תורה אור · פרשת בא · מאמר 1
בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים
״ביום הזה יצאו כל צבאות הוי׳״
הנקודה
צבאות, השם שבו השתמשו הנביאים, פירושו שאור אין סוף התאחד עם הנשמות והכוחות הנבראים של העולמות התחתונים באותה מידה שבה הוא מאוחד עם הכלים של אצילות, ולכן ה׳ נקרא בשם צבאותיו. ״צבאות הוי׳״ שיצאו ממצרים הם ההפך: ניצוצות של קדושה שהועלו ונכללו בשם הוי׳.
המאמר בקצרה
חנה הייתה הראשונה שקראה לה׳ ״הוי׳ צבאות״, והנביאים שבאו אחריה השתמשו בשם הזה פעמים רבות, אך הוא אינו מופיע בתורת משה. כדי להסביר מדוע, המאמר פותח בשאלה מהו שם אלוקי. עצמותו של ה׳ היא למעלה מכל תיאור; הוא נקרא ״חכם״ או ״גדול״ רק משום שהוא מצמצם את עצמו בכלים של ספירות דאצילות. השמות הם הכלים האלה, והוי׳ הוא האור שבתוכם, ולכן הוא מצטרף לכל שם אחר. התורה, ששורשה בהוי׳, נמשכה באמצעות משה מאצילות, והוא לא נזקק להמשיך את אור אין סוף בעולמות התחתונים. כאשר הדורות המאוחרים חדלו לשמור את התורה, הנביאים המשיכו אותה לבריאה, כך שהתוכחה שלהם הייתה דבר ה׳ עצמו. הם איחדו את אור אין סוף עם הנשמות והמלאכים של בריאה כפי שהוא מאוחד באצילות, והמשיכו את הכוח מן האור המקיף את כל העולמות; לכן נאמר ״הוי׳ צבאות״. לבסוף, ״צבאות הוי׳״ שיצאו ממצרים הם מאתיים ושניים הניצוצות שהתבררו שם, שאין להם שמות לאחר שהם נכללים בהוי׳, ואילו נשמות ישראל עומדות למעלה מהם.
מבנה
- השם שקראה חנה וה׳ שלמעלה מכל תיאורצבאות, השם שחנה אמרה לראשונה, הוא שם קדוש. עצמותו של ה׳ היא למעלה מכל התיאורים; הוא נקרא ״חכם״ או ״גדול״ רק משום שהוא מצמצם את עצמו בכלים דאצילות.¶1–3
- השמות ככלים, והוי׳ כאורכל שם קדוש הוא כלי של ספירה באצילות, והוי׳ הוא האור שבתוך כולם, ולכן הוא מצטרף לכל שם. כל התורה מושרשת בהוי׳, בבחינת ז״א דאצילות.¶4–6
- תורת משה ותוכחת הנביאיםמשה המשיך את התורה מאצילות ולא נזקק לאחד את אור אין סוף עם העולמות התחתונים. כאשר הדורות המאוחרים סטו מן הדרך, הנביאים המשיכו את התורה לבריאה, כך שהתוכחה שלהם הייתה דבר ה׳.¶7–10
- הוי׳ צבאותהנביאים איחדו את אור אין סוף עם הנשמות והמלאכים של בריאה כפי שהוא מאוחד באצילות, כך שה׳ נקרא בשם התואר ״הוי׳ צבאות״; את הכוח לכך הם המשיכו מן האור המקיף את כל העולמות.¶11
- צבאות הוי׳ שיצאו ממצרים״צבאות הוי׳״ הם מאתיים ושניים הניצוצות שהתבררו במצרים, ושמותיהם מתבטלים לאחר שהם נכללים בהוי׳; נשמות ישראל עומדות למעלה מהם.¶12–15
מושגים
- השם צבאותשם צבאות
- ״צבאות״: שם של ה׳ שאסור למוחקו, שחנה השתמשה בו לראשונה ואחריה הנביאים. הוא מציין את אור אין סוף המאוחד עם הצבאות הנבראים, נשמות ומלאכים של בריאה, כפי שהוא מאוחד עם הכלים דאצילות.
- שם הוי׳שם הוי״ה
- השם בן ארבע האותיות, ״השם המיוחד״. שאר השמות הקדושים הם כלים, והוי׳ הוא האור שבתוכם; הוא מחבר את האור לכלים ולכן מצטרף לכל שם.
- גדולתו היא ענוותנותובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו
- כל תיאור של ה׳, אפילו ״גדול״, קיים רק משום שהוא משפיל את עצמו לכלים דאצילות; עצמותו למעלה מכל אלה.
- הוא וכליו אחדאיהו וגרמוהי חד
- ביטוי מתיקוני זוהר: באצילות הכלים מאוחדים לחלוטין עם אור אין סוף. הנביאים הביאו איחוד מסוג זה לבריאה, יצירה ועשיה.
- שם התוארשם התואר
- שם הנובע ממידה שאדם רכש לעצמו, כגון אדם שלומד חכמה ונקרא ״חכם״. ״הוי׳ צבאות״ הוא שם כזה: ה׳ מאוחד עם הצבאות ונקרא על שמם.
- האור המקיף את כל העולמותסובב כל עלמין
- האור שלגביו חושך ואור שווים; רק הוא יכול לרדת לעולמות הנמוכים ביותר, וממנו המשיכו הנביאים את הכוח לאחד את אור אין סוף עם בריאה, יצירה ועשיה.
- הניצוצותניצוצות
- ניצוצות של קדושה שנפלו בשבירת הכלים: בסך הכול 288, ומתוכם 202 התבררו במצרים. לאחר שהתבררו אין להם שמות והם נכללים בשם הוי׳, כ״צבאות הוי׳״.
השם שקראה חנה וה׳ שלמעלה מכל תיאור ¶1–3
1בעצם היום הזה12 יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים. הנה ארז״ל על חנה מיום שברא הקב״ה את עולמו3 לא היה אדם שקראו להקב״ה צבאות עד שבאת חנה כו׳.
״בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים״. חז״ל אמרו על חנה: ״מיום שברא הקב״ה את עולמו לא היה אדם שקרא להקב״ה צבאות, עד שבאה חנה״ וכו׳.
המאמר פותח בפסוק על יציאת מצרים: ״כל צבאות הוי׳ יצאו מארץ מצרים״, וחוזר אליו בסופו כדי להסביר מי הם צבאות אלה. המילה ״צבאות״ היא גם אחד משמותיו של ה׳, ובתלמוד מסופר שחנה, אמו של הנביא שמואל, הייתה הראשונה מאז בריאת העולם שקראה לה׳ בשם זה.
דהיינו שהיא פתחה תחלה לקרות הקב״ה הוי״ה צבאות ואמר הקב״ה4 עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה
כלומר, היא הייתה הראשונה שהחלה לקרוא לקב״ה ״הוי׳ צבאות״. והקב״ה אמר: ״עתיד בנך לפתוח בנבואה בשם זה״.
חנה השתמשה בתפילתה לבן בשם המלא ״הוי׳ צבאות״; הוי׳ הוא השם בן ארבע האותיות, שאין מבטאים כפי שהוא נכתב. המדרש מוסיף שה׳ הבטיח לה שבנה יפתח בעתיד את נבואתו בשם זה.
כמ״ש ויאמר שמואל כה אמר5 ה׳ צבאות פקדתי6 כו׳. והנביאים האחרונים נבאו בשם זה ובפרט חגי זכרי׳ ומלאכי יותר מכולן.
כמו שכתוב: ״ויאמר שמואל: כך אמר ה׳ צבאות: פקדתי״ וכו׳. גם הנביאים המאוחרים ניבאו בשם זה, ובייחוד חגי, זכריה ומלאכי — יותר מכולם.
ההבטחה התקיימה כששמואל פתח את דבריו לשאול המלך במילים ״כך אמר הוי׳ צבאות״. מכאן ואילך השם מופיע רבות בספרי הנביאים, ובעיקר אצל חגי, זכריה ומלאכי, אחרוני הנביאים.
וקיי״ל (ספ״ד דשבועות)7 דצבאות הוא מן השמות שאינן נמחקין. והנה מתחלה יש להקדים ענין השמות מהו.
וההלכה היא (בסוף הפרק הרביעי של שבועות) שצבאות הוא אחד מהשמות שאינם נמחקים. תחילה יש להקדים ולבאר מה עניינם של השמות.
התלמוד מונה את צבאות בין שמות ה׳ שאסור למוחקם, בניגוד לתארי שבח כגון ״הגדול״ או ״הגיבור״, שמותר למוחקם. לפני שיבאר את השם הזה, אדמו״ר הזקן מסביר תחילה מהו שם אלוקי בכלל.
גם מעלת שם המיוחד שם הוי״ה על שאר השמות ואח״כ ית׳ אי״ה ענין שם צבאות.8
[יש להקדים ולבאר] גם את מעלתו של השם המיוחד, שם הוי׳, על שאר השמות. לאחר מכן יתבאר, בעזרת ה׳, עניינו של השם צבאות.
