ביאור על לויתן זה כו׳ הנ״ל

זהו ביאור נוסף למאמר שקדם לו, הפותח בפסוק מתהילים קד, כו: ״לווייתן זה יצרת לשחק בו״. המאמר ההוא דיבר על שני סוגי צדיקים: הנסתרים, ״דגי הים״, שהגדול שבהם הוא הלווייתן, והגלויים, ״שור הבר״, שעובדים את ה׳ באמצעות קיום המצוות המעשיות; לעתיד לבוא כל אחד מהם ״ישחוט״, כלומר יעלה, את האחר.

במאמר הראשון הושוו הצדיקים הנסתרים ל״דגי הים״ והצדיקים הגלויים ל״שור הבר״. אין צורך להוכיח שדגי הים נעלים יותר: נשמותיהם נובעות מייחוד אבא ואמא, המדרגות השכליות חכמה ובינה, והן הנקראות ״אחים ורעים״.

השאלה האמיתית היא דווקא בכיוון ההפוך: במה נשמות ״שור הבר״ עולות על ״דגי הים״? כדי להשיב עליה, אדמו״ר הזקן מביא תחילה הסבר שניתן במקום אחר לפסוק מתוך הקללות שבדברי התוכחה שבספר דברים: ״ונבלתך תהיה למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ״.

בחסידות מפרשים את קללות התוכחה כמכוונות נגד הרע של נוגה, התחום שבו הטוב והרע מעורבים זה בזה. את המילה ״נבלתך״ דורשים מלשון ״נובלות״ — פירות שנשרו לפני שהבשילו: הניצוצות הקדושים שנפלו בשבירת הכלים והתערבו בנוגה, לא יישארו שם כלל לעתיד.

הניצוצות שנפלו ייאספו ויתעלו באמצעות ״עוף השמים״ ו״בהמת הארץ״. העופות הם מלאכים: על המילים ״ועוף יעופף״ שבסיפור הבריאה אומר הזוהר ש״עוף זה מיכאל״.

הסוגריים מפנים למקורות נוספים העוסקים בעופות כמדרגה רוחנית: מקומות בזוהר, ועץ חיים של האריז״ל בשער העוסק במ״ן ומ״ד — התעוררות מלמטה והמענה מלמעלה. בקטע הזוהר על פרשת שמיני, לפי פירושי מקדש מלך והרמ״ז (רבי משה זכות), ״כל עוף כנף למינהו״ הם המלאכים הקדושים.

מלאכים אחרים נקראים ״בהמת הארץ״: אלו החיות הקדושות שבמרכבת יחזקאל, שלהן פני אריה ופני שור. גם בנשמות האדם יש שני סוגים כאלה, והזוהר בפרשת פינחס קורא לחלק מהנשמות ״עופות״.

הזוהר דורש את הפסוק ״אשר שם ציפורים יקננו״ (תהילים קד, יז), שנאמר על ארזי הלבנון, על נשמות הצדיקים המקננות בצילם. גם הזוהר בפרשת ויצא דורש את הפסוק על ציפורים המקננות בלבנון הנישא.

נשמות אחרות נקראות ״בהמת הארץ״: בברכות יעקב ומשה השבטים נמשלים לבעלי חיים — יהודה לגור אריה, יששכר לחמור גרם, ויוסף לבכור שור.

לכל אחד מהם יש יתרון משלו. העוף נוסק גבוה באוויר, כפי ששום בהמה אינה יכולה; אך חיותו של העוף מועטה, ואילו חיותה של הבהמה רבה.

חיותו המועטה של העוף באה לידי ביטוי בהלכות שחיטה: הגמרא מלמדת שעוף מוכשר על ידי חיתוך אחד משני הסימנים, קנה הנשימה או הוושט, ואילו בבהמה צריך לחתוך את שניהם. אותה הבחנה קיימת גם ״למעלה״, בעולמות הרוחניים, החל במלאכים הנקראים ״עוף השמים״.

מלאכים ונשמות מסוג ה״עוף״ יכולים לעוף כלפי מעלה ולהתעלות מדרגה אחר מדרגה, עד למרומים הגבוהים ביותר. כנפיהם הן אהבה ויראה, שני הרגשות המרוממים את עבודת ה׳ של הנשמה.

