הנה פקודי המשכן הוא יחוד ו״ה דשם הוי׳…

1והנה, ״חשבונות המשכן״ הם ייחוד ו״ה של שם הוי׳, כלומר, ייחוד ז״א ונוקבא. ״פקודי״ הוא מלשון ״לפקוד את אשתו״, ו״משכן״ הוא שכינת עוזו ית׳, שהיא מידת מלכות, כידוע. ייחוד זה נעשה באמצעות תורה ומצוות,

וזהו [פירוש] ״אלה פקודי״: ששת סדרי המשנה, שכל אחד מהם כלול משש, הם בגימטרייה ״אלה״; ומתוך כך נמשכת בחינת ״פקודי המשכן״, ייחוד ז״א ונוקבא.

אבל ״משכן העדות״ הוא ייחוד י״ה, כמו שנאמר: ״שבטי י״ה עדות לישראל״; שכן ״עדות״ שייכת לדבר נסתר ונעלם,

וזהו אבא ואמא, הנקראים ״נסתרות״. ייחוד זה הוא ״פקוד על פי משה״, שהוא בחינת ביטול — ״ונחנו מה״.

(גם השם משה מורה על החיבור והייחוד של אבא ואמא, שכן משה הוא בגימטרייה קפ״ד וקס״א; כלומר, ייחוד שם ע״ב של אבא עם שם אהי״ה של אמא, כפי שיתבאר להלן. ועוד, משה זכה לבינה.)

שני ייחודים אלה נמשכים בסדר התפילה בכל יום, בקריאת שמע: שכן הפסוק הראשון של קריאת שמע הוא ״שמע ישראל, הוי׳ אלקינו וגו׳״,

הוא בחינת ייחוד אבא ואמא, והוא עניינו של ״משכן העדות אשר פקד על פי משה״, שהוא בחינת מ״ה וביטול. כלומר, על האדם למסור את נפשו באמירת ״אחד״, שכן באמצעות ביטול זה נמשך הייחוד האמור של ״משכן העדות״.

2ובפסוק ״ואהבת את הוי׳ וגו׳״ מדובר באיחוד ז״א ונוקבא: ״את״ היא בחינת מלכות, בחינת ה״את״ הטפלה לשם הוי׳;

ו״את״ היא גם מלשון ״עת״, שהיא מקור הזמן. ופירוש ״ואהבת את״ הוא שעל ידי האהבה מעוררים אהבה עליונה לבחינת ״את״, כלומר, שיהיה ״הוי׳ אלקיך״ — יחוד ז״א ונוקבא. וזהו עניינם של ״אלה פקודי המשכן״.

3לכן, בפסוק הראשון אמר משה במשנה תורה [דברים]: ״הוי׳ אלקינו״, משום שזהו יחוד אבא ואמא, יחוד שנפקד על פי משה. ובפסוק ״ואהבת״ נאמר ״הוי׳ אלקיך״, משום שזהו יחוד ז״א ונוקבא, כפי שמבואר במקום אחר.

וזהו הנאמר בזוהר, פרשת פינחס, דף רל״ו ע״ב, בעניין העי״ן הגדולה של ״שמע״ והדל״ת הגדולה של ״אחד״: ״והסימן לכך הוא: הוי׳ עד בכם״; וזה דומה לעניין משכן העדות,

כפי שיתבאר בהמשך. (ועיינו בבעל הטורים על פרשת ואתחנן, שגם הוא כותב שזהו עניין ״הוי׳ עד בכם״, וכן כפי שנאמר ״ואתם עדי״; ועיינו בזוהר, [פרשת] קדושים, דף פ״ו.)

4ב. כעת, כדי להבין את ביאור הדברים — מדוע היחוד של אבא ואמא נקרא ״משכן העדות״ — יש להקדים את מה שכתוב בלקוטי תורה [של האריז״ל],

בהקדמה לטעמי המצוות: קיום מצוות לא תעשה גורם לבחינת היחוד של אבא ואמא, וזהו ״שמי עם י״ה — שס״ה״; וקיום מצוות עשה הוא בחינת היחוד של ז״א ונוקבא.