המאמר יסביר גם מדוע הוי׳, המכונה ״השם המיוחד״, נעלה מכל שאר השמות. רק לאחר שתי הקדמות אלה יגיע לדיון בשם צבאות עצמו.
הנה ידוע שמהותו ועצמותו של הא״ס ב״ה הוא פשוט בתכלית הפשיטות ולא שייך כלל במהו״ע ענין התוארים שנמצאו שכינו לו ית׳ בתורה ובדברי הנביאים ובדברי רז״ל כמו חכם חסיד רחמן כו׳ וכיוצא בהן.
ידוע שמהותו ועצמותו של אין סוף ברוך הוא פשוטה בתכלית הפשיטות, ואין שייכות כלל לייחס למהותו ועצמותו תיאורים — אלה המופיעים ככינויים לו בתורה, בדברי הנביאים ובדברי חז״ל — כגון חכם, חסיד, רחמן וכיוצא באלה.
נקודת המוצא היא שעצמותו של ה׳ פשוטה לחלוטין, ואין בה חלקים או תכונות. לכן אין התיאורים המופיעים בתורה ובדברי חז״ל, כגון ״חכם״, ״חסיד״ או ״רחמן״, יכולים להתייחס לעצמותו כפי שהיא.
כי הוא ית׳ מרומם ונשגב ומובדל מכל גדרים אלו שהחכמה שהיא המעלה הראשונה בנבראים היא נחשבת כעשיה גשמי׳ לגבי מהותו ועצמותו ית׳.9
שהרי הוא ית׳ נעלה ונשגב ומובדל מכל הגדרים האלה, עד שחכמה, שהיא המעלה הראשונה בנבראים, נחשבת כעשייה גשמית ביחס למהותו ועצמותו ית׳.
חכמה היא המדרגה הגבוהה ביותר שבנבראים, ואף על פי כן, ביחס לעצמות ה׳, גם החכמה נחשבת נמוכה כעשייה גשמית. ה׳ אינו רק חכם מאוד; הוא נעלה מכל תחום החכמה.
הקטע מציג את הנושא: השם צבאות, שחנה הייתה הראשונה להשתמש בו ולאחריה הנביאים, והוא נחשב על פי ההלכה לשם קדוש. כדי לבאר אותו, אדמו״ר הזקן פותח בעיקרון שעצמותו של ה׳ נעלית מכל תיאור, אפילו מחכמה.
בהמשך מאמרים אחרים חוזרים למאמר זה ולביאורו את צבאות כייחוד אור אין סוף עם עולמות בריאה, יצירה ועשיה, כשם שהוא מתייחד עם אצילות. תורה אור, יתרו, נעזר בכך להסביר כיצד התורה והמצוות מגלות את אחדות ה׳ בנפש, ולקוטי תורה, האזינו, מצטט אותו בעניין המלאכים, הנקראים צבאות, בפסוק ״קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות״.
מראי מקומות
- 1בעצם היום הזה · הנחת הר״מ בן אדה״ז בסה״מ תקס״ה ע׳ רו. ראה לעיל בציונים והערות לכ״ק אדמו״ר זי״ע. ד״ה זה נזכר לקמן ע, ד: ”בפי׳ שם צבאות שהוא יחוד אוא״ס בבי״ע כמו באצי׳”. לקו״ת האזינו עז, ד. סה״מ תרכ״ז (הוצאה חדשה) ע׳ קלה. רכט. תרל״ב ח״ב ע׳ תכג. לכללות מאמר זה ראה ד״ה בעצם היום הזה תשמ״ג. תשמ״ז.
- 2בעצם היום הזה · Exodus 12:41
- 3מיום שברא הקב״ה את עולמו · Berakhot 31b:6
- 4ואמר הקב״ה · ראה מדרש שמואל פ״ב.
- 5ויאמר שמואל כה אמר ה׳ צבאות · I Samuel 15:2
- 6
- 7ספ״ד דשבועות · לה, א.
- 8ענין שם צבאות · ראה ד״ה באתי לגני תש״מ בארוכה. ד״ה ויהי בעצם היום הזה תשמ״ז.
- 9
2ומכ״ש בחי׳ המדות וכמאמר דלאו מכל אלין מדות איהו כלל12 וכנודע. ואעפ״כ יש מציאות ענין התוארים הללו שבאו בתנ״ך ובדחז״ל.
ועל אחת כמה וכמה בחינת המדות, וכמאמר: ״הוא אינו מכל המדות הללו כלל״, כידוע. ואף על פי כן, יש ממש בתוכן התיאורים הללו המופיעים בתנ״ך ובדברי חז״ל.
אם אפילו החכמה רחוקה מאוד מה׳, המדות, כגון חסד וגבורה, נמוכות ממנה עוד יותר; תפילתו של אליהו בתיקוני זוהר אומרת שהוא ״אינו מכל המדות הללו כלל״. ואף על פי כן, אדמו״ר הזקן מדגיש שהתיאורים של ה׳ בכתובים ובדברי חז״ל אינם מילים ריקות, אלא מתייחסים למציאות ממשית.
דהיינו ע״ד מארז״ל במקום שאתה מוצא גדולתו3 כו׳ שם אתה מוצא ענותנותו שהוא ית׳ משפיל א״ע להיות מתלבש בעשר כלים דאצילות שהן בחי׳ חו״ג כו׳.
כלומר, על דרך מאמר חז״ל: ״במקום שאתה מוצא גדולתו״ וכו׳, ״שם אתה מוצא ענוותנותו״. [הכוונה היא] שהוא יתברך משפיל את עצמו ומתלבש בעשרת הכלים של אצילות, שהם בחינות חסד וגבורה וכו׳.
חז״ל לימדו שבמקום שבו מתגלה גדולתו של ה׳, מתגלה גם ענוותנותו. אדמו״ר הזקן מסביר שזהו המפתח לכל התיאורים: ה׳ ״משפיל״ את עצמו ומתלבש בעשרת הכלים של אצילות, כגון חסד וגבורה, ורק באמצעותם אפשר לתאר אותו.
הפסקה מתחילה ליישב את הקושי: לעצמותו של ה׳ אין תכונות, ובכל זאת התיאורים שלו ממשיים, משום שהוא משפיל את עצמו ומתלבש בכלי הספירות של אצילות.
הערת קה״ת מצטטת את מאמר הרבי משנת תשמ״ז, שמוסיף שאפילו הביטוי ״למעלה מכל השוואה״ אינו מתאים לעצמותו של ה׳. דברים הם ״למעלה מכל השוואה״ רק כשיש ביניהם מכנה משותף כלשהו; לעצמותו אין שום מכנה משותף עם מה שנמשך ממנו.
מראי מקומות
- 1דלאו מכל אלין מדות איהו כלל · Tikkunei Zohar, Patach Eliyahu · 17b:4–6
- 2דלאו מכל אלין מדות איהו כלל · Tikkunei Zohar 17b:5–7
- 3במקום שאתה מוצא גדולתו · Megillah 31a:12–13
3וג״ר חב״ד ואז שייך לקרותו בתוארים שנק׳ חכם מצד התלבשותו בחכמה וכמאמר אליהו1 אנת חכים2 פי׳ שמספר בענותנותו שמשפיל א״ע להתלבש בבחי׳ כלי החכמה עם היות שהחכמה אין ערוך אליו כלל כנ״ל.
וכן בשלוש הספירות הראשונות — חכמה, בינה ודעת. אז ראוי לכנות אותו בתיאורים, ולומר שהוא ״חכם״ משום שהוא מתלבש בחכמה, כפי שאמר אליהו: ״אתה חכם״. כלומר, אליהו מספר על ענוותנותו של ה׳: הוא משפיל את עצמו ומתלבש בבחינת כלי החכמה, אף שהחכמה אינה בערך אליו כלל, כפי שנאמר לעיל.
רשימת הכלים נמשכת בשלוש הספירות הראשונות, שהן הספירות השכליות: חכמה, בינה ודעת. אפשר לכנות את ה׳ ״חכם״ רק מפני שהוא מתלבש בכלי החכמה; דברי אליהו ״אתה חכם״ מתפרשים כשבח לענוותנותו, שכן החכמה אינה בערך אליו.
וכן משפיל א״ע להתלבש בבחי׳ חסד ונק׳ אז הגדול או חסיד וזהו שהגדולה היא ענותנותו
וכך הוא משפיל את עצמו ומתלבש בבחינת חסד, ואז מכנים אותו ״הגדול״ או ״חסיד״. וזהו פירוש הדבר שהגדולה היא ענוותנותו.
כך גם ביחס לחסד: מכנים את ה׳ ״גדול״ או ״חסיד״ משום שהוא מתלבש בחסד, שהקבלה מכנה גם ״גדולה״. זהו פירוש הדברים שגדולתו היא ענוותנותו.