ההערה שבסוגריים מפנה את הקורא ל-Ramaz on the Zohar’s passage in Shemini, להרחבה על ״תעופה״, ולמאמר “If all the fish of the sea” ב-Likkutei Torah on Beha’aloscha, שבסופו נדונה בחינת העופות.

ל״בהמת הארץ״ יש יתרון מסוג אחר: כוח רב. חיות המרכבה ״נושאות את הכיסא״, ועל הכיסא נמצא ״כמראה אדם״, ולכן כוחן עצום.

המשל מראה שיתרונו של העוף הוא בתעופה, בעלייה מעלה מעלה. לבהמת הארץ יש יתרון עצום משלה: כוח רב.

אדמו״ר הזקן הסביר במקום אחר מדוע יש לחיות המרכבה כוח לשאת את הכיסא: מקורן במה שהתברר מתוך שבירת הכלים. הכלים הללו שייכים לעולם התוהו, שבו האור היה רב מכדי שהכלים יוכלו להכילו; ומה שנברר משם נושא כוח גדול זה.

אפשר לומר שלעופות אין כוח כזה משום שמקורם ב״זיווג נשיקין״, זיווג פנימי יותר בקבלה, המתקיים גם כשאין צורך לברר דבר מהכלים השבורים. אך אדמו״ר הזקן משאיר את הדברים בצריך עיון, שכן מדברי עץ חיים נראה שכל המלאכים יצאו מזיווג נשיקין, ובהם גם החיות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה עומדת בעינה: ל״בהמה״ יתרון בכוח ובגבורה, אף של״עוף״ יתרון בתעופה.

בהערת אגב משווה אדמו״ר הזקן את העניין לשני שמות אלוקיים, שעליהם מקשרים דברי האריז״ל בין שתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע: שם מ״ב ושם ע״ב. שם מ״ב הוא כוח של עלייה, בדומה לשרף ש״בשתים יעופף״, והוא מתאים ל״ובכל מאדך״ — אהבה בלי גבול. הזוהר בפרשת תרומה אומר שהוא עולה ואינו יורד, ולכן הוא נעלה יותר משם ע״ב.

לעומת זאת, שם ע״ב הוא המשכת האלוקות מלמעלה למטה באמצעות התורה והמצוות המעשיות. תיקוני זוהר דורש את המילה ״עשב״ כאותיות ע״ב ושי״ן, והפסוק מדבר על עשב ל״בהמות״ — משל לעובדי ה׳ באמצעות מעשים מעשיים.

הדברים מיושמים גם בנשמות: ״נוני ימא״ שוחים בעליות ופועלים ייחודים עליונים באמצעות עבודה פנימית ורוחנית. בכך הם מקבילים לתעופת העופות.

אך הדגים חיים בים, ״העולם הנסתר״, ועבודתם נשארת נסתרת. לנשמות הנקראות ״בהמת הארץ״ יש יתרון משלהן, המתבטא בפסוק שבמשלי: ״ורב תבואות בכח שור״.

בתהילים נ׳, י׳, על הפסוק ״הבהמות בהררי אלף״, תרגום אונקלוס, שאדמו״ר הזקן מכנה אותו תרגום יונתן, מתרגם: ״ושור הבר הרועה בכל יום בהרים של אלף״. כך מתברר שהבהמות שבמדרש הוא שור הבר שבמאמר הראשון.

הזוהר בפרשת פנחס ובפרשת בראשית מסביר את הרעייה ב״הרים של אלף״. שור הבר, ״הבהמה רבה״, הוא מלכות, האחרונה בספירות; ערכה המספרי של המילה ״בהמה״ הוא 52, כערכו של השם הנקרא ב״ן.

מלכות מבררת ומעלה את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים לעולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה, ו״הרים של אלף״ שעליהם היא רועה נמצאים בעולם הבריאה. לכך, מוסיף אדמו״ר הזקן, ייתכן שזו הסיבה שהוא נקרא ״שור בר״.

