שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

המאמר פותח בפסוק משיר השירים, שבו ידו השמאלית של הדוד תומכת בראשה של הרעיה, וידו הימנית מחבקת אותה. בחסידות היד השמאלית היא מידת הגבורה של ה׳, ש״דוחה״, ואילו היד הימנית היא מידת החסד שלו, שמקרבת. אדמו״ר הזקן מציג את הנושא: כאשר מעשי ישראל מעוררים למעלה את ה״דחייה״, ה׳ הופך את הדחייה עצמה לאמצעי להצלתם ולהרמת ראשם, באותו אופן שבו הוא מנהיג את העולמות.

אדמו״ר הזקן מפרש כעת את הפסוק הפותח את פרשת כי תשא, ״כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם״, לפי משמעות נוספת של השורש פק״ד: פקידה, כלומר חשבון על חטא. חז״ל אמרו שכל פקידה כזאת כוללת משהו מחטא העגל, ולכן הפסוק מדבר על הרמת ראשם באמצעות פקידה לרעה.

דווקא הפקידה הזאת מרימה את ראשם, מפני שידו השמאלית של הקב״ה לעולם אינה דוחה לחלוטין: השמאל דוחה, ואילו הימין מקרבת. זהו ״וימינו תחבקני״: יהודי שנופל אינו מוטל ארצה לתמיד, כפי שנאמר בתהילים.

כדי להביא את הנושא לעבודתו האישית של האדם את ה׳, אדמו״ר הזקן מצטט את דברי יצחק, ״הקול קול יעקב״, שבהם המילה הראשונה ״הקל״ כתובה בלי ו׳, והשנייה ״קול״ — עם ו׳. הכפלת המילה מצביעה על שני קולות של יעקב: תורה ותפילה, שבהם עוסקים בהשוואה שבפסקאות הבאות.

שתי אמירות של חז״ל נראות כאילו הן מתחרות זו בזו. המשנה אומרת שתלמוד תורה ״כנגד כולן״, כלומר גדול מכל מצווה אחרת, ואילו התלמוד משבח מאוד את התפילה ואומר שהתפילות תוקנו כנגד קרבנות התמיד.

שתיהן אמת, משום שהתורה והתפילה נעות בכיוונים הפוכים. בתפילה האדם עולה מלמטה למעלה, אל ה׳; בתורה חכמתו של ה׳ יורדת מלמעלה אל האדם.

לב התפילה הוא קיום מצוות קריאת שמע, ״ואהבת את הוי׳ אלקיך״. התפילות שלפני קריאת שמע סודרו כדי להביא את האדם לכך שכאשר יגיע אל מצוות האהבה, יקבל אותה עליו בכנות; המאמר חוזר לנקודה זו בפסקה 9.

הדרך לאהבת ה׳ מופיעה בדברי משה: ה׳ הציב לפנינו את החיים והטוב, את המוות והרע, וציווה עלינו לבחור בחיים — ״לאהבה את הוי׳ אלקיך... כי הוא חייך״. אדמו״ר הזקן מחבר בין הפסוקים: לבחור בחיים פירושו להכיר בכך שה׳ הוא חיינו, והכרה זו מביאה לאהבה.

הוא מסביר מה פירוש ״חיים״ ו״מוות״ בכל דבר שנברא. הצד הרוחני שבו, החיות האלקית שמקיימת אותו, הוא ״חיים וטוב״; הצד הגשמי שבו הוא ״מוות ורע״, משום שהוא נשחק וחולף.

האדם יכול לראות בעצמו שהצד הגשמי של כל דבר בטל, משני וחסר חשיבות לעומת הכוח הרוחני שמחיה אותו. כך גם באדם: הגוף משני לעומת הנשמה שמחיה אותו, ולכן כל אדם אוהב את חייו בעוצמה רבה כל כך.

