למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך כי ביד חזקה…

המאמר פותח בפסוק מפרשת התורה העוסקת בזכירת יציאת מצרים באמצעות אות על היד ובין העיניים — הפרשה הראשונה שבתפילין. הפסוק מציג את יציאת מצרים כסיבה לכך שהתורה תהיה בפיו של האדם, ואדמו״ר הזקן שואל מה הקשר בין הדברים.

לפני שהוא משיב, אדמו״ר הזקן מצביע על תבנית החוזרת במקרא. דברי ה׳ למשה הם ״קדש לי כל בכור״, ואילו דבריו של משה אל העם מתחילים אחרת: ״זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים״. זוגות כאלה — דברי ה׳ למשה ודברי משה לעם — מצויים פעמים רבות, והפסקה האחרונה במאמר מסבירה אותם.

שאלה נוספת שייכת לאותו בירור: מצוות לימוד התורה ״יומם ולילה״, מתוך הציווי של ה׳ ליהושע. רבים מדיני התורה אינם נוהגים בזמן הזה, וגם הדינים הנוהגים אינם שייכים באותה מידה לכל אדם; אם כן, מה פירוש הדבר להיות שקוע בתורה כולה יומם ולילה?

כדי להשיב, אדמו״ר הזקן מבחין תחילה בין שני סוגי אהבה לה׳. הסוג הראשון דומה למים: רגוע ויציב, ואינו גדל או פוחת; היום הוא כפי שהיה אתמול. הוא מביא את הפסוק ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״ כדי לתאר את האהבה שנמשלה למים.

האהבה השנייה דומה לאש, שלהבותיה מזנקות מעלה ושבות מטה: היא נתונה תמיד בתנועה של ״רצוא ושוב״, מתרוממת לעבר ה׳ וחוזרת. כל אחת מהאהבות נובעת מהכרה אחרת של האדם בה׳, והפסקאות הבאות מתארות את שתי ההכרות.

ההכרה הראשונה היא שהפסוק מכנה את עם ישראל ילדיו של ה׳, ולכן הוא אוהב אותם כפי שאב אוהב את בנו. הידיעה הזאת גורמת לאדם לאהוב אותו בחזרה, באופן טבעי, כשם שהמים משקפים את פניו של מי שמביט בהם.

אהבה זו נמשלה דווקא למים משום שהיא יציבה ואינה משתנה. היא משיבה על אהבת ה׳ כאב, ואהבתו של אב לבנו לעולם אינה משתנה, ולכן גם האהבה שהיא מעוררת אינה משתנה.

בהכרה השנייה האדם מתבונן במה שה׳ בחר: הוא הניח את צבא השמים ואת שמי השמים העליונים ביותר, ורצה ״דירה בתחתונים״ — בעולם הנמוך ביותר, העולם הגשמי. ההכרה בכך היא סוג אחר של ידיעה מהידיעה שה׳ אוהב אותנו כאב.

דירה זו נוצרת באמצעות התורה: שכלו האין־סופי של ה׳ הצטמצם בגבולות גשמיים, כך שהתורה עוסקת בעניינים גשמיים כמו שדות, בעלי חיים וכסף.

ירידה כזאת אינה בדרך הטבע, והיא נובעת מאהבת ה׳ אלינו; כלשון מאמר חז״ל, ״אהבה מקלקלת את השורה״. הדבר נובע מרצונו, וחכמתו באה בעקבות רצונו: מכיוון שהוא נעלה מעבר לכל גבול, הוא אינו מוגבל למדרגות הנעלות ביותר ויכול להתלבש אפילו בדבר המוגבל ביותר.

מכיוון שהמצוות הן רצון ה׳, שקודם לחכמתו, טעמיהן לא התגלו. השכל אינו יכול להשיג אותם עד ביאת המשיח.

הפסוק מ״אשת חיל״ אומר: ״בעלה נודע בשערים, בשבתו עם זקני ארץ״. אדמו״ר הזקן מפרש את ״בעלה״ כקדוש ברוך הוא: היכולת שלנו להשיג אותו בכלל תלויה בכך שהוא ״יושב״ עם זקני ארץ.