״בר״ בארמית פירושו ״חוץ״. מלכות היא ״העולם הגלוי״, בחינת הדיבור היוצאת אל הגלוי, ואילו הים הוא ״העולם הנסתר״, בחינת המחשבה.

ההערה שבסוגריים מפנה למאמר על שיר השירים ח׳, א׳, העוסק ב״אמצאך בחוץ״. ״יודע צדיק נפש בהמתו״ מתייחס, כפי שמסביר המקדש מלך בפירושו לזוהר, ליסוד ז״א — הספירה הנקראת ״צדיק״, המחוברת למלכות, ה״בהמה״.

יסוד הוא ״עמוד אחד״ שעליו העולם עומד, כדברי חז״ל, ״וצדיק שמו״. גם הזוהר מדבר על ״אותו אדם הרוכב ושולט על בהמה זו״ — הבחינה העליונה המנהיגה את מלכות.

הגמרא מספרת שכאשר רבי עקיבא חזר עם אלפי תלמידים, שכנותיה הציעו לאשתו הענייה לשאול בגדים נאים כדי לקבל את פניו; היא השיבה בפסוק הזה, בביטחון שהוא יכיר אותה. בדומה לכך, גם נשמות הנולדות מייחוד ז״א ונוקבא נקראות ״בהמות הארץ״ — שור הבר; בעיקר מדובר בנשמות הבריאה, הנולדות ממלכות דאצילות.

הדברים מבוססים על התניא, איגרת הקודש, איגרת כ׳, ״איהו וחיוהי חד״: הנשמות נבראות ממלכות כדי להיות יש, מציאות עצמאית, בעולם הבריאה. התהוות זו נקראת ״לידה״: נוקבא מולידה נשמות ומלאכים לעולם הבריאה.

מעט קודם לכן באותה איגרת כותב אדמו״ר הזקן, שאולי הנפש, הרוח והנשמה של אצילות עצמה מעולם לא שינו את מהותן ונעשו לדבר נפרד מאלקות.

נשמות דאצילות דומות לדגי הים: הים מכסה עליהן והן אינן יכולות לחיות בנפרד ממנו, כשם שנשמות אלו אינן נעשות נפרדות ממקורן. הסוגריים מפנים למאמר ״וירא ישראל״ על פרשת בשלח בתורה אור, ולהסבר על דברי הזוהר בפרשת בשלח (מ״ח ע״ב), העוסקים בדגי הים.

נשמות שנבראו ממלכות דאצילות בבריאה כישויות נפרדות הן ״בהמת הארץ״, בדומה ליצורי היבשה שהארץ הוציאה, ״נפש חיה למינה״.

בעלי החיים שביבשה חיים מן הארץ ואוכלים ממה שצומח ממנה, ובכל זאת כל אחד מהם הוא ישות בפני עצמה, בניגוד לדגים שאינם יכולים לעזוב את הים. כך גם נשמות אלו שואבות את חיותן ממלכות, ובכל זאת קיימות כישויות נבדלות.

אדמו״ר הזקן בוחן כעת את המקורות הקבליים העוסקים במקום שבו נוצרות הנשמות הנולדות מז״א ונוקבא. עץ חיים (שער מ״ז, פרק ד׳) אומר שהזיווג של ז״א ונוקבא דבריאה מוליד את נשמות מלאכי היצירה, ולא את נשמות בני האדם שבבריאה.

לפי אותו דפוס, שבו זיווג בעולם אחד מוליד נשמות בעולם שמתחתיו, גם נשמות הצדיקים שעליהן נאמר בעץ חיים שהן נולדות מז״א ונוקבא דאצילות הן נשמות שנוצרות בבריאה.

אדמו״ר הזקן מפנה לפרק הבא שם ומצטט את משנת חסידים, חיבור קבלי הערוך במסכתות בדומה למשנה, שמביא את אותו עניין: נותנים לז״א ונוקבא דאצילות כוח להוליד את נשמות הצדיקים ״אל עולם הבריאה״.

בדומה לכך, ז״א ונוקבא דבריאה מולידים את נשמות המלאכים ביצירה. מובאים כאן הזוהר על ויצא, המלמד שכל מה שהעולם התחתון מוליד שייך לתחום הפירוד, וכן פרדס רימונים, המובא כמקור לאותו עניין.

