לויתן זה יצרת לשחק בו

המאמר נפתח בפסוק ממזמור הבריאה: ה׳ יצר את הלויתן, יצור הים הגדול, ״לשחק בו״. לאחר מכן מובא המדרש שלעתיד לבוא בהמות, החיה הגדולה שביבשה, והלויתן יהיו קניגון לצדיקים — מילה שמקורה ביוונית, שפירושה ציד או תחרות בין חיות פרא הנערכת כמחזה.

המדרש מתאר את התחרות: בהמות תוקף את הלויתן בקרניו, והלויתן הורג את בהמות בסנפיריו. לאחר מכן הוא מקשה, שהרי המשנה אוסרת לשחוט במגל קציר, ששיניו קורעות במקום לחתוך; ואם כן, שחיטה בסנפירים צריכה להיות פסולה.

המדרש משיב במילים ״חידוש תורה מאתי תצא״: לעתיד לבוא יורה ה׳ הוראה חדשה. אדמו״ר הזקן מפרש שהכוונה היא שה׳ יתיר אז שחיטה זו עצמה — שחיטת הבהמה בידי הלויתן בסנפיריו.

בהמות הוא שור הבר שבמסורת חז״ל. התרגום מפרש את ״בהמות בהררי אלף״ (תהלים נ, י) כ״תור בר״, ובתלמוד בבבא בתרא מדובר על כך שבהמות נשמר לצדיקים לעתיד לבוא ועל ציד עתידי של הלויתן.

כדי להסביר את התחרות, אדמו״ר הזקן מבחין בין שני סוגים של צדיקים. הסוג הראשון עובד את ה׳ בהסתר ובפנימיות: עבודתו היא כוונת הלב לייחד ייחודים — חיבורים של המדות האלוקיות למעלה — ולעלות מדרגה לדרגה.

רבי שמעון בר יוחאי, חכם הזוהר, הסתתר במערה מפני גזירת הרומאים במשך שלוש עשרה שנה. שם לא היה באפשרותו לקיים מצוות רבות הדורשות מעשה גשמי.

התלמוד מספר שבנס נבראו לו ולבנו עץ חרובים ומעיין מים, וזה היה כל מזונם. לכן לא יכול היה לאכול מצה בפסח, לקדש על היין, ליטול אתרוג או לשבת בסוכה.

גם לאריז״ל היה שייכות לבחינה זו. הזוהר דורש את ברכת יעקב ״וידגו לרוב בקרב הארץ״ על דגים החיים ביבשה, בניגוד לדגים רגילים שאינם יכולים לחיות מחוץ למים. צדיקים כמו האריז״ל הם ״דגים״ כאלה: עבודתם רוחנית, אך הם חיים ביבשה, בתוך גוף; ואילו הדגים שנמצאים רק בים הם המלאכים.

הסוג השני של הצדיקים עובד את ה׳ בגלוי, באמצעות המצוות הגשמיות, למשל מצוות השמחה בחגים. גם שמחה זו ממשיכה אור עליון, שכן החגים הם ״מועדי הוי׳״, והשמחה היא גילוי אור אין סוף היורד אל העולם.

ההערה שבסוגריים מציינת שהשמחה כגילוי של אור אין סוף הוסברה בפרשת צו. המשכה זו תלויה במעשים גשמיים בפועל: חז״ל לימדו שבזמן שבית המקדש היה קיים, שמחת החג הייתה דווקא באכילת בשר.

הבשר בא משלמי השמחה, שהקריבו בכל אחד מהחגים. לאחר חורבן בית המקדש אמרו חז״ל שהשמחה מתקיימת באמצעות יין.

האור של כל חג נמשך באמצעות המצווה הגשמית המיוחדת לו: מצה בפסח, מתן תורה בשבועות, והסוכה וארבעת המינים בסוכות. בלי המעשים האלה אי אפשר להמשיך את האור כלל.

רבי שמעון בר יוחאי היה יוצא מן הכלל. בהיותו מנשמות בחינת ״לווייתן״, ״דגי הים ההולכים ביבשה״, הוא המשיך במערה את אורות החגים באמצעות ייחודים ועליות בלבד, בלי המצוות הגשמיות.

כעת אדמו״ר הזקן מציג את הנקודה העמוקה יותר: אי אפשר להגיע לאלקות עצמה באמצעות עבודה גשמית, אלא רק באמצעות העבודה הרוחנית של הצדיקים מהסוג הראשון. הביטוי ביידיש ״אַן רירן״, שפירושו ״לגעת״, מבהיר שהכוונה היא למגע ממשי באלקות, ולא רק להמשכת האור שלה למטה.

