אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳

1״אלה פקודי המשכן, משכן העדות״ וגו׳. הקושי בפסוקים אלה ידוע. [ראשית,] נאמר ״משכן, משכן״ פעמיים. ועוד, נאמר ״אשר פקד על פי משה״; היה צריך לומר ״אשר פקד משה״.

עוד נאמר ״עבודת הלוים״: מה עניינה של עבודת הלוויים, שבזמן המסעות נשאו את המשכן? מה הקשר בין הדבר לבין מניין המשכן?

עוד נאמר ״עבודת הלוים ביד איתמר״: מדוע לא נזכר גם מה שהיה ביד אלעזר? (קשיים אלה מבוארים באלשיך.)

והעניין הוא כך: עניינו של המשכן הוא השראת השכינה בישראל, ככתוב ״ושכנתי בתוכם״, וכן ״היכל ה׳ המה״ (ירמיהו, פרק 7[, פסוק] 4). זהו גם מאמר חז״ל: הקדוש ברוך הוא התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים.

וצריך להבין: הרי גם בלי זה כתוב ״את השמים ואת הארץ אני מלא״. אלא שהעניין הוא שדירה זו פירושה שתהיה בחינת גילוי אלקותו יתברך.

2וזהו דווקא בתחתונים. ״תחתונים״ אינו מתייחס למקום, שהרי ה׳ יתברך אינו מוגבל למקום, כפי שנאמר:

״הנה מקום אתי״. אלא ש״עליונים״ ו״תחתונים״ מציינים דרגה ומעלה: העולם הזה השפל הוא הנמוך והירוד ביותר בדרגתו,

כלומר, הוא הקצה האחרון של כל דרגות השתלשלות העולמות, ולכן השגת האלוקות בו היא בהסתר ובצמצום גדול, ו״חושך יכסה ארץ״. והקדוש ברוך הוא רצה שדווקא בו תהיה דירה והתגלות אלוקותו יתברך, כדי להאיר דווקא את החושך.

והדבר נעשה באמצעות תורה ומצוות, כידוע מאמר חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״, משום שבאמצעותם ממשיכים גילוי אלוקות גדול יותר מהחיים של העולם הבא, וכו׳.

והמשכת דירה זו וגילוי זה נעשית דווקא באמצעות הכנעת הסטרא אחרא, שהיא היצר הרע, כפי שנאמר בזוהר, פרשת תרומה, דף קכ״ח: ״כאשר הסטרא אחרא נכפית, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה, מעל הכול״, וכו׳.

(וראה גם בתחילת פרשת יתרו.) תחילה צריכה להיות אתכפיא, ואחר כך באה בחינת אתהפכא, הפיכת החושך לאור. אתכפיא זו נוגעת לכל חמשת החושים: למשל בראייה — ״עוצם עיניו מראות ברע״, וכן בשמיעה וכו׳,

וכן בדיבור ובמעשה, וכן במחשבה ובמדות הנפש: ״קדש עצמך במותר לך״. באמצעות זאת יגיע לבחינת אתהפכא, כך שחמשת חושיו ומחשבתו יהיו ממש כלי לאור אין סוף ברוך הוא. וזהו שנאמר על ישראל: ״היכל ה׳ המה״. פירוש ״היכל הוי׳״ הוא

שמצוות עשה ומצוות לא תעשה תלויות בשם הוי׳, כפי שיוסבר להלן: מצוות עשה בו״ה, ומצוות לא תעשה בי״ה.

לכן, על ידי קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הם נעשים בחינת היכל וכלי לגילוי שם הוי׳ עצמו. זהו עניין ״ושכנתי בתוכם״, כפי שיוסבר בהמשך בעניין ״פקודי המשכן, משכן העדות״ וכו׳.

3זהו פירוש מאמר חז״ל: ״עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש״. זאת משום שעל ידי תורה ומצוות הם ממשיכים לנפשם גילוי של אור אין סוף, שהוא בבחינת ״קדוש״ ומובדל וכו׳.

ולכן, כנגד שלוש הפעמים שבהן נאמר ״קדוש״, נאמר עליהם שלוש פעמים ״היכל ה׳ המה״ (בירמיהו, פרק ז). שלוש הפעמים הללו מכוונות לשלושת לבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה — שבהם תלוי קיום כל המצוות.

(ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״וישלח יהושע״, על ההפטרה של פרשת שלח; ראו מה שנכתב על עניין שלוש הפעמים ״ארץ״ בתורה אור, בתחילת פרשת בראשית, במאמר המתחיל ״השמים כסאי״; ראו בעניין זה בשל״ה, בתחילת פרשת ויחי; ועיינו ברעיא מהימנא, פרשת עקב, דף ער״ב, סוף עמוד ב, וברמ״ז שם; וראו מה שנכתב בפירוש ״היכל״ בסוף המאמר המתחיל ״כי אתה נרי״.)

וזוהי דירה בתחתונים: שהנשמות, בעולם הזה ובגוף דווקא, נעשות כלי לבחינת הקדוש והמובדל, וכמו שכתוב: ״בקרבך קדוש״.

וזהו ״ושכנתי בתוכם״ דווקא. וכל זה נעשה על ידי אתכפיא של הסטרא אחרא, בקיום ״סור מרע ועשה טוב״ וכו׳.

4תקציר. עניין המשכן ו״ושכנתי בתוכם״ — דירה בתחתונים, שנעשית באמצעות אתכפיא ואתהפכא. ״היכל ה׳ המה״ נאמר שלוש פעמים, כנגד שלוש פעמים ״קדוש״.

52. כעת יש להבין מדוע כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה דווקא על ידי הכנעת הסטרא אחרא. הרי לסטרא אחרא אין שום מקום בהשתלשלות, כידוע, וכמו שנאמר: ״שממית בידיים תיתפש״ וכו׳. העניין יובן לאחר שנקדים ונבאר את שורשן של מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

ידוע מה שכתוב בתיקוני זוהר, בהקדמה, דף ד׳ סוף ע״ב ודף ה׳ ע״א, על הפסוק ״זה שמי לעולם וזה זכרי״: ״שמי״, עם י״ה, הוא בגימטרייה שס״ה — כנגד מצוות לא תעשה; ו״זכרי״, עם ו״ה, הוא בגימטרייה רמ״ח — כנגד מצוות עשה.

6והנה, י״ה גבוה מ[בחינת] ו״ה, שהרי י״ה הוא שם בפני עצמו. גם יש שמפרשים את ״יהא שמיה רבא״ — ״יהי שם י״ה גדול״ וכו׳,

כמו שכתוב בטור, אורח חיים, בתחילת סימן נ״ו. וכן כתוב גם בנוגע ל״הנסתרות לה׳ אלקינו״ — י״ה, ו״הנגלות״ — ו״ה הן הנגלות וכו׳.

וכן ״שמי״ גבוה מ[בחינת] ״זכרי״, כפי שמובן ממה שנאמר בגמרא, בסוף פרק ג׳ בפסחים. ואם כן, לא תעשה גבוהות מעשה.

ולכן, מי שעבר על מצוות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו; ואילו לגבי לא תעשה, התשובה תולה וכו׳. והיינו משום שהן נמשכות מ[בחינת] י״ה, וכמו שמבואר במקום אחר, במאמר המתחיל ״לבאר ענין יוה״כ״.

7לכאורה הדבר תמוה: הרי עניינן של מצוות עשה הוא גילוי והמשכת אלוקות באמצעות מעשה; זהו פירוש המאמר ״רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברין דמלכא״ — 248 המצוות הן 248 איברי המלך.

במצוות לא תעשה, לעומת זאת, אין שום מעשה; האדם רק יושב ואינו עובר עבירה. אם כן, כיצד ייתכן שהדבר גדול יותר ממי שמקיים מצוות עשה?

אלא אדרבה, זו עצמה הסיבה: מכיוון ששורשן של מצוות לא תעשה הוא במקום נעלה מאוד, מבחינת יו״ד־ה״א, אין להן כלים למטה.

אלא רק באמצעות ״שב ואל תעשה״ וכו׳. זהו עניין ״בארץ לא זרועה״: הזריעה היא בחינת ״לא״, כלומר, קיום בחינת ה״לא״.

כלומר, שמירת מצוות לא תעשה היא הממשיכה מבחינת ״אשר לא ישב אדם שם״ — למעלה מבחינת מצוות עשה, שהן בחינת ״אדם״, 248 איברי המלך וכו׳.

8הדבר יובן לאחר שנקדים ונבאר [את עניין] מצוות עשה, שהן רמ״ח איברי המלך, ואילו שס״ה הלא־תעשה הן שס״ה גידים, שבהם נמצא הדם. ראו מה שנכתב במאמר המתחיל ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע״, ובמאמר המתחיל ״לסוסתי ברכבי״.

והנה, משמעות המילה ״איברים״ היא כך: בדרך משל, איבר הוא כלי לחיות הנפש המתלבשת בו, כמו כוח השכל המתלבש בראש וכוח המעשה המתלבש בידיים.