לעומת זאת, הזוהר על ויקרא מדבר בבירור על נשמות שנמשכו מזיווג ז״א ונוקבא דאצילות, ונקראות נפש ״דאצילות״ עצמה, ולא דבריאה.

מקומות נוספים בזוהר אומרים כך במסגרת פירוש הפסוק ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״: נשמות אלו הן באמת ״בנים״. אדמו״ר הזקן מונה מקומות בפרשות יתרו, ויקרא ותחילת משפטים; את האחרון יש לקרוא לפי פירוש עץ חיים.

הוא מוסיף את עץ חיים, שער ל״ח, דרוש ד׳; את המשמעות הפשוטה של לשון הזוהר; את ספר הגלגולים, העוסק בתורת האר״י על גלגולי נשמות; את ביאורו שלו על ״שחורה אני ונאוה״; וכן מקום נוסף בזוהר, ואז מפסיק: ״אך אין כאן המקום לכך״.

יהיה אשר יהיה באשר לנשמות יוצאות הדופן האלה, נשמות רגילות שנולדות מזיווג ז״א ונוקבא דאצילות אל הבריאה נעשות נשמות דבריאה מכוח לידתן מנוקבא, מלכות.

זהו הטעם לכך שהזוהר מכנה את שנים־עשר השבטים שבבריאה ״שנים־עשר בקר״, בדומה לשנים־עשר הבקר שעליהם עמד ים של שלמה. הבקר חזקים: בבחינת מרכבה הם נושאים את הכיסא ואת ״אדם דאצילות״ שעליו.

כוחם בא מהבירורים של עולם התוהו, כפי שנאמר לעיל על החיות הנושאות את הכיסא. בהמשך מצטט אדמו״ר הזקן את ביאורו לנבואת זכריה ״רני ושמחי בת ציון״, העוסקת ב״בת״.

ה״בת״ היא מלכות דאצילות, היורדת לבריאה; לעתיד לבוא היא תעלה ברוממות יתרה ותהיה ״אשת חיל עטרת בעלה״, למעלה מז״א, ה״בעל״ שלה. הסיבה לכך היא כוחו הרב של הדבר שהיא מבררת, שמקורו בשם ס״ג.

מלכות תעלה אפילו למעלה מאימא, שהיא בינה. הדבר מבואר במקום אחר על פי דברי הזוהר בפרשת שלח, בקריאתו את הפסוק בזכריה י״ד, ח׳: ״יצאו מים חיים מירושלים״, כאשר ירושלים היא מלכות.

מחצית מן המים הולכת ״אל הים הקדמוני״, שהוא בינה. מלכות יכולה להגיע למדרגה כה גבוהה משום שהיא מבררת בעולמות התחתונים ניצוצות של כתר, חכמה ובינה דתוהו, המדרגות הגבוהות ביותר בעולם זה.

סיבה נוספת למעלתה של מלכות: בספר יצירה נאמר על הספירות ש״נעוץ סופן בתחילתן״, ובפיוט ״לכה דודי״ נאמר ״סוף מעשה במחשבה תחילה״. לכן מלכות, שהיא האחרונה, היא כתר בסדר של אור חוזר, שבו הספירות נמנות מלמטה למעלה, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״הראיני את מראיך״.

גם משום כך יש מעלה בנשמות שנולדות ממלכות דאצילות, מזיווג ז״א ונוקבא, על פני הנשמות שמאימא, ״דגי הים״, שיוצאות מייחוד אבא ואמא.

יש מעלה נוספת מצד ז״א עצמו, והיא קיימת אפילו בנשמות דאצילות ממש, שמקורן בז״א ונוקבא. באדרא זוטא נאמר שאבא ואמא יוצאים מ״מוח זה״ — השכל הנעלם שלמעלה מהם.

אולם ז״א ״תלוי ואחוז בעתיקא קדישא״, העתיק הקדוש, שהוא גבוה עוד יותר. לכן ז״א, מדות דאצילות, מושרש למעלה מאבא ואמא, שהם בחינת השכל, אף שהוא נמשך למטה מהם.

