ביאור אין השם שלם

כותרת זו פותחת ביאור נוסף למאמר שקדם לה, שתחילתו בדברי חז״ל: כל זמן שעמלק קיים, ״אין השם שלם ואין הכיסא שלם״. הביאור מסביר מה מביא לשלמות השם והכיסא, ומיהו עמלק העומד בדרכה.

חז״ל לימדו ששם ה׳ וכיסאו לא יהיו שלמים עד שיימחה עמלק. אדמו״ר הזקן מציב אותם בתוך הספירות: שם הוי׳ הוא בז״א, תבנית המדות, והכיסא הוא מלכות, המקבלת ממנו. הוי׳ שלם כאשר המוחין נמשכים לתוכו, תחילה כשהם מתחלקים לחכמה ובינה.

השלמות נמשכת בכך שהדעת, הכוח המחבר את השכל לרגש, מתחלקת לחסד וגבורה. הגורם לחלוקה הוא קוצא דשערי של אריך אנפין: בדימוי הקבלי, השערות הן ערוץ אור דק ומצומצם הנמשך מכתר, הבחינה שמעל השכל, וקוצן מגיע מאחור אל ז״א, באזור הכתפיים. הגב והעורף יהיו הנושא של המאמר כולו.

חלוקת הדעת לחסד ולגבורה היא בחינת שתי האותיות האחרונות של השם, ו׳ וה׳: הו׳ היא שש הקצוות, מדותיו של ז״א, והה׳ היא המלכות שבתוך ז״א עצמו, כפי שעולה מהכוונות הקבליות של הלולב והאתרוג. הכיסא הוא עניין אחר: פרצוף נפרד, כלומר תצורה שלמה של מלכות. הו׳ והה׳ נקראות מוחין, אף שהן רגשות — חסד וגבורה, שדמויותיהם הן אברהם ויצחק.

הדבר מסביר כיצד רגשות יכולים להיקרא מוחין. רגשות טבעיים שייכים לקטנות, מצב של מוחין מצומצמים, ויכולים להיות נוכחים במשך כל היום בלי מחשבה שמולידה אותם; רגשות שנולדים מהתבוננות שייכים לגדלות המוחין, כמו בתפילה, כשהלב מתלהט מתוך מה שהאדם הבין בשכלו.

מלכות נקראת ״לב״, כמו בפסוק שבו הדוד אומר לרעייתו, כנסת ישראל: ״שבית את לבי״; כמו הלב, היא מרכז החיים. בנפש הפרטית מקבילה לה נקודת הלב, שהיא פנימיותה ועצמותה של הנפש.

כוחות הנפש בהתפשטותם החוצה, אל לבושי המחשבה, הדיבור והמעשה, שייכים לעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, שאינם אלוקות עצמה. גם בהם מעורבים הטוב והרע, בדומה לעץ הדעת; נקודת הלב נבדלת מהם.

הלב, מלכות, מתגלה בשלמות כאשר היא מקבלת פנים אל פנים מישראל שלמעלה, ז״א, מפנימיותו ולא רק מחיצוניותו. אז ה׳ מורגש כ״חייך״, מקור כל החיים והתענוג, כארץ זבת חלב ודבש וכמתיקות של ״יערי עם דבשי״.

אבל גלות מצרים חוזרת בכל יום. על פי התיאור הקבלי של כל לילה, מלכות יורדת לעולמות התחתונים כדי לקיים אותם, כדרך אשת החיל הנותנת מזון לביתה בלילה; ורק ״נקודה״ ממנה נשארת למעלה, תחת יסוד. בבוקר היא עולה ונבנית מחדש, תחילה כפרצוף המחובר אחור באחור עם ז״א.

רק לאחר מכן הם עומדים פנים אל פנים. זוהי דרך המדבר, ההליכה אחרי הוי׳: המוחין נמשכים בשלמות, אך בתחילה הם נמשכים מאחור, באמצעות האחוריים, לפני שהפנים מתגלות.

באדם, מצב של ״אחור באחור״ הוא אהבה שהשכל מחייב: הוא מתבונן כמה ראוי לאהוב את ה׳, והמסקנה מחייבת את הלב לאהוב. כשהאדם נשאר לנפשו, הוא אינו זז ממקומו; רק שליטת המוח על הלב כופה את ההתנגדות.

גם זו עבודה שלמה: ״בכל לבבך״, שחכמים דורשים ״בשני יצריך״, כך שגם היצר הרע נרתם לעבודה, ו״בכל נפשך״. באמצעותה, ובאמצעות המצוות שעליהן מברכים את ה׳ ״אשר קידשנו במצוותיו״, נמשכים המקיפים — אורות המקיפים את האדם אך עדיין אינם מורגשים בתוכו.

מקיימים את המצוות מפני שהן מצוות המלך. ובכל זאת, העבודה כולה נעשית מתוך חיוב השכל וכפייתו, לפני שהתענוג מורגש; זו בחינת ״אחור באחור״.

המעבר מגב אל גב לפנים אל פנים מתרחש משום שהמוחין הנמשכים באים מקוצא דשערי דאריך אנפין — מדרגה שמעל למוחין ומגיעה לז״א מאחור. משם בא ״יאר פניו״, כלומר הפניית הפנים; כאשר הפנימיות מתגלה, השם שלם.

גם הכסא נעשה שלם. הכסא הוא מלכות, הבנויה מן הגבורות — כוחות של ריסון והעלם: ״אין מלך בלא עם״. אך לפני ה׳ אין באמת מי למשול עליו, ולכן עלה ברצונו שיהיה צמצום, כדי שהעולם ייראה כקיים מצד עצמו, כ״יש״ שעליו הוא מולך.