9והנה מוסבר בספר של בינונים, חלק א, פרק נא, שהחיות המלובשת באיברים היא רק בחינה של גילוי והארה מן הנפש, שכן על הנפש עצמה אי אפשר לומר שהיא מתחלקת לרמ״ח איברים וכו׳,

וגם הגילוי ממנה מאיר ומתלבש במוח, ומשם נמשכת הארה לכל שאר האיברים, וכל איבר מקבל את הכוח והחיות המתאימים לו לפי טבעו וכו׳. עיינו שם באריכות.

אולם מובן שהארה זו מחיות הנפש שבכל איבר מתאחדת עם עצם הנפש, ונעשית עמו דבר אחד ממש: הנפש היא שחושבת באמצעות השכל שבמוח, והיא שמדברת וכו׳.

(ראו מה שנכתב בהרחבה על משל זה במאמר על ״וידבר״ שבעשרת הדיברות.) וכאשר הנפש מסתלקת מן הגוף, מסתלקים כל הכוחות שנמשכו ממנה אל האיברים.

הרי מובן שהכוחות והחיות שברמ״ח האיברים מאוחדים ממש עם הנפש, ואף על פי כן כל אחד מהם שוכן בכלי מיוחד, כל אחד בפני עצמו, משום שהם הארה מן הנפש וכו׳.

10כך אפשר להבין, בדרך משל, את עניין רמ״ח איברי המלך למעלה, על פי המאמר הידוע: ״הוא וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד״ — הוא וכוחות החיים שלו אחד, והוא וכליו אחד. ״כוחות החיים שלו״ הם האור והחיות הנמשכים מאין סוף ברוך הוא, כדי להתלבש בבחינת [מדת] חסד.

והנה החסד נקרא ״זרוע״, שהיא איבר וכלי לאור ולחיות הפשוטים האלה, הנמשכים מאין סוף ברוך הוא, שאינו כלל מכל המדות האלה.

אם כן, ״הוא וחיוהי חד״, שכן האור והחיות האלה מיוחדים במקורם, אין סוף ברוך הוא, כפי שנתבאר לעיל במשל של התאחדות החיות שבאיבר עם מקורה, עצם הנשמה. וגם ״איהו וגרמוהי חד״ — הוא יתברך ומדת חסדו וכו׳ מיוחדים בתכלית.

11והנה, המשכה זו — שאור אין סוף יתלבש ברמ״ח איברי המלך, דרך משל, כך ש״הוא וחיותיו וכליו אחד״ — נעשית באמצעות רמ״ח מצוות עשה. למשל, באמצעות צדקה וגמילות חסדים נמשך הדבר בבחינת חסד, הזרוע הימנית;

ובאמצעות קיום מצוות הדינים נמשך הדבר בגבורה, הזרוע השמאלית; וכך גם באמצעות אתערותא דלתתא, כאשר אדם כובש את יצרו, שגם היא בחינת גבורה, כפי שאמרו חז״ל: ״איזהו גיבור?״ וכו׳. ועיינו במה שנכתב על כך בהרחבה במאמר המתחיל ״משה ידבר״.

12על פי זה יובן גם עניין מעלת לימוד התורה על פני כל שאר המצוות. שהרי יש שתי מדרגות בבחינת רמ״ח איברים:

המדרגה הראשונה היא האיברים החיצוניים, והשנייה — האיברים הפנימיים. לשם משל, באדם התחתון, פנימיות החיות מלובשת באיברים הפנימיים יותר משהיא מלובשת באיברים החיצוניים. לכן, ברוב האיברים הפנימיים, נקב בכל גודל שהוא פוסל [את הבהמה], שלא כאיברים החיצוניים.

13את המשל המקביל אפשר להבין כך: אף שאין לו גוף ולא דמות הגוף, בכל זאת ״התורה דיברה בלשון בני אדם״, וגם שם יש [בחינה של] פנימיות וחיצוניות. באופן כללי,

מצוות לימוד התורה היא, כביכול, מבחינת האיברים הפנימיים, שכן ״התורה יוצאת מחכמה״, ועל החכמה נאמר: ״חכמת אדם מאירה את פניו״. כך היה כאשר פניו של רבי אבהו קרנו משום שמצא

תוספתא חדשה. כשם שבזכות זאת הפנים מאירות, כך נמשכת למעלה הארה, כדי ש״יאיר ה׳ את פניו אליך״ — [בחינת] הפנימיות.

14וכמאמר חז״ל: ״כל הקורא ושונה, הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו״. העובדה שהקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגדו היא גילוי של בחינת אור אין סוף בחכמה עילאה,

שהרי מצד עצמו הוא אינו שייך כלל למדרגת החכמה. גילוי זה הוא של בחינת פנימיות, בדומה לכך שבמוח שבראש מתגלה פנימיות החיות. זהו פירוש הפסוק: ״כי באור פניך נתת לנו תורת חיים״ וכו׳.

ואולם בקיום המצוות נמשכת ההשפעה אל האיברים החיצוניים; לדוגמה, באמצעות גמילות חסדים היא נמשכת בבחינת חסד, הזרוע הימנית, וכו׳. לכן ״תלמוד תורה כנגד כולם״, משום שהוא שייך לבחינת הפנימיות.

(וכמו שעל דרך משל החיות שבמוח כוללת את החיות של כל רמ״ח האיברים בכללותה, ככתוב בספר של בינונים, פרק נ״א, שהוזכר לעיל, כך התורה היא המוחין של המצוות בכללותן, ככתוב בביאור על הפסוק ״ויהי קול מעל לרקיע״ וכו׳; כלומר, היא המוחין של ז״א, ככתוב על הפסוק ״השמים כסאי״.)

וזהו ״והנגלות לנו ולבנינו״ — הן התורה והמצוות, אותיות ו״ה שבשם הוי׳. הו׳ היא בעסק התורה, שעל ידה הקדוש ברוך הוא קורא ושונה כנגד הלומד, והה׳ היא בקיום המצוות.

וזהו ״זכרי עם ו״ה״, העולה בגימטרייה רמ״ח: כלומר, על ידי מצוות עשה נמשך יחוד ו״ה. (אשר לפירוש ״זכרי עם ו״ה״: לפי הסבר הגמרא בסוף פרק ג׳ בפסחים, משתמע ש״זכרי״ הוא הקריאה של הוי׳,

כפי שהוא נקרא בשם אדנות. כלומר, את המצוות יש לקיים מתוך קבלת עול, כעבד העובד את אדונו; לכך רומז השם אדנ״י, כפי שמוסבר במקום אחר, במאמר המתחיל ״ועתה יגדל

נא כח אדנ״י״. ואם כן, פירוש ״זכרי עם ו״ה״ הוא שעל ידי מצוות עשה ממשיכים את גילוי שם הוי׳ בשם אדנות, בדומה לכתוב ״וה׳ בהיכל קדשו״ וכו׳, וכמו בכוונת ״אמן״, שהיא חיבור הוי׳ ואדנ״י. וראו מה שנכתב על כך בביאור על הפסוק ״שובה ישראל״.

במאורי אור, אות ז׳, סעיף י״ג, מוסבר ש״זכרי״ הוא בבחינת זכר, ז״א וכו׳. ראו בהקדמת תיקוני זוהר, דף ד׳ ע״ב ודף ה׳ ע״א; בתיקון כ״ב, דף ס״ב ע״ב; בלקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת בראשית, בהקדמתו לטעמי המצוות; וכן את מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״זכור את יום השבת לקדשו״.)

15סיכום. ״שמי עם י״ה״ הוא 365 מצוות לא תעשה; ״זכרי עם ו״ה״ הוא 248 מצוות עשה. מדוע מצוות לא תעשה נעלות ממצוות עשה? פירוש: 248 מצוות עשה הן 248 איברי המלך,

המשכות של אור אין סוף בעשר הספירות — חסד וכו׳. ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״אני ישנה ולבי ער״, על [המילים] ״רעיתי״. התורה היא האיברים הפנימיים וכו׳. וזהו פירוש ״זכרי עם ו״ה״.

163. אבל ״שמי עם י״ה״, כלומר שס״ה הלאווין, נמשכים מבחינת י״ה, שעליה נאמר: ״הנסתרות לה׳ אלקינו״; הם למעלה מבחינת ו״ה. [ועתה] נבאר את משמעות הביטוי ״נסתרות״, שבו מכונה בחינת י״ה.

שהרי כתוב: ״והחכמה מאין תמצא״. פירוש הדבר הוא שחכמה היא תחילת הגילוי בהשתלשלות, והיא היו״ד שבשם הוי׳.

17על כך אמרו חז״ל: ״ביו״ד נברא העולם הבא״. כלומר, מחכמה נמשכת [הארה] אל [בחינת] בינה, שהיא הבנה והשגה באלוקות, וממנה שורשו של העולם הבא, שבו [הצדיקים] ״יושבים ונהנים״ וכו׳: ״להנחיל אוהבי יש״.

זהו [העניין של] ״יש מאין״, שכן חכמה עדיין בבחינת אין, כוח מה, מפני שהיא נמצאת מאין.

18ואולם בחינת האין שממנה נמצאת החכמה היא בחינה הקודמת לכל ההשתלשלות של שם הוי׳. ועל כך אמרו בספר יצירה: ״לפני אחד, מה אתה סופר?״

וכמאמר: ״אתה הוא אחד ולא בחשבון״. שם הוא למעלה מכל השגה וגילוי, שכן ״אין מחשבה תופסת בו כלל״; רק החכמה, הנמצאת מן האין, היא תחילת הגילוי.