שע״י ענוה והשפלה שהשפיל א״ע להתלבש במדת חסד אז דייקא שייך לקרותו גדול משא״כ מהו״ע מרומם מגדר זה כנ״ל.
דווקא בזכות הענווה והשפלות, שבאמצעותן השפיל את עצמו והתלבש במידת החסד, ראוי לכנות אותו ״גדול״; ואילו עצמותו ומהותו נעלות מעל להגדרה זו, כפי שנאמר לעיל.
הגדולה שמשבחים בה את ה׳ היא עצמה השפלה: רק משום שה׳ השפיל את עצמו והתלבש במידת החסד אפשר לכנותו ״גדול״. עצמותו נותרת למעלה אפילו מתיאור זה.
הפסקה מיישמת את העיקרון בתיאורים מסוימים: ה׳ נקרא ״חכם״ באמצעות החכמה, ו״גדול״ או ״חסיד״ באמצעות החסד; כל אחד מן התיאורים האלה הוא למעשה ביטוי לענוותנותו.
אמירת חז״ל מתפרשת כאן במשמעותה החזקה ביותר. ה״גדולה״ שהכתוב משבח אינה תכונה נוספת לצד הענווה, אלא היא עצמה הענווה — השפלתו של ה׳ והתלבשותו בכלים.
מראי מקומות
- 1וכמאמר אליהו · ת״ז בהקדמה.
- 2אנת חכים · Tikkunei Zohar 17b:3–4
השמות ככלים, והוי׳ כאור ¶4–6
4והנה שמותיו של הקב״ה הם הכלים1 דע״ס דאצי׳ שמתלבש בהן אוא״ס ב״ה ומתייחד עמהן בתכלית היחוד ע״ד דאיהו וגרמוהי2 חד3 היינו שם אל הוא בבחי׳ כלי החסד.
והנה, שמותיו של הקדוש ברוך הוא הם הכלים של עשר הספירות באצילות, שבהם מתלבש אור אין סוף, ברוך הוא, והוא מתייחד עמם בתכלית הייחוד, בבחינת ״הוא וכליו אחד״. כלומר, השם א־ל הוא בבחינת כלי החסד.
כאן מוגדרים שמות אלוקיים: השמות הם הכלים של עשר הספירות באצילות, שבהם מתלבש אור אין סוף ושהוא מאוחד עמם לחלוטין. ״הוא וכליו אחד״ הוא ביטוי מתיקוני זוהר, שמשמעותו שבאצילות אפילו הכלים הם אחד עם ה׳. לכן השם א־ל שייך לכלי החסד.
ושם אלקים בבחי׳ כלי הגבורה ושם אדנ״י בבחי׳ מל׳. אמנם שם הוי״ה הוא הפנימיו׳ של כל השמות שהם הכלים.
והשם אלקים הוא בבחינת כלי הגבורה, והשם אדנ״י בבחינת מלכות. אך שם הוי׳ הוא הפנימיות של כל השמות, שהם הכלים.
גם כל אחד מהשמות האחרים שייך לכלי: אלקים לגבורה ואדנ״י למלכות. הוי׳ שונה מהם: הוא אינו כלי נוסף, אלא הפנימיות שבתוך כולם.
כי הוא בבחי׳ האורות המתלבשים בתוך הכלים דהיינו בבחי׳ אל שהוא השם שבכלי החסד. הנה בבחי׳ האור הנמשך מא״ס ב״ה להתלבש בו הוא בחי׳ שם הוי״ה.
שהרי הוא בבחינת האורות המתלבשים בתוך הכלים. כלומר, בבחינת א־ל, שהוא השם שבכלי החסד: האור הנמשך מאין סוף, ברוך הוא, כדי להתלבש בו, הוא בבחינת שם הוי׳.
הוי׳ הוא האור הממלא את הכלים. בתוך כלי החסד, הנושא את השם א־ל, האור הנמשך מאין סוף כדי למלא אותו הוא המשמעות של שם הוי׳.
הפסקה מגדירה את השמות האלוקיים ככלים של הספירות באצילות, ומבחינה את הוי׳ מהם: הוא האור המתלבש בכולם.
הסבר של הבעל שם טוב, המובא בלקוטי תורה, בהר, מחדד את הדברים: השמות אינם הכלים עצמם, שכן הכלים הם המדות, ואילו שם מתייחס לה׳ עצמו. אלא שהשמות האחרים הם החיות מאור אין סוף שנותנת חיים לכל כלי, והוי׳ הוא האור הנמשך לתוך הכלי.
מראי מקומות
- 1שמותיו של הקב״ה הם הכלים · ראה בלקו״ת פ׳ בהר מג, ב בשם הבעש״ט דאין ר״ל שהשמות הן הכלים עצמן רק שהם החיות וההארה מאור א״ס המלובש בהכלי ומחי׳ את הכלי ע״ש. ראה גם שם בהוספות נא, ג. וראה גם ד״ה וארא תרמ״ט ע׳ ערה.
- 2ע״ד דאיהו וגרמוהי · בהגהת הרה״ח ר׳ אשר: עד.
- 3דאיהו וגרמוהי חד · Tikkunei Zohar 3b:9–10
5וכן גם בבחי׳ שם אלקים שבכלי הגבורה מתלבש בתוכו שם הוי״ה שהוא בבחי׳ האור מא״ס המתלבש בתוך הכלים הנ״ל.
וכך גם בבחינת שם אלקים, שבכלי הגבורה: שם הוי׳ מלובש בתוכו, והוא בבחינת האור מאין סוף המלובש בכלים הנזכרים לעיל.
כך הוא גם ביחס לשם אלקים, השייך לכלי הגבורה: הוי׳ מלובש בתוכו כאור מאין סוף. הוי׳ נוכח גם בתוך השמות הקשורים לדין.
ועד״ז בכל השמות שאינן נמחקין שהם בבחי׳ הכלים. ושם הוי״ה הוא בבחי׳ האורות המתלבשים בהן.
וכך גם בכל השמות שאינם נמחקים, שהם בבחינת הכלים; ושם הוי׳ הוא בבחינת האורות המלובשים בהם.
כל השמות שאינם נמחקים הם כלים, והוי׳ הוא האור שבתוך כל אחד מהם. זהו הכלל העומד ביסוד הדוגמאות של אל ושל אלקים.
לכן שם הוי׳ מצטרף לכל השמות, כפי שנאמר: ״ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים״ וגו׳, וכן נאמר: ״ה׳ צבאות״ וגו׳.
לכן הכתוב מצרף לעיתים קרובות את הוי׳ לשם אחר, כמו ״ה׳ אלקים״ בסיפור הבריאה וכמו ״ה׳ צבאות״. הצירוף מראה את האור, הוי׳, בתוך הכלי, שהוא השם האחר.
מפני שבחי׳ שם הוי״ה הוא הממשיך את האור א״ס להתלבש בשמות אלקים וצבאות שהם הכלים כו׳ שהוא הממוצע בין אורות וכלים ולכך הוא המחבר האורות עם הכלים:
[זאת] מפני שבחינת שם הוי׳ היא הממשיכה את אור אין סוף להתלבש בשמות אלקים וצבאות, שהם הכלים וכו׳; הוי׳ הוא הממוצע בין אורות לכלים, ולכן הוא המחבר את האורות עם הכלים.
הוי׳ ממשיך את אור אין סוף לתוך הכלים הנקראים אלקים וצבאות. הוא עומד בין האור לכלי, ולכן הוא המחבר ביניהם.
הפסקה משלימה את ההגדרה: כל שם קדוש אחר הוא כלי, והוי׳ הוא האור שבתוכו. לכן הוי׳ מצטרף לכל השמות, ובהם גם צבאות.
מאמר משנת תרנ״ד, המצוטט בהערת קה״ת, שואל כיצד הדבר מתיישב עם ההוראה שגם שם אל מצטרף לכל השמות, בהיותו בחינת ״מה שעלה ברצונו״, הכוללת דין ורחמים. התשובה היא שהצירוף שונה: אל מצטרף לכל שם בהתאם לאופיו, ואילו הוי׳ הוא האור שבתוך כולם.