אם אדם אוהב כל כך את חייו שלו, עליו לאהוב את ה׳ עוד יותר, כאשר הוא רואה בשכלו, בבהירות כאילו ראה בעיניו, שה׳ הוא ממש חייו — מקור החיים וחיי החיים. ״ראייה מוחשית״ כאן פירושה הבנה חיה כל כך, עד שהיא דומה לראייה.

הפסוק ״וכל צבא השמים לך משתחווים״ מתפרש בדברי חז״ל: השמש שוקעת במערב, מקום מנוחת השכינה, וכך היא משתחווה ליוצרה, וכך גם כל הכוכבים והמזלות. הם משתחווים מפני שהם תופסים את הכוח האלוקי שיוצר אותם, מחיה אותם ומקיים אותם.

זהו פירוש ״ראה נתתי לפניך״: האדם יכול לראות זאת ממש, שהרי הוא רואה את חייו ואת קיומו.

כשהאדם רואה גם כיצד גרמי השמים משתחווים, הוא יכול להגיע ל״ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך״, שחז״ל מפרשים: ״בשני יצריך״. אהבה שנולדת מראייה ברורה כזאת חזקה דיה כדי להכניע אפילו את היצר הרע.

דברי חז״ל ״בטל רצונך מפני רצונו״ מתארים זאת. שום דבר גשמי אינו יכול להשתוות לאהבה הזאת, ולכן כל רצון אחר נדחה מפניה.

המילים מתפילת שחרית של שבת, ״מי ידמה לך ומי ישווה לך ומי יערוך לך״, מבטאות שאין דבר גשמי שאפשר להשוות לה׳. לכן שום אהבה גשמית אינה יכולה להתחרות באהבתו.

״ראייה״ זו אינה צריכה להיות רגע חולף, אלא להימשך ולהיות קבועה. על מי שאינו משאיר אותה לנגד עיניו תמיד אומר קהלת: ״הכסיל הולך בחושך״.

החכם, ש״עיניו בראשו״, רואה תמיד לנגד עיניו שחייו וקיומו באים מאור אין סוף. כך אהבת ה׳ נשארת קבועה בלבו, ונפשו קשורה באלקים חיים בקשר נצחי.

הזוהר מדבר על כוח ״גדול ותמידי״ של תשובה, הדרוש לתיקון ״פגם הברית״ — הכינוי המסורתי לחטאים הקשורים לכוח ההולדה, שעליו נחתמת ברית המילה. אדמו״ר הזקן מסביר את הסיבה לכך: ברית פירושה קשר. בקדושה היא קושרת את הנפש למקורה; מקבילתה בצד שכנגד קושרת את האדם לתאוות ולתענוגות העולם הזה.

מכיוון שהפגם נוצר מקשר בכיוון הלא נכון, התיקון הוא היפוך גמור: הפניית הלב מקצה אחד לקצה השני. אותה יכולת להתקשר קושרת כעת את הנפש לשורשה ולמקורה באלוקים.

ה׳ כ״אל חי וקיים״ מקביל לבחינת הברית — הקשר הממשיך את החיות כלפי מטה: הוא מכניס את האור המקיף את כל העולמות אל האור הממלא כל עולם, וכך מעניק חיים לכל יצור חי, בלשונו של איוב. המטרה היא דבקות אמיתית ותמידית במקור הזה.

זו כוונת הזוהר במילים ״גדול ותמידי״: אין די בכך שהאדם מרגיש אהבה לה׳ בזמן התפילה וכדומה, אם לאחר מכן היא דועכת. הקשר צריך להימשך.

בספר תהילים נאמר שה׳ קרוב למי שקוראים אליו ״באמת״, ובספר משלי נאמר כי ״שפת אמת תיכון לעד״, ואילו לשון שקר נמשכת ״ועד ארגיעה״ בלבד. אהבה שחולפת לאחר התפילה שייכת לרגע חולף; האהבה האמיתית נמשכת.