וזהו שאמרו חז״ל: ״כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא״, שכן ״אור״ הוא בחינת החכמה, תחילת הגילוי.

כדי שהחכמה תתהווה מן האין, הדבר נעשה באמצעות ״ברישא חשוכא״: תחילה מוכרחים להיות העלם והסתר, כדי שלא תתגלה בחינת האין שלמעלה מן החכמה.

ועל כך נאמר: ״ישת חושך סתרו״. (ועיינו במה שנכתב על כך במאמר הפותח במילים ״שחורה אני ונאוה״: אש שחורה על גבי אש לבנה.)

באמצעות החשך וההעלם הזה נמשכת לאחר מכן בחינת האור שבחכמה, תחילת הגילוי. הדבר נרמז באות יו״ד, שהיא נקודה אחת בלבד,

כי העיקר והמקור הוא מה שנמצא בבחינת ההעלם, ״ישת חושך סתרו״, והגילוי שממנו הוא הארה קטנה בלבד — בחינת יו״ד, נקודה בעלמא.

(ועיינו במה שנכתב בעניין היו״ד של שם הוי׳ בביאורי הזהר, פרשת אחרי, על המאמר שם, דף עט ע״ב: ״הביאו עלי כפרה״.) ומהיו״ד נמשכת בחינת ה״א.

משום כך הן נקראות ״הנסתרות״: הן [בחינת] העולם הנסתר. (הן נקראות גם ״מעמקים״, כמובא ב״מאורי אור״, אות מ״ם, סעיף פ״ז; בזוהר, חלק ג׳, סוף פרשת ויקרא, דף רס״ה ע״ב; ובפרשת בשלח, דף ס״ג ע״ב. ועל כך נאמר: ״מאוד עמקו מחשבותיך״, כפי שמבואר במאמר הפותח במילים ״באתי לגני״. ועיינו במה שנכתב

בביאור על הפסוק ״אלה מסעי״, בעניין שחכמה נקראת ״אמת״; זהו פירוש ״חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת״. משם מובן יתרונה של חכמה, הנקראת י״ה, על המדות, שהן בחינת ו״ה. חכמה ובינה נקראות גם ״מעייני הישועה״, כמובא שם ב״מאורי אור״, סעיף פ״ד.)

משם שורש הלא־תעשה. שכן, אף שיש עכשיו גילוי מן הנסתרות, מבחינת ״ישת חושך סתרו״, אי אפשר כלל שהגילוי יהיה, אפילו בעולמות העליונים, כהשגה של המהות ממש, מאחר שאין מחשבה תופסת בו כלל.

אלא עניינו של הגילוי הוא ההשגה בכך שאינו מושג ושאי אפשר להשיג אותו. להשגה מסוג זה קוראים ״דרך השלילה״,

כמו בעניין ״חכים ולא בחכמה ידיעא״: אי אפשר להשיג את מהותה של בחינת ״חכים״, אלא רק לשלול ולתפוס שהוא ״לא בחכמה ידיעא״, כלומר שאינו מן הסוג, המין והמהות של החכמה שבנבראים. שהרי החכמה שבנבראים

היא דבר נוסף על עצמותו של הנברא, ואילו אצלו יתברך אין הדבר כך: הוא וחכמתו אחד. אי אפשר להשיג כיצד הדבר כך; אפשר לדעת רק בדרך השלילה, שהוא ״לא בחכמה ידיעא״ וכו׳.

וכך גם מן השכל שבאדם לא מתהווה שום דבר, ואילו חכמתו יתברך היא המהווה את הבריאה יש מאין,

כמו שכתוב: ״בחכמה עשית״. אי אפשר להשיג כיצד מבחינת החכמה מתהווה הוויה מאין ליש. הרי שאי אפשר להשיג את המהות, אלא רק בדרך השלילה: ״לא בחכמה ידיעא״ וכו׳.

(גם בשלילה יש מדרגות רבות לאין קץ של השגה. שהרי איננו יכולים להשיג אלא כיצד הוא ״לא בחכמה ידיעא״ — שאינו בגדר השכל האנושי;

ובכל זאת, גם ב״חכמה ידיעא״ עצמה יש מדרגות אין־סופיות — כלומר, בחכמת [עולמות] בריאה, יצירה ועשיה ובגן עדן העליון וכו׳. ושם ישיגו כיצד הוא אינו בגדר החכמה הידועה של גן עדן וכו׳; וגם יושג לעומק רב יותר מה פירוש ״לא בחכמה ידיעא״ וכיצד פועלת השלילה. המבינים יבינו.)

ומשם נמשך שורשן של מצוות לא תעשה, שגם עניינן הוא שלילה במעשה: ״לא תאכל חֵלֶב״, ״לא תאכל דם״.

וזה מפני ששורשן מבחינת ״ישת חושך סתרו״, שאינה באה כעת בהשגה גלויה, אלא רק כהשגת השלילה וכו׳.

לכן הכלי למטה להמשכת גילוי זה אינו יכול להיות מצוות עשה, שהיא בבחינת ״קום ועשה״. שהרי האתרוג, למשל, הוא כלי ואיבר לאור הנמשך לתוכו,

וזה נמשך רק מבחינת ו״ה והנגלות, שנמשכות בכלים כדי שיהיו מושגות; לכן יש לכך גם כלי למטה, בבחינת ״קום ועשה״.

אבל בבחינת ״ישת חושך סתרו״ לא שייך כלי, שהרי ״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״; היא נמשכת רק באמצעות מצוות לא תעשה — על ידי אי־עשיית הדבר המנוגד לה,

והוא החֵלֶב, שהוא מנגד ומסתיר את השראת הקדושה האלקית, שאינה שורה אלא במצב של ביטול; וזו בחינת חכמה, כוח מה.

לכן חכמה נקראת ״אמת״, כפי שנכתב ב[ספר] הבינונים, פרק ל״ה, בהגהה. אם כן, רק קצה ממנה נמשך בחכמה בגילוי, מבחינת ״ישת חשך סתרו״, באמצעות ביטול זה, כפי שהוסבר לעיל בפירוש ״ברישא חשוכא והדר נהורא״ וכו׳.

לכן אכילת חֵלֶב מתנגדת לביטול ומסתירה אותו, ומונעת את הגילוי. כאשר אדם יושב ואינו עובר את העבירה שבאה לידו, הוא ממשיך בכך מבחינת י״ה, הנסתרות, כנזכר לעיל.

כי אי אפשר שתהיה המשכה מהן אלא באמצעות בחינה כזאת, שעניינה שלילה של הדבר המתנגד וכו׳. וכפי שנאמר: ״ולא תחללו״ — אל תעשו חלל וחיסרון; ועל ידי כך, ממילא, [האור] ישרה וכו׳.

וזהו עניינה של הבחינה ״בארץ לא זרועה״: ה״לא״ של מצוות לא תעשה נעלה מן ה״הן״ של מצוות עשה, כי ״ברישא חשוכא״ וכו׳, ״ישת חשך סתרו״.

(באשר לפירוש ״שמי עם י״ה״: לפי הנאמר בגמרא בסוף פרק ג׳ בפסחים, שהוזכרה לעיל, ״שמי״ הוא שם הוי׳ כפי שהוא נכתב. אם כן, מה פירוש ״שמי עם י״ה״? ואפשר לומר על פי הכתוב בבחיי, פרשת בשלח, דף פ״ו ע״ג, על הפסוק ״עזי וזמרת י״ה״.

וזה לשונו: ״ומצאתי במדרש תהלים, על הפסוק ׳עזי וזמרת י״ה׳: בעולם הזה מקלסים אותו בשתי אותיות, אבל לעולם הבא בשש אותיות, שנאמר: ׳כי בי״ה הוי׳ צור עולמים׳״. כלומר, הפסוק הזה נאמר

(בישעיה, פרק כ״ו), בהקשר של ״ביום ההוא יושר השיר הזה״, שהוא שיר זכר שלעתיד לבוא; לכן אז יקלסו אותו בשש אותיות,

כלומר, בחינת י״ה, שנמצאת כעת בבחינת ״מעמקים״ ואינה מתגלה כלל בחיות העולמות, שמקור ושורש חיותם מבחינת ו״ה, תימשך לעתיד לבוא בגילוי. לכן הוא הוסיף לשם י״ה את שם הוי׳ בשלמותו.)

19וזהו ״שמי עם י״ה״ וכו׳. אפשר להוסיף ולבאר על פי הכתוב בתורה אור, בסוף המאמר המתחיל ״וארא אל אברהם״, בפירוש ״ושמי הוי׳ לא נודעתי״: לא נאמר כאן ״לא הודעתי״, אלא ״לא נודעתי״ וכו׳ — אני בעצמי, [בחינת] יחיד וכו׳. עיינו שם.

אם כן, פירוש ״שמי עם י״ה״ הוא שבחינה זו של ״שמי הוי׳ לא נודעתי״ נמשכת ומתגלה בבחינת י״ה, באמצעות קיום מצוות לא תעשה וכו׳.

ועיינו במה שכתוב במקום אחר בעניין ״בשעה שישראל עונין ׳יהא שמיה רבא מברך׳, הקב״ה מנענע בראשו״ וכו׳. ממה שכתוב שם יובן גם פירוש ״שמי״, היינו ״שמיה רבא״, הנמשך בבחינת י״ה, וזהו עניין ״מנענע בראשו״ וכו׳. ובמאורי אור פירש זאת באופן אחר.

