכת אביך״: בחינת האב היא בחינת הזכר, המשפיע;

42והתורה שבעל פה נקראת ״תורת אמך״, בחינת הנוקבא, המקבלת מן התורה שבכתב, אלא ששם ההשפעה גדלה וכו׳. ואם כן, יש כאן בחינה של העלאת מ״ן והמשכת מ״ד, הנקראות אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא.

וזהו עניין הכפתור שמתחת לשני הקנים: במקום שבו הקנה יוצא מן הקנה האמצעי, מתחברים המ״ן והמ״ד, כלומר אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא.

לכן יש שם, בדרך משל, אור כפול מכוח התחברות שתי הבחינות. לכן היה שם כפתור, עבה יותר משאר חלקי המנורה, שכן בבחינה זו מתחברות שתי הבחינות — המשפיע והמקבל וכו׳.

43בחינה זו נקראת בזוהר ״קשרים״: דרך משל, קשר המחבר שני דברים זה לזה עבה יותר במקום הקשר, מפני ששם שני הדברים מתחברים יחד. כך גם השולחן מרמז על בחינת התורה, שכן עליו מניחים את לחם הפנים.

44התורה נקראת לחם, כמו שנאמר: ״בואו, אכלו מלחמי״; שכן היא בחינת מזון לנפש, הממשיך את הגילוי פנימה: האדם תופס את החכמה בתוכו, משום ששכלו משיג את חכמת התורה, שבה מלובש אור אין סוף ברוך הוא וכו׳.

לכן נעשים מכך לנפש מזון וחיות ממש. כך גם למעלה, זו בחינת ״ישראל מפרנסין״ וכו׳: שהאין סוף יתלבש בחכמה עילאה וכו׳.

אבל המצוות הן בחינת לבושים ואורות מקיפים לנפש, שכן הן המשכות מבחינה שהגילוי שבה אינו יכול להתלבש בתוכו; אלא שאור ה׳ מקיף אותו מראשו ועד רגליו. והן בחינת יריעות המשכן, כפי שהתבאר לעיל.

(ושם התבאר שגם במצוות יש שבע בחינות, ״חצבה עמודיה שבעה״, וכן שבעה מינים ביריעות, אלא שהן מקיפות; ואילו בתורה, שבעת קני המנורה הם בחינת אורות פנימיים).

45ועל פי כל האמור בביאור בחינת היריעות והכלים של המשכן, שהם בחינת תורה ומצוות, כנזכר לעיל, ובביאור עניינו של השבת, שהוא בחינת הנשמה היתרה — החיבור בין הרצון העליון לרצון התחתון,

יובן היטב ובטעם טוב הקשר בין הציווי על מצוות השבת, המופיע בסמוך לציווי על מלאכת המשכן, כפי שנאמר בפרשת [כי] תשא: ״אך את שבתותי תשמרו״ וגו׳.

46וגם: מדוע משה רבנו עליו השלום הקדים את הציווי על השבת למלאכת המשכן, בניגוד לסדר שבו נזכר הציווי של הקדוש ברוך הוא למשה רבנו עליו השלום.

והעניין הוא, שאף שעל ידי התורה והמצוות ממשיכים בחינות של אור מקיף ואור פנימי, שהן בחינות של לבושים ומזון לנפש, כדי שהרצון העליון יתגלה בנפש באופן פנימי באמצעות התורה ובאופן מקיף באמצעות המצוות,

אך לאמיתו של דבר, מאחר שהאדם נמצא למטה, בתוך גוף גשמי, אין הוא יכול להגיע לבחינת הרצון העליון, שלמעלה לאין ערוך מכל העולמות, כדי להמשיך משם את האור למטה.

47ולכן תחילה צריכה להיות בחינה של אתערותא דלתתא: האדם יעורר את נפשו ויתעלה, כדי להגיע לגילוי בחינת הרצון העליון. ועלייה זו היא בחינת

שבת, שאותיותיה הן ״תשב״: עליית העולמות מלמטה למעלה, עד רום המעלות, שהיא בחינת הרצון העליון המתגלה במנחה של שבת, כמו שנאמר: ״ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון״ וגו׳.

48גם בנפש האדם יש בחינה זו של עלייה והתגלות, והיא עניינה של הנשמה היתרה, כפי שהוסבר לעיל.

לאחר מכן נמשכת הארה מבחינה זו לכל ימות החול באמצעות התפילה, הנקראת סולם; ובאמצעותה יוכלו לאחר מכן להמשיך, באמצעות התורה והמצוות, את התגלות האור והמשכתו מלמעלה למטה;

אבל ללא הקדמת בחינת העלייה שבאה באמצעות השבת, אי אפשר להמשיך. וכמאמר חז״ל: ״כל האומר אין לי אלא תורה״ וכו׳.