צדיקים אלה נקראים ״דגי הים״ משום שכפי שהים מכסה את הדגים, כך הם שייכים לעלמא דאתכסיא, העולם המכוסה. בכל דור ודור מצויים צדיקים נסתרים כאלה.

תפקידם לחבר את העולמות לאין סוף, כפי שאומר הזוהר שהמלך דוד ״היה מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה״. השם ״לווייתן״ עצמו מבטא חיבור, והוא מאותו שורש כמו דברי לאה כשנולד לוי: ״הפעם ילווה אישי אלי״.

כאן מתחילה הגהה — הערה ארוכה המשובצת בגוף הטקסט. היא מצטטת את דברי חז״ל שלפיהם יומו של ה׳ נחלק לארבעה פרקי זמן בני שלוש שעות, וברביעי הוא ״יושב ומשחק עם הלווייתן״, וכן מדרש העוסק במקום של ״לווייתן זה״.

ההגהה מונה מקומות נוספים בזוהר העוסקים ב״לווייתן זה יצרת לשחק בו״, וקושרים את הלווייתן לחיבור, לשמחת העולמות העליונים והתחתונים ולצדיק. היא מפנה גם לעמק המלך, ספר קבלה.

הרבע האחרון של היום, שבו ה׳ משחק עם הלווייתן, הוא אחר הצהריים — הזמן שהגמרא מכנה ״סמוך למנחה״. יצחק תיקן את תפילת מנחה, ושמו קשור לצחוק, כפי שאמרה שרה: ״צחוק עשה לי אלקים״; לכן שעתו של יצחק היא שעת המשחק האלוקי.

לכן ה׳ משחק עם הלווייתן באותה שעה; הטקסט מפנה גם למאמר המבאר את המילה ״מנחה״. קשר נוסף הוא שיצחק חפר בארות, דבר המבטא בקבלה העלאת מ״ן — ״מים נוקבין״, כמיהה העולה מלמטה ומעוררת תגובה מלמעלה; הזוהר בפרשת תולדות (א, קמ״א ע״א) עוסק בחפירת הבאר בידי יצחק.

ההגהה מזכירה כעת את הגמרא בברכות (ל״ה ע״ב): הפרשה השנייה של קריאת שמע, ״והיה אם שמוע״, מתארת מצב שבו ישראל עדיין אינם עושים את רצון ה׳ בשלמות הראויה. התוספות שם מסבירים שמדובר במי שעושים את רצונו, אך לא בשלמות, מפני שאינם צדיקים גמורים.

הסיבה היא שבפרשה זו חסרות המילים ״בכל מאדך״, המופיעות בפרשה הראשונה של קריאת שמע. ״לעשות את רצונו של מקום״ במובן המלא פירושו להמשיך את האור הסובב כל עלמין אל תוך האור ממלא כל עלמין, כך שהאור שלמעלה מן העולם יתגלה בתוכו.

המשכה כזאת מצריכה ״בכל מאדך״ — אהבה בלי גבול, התואמת לאור הבלתי מוגבל שהיא ממשיכה. זו הבחינה שהמאמר מכנה ״הפעם ילוה אישי״, הקשר שהלווייתן מסמל.

לקשר הזה מגיעים רק באמצעות העבודה הרוחנית של הצדיקים, הנקראים ״דגי הים״. בלי הבחינה של ״בכל מאדך״, אפילו הציות המתואר ב״והיה אם שמוע״ אינו מגיע אליו.

הגמרא מוסיפה שמאז שנחרב בית המקדש אין עוד שחוק אלוקי. הזוהר בפרשת תרומה מקשר את הפסוק ״ונהר יחרב ויבש״ לזמן הגלות, שבו נפסק השפע מלמעלה.

ההקדמה לזוהר (א׳:ו׳ ע״ב) מפרשת את אותו פסוק כך: הנהר ״נחרב״ בחורבן בית המקדש הראשון ו״יבש״ בחורבן השני. כמו כן, המקור מפנה לפירוש הרמ״ז (רבי משה זכותא, ממפרשי הזוהר) בדף ו׳ ע״א, שבו ״לרחוק״ הוא יעקב.

אדמו״ר הזקן מציע ביאור נוסף על פי כתבי האריז״ל. תורה ומצוות מביאות לייחוד ז״א ונוקבא — המדות האלוקיות עם מלכות; ואילו הייחוד הנעלה יותר של אבא ואמא, חכמה ובינה, ממשיך אור חדש מאין סוף ומצריך מסירות נפש.

זהו פירושה של קריאת שמע: האדם מוסר את נפשו לה׳ במילה ״אחד״. מאמר בפרשת אמור על הפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ מבאר עניין זה ביתר פירוט.