20תקציר. ״החכמה נמצאת מאין״. ״תחילה חושך״, ״שם חושך סתרו״, ״ואחר כך אור״. משם שורש מצוות לא תעשה,

שכן כיוון ש״אין מחשבה תופסת בו כלל״, ואין הוא מושג בבחינת ״כן״ אלא רק בבחינת שלילה, לכן באו מצוות לא תעשה לשם כך, וגם הן בבחינת ״לא״: למנוע את הדבר המסתיר את בחינת הביטול. פירוש ״שמי עם י״ה״.

214. זהו [פירוש] הכתוב: ״כי שם עלו שבטים, שבטי י-ה, עדות לישראל, להודות לשם הוי׳״. פירוש ״כי שם עלו״ הוא: בירושלים הבנויה ״כעיר שחוברה לה״ וכו׳.

הגמרא מפרשת (בפרק הראשון של תענית, דף ה, ע״א) ש״כעיר שחוברה לה״ פירושו ירושלים שלמעלה. וזהו על פי מאמר חז״ל בפרק ב של חגיגה, על שבעת הרקיעים: זבול, שבו נמצאים ירושלים, בית המקדש והמזבח וכו׳.

פירוש ״כי שם עלו״ הוא שעלו אל העיר שחוברה לה, כלומר אל ירושלים שלמעלה. כאשר עלו בשלושת הרגלים לירושלים שלמטה, ״להיראות לפני ה׳״,

בהיותם בירושלים שלמטה, עלו שם בשתיהן, כלומר גם בירושלים שלמעלה. כך מפרש רבי משה אלשיך (על תהילים שם, פרק קכב). והשל״ה כותב בתחילת פרשת ויחי, שלפי פשוטו, ירושלים שלמטה היא ירושלים שכאן בארץ הקודש וכו׳.

אולם יש גבוה מעל גבוה: ירושלים שלמטה היא שם אד׳, שערכו בגימטרייה היכל, שכן היא היכל לשם הוי׳, שעליו נאמר: ״וה׳ בהיכל קדשו״ וכו׳. זהו עניין החיבור והייחוד של ו״ה.

22וירושלים שלמעלה היא חיבור חכמה ובינה, סוד החיבור והייחוד של י״ה; כך מובא בפרדס, שער ח, פרק יג. כלומר, ״ירושלים״ פירושה יראה שלם, וידוע שיש יראה תתאה ויראה עילאה,

וגם שתי בחינות של שלום, כמו שכתוב: ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״. אלו הן שתי בחינות הייחוד וההמשכה שהוזכרו לעיל: [בחינת] י״ה, הנמשכת באמצעות קיום מצוות לא תעשה, ובחינת ו״ה, הנמשכת באמצעות קיום מצוות עשה, כפי שהוזכר לעיל.

23זהו עניינה של יראה שלמה שלמטה, שהיא בבחינת ו״ה, ושל יראה שלמה שלמעלה, שהיא בבחינת י״ה. ועל כך נאמר: ״שם עלו שבטים״ וכו׳: כשעלו לירושלים שלמטה, באמצעות קיום מצוות עשה, עלו בשתיהן, כפי שיתבאר בעזרת ה׳.

ועל ירושלים שלמעלה נאמר: ״שבטי י״ה עדות לישראל״, שכן ירושלים שלמעלה היא החיבור והייחוד של י״ה, ואז גם נשמות ישראל נקראות ״שבטי י״ה עדות לישראל״.

הרי, בדרך משל, עדות ועדים — כלומר, הגדה נאמנה — שייכים רק לדבר נסתר ונעלם מעיני כול. על דבר כזה נחוצה עדות, כדי שיעידו עליו; אבל על דבר גלוי אין צורך בעדות, והיא גם אינה שייכת בו.

24אפילו לגבי ״דבר העשוי להתגלות״, ממש מיד, התורה לא הצריכה עדות. בדומה לכך, בדרך משל, ״עדות לישראל״ מתייחסת לירושלים שלמעלה, שהיא בחינת י״ה, הנקראת העולם הנסתר (עלמא דאתכסיא),

כי בחינת יחוד ו״ה, שהוא עניין האור הנמשך בכלים, נקראת העולם הגלוי (עלמא דאתגליא), ולכן היא נקראת ירושלים שלמטה.

וזהו ״זכרי עם ו״ה״: ״זכרי״ הוא שם אדנ״י, הנקרא ירושלים שלמטה, כפי שנתבאר לעיל, שהרי הוא מקור העולמות בריאה, יצירה ועשיה ונמצא בתוך סדר ההשתלשלות, ואין שייכת בו עדות.

אבל י״ה נקראת העולם הנסתר, שכן היא למעלה מסדר ההשתלשלות ואינה נתפסת כלל בשום כלי וכו׳, כי ״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״.

לכן על המשכת בחינה זו נאמר ״שבטי י״ה עדות לישראל״: אף שאין משיגים ממש את המהות עצמה, יש עליה עדות. כלומר, אותיות המילה ״עדות״ הן אותיות ״דעות״.

25על כך נאמר: ״הקים עדות ביעקב״, ונאמר: ״ועדוּתי זו אלמדם״. ראו גם מה שנכתב בעניין דומה במאמר המתחיל ״וידעת היום״, על ההבדל בין ממלא כל עלמין ובין סובב כל עלמין: על בחינת ממלא כל עלמין נאמר ״ומבשרי אחזה אלוה״ — אחזה ממש,

ואילו על בחינת סובב כל עלמין נאמר ״ויאמינו בהוי׳״; ואף על פי כן נאמר ״וידעת היום״ — שיש להמשיכו בבחינת דעת ממש וכו׳.

26אפשר לבאר את משמעות הביטוי ״עדות לישראל״ על פי דברי חז״ל על הנר המערבי: ״עדות היא שהשכינה שורה בישראל״.

העדות הייתה בכך ש[הכהן] היה נותן בו שמן באותה מידה כמו בשאר הנרות, ואף על פי כן הוא דלק זמן רב הרבה יותר מהם, עד שההדלקה הייתה מתחילה ממנו ומסתיימת בו; זו עדות לכך שהשכינה שורה בישראל.

27ובכל זאת, מדובר באירוע גשמי: הנר דולק זמן רב יותר, ואין לכך כל ערך ביחס למהות השראת השכינה,

שהיא גילוי אלקות; ובכל זאת, הדבר משמש עדות ממש לכך: הנס הזה, אף שהוא אירוע גשמי, הוא עדות ממש להשראת השכינה, אף שאין ערך בין זה לזה.

28כך גם כאן, זהו פירוש הדברים ״עדות לישראל״: [הנס] בכך שעמדו צפופים ובכל זאת השתחוו ברווח, וכו׳, הוא עדות לכך ש״שם עלו״ לירושלים של מעלה, כפי שכותב רבי משה אלשיך.

בדומה לכך, גם המצוות נקראות ״עדות״, כפי שנאמר: ״בדרך עדותיך ששתי״. כלומר, הציצית היא סימן ל[בחינת] ״שער ראשו כצמר נקי״, וכו׳,

וכן התפילין ביחס לתפילין של אדון העולם, והסוכה ביחס לאורות המקיפים העליונים. במהותם אין כל יחס בין אלה לאלה; ואף על פי כן, הם מעידים זה על זה,

וכך גם בתורה, שיש בה חלק גלוי וחלק נסתר: אף ש״הנסתרות להוי׳ אלקינו״, ורק ״הנגלות לנו ולבנינו״, אף על פי כן,

מן הדברים הגלויים יש עדות על הדברים הנסתרים לכל מי שמתבונן בדבר; וכשם שאנו יודעים מן הגוף, שהוא חי ומדבר, שיש לנו נפש, וכו׳,

כך מן המצוות הגשמיות, הגלויות לנו, יש עדות על פנימיותן, וכפי שהוסבר כל זה במקום אחר על הפסוק ״וידעת היום״, וכו׳.

29על דרך זה יתבאר עניינה של ״עדות לישראל״. ״ישראל״ הוא [בחינת] האדם העליון שעל הכיסא וכו׳, כידוע, וכפי שמוסבר במקום אחר במאמר המתחיל ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ וכו׳. זוהי [בחינת] ו״ה, הנקראת ״הנסתרות״ ביחס לי״ה, הנקראת ״הנסתרות״.

30אף על פי כן, נמשך מבחינת י״ה כדי להתלבש בו״ה — כלומר, המוחין של ז״א, הנמשכים אליו מחכמה ובינה; אלא שהארה זו אינה

כפי שהיא למעלה, בבחינת י״ה עצמו, בבחינת ״ישת חושך סתרו״, שכן היא הצטמצמה עד שביכולתה להתלבש בבחינת ו״ה. ואף על פי כן, מקורה בבחינת י״ה, והיא למעלה מעלה מבחינת ו״ה; לכן היא נקראת ״עדות״,

שהרי היא עדות ממש על הבחינות הנסתרות, ״ישת חושך סתרו״. אף על פי שכפי שהן במהותן ובעצמותן אי אפשר להן להתגלות למטה, בכל זאת נמשכת משם הארה של אור בישראל שלמעלה, והיא עדות ממש על בחינת י״ה.