״ישיבתו״ פירושה ירידתו, שלב אחר שלב, לאורך השתלשלות העולמות, אל החכמה המצויה בארץ, שהיא התורה, כפי שעולה מהפסקה הרביעית. המילה ״זקן״ נדרשת כ״זה שקנה חכמה״, ולכן ״זקני ארץ״ הם החכמה שירדה לארץ.

התבוננות בכך שאין־סוף ירד מתוך אהבה אל גבולות התורה צריכה לעורר באדם אהבה גדולה מאוד. אהבה זו מרחיקה לכת עד כדי כך שהוא אינו נותן עוד מקום לשום רצון משלו בענייניו האישיים.

האדם מניח את רצונו שלו מפני רצון ה׳, כך שרצונו היחיד הוא לעבוד את הבורא. משנקבע הרצון, השכל נמשך אחריו ומוצא נימוקים למה שהרצון מבקש, כפי שמודגם בפסקה הבאה.

הגמרא מספרת על חכמים שלא הסכימו לקבל מאדם שהיה בעל דין לפניהם דבר שהביא להם, אף שהיה שלהם בדין, ופסלו את עצמם מלדון בעניינו. ובכל זאת, במהלך הדיון תפס כל אחד מהם את עצמו חושב: ״אם ירצה, יוכל לטעון כך״. רצונו נטה לטובת אותו אדם, והשכל הלך בעקבותיו.

כעת אדמו״ר הזקן מבאר את ההקבלה. רצונו של הקב״ה בדירה בתחתונים הוא שלא כדרך הטבע, שכן משמעות הדבר היא שהאין סוף, שאין לו גבול, נעשה מוגבל ומצומצם.

באותו אופן, על האדם לרצות דבר שהוא למעלה מטבעו: להיפרד מן הגוף ומן הטבע ולדבוק בה׳. כך מתפרש הפסוק ״והגית בו יומם ולילה״: לימוד התורה פירושו שלא לחדול מלהביט אל רצון ה׳, כפי שהוא מתבטא בתורה גם בדינים שאינם נוהגים למעשה.

״כבודו״ של הקב״ה הוא שמתוך אהבתו אלינו הוא מתלבש, מגביל ומצמצם את עצמו. על האדם לראות זאת ולעשות כמוהו, לצאת מגדר טבעו למען ה׳, וכך יחיה. המילים החותמות, ״יעשה כמוהו ויחיה״, מהדהדות את לשון התורה על המצוות: ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״.

אדמו״ר הזקן חוזר לפסוק הפותח. הגמרא (מנחות י ע״א) מלמדת ש״יד״ פירושה תמיד יד ימין, והוא מוסיף שיד ימין היא מידת הרחמים. לכן ה״יד החזקה״ שהוציאה את ישראל ממצרים הייתה יד הרחמים. לצידה הוא מביא את דברי ה׳ לפני מכת בכורות: ״ואעבור בארץ מצרים״.

את ״ואעבור״ מפרשים כך: ה׳ כביכול עבר על מידותיו שלו. טבעו הוא לרחם על ברואיו ולהיטיב להם, ובכל זאת הוא עשה משפט במצרים. זאת עשה מתוך אהבתו לישראל, כמשל אב אוהב שכובש את חסדו הטבעי וכועס על מי שפוגע בבנו.

ה״יד החזקה״ היא יד ימין, מידת החסד, שהייתה כבושה כדי להוציא את ישראל ממצרים: ה׳ פעל בניגוד לטבעו שלו. לכן התורה אמורה להיות ״בפיך״: בתגובה לכך האדם עושה את רצונו כרצון ה׳. ומכיוון שהכול נובע מרצונו הפשוט והבלתי מתחלק של ה׳, ששום עולם אינו יכול להכיל כפי שהוא, היה עליו לצמצם את עצמו כדי שהעולם יוכל לקבלו.

הצמצום הזה מסביר את התבנית שהוזכרה בפסקה 1. לפעמים התורה מתעדת את דברי ה׳ למשה, ולפעמים רק את דברי משה לעם.

דברי משה אל העם הם דבר ה׳ כשהוא מצומצם למידה שהעם יכול לקבל. ה׳ יודע בדיוק באיזו מידה עליו לצמצם את עצמו כדי שהעולם יוכל לשאת את דברו.