מראי מקומות
- 1מצטרף עם כל השמות · אף ששם א-ל מצטרף עם כל השמות, ראה בד״ה בחדש השביעי תרנ״ד ע׳ יב וז״ל: ראיתי בכתבי א׳ מהשומעים שכ׳ בשם כ״ק אאמו״ר זצוקללה״ה נ״ע דשם אל מצטרף עם כל השמות מפני שהוא בחי׳ מה שעלה ברצונו כו׳ כנ״ל וכולל מדה״ד ומדה״ר וכמ״ש אכן אתה אל מסתתר כו׳, ולכאורה צ״ע דהלא בתו״א פ׳ בא ד״ה בעצם היום הזה מבואר ההפרש בין ש׳ הוי׳ לשאר שמות דש׳ הוי׳ הוא בחי׳ האור ושארי שמות בבחי׳ כלים ולכן ש׳ הוי׳ מצטרף עם כל השמות כו׳ יעו״ש. אך י״ל הכוונה דיש הפרש בענין הצירוף דשם אל שמצטרף עם כל השמות היינו שהוא לפי אופן הש׳ שמצטרף עמו, ע״ש בארוכה. בד״ה כי תשא תרל״ח סעי׳ ה׳ (ע׳ סג): ”כמ״כ יובן למעלה ענין השמות שהם מחברים האורות עם הכלי׳ וזהו בבחי׳ ע״ס, והגם שבת״א פ׳ בא נת׳ דשאר השמות מלבד שם הוי׳ הם בהכלים דע״ס, אך מבואר במ״א בשם הבעש״ט נ״ע דאין ר״ל שהשמות הם הכלים עצמן דהא הכלים הם המדות והשם קאי על הבורא עצמו שהוא עצמו כביכול נק׳ אל, אלא מ״ש שהשמות הם בכלים פי׳ שהם בחי׳ החיות וההארה מאוא״ס המלובש בהכלי ומחי׳ את הכלי, כי הכלים יש להם חיות מאוא״ס לבד האור המלובש בהם, וז״ע שאר השמות שאינם נמחקים. אמנם שם הוי׳ הוא המשכת האור בהכלי שמחבר וממשיך האור בהכלי וזהו בע״ס”. ומה שכתב מבואר במ״א כנראה הכוונה לקו״ת בהר מג, ב המובא לעיל בהערה ד״ה שמותיו.
- 2ביום עשות ה׳ אלקים · Genesis 2:4
והנה כתוב: ״זה שמי לעולם וזה זכרי״ וכו׳. ובתיקוני הזוהר מבואר: ״שמי״ עם י״ה — שס״ה מצוות לא תעשה; ״זכרי״ עם ו״ה — רמ״ח מצוות עשה.
בפסוק שבספר שמות ה׳ מכנה את הוי׳ הן ״שמי״ והן ״זכרי״, ובתיקוני הזוהר מוצאים את תרי״ג המצוות במילים האלה. ״שמי״ (350) ועוד י״ה (15) הם 365, כמניין מצוות לא תעשה; ״זכרי״ (237) ועוד ו״ה (11) הם 248, כמניין מצוות עשה.
והיינו שכללות התורה רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת הם מושרשים בשם הוי״ה שהוא בחי׳ ז״א דאצי׳.
כלומר, כללות התורה — רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה — מושרשת בשם הוי׳, שהוא בחינת ז״א באצילות.
י״ה וו״ה מצטרפים לשם הוי׳, ולכן התורה כולה, כל תרי״ג המצוות, מושרשת בשם זה. באצילות, שם הוי׳ הוא בחינת ז״א, תצורת שש המדות.
רמ״ח מ״ע נמשכים מבחי׳ החסדים שבז״א ושס״ה ל״ת מבחי׳ הגבורות שבז״א ובהם נכללים כל פרטי הדינים דאו״ה כשר ופסול חייב וזכאי כו׳.
רמ״ח מצוות עשה נמשכות מבחינת החסדים שבז״א, ושס״ה מצוות לא תעשה מבחינת הגבורות שבז״א. בהן כלולים כל פרטי הדינים של איסור והיתר, כשר ופסול, חייב וזכאי וכו׳.
מצוות עשה נמשכות מהחסדים שבז״א, ומצוות לא תעשה מהגבורות שבו. כל פסיקה בהלכה — היתר ואיסור, כשר ופסול, חייב וזכאי — כלולה בהן.
שההיתר והכשר נמשך מבחי׳ החסד דז״א והעובר אל״ת ממשיך עליו מבחינת הגבורות להיות נענש כו׳
שהרי ההיתר והכשר נמשכים מבחינת החסד שבז״א, ואילו מי שעובר על מצוות לא תעשה ממשיך עליו מבחינת הגבורות, כדי להיענש וכו׳.
ההיתר והכשר באים מחסד, הצד המתיר והנותן. מי שעובר על מצוות לא תעשה ממשיך על עצמו את מידת הדין, והדבר מביא לעונש.
ואור א״ס ב״ה הוא מלובש בכלים דז״א עד דאיהו וגרמוהי חד כדלעיל וזהו בחי׳ שם הוי״ה.
ואור אין סוף ברוך הוא מלובש בכלים של ז״א, עד ש״הוא וכליו אחד״, כנ״ל; וזוהי בחינת שם הוי׳.
בכלים של ז״א אור אין סוף מאוחד איתם לגמרי: ״הוא וכליו אחד״. איחוד זה של האור והכלים באצילות הוא עניינו של שם הוי׳.
הפסקה מראה שכל התורה, מצוות העשה שלה ומצוות לא תעשה שלה, מושרשת בשם הוי׳, בחינת ז״א שבאצילות, שבה אור אין סוף אחד עם הכלים.
שני חלקי השם מקבילים לשני סוגי המצוות: י״ה ל״שמי״ ולמצוות לא תעשה, וו״ה ל״זכרי״ ולמצוות עשה. בתיקוני הזוהר מצוות לא תעשה, הנובעות מיראה, מובאות לפני מצוות עשה, הנובעות מאהבה. כך מתכונן השלב הבא: התורה שניתנה באמצעות משה באה מאצילות, עולם הוי׳.
מראי מקומות
- 1זה שמי לעלם · Exodus 3:15
- 2
- 3ופי׳ בת״ז · בהקדמה ה, א. ובעוד מקומות.
- 4שמי עם י״ה שס״ה ל״ת. זכרי עם ו״ה רמ״ח מ״ע · Tikkunei Zohar 5a:4
תורת משה ותוכחת הנביאים ¶7–10
7ובזה יובן מה שבכל התורה לא נזכר שם צבאות רק שם הוי״ה לבדו רק חנה אמרה ה׳ צבאות.
בכך יובן מדוע בכל התורה לא נזכר השם צבאות, אלא רק שם הוי׳ לבדו, ורק חנה אמרה ״הוי׳ צבאות״.
הדבר מבהיר עובדה בולטת: בחמשת חומשי תורה לא מופיע השם צבאות, אלא רק הוי׳, והשם צבאות מופיע לראשונה בדברי חנה.
כי מרע״ה שזכה שתנתן התורה על ידו היינו לפי שהמשיך התלבשות אור א״ס בכלים דז״א.
משה רבנו, שזכה שהתורה תינתן על ידו, זכה לכך משום שהמשיך את התלבשות אור אין סוף בכלים של ז״א.
משה זכה שהתורה תינתן על ידו משום שהמשיך את אור אין סוף להתלבש בכלים של ז״א, בחינת שם הוי׳. התורה, שכפי שהתבאר בפסקה הקודמת שורשה בהוי׳, נמשכה משם.
ומשם נמשך התורה כנ״ל (ומשם היתה נבואתו כי עיקר נבואתו היתה מאצי׳1 רק דרך מעבר נמשך2 על ידי הבריאה3 כמ״ש בשער הקדושה להרח״ו ח״ג שער ו׳) אבל לא המשיך שיהיה ג״כ התלבשות אור א״ס בבי״ע
ומשם נמשכת התורה, כנ״ל. (ומשם הייתה נבואתו, שכן עיקר נבואתו הייתה מאצילות, אלא שנמשכה בדרך מעבר דרך בריאה, כפי שכתוב בשער הקדושה לרבי חיים ויטאל, חלק ג, שער ו.) אך הוא לא המשיך שגם אור אין סוף יתלבש בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.
גם נבואת משה באה מאצילות, ורק עברה דרך בריאה בדרכה, כפי שכתב רבי חיים ויטאל בשערי קדושה, חלק ג, שער ו. אך משה לא המשיך את אור אין סוף להתלבש גם בעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה.
ע״ד שהוא מתייחד עם כלים דאצילות כך יהי׳ מתייחד עם כלים דבי״ע זה לא המשיך משה ולא הוצרך לזה כי המשכת התורה המשיך מבחי׳ אצילות ממש.
כשם שהוא מתייחד עם הכלים של אצילות, כך היה מתייחד עם הכלים של בריאה, יצירה ועשיה — המשכה זו משה לא המשיך, וגם לא נזקק לה, שכן את התורה המשיך מבחינת אצילות עצמה.
משה לא פעל שה׳ יתייחד עם הכלים של העולמות התחתונים כפי שהוא מתייחד עם הכלים של אצילות. הוא לא נזקק לכך, משום שאת התורה המשיך ישירות מאצילות.
ושם מתייחד אור א״ס עם הכלים עד דאיהו וגרמוהי חד כנ״ל. משא״כ בבי״ע אין הגילוי כלל בהכלים4 (ולאו איהו וגרמוהי חד בהון5 כנודע)
ושם אור אין סוף מתייחד עם הכלים, עד ש״הוא וכליו אחד״, כנ״ל. אבל בבריאה, יצירה ועשיה אין גילוי כלל בכלים (ולא ״הוא וכליו אחד״ בהם, כידוע).