וזהו משום ש״עדות״ מורכבת מאותיות ״דעות״, בסוד ״אֵל דעות ה׳״. זוהי בחינת דעת, הממשיכה את השפע מבחינת י״ה, שהן חכמה ובינה, לבחינת ו״ה, שהן המדות. ראו בספר הבינונים, חלק א, פרק ג; וכן באדרא זוטא, דף רצ״א ע״א: ״דעת דהיא סהדותא״ וכו׳.

וכך גם בכל אחד מישראל למטה, על דרך מה שנאמר במדרש רבה (וישלח, סוף פרק ע״ט) בפירוש ״י״ה עדות לישראל״: י״ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם וכו׳.

והעניין הוא כפי שנאמר במדרש רבה, כי תשא (סוף פרק מ״ו), על הפסוק ״ועתה ה׳ אבינו אתה״ וכו׳: בפניהם הם ניכרים, שנאמר (ישעיה ס״א): ״כל רואיהם יכירום, כי הם זרע ברך ה׳״. כלומר, מפני שיש בכל

אחד בחינה של שם הוי׳ ממש, כפי שמבואר במקום אחר במאמר המתחיל ״ראה אנכי נותן״. בחינת היו״ד היא ביטול אליו יתברך, שלמעלה

מהדעת ומהשכל המושג, וכפי שכתוב בספר הבינונים, פרק י״ח; ובחינת הה״א היא ההתבוננות בגדולת ה׳. שתי בחינות אלו נקראות ״תרין ריעין דלא מתפרשין״, ונקראות ״נקודה בהיכלא״,

שהרי הה״א, כלומר ההתבוננות, היא היכל לגילוי [הבחינה של] הביטול של היו״ד וכו׳. זהו פירוש ״יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל״ וכו׳, ״שָׁם עָלוּ״ וכו׳.

31זהו הדבר שנמשך ומתגלה באמצעות קיום מצוות לא תעשה, שעניינן הוא [בחינת] אתכפיא וביטול. וזהו ״שם עלו״ וכו׳, ״להודות לשם הוי׳״.

כי ״להודות״ פירושו בדרך של הודאה וביטול כלפי [בחינה] שלמעלה מהשגה, זו ש״לית מחשבה תפיסא ביה כלל״ — אין מחשבה תופסת בה כלל.

32כידוע, יש הבדל בין ברכה להודאה: עניינה של הברכה הוא המשכה באופן של גילוי, ואילו הודאה היא כלפי [המדרגה] שלמעלה מהשגה וגילוי, כפי שמוסבר בסוף המאמר הפותח במילים ״יהודה, אתה יודוך אחיך״, ובסידור, בביאור על הפסוק ״אתה הצבת כל גבולות ארץ״ וכו׳.

ראה שם. בדומה לכך, יש גם הבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה: מצוות עשה, שהן בבחינת ו״ה, בבחינת רמ״ח איברים, שבהם האור נמשך בגילוי אל תוך הכלי,

הן כמו בחינת ברכה, ולכן מברכים על מצוות עשה רבות. אבל בחינת מצוות לא תעשה, שהן בבחינת י״ה, העולם המכוסה, אינה נתפסת בשום השגה, אלא רק בבחינת הודאה.

33לכן אין בה בחינה של ״קום ועשה״ שתהיה כלי, אלא רק בחינה של ״לא״. זהו ״שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם הוי׳״: בדרגה זו שייכת רק הודאה וכו׳.

עם כל זאת יובן גם הטעם לכך שעל ידי הכנעת הסטרא אחרא ״כבוד הקב״ה מסתלק למעלה״: זו הבחינה והמדרגה של איסורי לא תעשה, שהיא בחינת ״ולא תחללו״ וכו׳:

להיות מי שעוצם את עיניו מראות ברע וכו׳, וכך גם בכל שאר החושים, וכן בפנימיות המדות: שלא להימשך אחר תאוות ואהבות גופניות שאינן לה׳.

34וכך גם בכל שאר המדות, כידוע ומבואר בספרים. כל זה נועד להסיר את הכיסוי המסתיר ומונע את אור קדושתו של ה׳, ולעורר ולהמשיך מבחינת יו״ד ה״י, מבחינת ״הנסתרות לה׳ אלקינו״, ״ישת חשך סתרו״, שלמעלה ממצוות עשה, כנזכר לעיל.

35תקציר. ״כי שם עלו״ וכו׳, בבחינת ״כעיר שחוברה״ וכו׳. ירושלים של מטה היא בחינת ה״א אחרונה, וירושלים של מעלה היא ה״א ראשונה.

וזהו ״שבטים, שבטי י״ה״. ״עדות לישראל״, שכן היא העולם המכוסה; לכן שייכת אליה עדות.

כך גם המצוות נקראות ״דרך עדותיך״: התפילין מעידות על התפילין של אדון העולם. כך גם בעולם הגלוי מאירה בחינת עדות, שאותיותיה הן ״דעות״, מבחינת העולם המכוסה;

וכך גם בנפש האדם מאירה בחינת י״ה. (ופירוש ״להודות״: ברכה והודאה הן בדומה למצוות עשה ולמצוות לא תעשה.)

365. זהו [פירוש] ״אלה פקודי המשכן, משכן העדות״. הפסוק כופל את המילה ואומר ״משכן״ פעמיים, ואלו הן שתי הבחינות שהוזכרו לעיל: ירושלים שלמטה, והבחינה של ״כעיר שחוברה לה״ וכו׳. כלומר, באמצעות מצוות עשה מתהווה יחוד ו״ה של הוי׳.

זהו בחינת ״משכן״ סתם, ״ושכנתי בתוכם״ — בחינת השראת השכינה, ה׳ תתאה, ״השוכן אתם״, ויחודה עם בחינת הוי״ו, כמו במאמר ״קדוש בוי״ו״,

שהיא המשכת הארה מבחינת קודש העליון; הארה זו נמשכת באמצעות רמ״ח מצוות עשה. ואחר כך ״משכן העדות״ הוא בחינת י״ה,

וזהו גם עניינו של קודש העליון, מה שלמעלה מבחינת ״קדוש בוי״ו״. ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״צאינה וראינה בנות ציון״. והוא נמשך באמצעות מצוות לא תעשה.

37ביאור הדברים: פירוש המילים ״אלה פקודי״ — המילה ״אלה״ היא כפי שנאמר: ״שאו מרום עיניכם וראו: מי ברא אלה?״

כי ״אלה״ היא לשון גילוי, ואילו ״מי״ היא לשון של נסתר, העומד כשאלה: ״מי הוא זה ואיזהו?״ — מהותו אינה ידועה.

38העניין הוא ש״אלה״ היא בחינת המדות, הנקראות ״הדברים הנגלים״, כפי שהוזכר לעיל, והן נמשכות ונולדות מן השכל וההתבוננות, שהם בחינת בינה, ״אם הבנים״, הנקראת ״מי״. כך ידוע מפירוש הפסוק ״לך ה׳ הגדולה והגבורה״ וכו׳,

שהן שש מדות, וכולן בטלות במקורן, ״לך ה׳״ וכו׳. האותיות של ״לך״ הן חמישים שערי בינה, שהיא בחינת ״מי ברא אלה״.

שש המדות נקראות ״אלה״ משום שכל מדה כלולה מכל שש המדות, ובסך הכול מתקבל המספר ל״ו, שהוא הגימטרייה של ״אלה״.

גם האותיות של ״אלה״ הן אותיות ״לאה״, שילדה שישה בנים, שהם שש המדות האמורות. נמצא ש״אלה״ היא בחינת ו׳ של שם הוי׳, כלומר שש המדות, שכל אחת מהן כלולה משש.

39זהו [עניין] ששת סדרי המשנה, שהם בחינת שש המדות העליונות למעלה, ולמטה הן מלובשות בששת סדרי המשנה — זרעים, מועד וכו׳.

כל סדר כלול מכל השישה: הרי סדר זרעים כולל גם דינים מסדר מועד ומשאר הסדרים, וכן סדר מועד כולל את כולם, וכך גם שאר הסדרים; ועל ידי כך מגיעים למספר ״אלה״.

40וזהו ״אלה פקודי המשכן״. ״פקודי״ הוא מלשון ״ופקדת נוך״, וכמאמר חז״ל: ״חייב אדם לפקוד את אשתו״, שכן חיבור נקרא פקידה.

פירוש ״פקודי המשכן״ הוא שהמשכן הוא [בחינת] הה״א האחרונה של שם הוי׳, כנזכר לעיל, הנקראת שכינה, והיא המקור והשורש של נשמות ישראל. כדי שיהיו ״פקודי המשכן״, [בחינת] החיבור

ו״ה נעשה על ידי [בחינת] ״אלה״ — ששת סדרי משנה: באמצעות לימוד התורה, שהוא [בחינת] הווי״ו, נעשה החיבור של ו״ה. זוהי [בחינת] היחוד של הקב״ה ושכינתו, הנעשה באמצעות לימוד התורה,

כי פירוש ״הקב״ה״ הוא ״קדוש בווי״ו״: הארה נמשכת מבחינת הקודש העליון, כדי להאיר בבחינת ממלא כל עלמין, הנקראת שכינה.