כך גם באדם: הרגשות נולדים מן השכל ונמשכים אחר מה שהוא מבין, ובכל זאת שורש עצם המדות גבוה מן השכל. כפי שמציין המאמר המקביל בתורה אור, יש אהבה ויראה טבעיות שאינן נובעות מהבנה.

מכיוון ששורשן של המדות גבוה מן השכל, הן יכולות לשאת כוח ועוצמה גדולים יותר מן ההבנה שהולידה אותן. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״שימני כחותם על לבך״, העוסק ברצועות התפילין.

הוא מפנה גם לביאורו על הפסוק ״אלה מסעי״ ולתוספתא שבזוהר בפרשת בשלח, העוסקת ב״שלוש רוחות הכלולות בשלוש״.

לכן אמרו חז״ל: ״האבות הן הן המרכבה״. האבות הם חסד, גבורה ותפארת דאצילות — מדות — ובכל זאת הם משמשים מרכבה שמעלה את ״האדם״, חכמה דאצילות, כשם שחיות המרכבה דבריאה נושאות את ״האדם״ שעל הכיסא.

הביאור המלא נמצא במאמר תורה אור ״להבין ביאור עניין האבות הן הן המרכבה״, בפרשת יתרו. דיון בדברי הזוהר על ״מאה שנה״ של שרה מראה גם הוא את מעלתו של ז״א על אבא ואמא.

מאותה סיבה נשמות שור הבר מעלות את הלויתן, נשמות אבא ואמא, כשם שחסד, גבורה ותפארת דאצילות מעלים את חכמה אל אור אין סוף שלמעלה מחכמה. בכך נענית שאלת המאמר: כאן התחתון הוא שמעלה את העליון.

המשל הוא שבהמה חזקה פיזית יותר מאדם, מפני ששורשה נלקח ממקום עליון יותר. ״בהמה״ מייצגת את המדות, ו״אדם״ את חכמה.

בפירושו לזוהר על הקרבת ״שור ואיל״ בפרשת שמיני, מסביר ״מקדש מלך״ ש״שור״ הוא יסוד של ז״א, כפי שנאמר בברכת משה ליוסף: ״בכור שורו הדר לו״. יוסף הוא הצדיק, ספירת יסוד.

כל שכן שהדבר נכון לגבי שורש נשמות שור הבר בנוקבא, מלכות, המבררת בבריאה, ביצירה ובעשיה את הניצוצות שנפלו מעולם התוהו. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״שחורה אני ונאוה״.

שם מוסבר שדווקא באמצעות ירידת המלכות לעולמות התחתונים נעשית עלייה גבוהה מאוד. כל זה שייך כאן לנשמות הנקראות שור הבר.

הדברים מסבירים את מאמר חז״ל במדרש, שלעתיד לבוא ״בהמות נוגח את לווייתן בקרניו״. הגמרא מתארת את רקיעי השמים זה למעלה מזה: למטה ״רגלי החיות כנגד כולן״, וכן הלאה, עד ״קרני החיות כנגד כולן״, שהן החלק הגבוה ביותר של החיות.

רגלי החיות הן נצח, הוד ויסוד, המדות התחתונות, ואילו קרניהן הן בבחינת כתר, משום שהקרניים צומחות מן הגולגולת. לכן הקרניים שבהן בהמות נוגח את לווייתן מבטאות כוח מכתר, שלמעלה מחכמה ובינה של לווייתן.

זהו הרעיון שהובא לעיל: מלכות, ״החיה הגדולה״, היא בחינת כתר כפי שהיא נחשבת מלמטה למעלה. באמצעותה מעלות נשמות שור הבר את לווייתן, שמקורו בחכמה ובינה, אל אור הכתר שלמעלה מחכמה.

אדמו״ר הזקן משווה זאת לביאורו על דברי חנה ״רמה קרני״ ועל משיחת דוד בשמן שבקרן, במאמר העוסק בשורש עניין מתן תורה בתורה אור, פרשת יתרו. בספרא דצניעותא שבזוהר נאמר שמשיחה למלכות נעשית דווקא בקרן.