באצילות אור אין סוף אחד עם הכלים, אך בבריאה, יצירה ועשיה הוא אינו מתגלה בכלים כלל. שם אי אפשר לומר ש״הוא וכליו אחד״.
אבל הנביאים שאחריו המשיכו את אור א״ס ב״ה שיתלבש ג״כ בכלים דבי״ע מה שלא היה כן בימי מרע״ה.
אבל הנביאים שבאו אחריו המשיכו את אור אין סוף ברוך הוא, כדי שיתלבש גם בכלים של בריאה, יצירה ועשיה — דבר שלא היה בימי משה רבנו.
הנביאים שבאו אחרי משה עשו דבר חדש: הם המשיכו את אור אין סוף להתלבש גם בכלים של העולמות התחתונים. הדבר לא נעשה בימי משה.
והיינו שחנה פתחה תחלה בשם צבאות ואחריה נמשכו כל הנביאים שענין שם זה הוא מורה על ענין התלבשות אור א״ס בכלים דבי״ע להיות מתייחד עמהם ג״כ וכמשי״ת אי״ה.
וזהו שחנה הייתה הראשונה שפתחה בשם צבאות, ואחריה הלכו כל הנביאים; שכן שם זה מורה על התלבשות אור אין סוף בכלים של בריאה, יצירה ועשיה, כדי שיתייחד גם עמם, כפי שיתבאר בעזרת ה׳.
חנה פתחה דרך זו, והנביאים הלכו בעקבותיה; לכן השם צבאות שייך לנביאים. שם זה מציין את התלבשות אור אין סוף בכלים של העולמות התחתונים ואת ייחודו עמם, כפי שהמאמר יבאר.
הפסקה מסבירה מדוע השם צבאות אינו מופיע בתורה: משה המשיך את התורה מאצילות, ואילו הנביאים שבאו אחריו המשיכו את אור אין סוף אל העולמות התחתונים; צבאות הוא השם המורה על ייחוד זה.
הערות קה״ת מציינות שבתניא, שער היחוד והאמונה, פרק ה, כותב אדמו״ר הזקן שהשגת משה בנבואתו לא הייתה בעולם האצילות, אלא באמצעות התלבשותו בעולם הבריאה; והרבי מיישב בין הדברים בלקוטי שיחות: בקונטרס אחרון שבתניא גם מעבר דרך עולם נקרא התלבשות. לקוטי תורה, במדבר, מביא את נבואת משה כדוגמה לכך שאצילות עצמה מאירה באדם המלובש בגוף גשמי.
מראי מקומות
- 1עיקר נבואתו היתה מאצי׳ · ראה גם לקו״ת במדבר ב, ב. שה״ש כח, ג. לקו״ש ח״ט ע׳ 204 הערה 7.
- 2רק דרך מעבר נמשך ע״י הבריאה · וכ״ה בלקו״ת סוף הביאור דצוא״ר. וראה שער היחוד והאמונה פ״ה: ”השגת משרע״ה בנבואתו לא היתה בעולם האצי׳ אלא ע״י התלבשותו בעולם הבריאה. לקוטי הש״ס להאריז״ל ברכות (ה, א): משה רבינו נבואתו היתה מהיכל ק״ק דבריאה אשר שם הוא סוד כח״ב דבריאה (לקו״ש ח״ו ע׳ 252). ומתרץ שם כ״ק אדמו״ר זי״ע שבקו״א לתניא ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנח, א) ”ע״י מעבר חסד דיצירה ועשי׳ הנק׳ ג״כ התלבשות”. וכ״ה בשעה״ק להרח״ו ח״ג ש״ו. וראה גם בלקו״ש ח״ט ע׳ 204 הערה 7. לקו״ת במדבר ב, ב.
- 3עיקר נבואתו היתה מאצי׳ רק דרך מעבר נמשך על ידי הבריאה · Sha'arei Kedusha, Part 3 6
- 4משא״כ בבי״ע אין הגילוי כלל בהכלים · ראה אוה״ת פ׳ יתרו ע׳ תשמח שצ״ע למ״ש לקמן פו, א. ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקנה.
- 5ולאו איהו וגרמוהי חד בהון · Tikkunei Zohar 3b:9–10
8והוצרכו לזה כי בימי מרע״ה שהיתה נבואתו מאצילות ע״כ המשיך להם למטה התורה משם מבחי׳ אצילות
הם נזקקו לכך משום שבימי משה רבנו, שנבואתו הייתה מעולם האצילות, הוא המשיך אליהם למטה את התורה משם, מבחינת האצילות.
הנביאים נזקקו להמשכה החדשה הזאת בגלל שינוי שחל בעם. בימי משה נבואתו באה מעולם האצילות, והוא הוריד משם את התורה אל העם.
והוא היה דבר ה׳ בפי משה וקיימו ישראל התורה כו׳. אבל בימי הנביאים שאחריו שלא היו ישראל עושין רש״מ והוצרכו הנביאים להוכיחם.
וזה היה דבר ה׳ בפי משה, וישראל קיימו את התורה וכו׳. אבל בימי הנביאים שבאו אחריו, כשישראל לא עשו את רצון המקום, נזקקו הנביאים להוכיח אותם.
בימי משה התורה הייתה ״דבר ה׳ בפי משה״, והעם קיים אותה. בימי הנביאים המאוחרים יותר, העם לא עשה את רצון ה׳, ולכן הנביאים נאלצו להוכיח אותו.
הפסקה מסבירה את הסיבה לשינוי: דורו של משה קיים תורה שהמשכתה הייתה מעולם האצילות, אך הדורות המאוחרים סטו מן הדרך ונזקקו לתוכחת הנביאים.
9וענין ההפרש בין תוכחה שאומר הנביא לשאר מוכיח הוא כי בהנביא הנה התוכחה היא דבר ה׳ המתלבש בדבורו של הנביא ונמצא הוא ית׳ הוא המוכיח.
וההבדל בין תוכחה שמשמיע נביא לבין תוכחה שמשמיע כל מוכיח אחר הוא זה: אצל הנביא, התוכחה היא דבר ה׳ המתלבש בדיבורו של הנביא, ולכן יוצא שה׳ עצמו הוא המוכיח.
תוכחתו של נביא אינה כתוכחתו של אדם אחר. כשהנביא מוכיח, דבר ה׳ מתלבש בדיבורו, ולכן ה׳ עצמו הוא המוכיח.
ולזאת הוכרח להיות המשכת התורה מאצילות לבי״ע כדי שיקיימו ישראל התורה כי בהיותה באצילות כבימי משה לא היו מקיימים אותה ישראל שבימי הנביאים אחר דורו של משה מצד שנשגבה מהם והית׳ התורה בפ״ע והאדם בפ״ע.
משום כך היה צורך להמשיך את התורה מאצילות אל עולמות בריאה, יצירה ועשיה, כדי שישראל יקיימו את התורה. אילו נשארה באצילות, כפי שהייתה בימי משה, ישראל שבימי הנביאים, לאחר דורו של משה, לא היו מקיימים אותה, משום שהייתה נשגבת מהם; התורה הייתה עומדת לעצמה, והאדם לעצמו.
כדי שהעם יקיים את התורה, היה צורך להמשיכה מאצילות אל העולמות התחתונים. כל עוד נותרה באצילות, כפי שהייתה בימי משה, היא הייתה נשגבת מדי לדורות שאחריו: התורה עמדה בפני עצמה והאדם בפני עצמו, ולא היה ביניהם חיבור.
הפסקה מסבירה מדוע היה צורך להמשיך את התורה אל העולמות התחתונים: רק שם יכול היה דבר ה׳ להגיע אל הדורות המאוחרים, באמצעות תוכחתו של הנביא.
10ולכך היה צ״ל התלבשות התורה מאצי׳ לבריאה ונמשך שם דבר ה׳ בפי הנביא להזהיר את ישראל שיקיימו התורה כו׳. והגיע להם עי״ז התוכחה מדבר ה׳ ממש המתלבש בכלים דבי״ע ומשם בפי הנביא כו׳:
לכן היה צורך שהתורה תתלבש מעולם האצילות בעולם הבריאה, ושם יימשך דבר ה׳ אל פי הנביא כדי להזהיר את ישראל שיקיימו את התורה וכו׳. ועל ידי כך הגיעה אליהם התוכחה מדבר ה׳ ממש, שהתלבש בכלים של בריאה, יצירה ועשיה, ומשם בפי הנביא וכו׳.
כך התלבשה התורה מעולם האצילות בעולם הבריאה, ושם נכנס דבר ה׳ אל פי הנביא כדי להזהיר את העם לקיים את התורה. התוכחה ששמעו הייתה דבר ה׳ עצמו, שהתלבש תחילה בכלים של העולמות התחתונים, ולאחר מכן בדיבורו של הנביא.