(פירושו ועניינו של יחוד זה מוסברים בהרחבה על הפסוק ״ששים המה מלכות״ וכו׳; עיינו שם.) כמו כן, גם באמצעות שאר כל רמ״ח מצוות עשה נעשה יחוד זה, וגם הוא נקרא ״אלה״,

כמו שנאמר ״אלה המצוות״, ונאמר ״אלה העדות והחוקים״, וכן נאמר ״אלה מועדי ה׳״. ועיינו במדרש רבה בתחילת פרשת ויקהל.

וזהו שנאמר ״פקודי״ בלשון רבים: באמצעות כל מצווה מרמ״ח מצוות עשה נמשכת בחינת יחוד, בהתאם לבחינת המצווה ההיא ולשורשה למעלה.

41זהו שנאמר במדרש רבה על איכה, על הפסוק ״על אלה אני בוכיה״: ״על ביטול תורה, ככתוב: ׳אלה החוקים והמשפטים׳;

על ביטול הקרבנות, ככתוב: ׳אלה תעשו לה׳ במועדיכם׳״. כלומר, באמצעות כל אלה נמשכת בחינת ״אלה פקודי המשכן״ — המשכת סובב כל עלמין לתוך ממלא כל עלמין, וזהו הנקרא ״אלה״.

42לכן, בעת חורבן בית המקדש נאמר: ״על אלה אני בוכיה״ — כלומר, על הסתלקות האור והגילוי הנקרא ״אלה״ וכו׳,

שחזר למקורו בבחינת העלם, וכמו שכתוב בזוהר חלק א, ויגש, דף ר״י ע״א: ״משום שהוי״ו התרחקה והסתלקה ממנה, ואז רחל מבכה״ וכו׳. עיין שם.

43כל זה הוא [בחינת] המשכן סתם, שהוא אותיות ו״ה, הנקראות ״והנגלות״; וזהו ״אלה״ — לשון של התגלות, כפי שהוסבר לעיל.

אבל ״משכן העדות״ הוא [בחינת] המשכן שלמעלה, בבחינת ירושלים שלמעלה, כלומר [בחינת] י״ה, הנקרא ״נסתרות״, כפי שהוזכר לעיל.

לכן הוא נקרא ״משכן העדות״, שכן עדות שייכת דווקא לנסתרות, כפי שהוזכר לעיל, וכפי שהוסבר לעיל בפירוש ״שבטי י״ה עדות לישראל״. ייחוד זה של י״ה נעשה באמצעות מצוות לא תעשה, ששורשן בבחינת י״ה, כפי שהוזכר לעיל.

(שתי בחינות אלה הן שכינה תחתונה ושכינה עליונה. ראו מה שנכתב על כך על הפסוק ״שיר השירים״ וכו׳: הן שתי בחינות של מסירות נפש שבקריאת שמע, ב״אחד״ וב״בכל נפשך״. וכפי שיוסבר גם להלן, הפסוק הראשון של קריאת שמע הוא בחינת ״משכן העדות״, והפסוק ״ואהבת״ הוא בחינת משכן סתם.)

44סיכום. ״אלה״ ו״מי״: ״ברא אלה״. הווי״ו: המדות, שכל אחת מהן כלולה משש. ״קדוש בוי״ו״; ששת סדרי המשנה. ״אלה המצוות״ — זהו ״פקודי המשכן״, יחוד ו״ה, וזהו ״על אלה אני בוכיה״. ו״משכן העדות״ הוא [בחינת] י״ה.

456. כעת, כדי להבין מעט יותר את משמעותו ואת עניינו של ״משכן העדות״ ושל ״עדות לישראל״: מלבד ההסבר שהובא לעיל, שהמילה ״עדות״ מתאימה משום שזו בחינת העולם הנסתר, יש טעם נוסף לכך שהוא נקרא עדות.

הדבר יובן מתוך הקדמת הסבר לפסוק (יחזקאל, פרק 16[, פסוק] 7): ״עשיתי אותך לרבבות, כצמיחת השדה, ואת גדלת והתעצמת ובאת עם עדי עדיים״. רש״י מביא שם שני פירושים.

הפירוש הראשון הוא מלשון ״עד״, כמו בפסוק ״בטחו בה׳ עדי עד״ (ישעיהו, פרק 26). הפירוש השני הוא מלשון ״עדי״, כלומר תכשיטים,

כמו בפסוק ״עדיים מהר חורב״, שעליהם אמרו חז״ל (שבת, פרק 9, דף 88, עמוד א) שהם שני הכתרים שנקשרו עליהם: אחד כנגד ״נעשה״ ואחד כנגד ״נשמע״.

פירוש הביטוי ״כצמיחת השדה״ הוא כך: בדרך משל, צמח השדה נובט רק לאחר שהזרע מתבטל ונכלל בכוח הצומח. זהו תהליך הריקבון של הזרע, שבמהלכו הוא נעשה בחינת אין ונכלל בכוח הצומח; ואחר כך

כוח הצומח מצמיח אותו. הסיבה לכך היא שיש חדש אינו יכול להתהוות מתוך יש, אלא רק כאשר היש מגיע תחילה לבחינת ביטול, לבחינת אין. (ראו מה שנכתב על כך בתורה אור, במאמר המתחיל ״קחו מאתכם תרומה״.)

כך יובן גם ביחס לכנסת ישראל בגלות מצרים, כשהיו משועבדים שם לגמרי. הדבר דומה לתהליך הריקבון של הזרע, כלומר לבחינת ״לב נשבר ונדכה״, עד שנעשו בבחינת אין. בעקבות זאת, לאחר מכן ״רבת וגדלת ובאת״: ״גדלת״ במובן של

״כי מי גוי גדול״ וגו׳, וכפי שנאמר במדרש רבה, בתחילת פרשת לך לך, על הפסוק ״ואעשך לגוי גדול״: ״אותה אומה שנכתב עליה,

״כי מי גוי גדול״ — אקים ממך. כלומר, כפי שכתוב: ״כי חלק ה׳ עמו״, ועליו נאמר: ״גדול ה׳״ וכו׳.

46זהו [פירוש] ״וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול״. וכן, על דרך המבואר במאמר המתחיל ״ויהי בשלח פרעה״, שמבררים את הניצוצות שנפלו מעולם התוהו — כלומר, נטילת הבכורה מעשו, שנקרא ״בנו הגדול״ וכו׳; ועל דרך ״והאופנים ברעש גדול״, כפי שמבואר במקום אחר במאמר המתחיל ״האזינו השמים״.

47״ותבואי בעדי עדיים״: הם זכו לקבל את התורה, שעליה נאמר: ״בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו״; וגם קשרו להם שני כתרים וכו׳, כפי שהוזכר לעיל.

העניין הוא שהעטרה היא [בחינת] אור מקיף, כלומר, דבר שאינו יכול להתגלות בהשגת המהות; והיא

[בחינת] ״ישת חושך סתרו״, [בחינת] ״רעותא דכל רעותין״, ״אנכי מי שאנכי״, ״סתימא דכל סתימין״, ״נורא תהלות״, ״דלא ידע ליה בר איהו״; משם נמשכה להם הארה.

וזהו כפי שהוסבר לעיל בעניין הלא תעשה, שעל ידם נמשכת [הארה] מבחינת י״ה, הנקראת ״נסתרות״. לכן נקרא ״משכן העדות״ — לשון עדי וקישוט, כמו ״עדי עדיים״.

48זהו גם ביטוי לנצחיות, כמו ״עדי עד״, שכן הכתרים שהוזכרו לעיל הם המשכה מאין סוף, ברוך הוא, והרי אין סוף הוא כשמו — למעלה, בלי קץ,

וכמו שנאמר: ״הכול ירוממוך סלה״, שכן יש עליות בלי קץ בהשגת האלוקות; כי בכל מקום שנאמר ״נצח״, ״סלה״ או ״ועד״, אין לו הפסק. (ראו בזוהר, פרשת ויקרא, דף כ׳ ע״א, בעניין ״סלה״, ובמקדש מלך שם.)

כלומר, הם זכו לבחינת הנצחיות. גם במובן של ״עדי עדיים״ אפשר לומר שנכלל בו גם הפירוש הפשוט של ״עד״, במשמעות ״עד״ ו״עד כאן״, כמו ״עד פה תבוא״ (בספר איוב, פרק ל״ח),

וכמו ״עד כאן תחום שבת״. גם פירוש זה מתאים לפירוש הקודם, וכך הוא:

מכיוון שהמשכה זו היא מבחינת ״ישת חושך סתרו״ ומסדר כל הסיבות, שאין מחשבה תופסת בו כלל, לכן נאמר עליה ״עד״, כלומר: עד כאן שייכת השגה,

אך ״עד״ אינו כולל את הנקודה עצמה, שכן בכתר ובמקיף אין שום השגה כלל; וכעניין הנאמר בזוהר בתחילת פרשת בראשית, דף א׳ ע״ב, על הפסוק ״מי ברא אלה״:

״שהרי למעלה אין שם שאלה״ וכו׳; ראו שם. ומה שנאמר ״עדי עדיים״ בלשון רבים פירושו שאין כלל שיעור לעדיים ולכתרים, עד רום המעלות, בעלייה אחר עלייה, זו למעלה מזו, מאחר שהוא אין סוף.