זהו פירוש הפסוק בתהילים קי״ב:ט, ״פיזר, נתן לאביונים... קרנו תרום בכבוד״. הפסוק עוסק בנתינת צדקה, שהיא מצווה מעשית, ועל ידי קיום המצוות המעשיות מתרוממת ה״קרן״ — בחינת כתר — לגובה.

הזוהר בפרשת בהעלותך דורש את הפסוק הזה. הזוהר בפרשות וירא וצו דן ב״בקרן בן שמן״ (ישעיהו ה, א) — הגבעה הפורייה של הכרם, הנקראת ״קרן״.

אותה ״קרן״ נזכרת בברכת משה ליוסף: ״בכור שורו... וקרני ראם קרניו״ — בהמה חזקה בעלת קרניים — וכן בתהלים צ״ב, י״א: ״ותרם כראם קרני; בלותי בשמן רענן״. הזהר בפרשת במדבר מדבר על הכהן ש״בא לו לקרן״ המזבח, ומכנה את סוד הקרן ״עול מלכות שמים״.

כאן מתחיל הסבר נוסף כיצד שור הבר יכול להעלות את הלויתן, אף שבדרך כלל דגי הים הם נשמות נעלות יותר מאלה הנקראות על שם הארץ. היפוך דומה קיים גם בים וביבשה עצמם.

בדרך כלל הים, העולם המכוסה, נעלה מהיבשה, העולם הגלוי. אולם הדבר נכון רק במסגרת סדר ההשתלשלות. כשמתגלה הארה גדולה שלמעלה מסדר זה, ״הפך ים ליבשה״, כפי שהיה בקריעת ים סוף.

במדרגה זו הים והיבשה שווים; יתר על כן, במחשבתו הקדומה של ה׳ ״ארץ קדמה״, שכן מה שבא אחרון בסדר ההשתלשלות קודם במחשבה. אדמו״ר הזקן מפנה לסוף המאמר ״ששת ימים תאכל מצות״ ומחיל זאת על הנשמות הנמשכות מן הים ומן היבשה.

במסגרת סדר ההשתלשלות, מלמעלה למטה, הלויתן מעלה את שור הבר. אולם מצד התנועה מלמטה למעלה, שבה במחשבתו של ה׳ ״ארץ קדמה״, הסדר מתהפך.

שם שור הבר מעלה את הלויתן. המאמר ״והיה מספר בני ישראל״ (הושע ב׳, א׳) מסביר שלעתיד לבוא תהיה ״ארץ״ למעלה מ״מים״.

זהו פירוש הפסוק בתהלים קל״ו, ו׳: ״לרוקע הארץ על המים״ — הארץ מעל המים. המאמר ״קול דודי״, שבו האבות והאימהות נקראים ״הרים״ ו״גבעות״, מציג רעיון קרוב.

הסבר נוסף לעניין לווייתן ושור הבר נפתח בביאורו של אדמו״ר הזקן במקום אחר על שיר השירים ו, ח–ט: ״שישים המה מלכות... אחת היא יונתי״.

חז״ל פירשו את ״שישים המה מלכות״ כשישים מסכתות התלמוד, ואת ״אחת היא יונתי״ ככנסת ישראל. מכיוון שהיונה האחת משובחת משישים המלכות, נראה שנשמות ישראל גבוהות מן התורה.

במקומות אחרים משתמע להפך: בזוהר נאמר שהנשמות קשורות לתורה והתורה לקדוש ברוך הוא, ולכן התורה היא החוליה המקשרת שמעל הנשמות. גם המדרש בתחילת פרשת ויקהל, על הפסוק ״מי ברא אלה?״, משתמע כך.

התשובה היא מדרש: מלך אהב את בתו היחידה כל כך, שלא חדל לחבב אותה עד שקרא לה ״אחותי״, ואחר כך ״אמי״. כך קרא ה׳ לישראל תחילה ״בת״, ולבסוף ״אם״.

בת מקבלת: כשהנשמות נקראות ״בת״, הן מקבלות מן התורה. כשהן נקראות ״אם״, הן משפיעות לתורה ומהוות מקור לה. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״רני ושמחי בת״ שבתורה אור, מקץ.

שתי הבחינות הללו הן שור הבר ולווייתן. לשור יש כוח רב לשאת עול, והעול הוא עול המצוות.