״ראייה מוחשית״ המביאה לאהבה אינה דבר שהאדם יוצר לבדו; היא נמשכת לישראל מלמעלה. דברי זכריה, ״וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו״, מתארים הארה המבקיעה ונמשכת אל ישראל.

מטרת הדבר היא ש״ה׳ עליהם יראה״: שבני ישראל יראו, באורו של ה׳, את חיי החיים, בבהירות מוחשית כראיית העיניים, וידבקו בו. משום כך תיקנו חכמים את ברכות השחר ואת כל סדר התפילה לפני קריאת שמע.

בתפילות אלה אנו מבקשים שאור הוי׳ יאיר לנו בגלוי, כדי שנוכל לקבל עלינו בקריאת שמע את מצוות אהבת ה׳ בכנות; זהו ״הוי׳ אלקינו״ — אור הוי׳ נעשה ״שלנו״. בגמרא נאמר שישראל גדולים מן המלאכים, משום שהמלאכים אינם אומרים קדוש למעלה עד שישראל אומרים אותו למטה.

אדמו״ר הזקן מקשה על דברי הגמרא שישראל גדולים מן המלאכים. האדם חי בעולם הזה בתוך גוף גשמי, ואין מי שחף ממחשבות תועות.

לכל אחד יש מחשבות שהן ״זרות״ לפי אמת המידה שלו: לאדם גדול לפי אמת המידה הגבוהה שלו, ולאדם קטן לפי אמת המידה שלו. לעומת זאת, למלאכים אין גוף, והם עובדים את בוראם ביראה בלי הפסק מאז הבריאה. אם כן, כיצד יכול האדם לעלות עליהם?

התשובה מתחילה בכך שהמלאכים אינם אומרים ״קדוש״ מצד עצמם. השבח שלהם נובע מהחיות האלקית הזורמת בהם.

המלאכים אינם חשים את עצמם כמי שתופסים מקום לפני האלקות שבתוכם. לכן החיות האלקית שבהם היא המדברת ופועלת בפועל באמצעותם, ללא עיכוב.

הכתוב עצמו מראה זאת: כשהמלאך דיבר אל הגר, היא קראה לו ״ה׳ הדובר אליה״; והמלאך שאמר לאברהם ״שוב אשוב אליך״ דיבר, כפי שאומר רש״י, בשליחותו של מקום, כאילו הקדוש ברוך הוא עצמו דיבר.

הסיבה היא שלמלאכים אין מעמד עצמאי מול האלקות המדברת באמצעותם. הם רק צינור שדרכו עוברים הדיבור והפעולה האלקיים אל העולם שלמטה.

השפע עובר מטה, מדרגה אחר מדרגה, דרך השתלשלות העולמות, כמתואר אצל השרפים בישעיהו: ״וקרא זה אל זה״. התרגום מפרש: ״ומקבלין דין מן דין״ — הפסוק עוסק במשפיע, הקורא ומעביר את השפע הלאה, ואילו התרגום עוסק במקבל, שהוא במונחי הקבלה נוקבא, הבחינה הנקבית המקבלת.

מצד החיות האלוקית עצמה, אין משמעות לכינוי ״קדוש״ במובן של נפרד. נפרדות משמעה שיש משהו אחר שקיים בנפרד ממנו, ומצד זה אין דבר כזה.

אכן, המלאכים אומרים ״איה מקום כבודו״, בלשון הקדושה. המילים ״קדוש ומובדל״ מקבלות משמעות רק כשהחיות מגיעה ליהודים שבגופם הגשמי, החווים את עצמם כישויות נפרדות ומסתירים את הקדושה שבתוכם.

אז, כאשר יהודי מעורר אתערותא דלתתא ומבטל את גופו בפני החיות הרוחנית שבו, אור ה׳ מתגלה למטה, כמו באמירת ״ברוך אתה״ בברכה.

מצד הגוף יש כעת משמעות לכינוי ״קדוש״: ה׳ נבדל ממנו ונעלה ממנו. משום כך גם המלאכים אומרים ״קדוש״.