(אפשר לומר גם ש״עדי״ הוא אחד ו״עדיים״ הוא שניים, בדומה ל״קודש הקודשים״, כפי שמבואר בפרדס, בערכי הכינויים, בערך ״קודש״: ״קודש״ הוא כתר, ו״קודשים״ הם חכמה ובינה וכו׳. וכך גם עניינו של ״עדי עדיים״

זהו גם הייחוד של חכמה ובינה, שמקור ההמשכה שלהן הוא מבחינת ״ישת חושך סתרו״, שהיא בחינת כתר. זהו עניין ייחוד י״ה, הנמשך באמצעות קיום ושמירת מצוות לא תעשה. ראו מה שכתוב בפרשת שמות, בדרוש המתחיל ״זה שמי״, בעניין ״איה סופר״.

פירוש ״איה״ הוא שי״ה הן חכמה ובינה, והאל״ף — פלא — היא בחינת כתר. אפשר לפרש עוד את ״עדי עדיים״ על פי מה שנכתב לעיל: ״עדיים״ אלה הם בחינת ״עדות לישראל״, והם בחינת ״תרין עטרין״ הנזכרים באדרא זוטא, דף רצ״א ע״א; והדעת, הכוללת אותם יחד, היא ״עדי עדיים״.

פירוש ״תרין עטרין״ הוא שהן מדות שלמעלה מן השכל, הנמשכות ומתלבשות במדות שלמטה מן השכל, וההמשכה נעשית באמצעות הדעת, כפי שנכתב במקום אחר. ראו רעיא מהימנא, פרשת שופטים, דף ער״ה ע״א, ואת פירוש הרמ״ז שם, בעניין עדות וכו׳; והדבר מבואר במקום אחר.

זהו עניין ״משכן העדות״, שהוסבר לעיל כבחינת ייחוד י״ה, הנקרא ״עלמא דאתכסיא״, העולם המכוסה; לכן מתאים לגביו הכינוי ״עדות״.

כעת יובן גם טעם נוסף: ״עדות״ היא גם מלשון ״עדי״ וקישוט, ומבחינת כתרים אלה נמשכת גם ״עדות לישראל״. זהו ״ותבואי בעדי עדיים״ וכו׳.

49וזהו [פירוש] ״אשר פוקד על פי משה״. הכוונה היא שדווקא ״משכן העדות״ הוא שנפקד ״על פי משה״: [הביטוי] מתייחס למה שנאמר סמוך לו,

שכן תחילה נאמר ״אלה פקודי המשכן״, שהוא עניין ייחוד ו״ה, הנקרא ״פקודי המשכן״ — כלומר, המשכן סתם, ה״א תתאה. ייחוד זה נעשה באמצעות בחינת ״אלה״ — ש״ס משנה ורמ״ח מצוות עשה, כפי שנתבאר לעיל.

50וכעת מוסבר כיצד ״משכן העדות״, שהוא [בחינת] ייחוד י״ה, ״פקד על פי משה״: באמצעות [בחינת] משה נעשים פקידה זו וייחוד זה.

שכן משה הוא [בחינת] ביטול, ככתוב: ״ונחנו מה?״; וכפי שהוסבר לעיל, המשכה זו מבחינת י״ה נעשית דווקא באמצעות ביטול, כפי שהוסבר לעיל בפירוש ״שם עלו שבטים״ וגו׳, ״להודות״ וגו׳.

וזהו שמצאנו אצל רבי עקיבא, שהיה כורע ומשתחווה עד שהיו מניחים אותו בפינה זו ומוצאים אותו בפינה אחרת; שכן המשכה זו אינה יכולה להתגלות בשכל ובדעת או בכלי המדות, אלא רק באמצעות [בחינת] ביטול, שעניינו ההשתחוויה בתפילת שמונה עשרה, כידוע.

(ראו מה שכתוב במאמר המתחיל ״שימני כחותם״, שההמשכה שעל ידי שמירת מצוות לא תעשה היא עניין אחד עם ההמשכה שבתפילת שמונה עשרה; וראו מה שכתוב בעניין תפילת שמונה עשרה במאמר המתחיל ״יהודה אתה״, ובסוף המאמר המתחיל ״השמים כסאי״.)

51סיכום. אפשר לומר עוד ש״משכן העדות״ הוא מלשון ״ותבואי בעדי עדיים״, שרש״י מפרש בשני אופנים: מלשון ״עדים מהר חורב״, בחינת כתרים; ומלשון ״עדי עד״, נצחיות — ״יהללוך סלה״. וכן מלשון ״עד פה תבוא״. ועל כך נאמר ״אשר פוקד על פי משה״.

527. על פי זה יובן מעט גם עניינם של פסח ואכילת מצה. הפסוק ״הרביתי אותך כצמח השדה״ וכו׳, ״ובאת בעדי עדיים״ וכו׳ — שהוא בחינת ״משכן העדות״, כפי שנזכר לעיל — נאמר על יציאת מצרים.

כלומר, בליל פסח הראשון זכו לגילוי היחודים העליונים שנזכרו לעיל; היינו, אפילו היחוד של יו״ד־ה״א, שמקורו בבחינת ״שם חושך סתרו״, התגלה להם אז,

כמאמר: ״נגלה עליהם מלך מלכי המלכים״, כפי שנתבאר פירוש הדבר במקום אחר, במאמר המתחיל ״קול דודי״ וכו׳. ומכיוון שמבחינת גילוי זה נמשכת ״עדות לישראל״, כפי שהוסבר לעיל,

לכן נאמר על כך ״ובאת בעדי עדיים״; ולפי כל הפירושים שניתנו לכך לעיל, כל הגילויים האלה היו בליל פסח הראשון.

לכן נצטוו לאכול מצה. ונאמר: ״מצות יאכל את שבעת הימים״ (סוף פרשת בא, [פרק] 13[, פסוק] 7). לפי פשוטו, לשון זו אינה מובנת, שהרי היה צריך לומר ״בשבעת הימים״,

ואילו ״את שבעת הימים״ משמעו שיאכילו מצה את שבעת הימים עצמם, וזה תמוה. אך לפי האמת הדבר מובן היטב, שכן

שבעת הימים הם שבע המדות — חסד וגבורה וכו׳ — הנמשכות מבחינת ו״ה של שם הוי׳. הוי״ו היא שש המדות שבפסוק ״לך ה׳ הגדולה״ וכו׳,

והשביעית היא בחינת הה״א, שהיא בחינת ״לך ה׳ הממלכה״ וכו׳. מדות אלה קיימות גם בנפש, והן בחינת האהבה הנמשכת מן השכל וההתבוננות בגדולת הבורא יתברך, כאשר האדם משיג כיצד

״הוא חייך״ וכו׳, ושהוא מחדש בכל יום את מעשה בראשית וכו׳; מן ההתבוננות הזאת נולדת אהבה או יראה, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״מי ברא אלה״ וכו׳.

אך למעלה מזה היא האהבה והדבקות שנמשכות מהתבוננות בעצמות אור אין סוף: מצד מהותו ועצמותו, השבח הזה — ביטול העולמות לפניו יתברך — אינו נחשב לכלום,

שכן במהותו ועצמותו ״אין מחשבה תופסת בו כלל״, וחיות כל העולמות היא רק באמצעות מחשבה אחת וכו׳.

אהבה זו נקראת ״עדי עדיים״, והיא בחינת שני העטרין שהוזכרו לעיל, הנמשכים מבחינת המדות שלמעלה מן השכל ומתגלים במדות שלמטה מן השכל; זוהי ההמשכה מבחינת י״ה בו״ה. וכדי שישראל יזכו לגילוי זה בפסח,

שכן ביציאת מצרים הם עדיין היו בבחינת קטנות, כצמח השדה בראשית צמיחתו, והייתה להם רק אהבה זוטא ולא אהבה רבה הנזכרת לעיל, מבחינת ״עדי עדיים״; לכן, כדי שיגיעו לגילוי זה, נצטוו לאכול מצה.

עניין המצה הוא המשכת בחינת מ״ה, והיא בחינת הביטול, כפי שנראה לעין שאין במצה התנשאות

כמו שיש בחמץ ובשאור וכו׳. ובחינת ביטול זו היא שבה ועל ידה נמשכת בחינת י״ה, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״משכן העדות אשר פוקד על פי משה״ דווקא.

53זהו [פירוש] ״מצות יֵאָכֵל את שבעת הימים״: יֵאָכֵל הוא לשון מפעיל, כלומר, יש להאכיל את שבעת הימים במצה.

העניין הוא להמשיך את בחינת מ״ה שבמצה אל כל שבע המדות, כך שתימשך בהן בחינת הביטול של מ״ה. אז יוכלו בני ישראל לקבל מבחינת היחוד העליון של יו״ד־ה״א, שהיא בחינת ״עדות לישראל״ ו״עדי עדיים״.

(בעניין ״מצות יֵאָכֵל את שבעת הימים״, ראו גם את המאמר הפותח במילים ״להבין מה שכתוב בהגדה, מצה זו״ וכו׳, וכן את מה שנכתב במאמר הפותח במילים ״קחו מאתכם תרומה״,

שבו מוסבר כי מצה ו״לחם עוני״ הם בחינת אתכפיא וכו׳; ראו שם. לעיל הוסבר בעניין איסורי התורה, שעל ידי הכנעת הסטרא אחרא ״עולה כבודו של הקב״ה״, ועל ידי כך נמשכת בחינת היחוד של יו״ד־ה״א, שהיא ״משכן העדות״.