הפסקה מסכמת את התהליך: מעולם האצילות לעולם הבריאה, ומעולם הבריאה אל פי הנביא, כדי שהתוכחה ששמע העם תהיה דבר ה׳ עצמו.
הוי׳ צבאות ¶11
והנה, אף שנביא אינו רשאי לחדש דבר, אין בכך חידוש או תוספת על תורת משה רבנו, עליו השלום.
קושיה: הגמרא מלמדת שנביא אינו רשאי להוסיף דבר לתורה. התשובה היא שהנביאים לא הוסיפו דבר לתורת משה.
רק המשכת התורה בלי תוס׳ וגרעון מאצילות לבריאה.2 וזהו ענין שם צבאות שנז׳ בנביאים כי צבאות הוא לשון חיילות.
אלא זו המשכת התורה, בלי תוספת ובלי גרעון, מאצילות לבריאה. וזהו עניינו של השם צבאות, הנזכר בדברי הנביאים, שכן ״צבאות״ הוא לשון חיילות.
הנביאים רק המשיכו את אותה תורה, בלי תוספת ובלי גרעון, מאצילות לבריאה. לכך מתייחס השם צבאות, שבו השתמשו הנביאים, שכן ״צבאות״ פירושו מחנות או צבאות.
והם גדודי נשמות ומלאכים דבריאה אשר אין מספר לגדודיו3 והם נבראים ומחודשים מאין ליש ממש.
אלה הם גדודי הנשמות והמלאכים שבבריאה, שעליהם נאמר ״אין מספר לגדודיו״; הם נבראים ומתחדשים מאין ליש ממש.
ה״צבאות״ הם גדודי הנשמות והמלאכים הרבים מספור שבעולם הבריאה, בלשון המזכירה את דברי איוב: ״היש מספר לגדודיו?״ בשונה מאצילות, אלה נבראים שהובאו לידי מציאות מאין.
ואינן אלהות כלל כמו אצילות שהוא בחי׳ אלהות ממש ואעפ״כ הנביאים המשיכו שיתלבש בהם אור א״ס ב״ה בתכלית היחוד
והם אינם אלקות כלל, בשונה מאצילות, שהיא בחינת אלקות ממש. ואף על פי כן, הנביאים המשיכו שאור אין סוף, ברוך הוא, יתלבש בהם בתכלית הייחוד,
הנשמות והמלאכים שבבריאה אינם אלקות, בשונה מאצילות. ואף על פי כן, הנביאים המשיכו את אור אין סוף שיתלבש בהם באחדות גמורה.
כמו שנתלבש בכלים דאצי׳ עד דאיהו וגרמוהי חד עד שיהיה נק׳ האור א״ס המלובש בהם בשם צב(אות שהוא שם התואר שהוא עצמו הוא בחי׳ הצבאות ממש כענין איהו וגרמוהי חד שבאצי׳ שהוא עצמו הוא הדעה4 כו׳.
כפי שהוא מתלבש בכלים דאצילות, עד ש״הוא וכליו אחד״; עד שהאור אין סוף המלובש בהם נקרא בשם צבאות (שהוא שם תואר, כלומר שהוא עצמו בחינת הצבאות ממש, כעניין ״הוא וכליו אחד״ שבאצילות, שבה הוא עצמו הדעה כו׳).
הייחוד שבבריאה היה בדומה לזה שבאצילות, שבה ״הוא וכליו אחד״; לכן אור אין סוף שבתוך הצבאות נקרא צבאות. צבאות הוא שם תואר, כלומר שה׳ עצמו הוא הצבאות, כשם שבאצילות אין לו רק דעת, אלא הוא עצמו הדעה. בדפוס העברי נפתחת סוגריים באמצע המילה צבאות (צב(אות), והן נסגרות רק אחרי הפסוק ״ומתחת זרועות עולם״ ב־11.14; בתרגום הסוגריים נפתחות מיד אחרי המילה.
כך מתייחד בכלי׳ דבי״ע5 עד שהוא עצמו הוא הצבאות כו׳. ולא שהם נפרדים בפ״ע רק שבטלים אליו אלא שמתייחד עמהן ממש.
כך הוא מתייחד עם הכלים דבריאה, דיצירה ודעשיה, עד שהוא עצמו הצבאות כו׳. ואין הכוונה שהם נפרדים בפני עצמם ורק בטלים אליו, אלא שהוא מתייחד עמם ממש.
כך ה׳ מתייחד עם הכלים דבריאה, יצירה ועשיה, עד שהוא עצמו ״הצבאות״. אין אלה ישויות נפרדות שרק בטלות לפניו; הוא אחד עמן ממש.
וכמשל יחוד וחבור הנשמה עם הגוף שהגם שהגוף הוא הכלי והעיקר היא הנשמה עכ״ז מתאחדת עם הגוף שנק׳ אדם הנשמה שבגוף ואין להגוף שם בפ״ע כו׳ וכהדין קמצא דלבושי׳ מיניה וביה.6
וזה כמו משל הייחוד והחיבור של הנשמה עם הגוף: אף שהגוף הוא הכלי והעיקר הוא הנשמה, בכל זאת היא מתאחדת עם הגוף, עד שהנשמה שבגוף נקראת ״אדם״, ואין לגוף שם בפני עצמו כו׳; וכדין קמצא דלבושיה מיניה וביה.
הנשמה והגוף ממחישים את העניין. הנשמה היא העיקר והגוף הוא רק הכלי שלה, ובכל זאת הם מאוחדים כל כך, עד שהנשמה שבגוף נקראת ״אדם״ ולגוף אין שם בפני עצמו, בדומה לדימוי שבמדרש על יצור ״שלבושו ממנו ובו״.
וכמו שקורין לאדם שלמד חכמה בשם חכם הנה החכמה קודם שלמדה היא מהות בפ״ע זולת האדם שלמדה והאדם מהות בפ״ע.
וכמו שאדם שלמד חכמה נקרא ״חכם״: קודם שלמד אותה, החכמה היא מהות בפני עצמה, נפרדת מן האדם שלמדה, והאדם הוא מהות בפני עצמו.
משל נוסף הוא אדם שלומד חכמה. לפני שלמד אותה, החכמה והאדם הם שני דברים נפרדים.
וכשקנה החכמה נק׳ חכם ע״ש החכמה שהוא שם התואר. כך עד״מ למעלה עם היות הכלים דבי״ע הם מהות בפ״ע בחי׳ נשמות ומלאכים נבראים רק שבטלים אליו ית׳.
וכאשר הוא רוכש את החכמה, הוא נקרא ״חכם״ על שם החכמה, שזהו שם תואר. כך גם, בדרך משל, למעלה: אף שכלי בריאה, יצירה ועשיה הם ישות בפני עצמה, בחינת נשמות ומלאכים נבראים, הרי הם בטלים אליו ית׳ בלבד,
לאחר שהוא רוכש את החכמה, הוא נקרא ״חכם״ — שם תואר שנגזר מן החכמה. כך גם כלי העולמות התחתונים הם ישות נפרדת בפני עצמה: נשמות ומלאכים נבראים, הבטלים לפני ה׳ בלבד.
אך עכ״ז ע״י שהמשיכו הנביאים להיות גלוי אוא״ס ב״ה בהם ע״ד יחודו באצי׳ אז נק׳ הוא ית׳ הוי״ה צבאות שהוא שם התואר שהוא ית׳ הוא אחד עם הצבאות הנ״ל ואינן נפרדים כו׳.
אך אף על פי כן, מכיוון שהנביאים המשיכו בהם גילוי של אור אין סוף ברוך הוא, בדומה לייחודו באצילות, הוא ית׳ נקרא אז ״הוי׳ צבאות״, שהוא שם תואר: הוא ית׳ אחד עם הצבאות הנזכרים לעיל, והם אינם נפרדים וכו׳.
לאחר שהנביאים המשיכו את גילוי אור אין סוף אל תוך הכלים הללו, כמו באצילות, ה׳ נקרא ״הוי׳ צבאות״ — שם תואר. פירוש הדבר שהוא אחד עם הצבאות, והם אינם נפרדים ממנו.
ולכן שם הוי״ה מצטרף לשם צבאות כי שם הוי״ה הוא באצי׳ והוא המשכת אוא״ס בכלי׳ דאצי׳ ואם כן כדי שיתמשך אור א״ס בבי״ע הוא על ידי שם הוי״ה בתחלה וזהו הוי״ה צבאות.
ולכן שם הוי׳ מצטרף לשם צבאות: שם הוי׳ הוא באצילות, והוא המשכת אור אין סוף אל הכלים דאצילות. ואם כן, כדי שאור אין סוף יימשך בבריאה, יצירה ועשיה, הדבר נעשה תחילה באמצעות שם הוי׳; וזהו ״הוי׳ צבאות״.