האור שישראל ממשיכים למטה עובר דרך המלאכים. אמירת ״קדוש״ שלוש פעמים מכוונת כנגד שלושה צמצומים כלליים, שדרכם האור יורד עד שהוא נקרא ״הוי׳ צבאות״, ובכל הצמצומים האלה ה׳ נשאר קדוש ומובדל.

האור שישראל ממשיכים אל תוך הגוף, ובכך גורמים גם לגוף עצמו להיות בטל לה׳, גדול מן האור הנמשך אל המלאכים. בדומה ל״יתרון האור הבא מן החושך״, אור שהתגבר על החושך מאיר יותר ומביא עמו שמחה נוספת. גם הגוף נעשה ״מרכבה״ — כלי שאין לו רצון משלו, והוא מסור כולו לייחודו של ה׳.

לכן אנו קוראים להוי׳ ״אלקינו״: הוא באמת שלנו. אדם מתגאה במה ששייך לו, אפילו ברגלו, שהיא החלק הנמוך ביותר בגופו.

אדם אינו מתגאה במה ששייך למישהו אחר, אפילו ביד, שהיא חשובה יותר. כך גם האור המגיע לישראל אינו אלא זיו קלוש, שירד למטה מאוד.

בהשוואה לאור העיקרי שלמעלה, שאינו יכול להיכנס לגוף, הארה זו היא בבחינת ״רגל״ ביחס ל״ראש״. ואף על פי כן, דווקא זהו ״אלקינו״, שלנו ממש, כפי שאומרת התורה: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״.

האמרה הארמית ״בן הוא רגל אביו״ פירושה שהילד הוא המשך של אביו, כמו רגל השייכת לאותו גוף, עצם אחד עמו. כילדיו של ה׳, ישראל הם ״רגלו״, ולכן לימדו חז״ל: ״בטל רצונך מפני רצונו״.

להיות ״רגל״ לה׳ פירושו שלא יהיה לאדם רצון משלו, אלא שיעשה את רצונו, כפי שהרגל נשמעת לאדם. המילים ״לכל אשר יחפוץ יטנו״ לקוחות מהפסוק במשלי העוסק בלב המלך הנתון ביד ה׳.

ברכת הבוקר הראשונה מודה לה׳ ״הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה״. אדמו״ר הזקן מפרש אותה כתיאור האופן שבו אהבה ויראה מתעוררות באדם.

אהבה ויראה אינן מתעוררות באדם מכוחו שלו; הן באות אליו מלמעלה, באמצעות ״שכוי״ רוחני המבחין בין ״יום״ ובין ״לילה״.

ה״יום״ וה״לילה״ שבברכה הם החסדים, שמקורם באהבה, והגבורות, שמקורן ביראה; ההבחנה ביניהם נעשית באמצעות המשכת בינה עילאה. משום כך הברכה מדברת על בינת השכוי. כך אפשר להבין גם את שאר הברכות ואת התפילות, אם מתבוננים בהן.

כדי להמשיך את האהבה מלמעלה, על האדם לשבור תחילה את גסות הגוף, להכניעו ולהשפילו מתוך מרירות על ריחוקו מה׳.

שני פסוקים תומכים בכך: ה׳ קרוב לנשברי לב, ו״זבחי אלקים רוח נשברה״.

לשמות יש כאן חשיבות. כדי להמשיך את הוי׳ — שם ה׳ כפי שהוא נעלה מהעולם ומחיה אותו — אל ״אלקים שלנו״, שם המבטא את הסתרו בתוך הטבע, יש להקריב תחילה ״זבחי אלקים״, כלומר רוח נשברה; בדרך זו נמשכת בחינת הוי׳.

כל עבודת ה׳ שתוארה עד כה, ובכללה התפילה, היא ״אתערותא דלתתא״ העולה מלמטה למעלה. התורה פועלת בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה.