ולכן, באותו אופן, על ידי בחינת המצה נמשכת בחינת ״ותבואי בעדי עדיים״. ראו גם בפרי עץ חיים, שער חג המצות, פרק א, בעניין ״ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים״; ראו שם.)

והנה, אכילת מצה היא הכנה לקבלת התורה בשבועות, שכן על קבלת התורה נאמר: ״בעטרה שעטרה לו אמו״,

שהיא בחינת ההתגלות של ״רעוא דכל רעוין״ וסדכ״ס; וכן קשרו להם שני כתרים, וזהו עניין ״עדי עדיים״ הנזכר לעיל.

ולכן נזקקו תחילה לאכילת מצה, שהיא בחינת הביטול וכו׳. (והנה, אף שבליל פסח הראשון מתגלה גם בחינת ״עדי עדיים״ הנזכרת לעיל, גילוי זה בא אז מאליו, כלומר, בבחינת אתערותא דלעילא שאינה באה על ידי אתערותא דלתתא;

לכן הוא נקרא פסח, מלשון דילוג, כידוע בעניין ״מדלג על ההרים״ וכו׳. לאחר ליל הסדר הראשון מסתלק גילוי זה, ולכן לאחר מכן מתחילה מצוות ספירת העומר, במשך שבעה שבועות, כדי להמשיך את גילוי הייחודים שהוזכרו לעיל באמצעות אתערותא דלתתא.

ידוע שאתערותא דלתתא של ספירת העומר היא הפיכת שבע המדות של נפש הבהמית, שכל אחת מהן כלולה משבע, כך שכולן יהיו לה׳.

בחינה זו היא הבחינה והמדרגה של ״שבעת הימים״, בחינת ו״ה שהוזכרה לעיל. לאחר מכן מתגלה מכוחה מאליו, ביום החמישים, משהו מבחינת ״עדי עדיים״ שהוזכרה לעיל, שהיא למעלה מבחינת ו״ה. לכן נאמר: ״תספרו חמישים יום״, אף שלמעשה סופרים רק ארבעים ותשעה;

אלא שבאמצעות ספירת ארבעים ותשעת הימים מתגלה מאליו שער החמישים, מפני שהוא מבחינת ומדרגת י״ה. וכבר התבאר ששם נמצאת מדרגת מצוות לא תעשה, שעניינן ״שב ואל תעשה״ ולא ״קום ועשה״, משום שאין לה כלי וכו׳.

לכן גם במצוות הספירה אין צורך לספור אותו, שלא כמו שבעת השבועות, שבהם ״מצווה למנות ימים״ וכו׳, מפני שהם מבחינת ו״ה. לעומת זאת, המשכה זו משער החמישים נמשכת מאליה בלבד, בעקבות ספירת שבעת השבועות, שהיא בחינת הפיכת המדות וכו׳.

ו״לא תחללו״ וכו׳, שבאמצעותו יימשך לאחר מכן גילוי זה מאליו, בדומה ל״ואתם תחרישון״, כפי שנתבאר במקום אחר. זהו עיקר עניינו של ״עדי עדיים״ שהוזכר לעיל: אז זכו לגילוי הכתרים וכו׳, וזוהי בחינה נעלית יותר, שכן בחינת העדיים שהוזכרה לעיל היא בלי קץ, כמבואר לעיל.

נמצא מכל זה שבליל פסח נמשך בכנסת ישראל גילוי הייחודים שהוזכרו לעיל, מבחינת ו״ה ומבחינת י״ה, באתערותא דלעילא, באמצעות אכילת מצה.

וזהו שנאמר: ״מצות יאכל את שבעת הימים״. לאחר מכן מסתלקת ההמשכה, והם חוזרים וממשיכים אותה באמצעות אתערותא דלתתא בספירת העומר, במשך שבעה שבועות; ואז, בשבועות, מתגלה בחינת ״עדי עדיים״ שהוזכרה לעיל, בעת קבלת התורה.)

54סיכום. כך יובן גם עניין אכילת מצה: בחינת ביטול ואתכפיא, להיות ״כצמח השדה״ — בחינת אין; ועל ידי כך ״ותרבי ותגדלי״ וכו׳. ובחג השבועות — בחינת ״בעטרה״ וכו׳, שהוא עניין ״בעדי עדיים״.

55ח. והנה בסדר התפילה אנו מוצאים את כל העניינים שנזכרו לעיל בפירוש ״אלה פקודי המשכן, משכן העדות״ וכו׳. ידוע שהפסוק הראשון של קריאת שמע, ״שמע ישראל הוי׳ אלקינו״ וכו׳,

הוא בחינת יחודא עילאה של יו״ד־ה״י שנזכר לעיל, הנקרא ״הנסתרות להוי׳ אלקינו״ וכו׳; והוא עניין ״משכן העדות אשר פוקד על פי משה״ וכו׳. ואילו בפסוק ״ואהבת... בכל לבבך״ וכו׳,

העניין הוא בחינת אהבה הנמשכת מן השכל והטעם (וראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״בכ״ה בכסלו״), והיא עניין יחודא תתאה, כפי שנאמר ״אלה פקודי המשכן״ וכו׳,

וכפי שנזכר לעיל בעניין ״שאו מרום״ וכו׳, ״וראו מי ברא אלה״ וכו׳. אך הנה, לפני קריאת שמע תיקנו אנשי כנסת הגדולה את פסוקי דזמרה.

עניין פסוקי דזמרה הוא כדי שיוכלו להגיע, בפסוק הראשון של קריאת שמע, ליחוד העליון של ״הוי׳ אלקינו״, הנקרא ״הנסתרות״, כנזכר לעיל; ובלי השירה והזמרה שבפסוקי דזמרה אי אפשר להגיע למדרגת היחוד הזה וכו׳.

וזו הייתה עבודת הלויים, בשיר וזמרה וכו׳, והם היו נושאים את המשכן, כמו שנאמר: ״בני גרשון ובני מררי נושאי המשכן״ (בפרשת בהעלותך, [פרק] י׳[, פסוק] י״ז);

״בני קהת נושאי המקדש״; ונאמר: ״ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים״ (במדבר, [פרק] א׳[, פסוק] נ״א). (ראו מה שנכתב על כך במאמר המתחיל ״שאו את ראש״ וכו׳, ״למשפחותם לבית אבותם״.)

אך הטעם לכך שדווקא באמצעות פסוקי דזמרה, בשיר ורננה, מגיעים לבחינת היחוד העליון הזה, יובן לאחר שנקדים תחילה את עניין שירת הלויים וכו׳.

הרי נאמר: ״והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק״ (יחזקאל, פרק 1[, פסוק] 14), ורש״י מסביר: ״כלבת הכבשן, שיוצאת תמיד מפי הכבשן וממהרת לחזור ולהיכנס; כך״ וכו׳.

כך גם נפש האלקית שבאדם, הנקראת ״נר ה׳״, כפי שנאמר: ״נר ה׳ נשמת אדם״, צריכה לעלות ולרדת, בבחינת רצוא ושוב, ללא הפסקה.

אלו הן שתי תנועות של התעוררות, זו אחר זו בהתמדה, כפי שנאמר: ״והחיות רצוא ושוב״; כלומר, אחרי הרצוא בא השוב, ואחרי השוב בא הרצוא,

וכך חוזר חלילה, כפי שמוסבר על כך במאמר המתחיל ״וכל העם רואים את הקולות״. באמצעות זאת עולה נפש האלקית ממדרגה למדרגה, עד רום המעלות וכו׳. זהו עניינה של שירת הלויים על הקרבן.

וזהו גם הטעם לכך שנשאו את המשכן וכו׳: באמצעות השירה, ברצוא ושוב, הם מגביהים ומרוממים את המשכן, עד שגם הוא נעשה בבחינת היחוד העליון, בבחינת ״משכן העדות״ שנזכר לעיל. הדבר דומה לפירוש הפסוק ״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה״,

המחבר את בחינת ירושלים של מטה, שהיא יחוד ו״ה, עם בחינת ירושלים של מעלה, שהיא בחינת י״ה, והן נעשות ממש לאחד. כך גם פסוקי דזמרה שלפני קריאת שמע הם הכנה לרומם את הנפש עד

שתוכל לפעול את היחוד העליון בפסוק הראשון של קריאת שמע, באמירת ״הוי׳ אלקינו״. כלומר, זהו גם חיבור ויחוד של בחינת הארת הנשמה המלובשת בגוף עם מקורה ושורשה שלמעלה, בחינת מזלה, כפי שמוסבר במקום אחר במאמר המתחיל ״יונתי בחגוי הסלע״.

56וזהו ״שם עלו שבטים, שבטי י״ה״: [בחינת] ה״שבטים״ שבבריאה מתחברים עם שורשם ומקורם באצילות, הנקראים ״שבטי י״ה״.

כלומר, ״שם עלו״ אל [בחינת] ״ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו״ וגו׳ — חיבור והתקשרות של [בחינת] המשכן עם משכן העדות, כלומר, ״שחוברה לה יחדו״ ממש.