השור נושא את העול כעבד, כפי שנאמר ״ולעבדו״ (דברים יא, יג). כפי שמבואר במאמר ״ועתה יגדל נא כח ה׳״, הביטול והעול הללו ממשיכים לנשמה אור מקיף ולבוש, שמעלים אותה והופכים אותה לאחת מ״המהלכים״, העולים מדרגה לדרגה.

המדרש על וארא אומר שלבושו של ה׳ הוא ״עוז״, כמו בפסוק ״ה׳ מלך גאות לבש... התאזר ה׳ עוז״, ושהוא נתן אותו לישראל: ״ה׳ עוז לעמו יתן״. זהו שורש הלבושים הנמשכים על ידי המצוות, המביאים לכך שיתקיים ״וכבוד ה׳ יאספך״.

בבחינה זו הנשמה מקבלת מן המצוות, ודווקא באמצעותן היא נעשית אחת מן ה״מהלכים בין העומדים״ (זכריה ג:ז): בשונה מן המלאכים, העומדים במדרגות קבועות, היא ממשיכה לעלות.

לבושי המצוות הם ה״ארבין ואניות״ שבהם ועל ידם הנשמות יכולות להפליג בים, העולם המכוסה, כפי שהוסבר במאמר ״ולא תשבית מלח״. הדימוי מזכיר את הפסוק על הלויתן: ״שם אניות יהלכון, לויתן זה יצרת לשחק בו״.

אבל יש נשמות נעלות מאוד שיש בהן ״רעותא דלבא״, בחינת ״בכל מאדך״ — אהבה ללא גבול. כאלה היו חסידים הראשונים שבגמרא, שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה, מתפללים שעה אחת ושוהים שעה אחת אחריה.

בחינה זו היא למעלה מן התורה, כפי שרומזת הגמרא שם: היא שואלת כיצד השתמרה תורתם, כאשר היו מקדישים תשע שעות ביום לתפילה, ומשיבה שמפני שהיו חסידים השתמרה תורתם. על מדרגה מעין זו אמרו חז״ל: ״יש קונה עולמו בשעה אחת״.

רעותא דלבא נובעת מכתר, הרצון שלמעלה מן השכל, והוא מקור התורה. שכן התורה, כמאמר הזוהר, ״מחכמה נפקת״, וכתר הוא למעלה מחכמה.

על הנשמות הנעלות ביותר אמרו חז״ל: ״עד שקרא לה ׳אמי׳״ — הן מעניקות לתורה, ולא רק מקבלות ממנה. זהו גם פירוש ״אחת היא יונתי״, שהיא משובחת למעלה מ״שישים מלכות״ — המסכתות.

זהו הלווייתן, השוחה בים ומקיף אותו ברגע אחד. הוא למעלה מ״הארבין והאניות״, הלבושים שנוצרים מקיום המצוות.

באמצעות הלבושים הללו הנשמות מתעלות אל האור המקיף, ״ים החכמה״. הלווייתן, לעומת זאת, מקיף את הים עצמו וממשיך לתוך ים החכמה ממדרגה שלמעלה מן החכמה.

השם לווייתן נגזר מלשון חיבור, ועל דוד נאמר שהיה מחבר את התורה שלמעלה עם הקדוש ברוך הוא, כפי שהוסבר במאמר הראשון. אדמו״ר הזקן מודה כעת שמדרגת ״אמי״ היא אכן המדרגה הגבוהה יותר.

הלווייתן, מדרגת ״אמי״, גבוה משור הבר, מדרגת ״בתי״.

אף על פי כן, על זמן הגאולה נאמר: ״רוני ושמחי, בת ציון... ושכנתי בתוכך״ — ה׳ ישכון דווקא ב״בת״. כפי שהוסבר במקום אחר, הדבר מקביל ל״הנה עבדי יצליח; ירום ונישא״: העבד מתעלה למדרגה הגבוהה מכולן.

לעבד, העובד ״כשור לעול״, יש מעלה מיוחדת, שכן ״נעוץ סופן בתחילתן״: המדרגה הנמוכה ביותר — העבד והשור — קשורה למדרגה הגבוהה ביותר.