הוי׳ מצטרף לצבאות מפני שהוי׳ הוא האור שבתוך הכלים דאצילות. כדי להמשיך את אור אין סוף אל העולמות התחתונים, עליו לעבור תחילה דרך הוי׳, ולכן השם הוא ״הוי׳ צבאות״.
ולאחר שהמשיכו הנביאים בחי׳ זו אזי הוכיחו את ישראל בשם זה כי מבחי׳ זו שבבריאה נמשך הנבואה להנביא דבר ה׳ ממש הוא המוכיח את ישראל ולא דמי כלל לשאר מוכיח כו׳ שהיא תוכחת הנברא וזוהי תוכחת הבורא ית׳ ממש.
ולאחר שהנביאים המשיכו בחינה זו, הם הוכיחו את ישראל בשם זה. שכן מבחינה זו שבבריאה נמשכת הנבואה אל הנביא, ודבר ה׳ ממש הוא המוכיח את ישראל. אין זו כלל תוכחה של מוכיח אחר וכו׳, שהיא תוכחתו של נברא, אלא תוכחתו של הבורא ית׳ ממש.
בשם זה הוכיחו הנביאים את ישראל. הנבואה נמשכה אליהם מבחינה זו שבבריאה, ולכן התוכחה שלהם הייתה תוכחתו של הבורא עצמו, בשונה מתוכחתו של אדם אחר, שהיא תוכחתו של נברא.
והכח להמשכה זו שיהיה אור א״ס מתלבש בבי״ע ע״ד הנ״ל כבאצי׳ המשיכו הנביאים מבחי׳ העיגול והסוכ״ע אשר שם כחשכה כאורה7 שוין השוה ומשוה קטן וגדול שהוא דוקא יכול לישפל א״ע למטה מטה גם בבי״ע
ואת הכוח להמשכה זו, שאור אין סוף יתלבש בבריאה, יצירה ועשיה כפי שתואר לעיל, כמו באצילות, המשיכו הנביאים מבחינת העיגול ומבחינת סובב כל עלמין, ששם ״כחשכה כאורה״ — הם שווים; ״המשווה ומשוה קטן וגדול״. דווקא בחינה זו יכולה להשפיל את עצמה מטה מטה, גם אל תוך בריאה, יצירה ועשיה,
הכוח להלביש את אור אין סוף בעולמות התחתונים כמו באצילות נמשך מן ״העיגול״, אור סובב כל עלמין. לפני אור זה החושך והאור שווים, כלשון הפסוק, והוא ״משווה ומשוה קטן וגדול״, כלשון תפילות הימים הנוראים; משום כך רק הוא יכול לרדת עד למדרגות הנמוכות ביותר.
כי קמי׳ ית׳ כולם שוים וכמ״ש ומתחת זרועו׳ עולם )(ובזה יובן מ״ש בחנה ותתפלל על ה׳ כו׳
כי לפניו ית׳ כולם שווים, וכמו שכתוב: ״ומתחת זרועות עולם״.) (ובכך יובן מה שכתוב בחנה: ״ותתפלל על הוי׳״ וכו׳,
לפני ה׳ כל המדרגות שוות, ככתוב: ״ומתחת זרועות עולם״ — כוחו העליון מגיע עד למטה ביותר. כאן מסתיימת ההערה הארוכה שבסוגריים, ונפתחת הערה נוספת העוסקת בתפילת חנה.
ותאמר הוי״ה צבאות89 שכדי להמשיך בחי׳ צבאות10 הוצרך להמשיך מבחי׳ על הוי״ה היינו למעלה משם הוי״ה כמבואר הפי׳ בזה במ״א. ע׳ בפ׳ משפטים ע״פ לא תהי׳ משכלה ועקרה1112 כו׳):13
״ותאמר הוי׳ צבאות״. כדי להמשיך את בחינת צבאות, היה צורך להמשיך מבחינת ״על הוי׳״, כלומר, למעלה משם הוי׳, כפי שמוסבר פירוש הדבר במקום אחר. ראו בפרשת משפטים, על [הפסוק] ״לא תהיה משכלה ועקרה״ וכו׳.)
חנה, שאמרה תחילה ״הוי׳ צבאות״, ״התפללה על הוי׳״: כדי להמשיך את בחינת צבאות, היה עליה להמשיך מלמעלה משם הוי׳. להסבר העניין מופנה הלומד למאמר בתורה אור, פרשת משפטים, על הפסוק ״לא תהיה משכלה ועקרה״.
הפסקה מבארת את עניינו של השם צבאות: הנביאים המשיכו את אור אין סוף אל הנשמות והמלאכים הנבראים שבבריאה, עד כדי כך שה׳ נקרא בשמם, ״הוי׳ צבאות״; את הכוח לכך המשיכו מן האור הסובב כל עלמין.
על פי הערת קה״ת, במאמר באתי לגני תש״מ מצטט הרבי מאור התורה, שהרעיון של ייחוד ה׳ עם הכלים דבריאה, יצירה ועשיה כפי שהוא באצילות אינו נמצא בעץ חיים. מאחר שהצמח צדק אינו מציין לו מקור אחר, נראה שזהו חידוש של אדמו״ר הזקן עצמו. במאמר משנת תר״מ נאמר גם שצבאות, השם שחנה אמרה, הוא השם שבבריאה, יצירה ועשיה.
מראי מקומות
- 1שאין נביא רשאי לחדש דבר · Shabbat 104a:2
- 2רק המשכת התורה בלי תוס׳ וגרעון מאצילות לבריאה · Amos 3:7
- 3מספר לגדודיו · Job 25:3
- 4שהוא עצמו הוא הדעה · Mishneh Torah, Foundations of the Torah 2:10
- 5כך מתייחד בכלי׳ דבי״ע · בד״ה באתי לגני תש״מ סעי״ז מציין מאוה״ת בא ע׳ שכח שבע״ח לא מצינו זה, שמזה משמע שזהו חידושו של כ״ק אדמו״ר הזקן, כדמוכח ממה שכ״ק אדמו״ר הצ״צ אינו מציין מקור אחר לזה. וכ״כ בד״ה ויהי בעצם היום הזה תשמ״ג.
- 6וכהדין קמצא דלבושי׳ מני׳ ובי׳ · Bereshit Rabbah 21:5
- 7כחשכה כאורה · Psalms 139:12
- 8ותתפלל על ה׳ . . הוי״ה צבאות · I Samuel 1:10
- 9ותאמר הוי״ה צבאות · I Samuel 1:11
- 10להמשיך בחי׳ צבאות · בהמשך זאת חנוכת המזבח תר״מ סעי׳ ד נוסף: וזה שם צבאות שא׳ חנה שהוא השם שבבי״ע, ע״ש.
- 11ע״פ לא תהי׳ משכלה ועקרה · לקמן עט, ב. ובאוה״ת פ׳ משפטים ע״פ זה.
- 12לא תהי׳ משכלה ועקרה · Exodus 23:26
- 13ומתחת זרועות עולם · Deuteronomy 33:27
צבאות הוי׳ שיצאו ממצרים ¶12–15
12וז״ש בעצם היום הזה יצאו כל צבאות1 וגו׳. פי׳ צבאות הוי״ה הוא לשון סמוך שהצבאות נטפל לשם הוי״ה אבל אינו לשון שם התואר כמו הוי״ה צבאות.
וזהו [הפירוש של] מה שכתוב: ״בעצם היום הזה יצאו כל צבאות וגו׳״. כלומר, ״צבאות הוי׳״ הוא סמיכות, שבה הצבאות טפלים לשם הוי׳; אבל אין זה שם תואר, כמו ״הוי׳ צבאות״.
המאמר חוזר לפסוק הפותח שלו. ״צבאות הוי׳״ הוא צירוף סמיכות, כלומר צבאות השייכים להוי׳, שבהם הצבאות משניים לשם; אין זה שם תואר כמו ״הוי׳ צבאות״, שבו ה׳ עצמו נקרא על שם הצבאות.
והיינו בחי׳ הנצוצים שנתבררו בגלות דמצרים ונתעלו ליכלל בשם הוי״ה הם הנק׳ צבאות הוי״ה כי רפ״ח נצוצים נפלו בשבה״כ ומזה נתברר בגלות מצרים ר״ב נצוצים וע״ז נאמר וינצלו את מצרים.2
כלומר, בחינת הניצוצות שהתבררו בגלות מצרים ועלו להיכלל בשם הוי׳ — הם הנקראים ״צבאות הוי׳״. שהרי רפ״ח ניצוצות נפלו בשבירת הכלים, ומהם התבררו בגלות מצרים ר״ב ניצוצות, ועל כך נאמר: ״וינצלו את מצרים״.
הצבאות האלה הם ניצוצות הקדושה שהתבררו בזמן גלות מצרים ועלו ונכללו בשם הוי׳. מתוך רפ״ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים — השבירה הקדומה המתוארת בקבלה — התבררו במצרים ר״ב ניצוצות, והפסוק ״וינצלו את מצרים״ רומז לכך.