49לכן, בציוויו של משה רבנו עליו השלום לישראל על עשיית המשכן, הוא הקדים את הציווי על השבת, ולאחר מכן ציווה על יריעות המשכן, שהן בחינת האורות המקיפים הנמשכים באמצעות המצוות, ולאחר מכן על כלי המשכן, שהם בחינת האורות הפנימיים.

העניין הוא שבכל המשכה מלמעלה למטה, האור נמשך תחילה בבחינת מקיף על המקבל, ולאחר מכן נמשכת ממנו הארה ונכנסת לפנימיותו וכו׳,

50והשאר נשאר בבחינת מקיף. לכן הקדים את היריעות לכלים. וזהו שאמרו חז״ל: ״כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו״.

שהרי גם בתפילין מופיעות הפרשיות ״שמע״ ו״והיה״ שבקריאת שמע, אלא שבתפילין הן בבחינת מקיף, ואילו בקריאת שמע, כשהאדם אומר ״אחד״ ו״ואהבת״, זו בחינת גילוי בפנימיות.

לכן תחילה צריך להיות המקיף, ואחר כך הפנימי. וכשאדם קורא קריאת שמע בלי תפילין, וממשיך את הפנימי בלי המקיף, הרי זו עדות שקר וכו׳.

51כל הסדר הזה הוא בעניין עבודת האדם, וזהו הציווי של משה רבנו, עליו השלום, לישראל בפרשת ויקהל. אך בסדר ההמשכה של אור אין סוף, ברוך הוא, אל העולמות, הסדר הפוך: תחילה צריכים להיות הכלים, אחר כך היריעות, ואחר כך בחינת שבת.

כדי שתהיה המשכה מאור אין סוף אל העולמות, היה צורך בצמצום גדול ועצום, כך שהגילוי יהיה הארה מועטת בלבד, כדי שהעולמות יוכלו לקבל אותה ולא יתבטלו ממציאותם; וגילוי זה הוא עניין כלי המשכן, שהם בחינת פנימיות [האורות].

52ואחר כך, מן הגילוי הזה, נמשכת בחינה מקיפה הסובבת את העולמות; וזהו עניין יריעות המשכן.

וזו הסיבה שבפרשות תרומה ותצוה, שבהן מובאת ציווי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום, הכלים נאמרים תחילה ואחר כך היריעות, שכן זהו סדר ההמשכה מלמעלה למטה; ואחר כך נאמר ציווי השבת בפרשת [כי] תשא.

53העניין הוא שהכלים והיריעות הם סדר ההמשכה מלמעלה למטה; ולאחר מכן, עם השלמתה וסיומה של ירידת השפע העליון, באה בחינת השבת, שהיא המנוחה וההסתלקות אל עצמותו,

כמו שכתוב: ״כי בו שבת וינפש״ — כאדם ששובת ונח; זו בחינת עליית כוחות הנפש מהשפלתם בחזרה אל עצמותם וכו׳.

54לכן ציווי השבת נאמר לאחר מכן. שהרי בחינת שביתה ואור חוזר שייכת רק לאחר שתחילה נמשכה בחינת אור ישר — המשכה מלמעלה למטה — באמצעות הכלים והיריעות; ורק אז צריך לבוא לאחר מכן אור חוזר באמצעות השבת.

אבל בעבודת האדם מלמטה למעלה אין הדבר כך: תחילה צריכה להיות העלייה, כלומר בחינת השבת, כדי לעלות מעלה מעלה, עד רום המעלות.

55ואחר כך ימשיך את השפע מלמעלה למטה, כלומר מבחינת הרצון העליון המתגלה ביום השבת. ההמשכה מבחינה זו מתחילה תחילה בבחינת מקיף ולבוש, וזהו עניין יריעות המשכן,

ואחר כך באה בחינת הכלים, כלומר בחינת התורה, שהיא חכמתו ית׳; ומחכמה נמשכת מידת החסד, הנמשלת למים:

כשם שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה נמשכה ממקום גבוה מאוד וירדה למטה; לכן היא נמשלה למים.

וזהו [פירוש] ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה״: התורה נקראת ״תורת חסד״ על שם ההמשכה וכו׳,

מפני שחכמתו ית׳ נמשכה למטה מטה. כידוע, חכמה וחסד הם קו אחד; וזהו עניין תורה וגמילות חסדים.