כך מתבאר מה שנאמר לעיל, שהמשכה זו באה רק על ידי עבודתו הרוחנית של לויתן. עבודה זו היא ״חיבור היש לאין״: חיבור נברא, שמרגיש את עצמו כמציאות, עם האלוקות, שהיא למעלה מכל השגה ולכן נקראת ״אין״.

חיבור זה נעשה על ידי מסירות נפש במילה ״אחד״, ועל ידו ממשיכים את הקשר המתואר במילים ״ילוה אישי אלי״. הסוגריים מפנים לשני מאמרים נוספים העוסקים במילים אלה.

דרך נוספת להבין את עבודתן של נשמות לויתן עולה מן השולחן ערוך, אורח חיים צ״ח:א׳, העוסק בכוונה בתפילה.

נאמר שם שהחסידים הראשונים היו מתבוננים בתפילתם עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות, הקרובה למעלת הנבואה. בדומה לכך, פרי עץ חיים מתעד שהאריז״ל שמע דברים באקדמיה של מעלה, שהיו רבים כל כך עד שלא היה יכול לדרוש אותם גם במשך שמונים שנה.

ההערה חוזרת אל הגמרא: מאז חורבן בית המקדש ה׳ אינו משחק עוד עם הלווייתן ברביע האחרון של היום. במקום זאת, ״הוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן״.

הסוגריים מקשרים זאת לפסוק ״וכל בניך למודי הוי׳״, ולמילה ״כרוב״, המוסברת כ״כמו ילד״, שהרי לכרובים היו פני ילדים. בכך מסתיימת ההגהה.

הטקסט העיקרי ממשיך: כיוון שהעולם הזה גשמי, נחוצים גם צדיקים שעובדים את ה׳ באמצעות מצוות מעשיות. חז״ל מכנים צדיק כזה ״עמוד אחד״, שעליו עומד העולם.

חז״ל אמרו שלכל ברייה שביבשה יש מקבילה בים. כך גם נחוצים שני סוגי הצדיקים: זה שדומה לחיית היבשה וזה שדומה ליצור הים.

הצדיקים הנקראים ״דגי הים״ נעים באופן נפלא: כשם שדג גולש במים, כך הם מתעלים במעוף אחד למדרגות הגבוהות ביותר. הדבר נעלה בהרבה מעבודה באמצעות שמחה גשמית, שנשארת במדרגה נמוכה יותר.

הדימוי הוא של דג החוצה את הים כולו, מקצה העולם ועד קצהו, בתנועה אחת. הביטוי ביידיש מיט איין שו״פ, ״בדחיפה אחת״, ממחיש את התמונה.

בהתעלותם אין כלל ההתרגשות ו״רתיחת הדמים״ של סוג הצדיקים השני, ששמחתם באה באמצעות בשר ויין ובוערת כ״רשפי אש״.

במקום זאת, הם מתעלים בקרירות הדמים וברוגע. הסוגריים מפנים לביאורי הזהר על פרשת וירא, בעניין הזוהר (א, קיב ע״א), המפרש את דברי אברהם ״וגם אמנה אחותי בת אבי היא״ כדברים העוסקים בבת החכמה העליונה.

הכוונה גם למאמר על ״בהעלותך את הנרות״, על דברי ה׳ לאהרן: ״חייך, שלך גדול משלהם״, שנאמרו כשאהרן הצטער על כך שלא היה לו חלק בקרבנות הנשיאים. לאחר מכן חוזר הטקסט ואומר שהצדיקים האלה מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר בתעופה אחת.

אי אפשר להכניס את סוג העבודה הזה למילים — לא להסביר כיצד הוא מתרחש ולא מהו. משום כך רבי שמעון בר יוחאי, בהיותו במערה, לא קיים כמה מצוות מעשיות.

כל עבודתו הייתה רוחנית בלבד, למעלה מבחינת שמחה באמצעות בשר. זהו מה שמסמלים סנפיריו של הלויתן: בעזרתם הוא שוחה מקצה העולם ועד קצהו, ושמם ביידיש הוא ״פלוש פדערן״.

לכן, כפי שמלמדים חז״ל, העולם כולו נשען על הלויתן המקיף אותו: העולם מתקיים בזכות הצדיקים שעליהם הוא מסמל. לעתיד לבוא יילחם הלויתן בשור הבר וישחט אותו בסנפיריו.

הסוג השני של הצדיקים נקרא שור הבר. בחזון המרכבה של יחזקאל השור הוא הפנים שמשמאל, צד הגבורה, האש והעוצמה; אלא ששור זה הוא ״בר״ — טהור ומזוכך.