הפסקה מבחינה בין ״צבאות הוי׳״ שיצאו ממצרים לבין ״הוי׳ צבאות״ שבדברי הנביאים: צבאות אלה הם הניצוצות שהתבררו במצרים ועלו להיכלל בשם הוי׳.
אותן שתי מילים נושאות משמעויות הפוכות. ב״הוי׳ צבאות״ אור אין סוף יורד ונקרא על שם הצבאות, ואילו ב״צבאות הוי׳״ הצבאות עולים ונכללים בשם.
מראי מקומות
- 1בעצם היום הזה יצאו כל צבאות · Exodus 12:41
- 2וינצלו את מצרים · Exodus 12:36
13וז״ש וגם ערב רב עלה אתם.1 וכתיב רב לך2 כו׳. ופי׳ וענין שנק׳ צבאות הוי״ה בחי׳ טפל וסמוך לשם הוי״ה. הענין כי מספר רפ״ח נצוצים הם מבחי׳ שמות ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן כו׳.
וזהו [פירוש] הכתוב: ״וגם ערב רב עלה אתם״; ונאמר: ״רב לך״ וכו׳. והביאור והמשמעות של הכינוי ״צבאות הוי׳״ — בחינה שהיא טפלה וסמוכה לשם הוי׳ — הם כך: מספר רפ״ח הניצוצות נובע מבחינת השמות ע״ב, ס״ג, מ״ה וב״ן וכו׳.
הפסוק ״וגם ערב רב עלה אתם״ רומז לניצוצות האלה, שכן רב הוא בגימטרייה 202; הטקסט מוסיף את דברי ה׳ למשה: ״רב לך״. כדי להסביר מדוע הניצוצות נקראים הצבאות ״של״ הוי׳, מציין אדמו״ר הזקן שרפ״ח הניצוצות נובעים מהשמות ע״ב, ס״ג, מ״ה וב״ן — ארבע דרכי המילוי של אותיות הוי׳.
הפסקה קושרת בין פסוקי יציאת מצרים לניצוצות, ומתחילה להסביר מדוע לאחר בירורם הם נקראים רק הצבאות ״של״ הוי׳: מקורם בשמות הוי׳ במילוי, ע״ב, ס״ג, מ״ה וב״ן.
מראי מקומות
- 1וגם ערב רב עלה אתם · Exodus 12:38
- 2רב לך · Deuteronomy 3:26
14וכאשר נתבררו מבי״ע לחזור לשרשם אז אינם נקראים בשמות אלו כלל מפני שנתכללו במקורם בתכלית היחוד לכך אינם עולים בשם כלל. והמשל בזה כשהאדם משכיל בגדולת ה׳ בהתבוננות והשגה אזי נרגשת ההשגה בבחי׳ יש ודבר.
וכשהם מתבררים מעולמות בריאה, יצירה ועשיה כדי לחזור לשורשם, הם אינם נקראים עוד בשמות האלה כלל, משום שנכללו במקורם בתכלית הייחוד; לכן אין להם שם כלל. והמשל לכך: כאשר אדם משיג את גדולת ה׳ באמצעות התבוננות והשגה, ההשגה מורגשת אצלו כמשהו, כישות.
כאשר הניצוצות מתבררים מהעולמות התחתונים וחוזרים לשורשם, הם מאבדים את שמותיהם, מפני שהם נטמעים במקורם באחדות גמורה. המשל לכך הוא אדם המתבונן בגדולת ה׳: כל עוד הוא משיג אותה, הוא מרגיש את השגתו כדבר ממשי, כישות בפני עצמה.
אבל כשנתבטל במציאות לגמרי אז אינו מרגיש ההשגה והבטול בבחי׳ יש ודבר מה כ״א הוא בטל לגמרי בתכלית הבטול בלי הרגשה כלל.
אבל כאשר הוא בטל במציאות לגמרי, הוא אינו מרגיש את ההשגה ואת הביטול כמשהו, כישות כלשהי; אלא הוא בטל לגמרי, בתכלית הביטול, בלי שום הרגשה.
כאשר האדם בטל לגמרי, הוא שוב אינו מרגיש את השגתו, ואפילו לא את ביטולו, כדבר כלשהו. הוא פשוט בטל, בלי להיות מודע לכך.
כך עד״מ הנצוצים דתהו שנפלו בשבירה יש להן שמות שזה מורה בחי׳ יש ודבר עד שנק׳ בשם שזהו הגילוי לזולתו כמו האדם שבפ״ע א״צ לשם רק שחבירו קוראו בשם.
כך, על דרך משל, לניצוצות דתהו שנפלו בשבירה יש שמות. הדבר מורה על בחינת ישות, עד כדי כך שהם נקראים בשם; שכן שם מבטא גילוי לזולת. אדם כשהוא לעצמו אינו זקוק לשם, ורק חברו קורא לו בשם.
לניצוצות דתהו, העולם שכליו נשברו, יש שמות, מפני שהם ישויות נפרדות. שם נועד לזולת: אדם כשהוא לבדו אינו זקוק לשם, והוא קיים רק כדי שאחרים יוכלו לקרוא לו.
הקטע מסביר מדוע לניצוצות שהתבררו אין שמות משלהם: שם מציין מציאות נפרדת, ואילו הניצוצות שהתבררו בטלים לגמרי במקורם, בדומה לאדם השקוע בהתבוננות בגדולת ה׳.
15וכיון שנתבררו וחזרו למקורם בתכלית הבטול להתכלל באלקות אזי אין להם שמות כלל. ולכן נק׳ אז צבאות הוי״ה שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי״ה
וכיוון שהם התבררו וחזרו למקורם בביטול מוחלט, כדי להיכלל באלוקות, שוב אין להם שמות כלל. לכן הם נקראים אז ״צבאות הוי׳״, שכן הם טפלים להוי׳, סמוכים אליו ונכללים בשם הוי׳.
כאשר הניצוצות חוזרים למקורם בביטול מוחלט, אין להם שמות כלל. לכן הם נקראים ״צבאות הוי׳״: הם טפלים לשם הוי׳, סמוכים אליו ונבלעים בו, ללא זהות עצמאית.
ופי׳ הוציא ה׳ את בני ישראל על צבאתם1 היינו שנש״י הן למעלה מבחי׳ ניצוצין הנ״ל:
ופירוש ״הוציא ה׳ את בני ישראל על צבאותם״ הוא שנשמות ישראל הן למעלה מבחינת הניצוצות הנזכרים לעיל.
הפסוק ״הוציא ה׳ את בני ישראל על צבאותם״, שנקרא בדרך כלל ״על ידי צבאותם״, נדרש כאן במשמעות ״למעלה מצבאותם״. נשמות ישראל גבוהות מן הניצוצות: הניצוצות הם הצבאות, וישראל נמצאים למעלה מהם.
הפסקה מסיימת את המאמר: הניצוצות שהתבררו במצרים הם ״צבאות הוי׳״, הנכללים בשם, ואילו נשמות ישראל גבוהות עוד יותר ועומדות למעלה מצבאות אלה.
כך המאמר מסתיים במקום שבו התחיל — בצבאות של יציאת מצרים — אך כעת נבדלות שלוש מדרגות: ״הוי׳ צבאות״ שבדברי הנביאים, שבה ה׳ נקרא על שם צבאות הבריאה; הניצוצות שהתבררו, ״צבאות הוי׳״, הנכללים בשם; ונשמות ישראל, שהן למעלה מן הניצוצות.
מראי מקומות
- 1הוציא ה׳ את בני ישראל על צבאתם · Exodus 12:51
סיימת את המאמר?
סמן אותו כנלמד. הוא נספר לשבוע ולסיום של השנה.
בעבודה
המשל של המאמר עצמו מתאר שני שלבים בהתבוננות בגדולת ה׳. בתחילה האדם חש שהבנתו היא דבר ממשי, ישות משלו; כאשר הוא בטל לגמרי, הוא אינו חש עוד את הבנתו ואף לא את ביטולו, כשם שלניצוצות שהתבררו אין שם משלהם.
שאלות לשיחה
- אם עצמותו של ה׳ היא למעלה מכל תיאור, כיצד אפשר לקרוא לו ״חכם״ או ״רחום״, וכיצד עונה על כך ״במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו״?
- מה ההבדל בין שם הוי׳ לשאר השמות שאסור למוחקם, ומדוע הוי׳ מצטרף לכולם?
- מדוע משה לא נזקק לאחד את אור אין סוף עם העולמות התחתונים, ואילו הנביאים שבאו אחריו נזקקו לכך?
- כיצד מסבירים המשלים על הנשמה שבגוף ועל אדם שנעשה ״חכם״ את שם התואר ״הוי׳ צבאות״?
- מה מבדיל בין ״הוי׳ צבאות״ ל״צבאות הוי׳״, ומה מקומן של נשמות ישראל ביחס לניצוצות?