העבודה מלמטה היא להעלות מיין נוקבין, ״מים נקביים״, כלומר אתערותא דלתתא, באמצעות צמצום של האדם עצמו, שגם הוא בחינת גבורות. חז״ל מכנים ״עובד אלקים״ את מי ששונה את פרקו מאה ואחת פעמים, פעם אחת יותר מהרגלו. ריסון עצמי זה הוא בחינת הכסא והישיבה: כשם שמי שיושב משפיל את גבו, כך, כפי שהוסבר במאמר הקודם, גילוי ה׳ נמשך לבחינת האחוריים כאשר האדם כופה את לבו.

גם לתורה יש פנים ואחור, פנימיות וחיצוניות. הצד הגשמי של המצווה הוא החיצוניות, כמו בתפילין, שבהן ארבע פרשיות התורה כתובות על קלף; הפנימיות היא חכמה ובינה, הרמוזות בפרשת ״קדש״ (״קדש לי״) ובפרשה שאחריה.

כך גם בסוכה: הסכך, הכיסוי העשוי מענפים, הוא החיצוניות, והצד הפנימי הוא המקיפים, האורות המקיפים. הכלל הוא שבחיצוניות אין מורגש תענוג, ואילו בפנימיות התענוג מתגלה, כמו בברכת חז״ל ״עולמך תראה בחייך״. גילוי זה בא משום שמאחור באחור נעשה אחר כך פנים בפנים.

לאחר חטא העגל התחנן משה: ״כי עם קשה עורף הוא וסלחת״, כאילו העקשנות היא סיבה לסלוח. לפי הסדר הרגיל של המדות, כשהן משתלשלות דרגה אחר דרגה, אי אפשר היה לסלוח על חטא גדול כל כך. משה המשיך ממדרגה גבוהה יותר, ממדת ״ארך אפים״, שהמקבילה הארמית שלה היא השם אריך אנפין.

הם היו ראויים לרחמים הנעלים האלה משום שכפי שאמר משה, הם עם קשה עורף: יש במדותיהם קושי, חוזק והתגברות, שהיא תכונת העורף. העורף הוא המקום שאליו מגיע קוצא דשערי של אריך אנפין, ובאמצעותו נמשכות שלוש עשרה מדות הרחמים של אריך אנפין, שלמעלה מן הסדר הרגיל.

מנגד, בצד הקליפה, עומד עמלק, ששמו נקרא ״עם מל״ק״ — ״עם שנוגס״: מליקה היא ניתוק עורפו של עוף הקרבן, ועמלק פוגע בקדושה מאחור. הוא ״ראשית הגויים״ משום ששורשן הרוחני של אומות עובדי האלילים הוא בשבע המידות, ״שבעת ימי הבניין״, ואילו שורשו של עמלק גבוה יותר, בדעת שמאחורי הכתפיים; פרעה מקביל לדעת העליונה, ועמלק לדעת התחתונה.

השכל מגיע אל המידות דרך הצוואר, ובקבלה דורשים את השם מצרים כ״מֵצַר הגרון״ — המעבר הצר שבין הראש לגוף. כל זה שייך לאחוריים; אותיות פרעה הן אותיות ״העורף״, ופרעה הוא אחורי העורף. לכן מעבר השכל אל הגרון נקרא ירידה — ירידה למצרים.

מן הגרון ואילך, כשהשכל מתפשט בגוף, התנועה נקראת עלייה: יוסף ״הורד מצרימה״, אך ה׳ הבטיח ליעקב: ״אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך״. העלייה היא התפשטות השכל בגוף, ״ארץ טובה ורחבה״ הבאה לאחר המֵצַר הצר.

אדמו״ר הזקן מציין ללקוטי תורה של האריז״ל על פרשת וישב, שם הגרון נקרא ארץ מצרים, וכן לביאור שלו על ״לכן אמור״ בפרשת וארא, המובא קודם לכן בתורה אור. המעבר מן הגרון אל הגוף נחשב עלייה אף שהגוף נמוך יותר, משום שהגרון הוא בחינת אחוריים: העלייה והירידה כאן נמדדות לפי מידת הגילוי, ולא לפי הגובה הגשמי.

עמלק עומד במעבר הזה דרך האחוריים, והוא מייצג את קשיות העורף ההופכת את עורפה: בלשון חז״ל, הוא יודע את ריבונו ובכל זאת מורד בו. פרעה אמר: ״לא ידעתי את ה׳״, והמכות היו מכניעות אותו אילו ה׳ לא היה מחזק את לבו; עמלק ידע את כל הניסים ואף על פי כן תקף.

כנגד אחוריים של הקדושה — הכוח להתגבר על עצמו מפני שהשכל דורש זאת — יש לסטרא אחרא ההפך: כוח עיקש נגד השכל, גם כאשר השכל עצמו מחייב. זוהי חוצפה שאין בה טעם ודעת.

זהו התקפת עמלק על ״כל הנחשלים אחריך״ — אלה הנמצאים בבחינת אחוריים. מאחר שבכל יום אדם יוצא מחדש ממצרים, יש להילחם בכל יום במלחמת ה׳ בעמלק ״מדור דור״.

בזמן הגלות נאמר ״מחה אמחה״: המלחמה היא מלחמתו של ה׳, והיא מתנהלת בבחינת אחוריים. אבל כשאדם מגיע לארץ הטובה והרחבה, לאהבה המתענגת בה׳, אז ״תמחה״ בעצמך את עמלק, שכן לעמלק יש אחיזה רק באחוריים.