גם העבודה הגשמית של הצדיקים האלה — לשמוח ביום טוב באכילת בשר — היא יותר מכפי שנראה.

אין מדובר, חס ושלום, באכילת בשר בקר כדי למלא את הבטן וליהנות ממנו. זו עבודה של העלאה, בדומה לשלמי השמחה, שבהם הועלה הבשר הגשמי לה׳.

בזמן בית המקדש היו הקרבנות האלה ממש ״ריח ניחוח לה׳״, ובשר החג כיום דומה להם. לכן נאמר בתפילת החג ״וישמחו בך״ — בך דווקא; הדברים מנוסחים כבקשה מפני שבית מקדשנו נחרב.

הקבוצה השנייה נקראת שור הבר, משום ש״בר״ פירושו טהור, כמו בביטוי ״בר לבב״: הבשר שלהם זך וטהור. הכוונה היא לשמחה בה׳ שמתעוררת בעקבות אכילת בשר החג, שמחה הבוערת כרשפי אש.

גם כך, עבודה זו קטנה לעומת התנועה הנפלאה של הצדיקים הנקראים לויתן, מפני שהיא נובעת מדבר גשמי ולכן היא מוגבלת.

תנועתם, לעומת זאת, מגיעה למדרגות הגבוהות ביותר בתעופה אחת, בקרירות ובנחת, והיא גדולה לאין ערוך. משום כך הלויתן ״ישחט״ את שור הבר.

כאן ״לשחוט״ פירושו להעלות: הלויתן יעלה את שור הבר באמצעות מעופו שלו. לכן הוא עושה זאת ״בסנפיריו״ — הם האמצעי שבאמצעותו הוא עצמו עולה.

העלאה זו מביאה את הצדיקים הנקראים שור הבר למדרגה שלא היו יכולים להגיע אליה בכוחות עצמם. ההערה שבסוגריים מפנה לפרדס, בחלק העוסק בהסבר מונחים קבליים — ערכי הכינויים — בעניין סנפירי הלויתן.

ובכל זאת, שור הבר יעלה גם הוא את הלויתן, מפני שמבחינה אחת עבודתה של הקבוצה השנייה נעלית יותר. זאת אף על פי שעבודתה גשמית.

עבודה גשמית היא בדיוק מה שהתורה מצווה: לשמוח בחג, ושמחה זו באה באמצעות בשר ויין. מכיוון שעבודה זו מקיימת את ציווי התורה עצמו, היא יכולה להעלות אפילו את הלויתן.

לעתיד לבוא יראה ה׳ לצדיקים את עבודתם בעולם הזה בכללותה: שתי הדרכים טובות, וכל אחת נעלית בתחום משלה.

הגהה מציעה טעם נוסף לשם: ״בר״ פירושו גם תבואה, ועליה נאמר ״ורב תבואות בכוח שור״, החורש את השדה; משום כך חכם אחד כינה את שורו ״שדי״. התורה נקראת ״ראשית תבואתה״, וכל זה בא בכוח השור, ולכן צדיקים אלו נקראים שור הבר, השור של התבואה.

טעם נוסף: הצדיק שהוא ״עמוד אחד״ הוא יוסף הצדיק, שמשה מכנה בברכתו שור: ״בכור שורו הדר לו״. בזוהר על פרשת שמיני, המובא כאן, מדובר על השור הבא מצד שמאל; בכך מסתיימת ההגהה.

כיום שחיטה בסנפיר אינה כשרה כלל: היא פגומה, כמו שחיטה בסכין שיש בה פגם, מפני שהחתך אינו רציף. אולם לעתיד לבוא צריך לעשות זאת דווקא כך.

השחיטה הזאת היא למעשה עלייתו של שור הבר, שהלויתן נושא בסנפיריו אל הדרגות הגבוהות ביותר. דרוש הפסק, מפני שהעלייה כולה אינה יכולה להתרחש בבת אחת.

הזוהר מתאר סדרה של היכלות, ובהם היכל הזכות והיכל הרצון, שדרכם עולים. אי אפשר לעבור בבת אחת דרך כולם; יש הפסק בין היכל אחד למשנהו.

לכן הקב״ה יתיר את ה״פגימה״ הזאת, משום שההפסק שייך לעלייה שחייבת לעבור היכל אחר היכל. כאן מפנים לדיון במקום אחר, בביאור ״מזוזה מימין״, על עליית התפילה דרך ההיכלות העליונים. הפסקה מסתיימת בצד השני: שור הבר יעלה את הלויתן בכך שידקור אותו בקרניו.