התורה מקבילה ל״ובכל נפשך״, מפני שהיא ממשיכה את חכמת ה׳ אל כל כוחות הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. היא נקראת ״אתערותא דלעילא״, משום שלימוד התורה מעורר את חכמתו ורצונו של ה׳ עצמו, שהם ״חכים ולא בחכמה ידיעא״ — למעלה מכל חכמה שביכולתנו לתפוס.

התורה היא חכמתו ורצונו של ה׳ עצמו, אף שהם מלובשים בעניינים גשמיים. המילה ״קורא״ פירושה גם קורא וגם קורא למישהו; כאן הדברים מתייחסים לביאור שניתן במקום אחר לעניין ״קורא בתורה״.

הביטוי השלישי בציווי של קריאת שמע, ״ובכל מאודך״, הוא תשובה, שעליה אמרו חז״ל שהיא גדולה מפני שהיא מקרבת את הגאולה. ״מאוד״ פירושו ״הרבה מאוד״ — מעבר למידה הרגילה, ולכן הוא מתאר אהבה שאין לה גבולות.

האהבה ״בכל לבבך ובכל נפשך״ נובעת מהאלקות המתגלה בתוך הבריאה, שאינה אלא הארה בלבד, כמו הבזק יחיד של ברק. דברי זכריה ״ויצא כברק חצו״ ודברי תהילים ״היוצר יחד לבם״ מראים שכל הבריאה נוצרת מתוך ״מחשבה״ אלקית אחת.

המשל הוא שמחשבה אחת אינה נחשבת לעומת האדם שחושב אותה, שהרי הוא יכול לחשוב מחשבות בלי סוף.

על אחת כמה וכמה, ה״מחשבה״ האחת שממנה באה הבריאה כולה אינה נחשבת לעומת עצמותו של ה׳. בתפילה נאמר: ״אתה הוא קודם שנברא העולם, ואתה הוא״ לאחר שנברא; הבריאה אינה משנה בו דבר.

הפסוק של מלאכי, ״ואני, הוי׳, לא שניתי״, משלים את הרעיון. כל התקופות — העולם הזה והעולם הבא, גן עדן התחתון והעליון, ימות המשיח ותחיית המתים — אינן אלא רגע קצר בעיניו.

העבודה של אהבה בכל לבבך ובכל נפשך היא עבודתו של ״ניצוץ״ הנשמה המלובש בגוף. רק ניצוץ מן הנשמה נכנס בפועל לתוך הגוף.

עצם הנשמה ושורשה נשארים למעלה בבחינת מקיף, המקיף את האדם בלי להיכנס לתוכו. הניצוץ שלמטה נקרא ״רגל״, ואילו העצם שלמעלה נקרא ״ראש״.

האהבה של ״בכל מאודך״ היא עבודת עצם הנשמה, בחינת ה״ראש״ שבה: ביטול שלם כל כך, עד שמציאות הנפש עצמה מתבטלת, והיא נשפכת אל חיק אביה. היא פונה אל ה׳ כפי שהוא במהותו ובעצמותו.

ה׳ בעצמותו נעלה לאין שיעור. ביחס אליו עצמו אי אפשר אפילו לומר שהוא ״ממלא כל עלמין״ או ״סובב כל עלמין״, שכן שני הביטויים מתארים אותו רק ביחס לעולמות.

האהבה העצומה הזאת שייכת במיוחד לבעל התשובה, למי ששב. לאחר שהיה רחוק מה׳ ונפשו צמאה ״בארץ צייה ועייף״, הוא זועק אליו.

מתוך הריחוק הזה פורצת אהבה חזקה כל כך, עד שנפשו כמעט יוצאת. חז״ל פירשו את ״ופרעה הקריב״, שנאמר כשפרעה רדף אחרי ישראל אל הים, כקירוב לבם של ישראל לאביהם שבשמים בידי פרעה: האיום מצד הרודף נעשה הגורם לשיבתם.

לכן אהבה זו נקראת ״מאוד״. במדרש על ״טוב מאוד״ נאמר ש״טוב״ הוא מלאך החיים ו״מאוד״ הוא מלאך המוות. ה״מאוד״ שבא מצד המוות — כאן, הריחוק שהיה לבעל התשובה בעבר — מעצים מאוד את הכמיהה, ומחזק את דבקותו בה׳.

כעת מתבאר הפסוק הפותח: ״שמאלו תחת לראשי״. ה״דחייה״ שהייתה קודם לכן היא שמרוממת את האדם לעבודת ה״ראש״ של הנשמה — האהבה ״בכל מאודך״. בתניא מכונה אהבה נעלית זו ״זהב״, והיא עולה על ה״כסף״ של האהבה הרגילה.

לאחר העלייה של הנשמה בא ה״שוב״ — התנועה בחזרה אל החיים: החיבוק של יד ימין, שהיא התורה והמצוות. הן בחינת חסד, והן דומות למים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך; הן אוחזות באדם מאחור, כמו אדם האוחז בחברו כדי שלא ייפול.

התורה והמצוות יורדות לבחינת ״אחוריים״ — הרובד החיצוני — כשהן מתלבשות בעניינים גשמיים. הן אוחזות באדם כשהוא פונה מן התפילה אל ענייני היום־יום שלו, כדי שיהיה ״סור מרע ועשה טוב״.

הן באות ממקום גבוה מאוד: ציצית, קבלת עול מלכותו של ה׳, וארבע פרשיות התפילין, שהן כנגד חכמה, בינה, חסד וגבורה של ה׳. הפרשה הראשונה, ״קדש לי כל בכור״, רומזת לחכמה, המכונה בקבלה ״קודש״.

הפרשה השנייה, ״כי ישאלך בנך מה זאת״, עוסקת בהתבוננות, שהיא ״עומדת לשאלה״ ומבררת — בחינת בינה. פרשת שמע מצווה על אהבה, בחינת חסד, ו״והיה אם שמוע״ מזהירה: ״השמרו לכם״ — בחינת גבורה.

מכיוון שהמצוות נמשכות ממקום נעלה כל כך, מברכים עליהן ״אשר קידשנו במצוותיו״. כך גם בסיני: ״ההר היה כולו עשן מפני שה׳ ירד עליו באש״ — מתן תורה היה ירידה של ה׳.

הגמרא אומרת שההר נקרא סיני משום שירדה עליו שנאה (סינאה) כלפי עובדי האלילים. אדמו״ר הזקן מזהה זאת עם בחינת הרע עצמה, שהיא מושא הפסוקים ״תכלית שנאה שנאתים״ ו״מואס ברע״.

דחיית הרע הזאת נובעת מן האש שבה ירד ה׳: התורה היא ״אש דת״ מיד ימינו. אותה אש שהיא התורה מכלה את הרע, ״כהמס דונג מפני אש״.

כל המצוות, הן האיסורים והן מצוות העשה, פועלות בדרך זו, והצדקה שקולה כנגד כולן. ״צדקה תרומם גוי״: היא מעלה את האדם אל חיבוקו של ה׳, כך שלא יתרחק ולא יפנה לו עורף, אלא יישאר עמו ״פנים אל פנים״.

כמו בברכת הכוהנים: ״יאר הוי׳ פניו אליך״. זהו פירוש הפסוק בפרשתנו: ״ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם״ — הכופר שניתן בעת המפקד הוא הצדקה.

״בפקוד״, כלומר ״כאשר מונים״, נדרש גם במשמעות של דבר שנפקד וחסר: כשיש חיסרון ופגם ב״אות״ שלהם, התיקון הוא באמצעות הצדקה, הקושרת את הנפש ומעלה אותה להוי׳. ה״אות״ מזכירה את הברית, המכונה ״אות ברית״, שפגמה נדונה בפסקה 8. בהערת קה״ת מצוין שההפניה המסיימת, ל״שאו את ראש... לגלגלתם״, נוספה בידי הצמח צדק.