5וזהו ״ו״ה עם זכרי — רמ״ח״. כעת יש להבין מהו הקשר בין קיום מצוות לא תעשה לבין יחוד אבא ואמא דווקא. והעניין הוא:

שמדרגת יחוד אבא ואמא היא ביטול היש: שהיש יתבטל לאור אין סוף ברוך הוא, עד שלא יתפוס מקום כלל, בדומה למה שאמר משה: ״ונחנו מה״ — מה ממש. ויחוד זה נקרא יחוד אבא ואמא,

מפני שחכמה היא בחינת אין, ככתוב: ״והחכמה מאין תמצא״; וגם המילה חכמה פירושה כוח־מה. ובינה היא בחינת יש, ככתוב: ״להנחיל אוהבי יש״, והכוונה לגן עדן, ששורשו מבחינת בינה, ככתוב: ״ונהר יוצא מעדן וגו׳״,

שבו אור אין סוף ברוך הוא מתגלה לנשמות באופן שניתן להשגה, כדי שיוכלו ״ליהנות מזיו וכו׳״, כידוע. יחוד אבא ואמא, שהם חכמה ובינה, הוא יחוד של אין ויש: היש מתבטל לאין, וכך מתגלה בחינת האין בתוך היש, כפי שנתבאר במקום אחר על הפסוק ״מזמור לתודה״ (ראו בסידור).

ויחוד זה נמשך בקריאת שמע, כדי שיתקיימו יחוד זה והמשכה זו מאין ליש. (וראו מה שנכתב על כך בפרשת ואתחנן, במאמר המתחיל ״להבין מה שכתב האריז״ל״; וכן ראו מה שנכתב בעניין יחוד אבא ואמא בביאור על הפסוק ״ונקדשתי״.)

[וכעת] ביאור העניין שחכמה היא כוח־מה וביטול. העניין הוא שחכמה נמצאת למעלה מבחינת בינה והשגה,

כלומר, מתגלה בה אור אין סוף — מה ש״לית מחשבה תפיסא ביה וכו׳״; וגילוי זה עניינו ביטול ההשגה וביטול מציאותן של הנשמות באור אין סוף ברוך הוא, ש״לית מחשבה וכו׳״.

ככתוב בספר של בינונים, פרק יח: ״והחכמה הוא מקור השכל וכו׳, מה שאינו מושג וכו׳; ולכן מתלבש בה אור אין סוף, דלית מחשבה תפיסא ביה וכו׳״.

לעומת זאת, בחינת בינה היא הבנה והשגה, והיא רק בבחינת זיו השכינה. (כפי שמבואר במקום אחר, בביאור עניין מוחין דאבא ומוחין דאמא, במאמר המתחיל ״להבין מה שכתוב בהגדה, מצה זו״.)

והנה, מבחינת בינה, שהיא הבנה והשגה, ראוי שתימשך התעוררות של אהבה. וההתבוננות הזאת, יחד עם ההתעוררות, היא כולה בבחינת יש, כדבר הנראה ומורגש,

שהרי יש מי שמשיג ויש מי שמתעורר. (וזהו ״להנחיל אוהבי יש״: בחינת יש שייכת אפוא לבחינת אהבה.) ואילו בחינת חכמה היא מה שלמעלה מהשגה,

כלומר, גילוי מאור אין סוף ברוך הוא, סתימא דכל סתימין, שאין מחשבה תופסת בו כלל, והגילוי אינו בבחינת הבנה והשגה;

לכן גם ההתעוררות מכך אינה בבחינת יש, כמו האהבה; אלא ההתעוררות מכך היא בבחינת ביטול, כלומר האדם מתבטל ממציאותו, ככתוב: ״ונחנו מה״. וכפי שמבואר בספר של בינונים, פרק ל״ט, שעולם האצילות,

שהוא בחינת חכמה בכללות, הוא למעלה מבחינת גן עדן, והוא מדורם של הצדיקים הגדולים, שעבודתם למעלה מבחינת אהבה, אלא היא בבחינת ביטול, על דרך ״האבות הן הן המרכבה״ וכו׳.

6עניין החיבור בין אבא ואמא הוא המשכת אור אין סוף, ברוך הוא, המלובש במוחין של אבא, שלמעלה מהשגה, כך שיימשך ויתגלה בבינה.

אך גילוי זה אינו בגדר השגה ממש, שהרי לאמיתו של דבר ״אין מחשבה תופסת בו״; אלא את עניינו של גילוי זה בבינה אפשר להבין במידה מועטה, בדרך משל, מתוך דברי הרמב״ם בעניין התארים שנאמרו על הקדוש ברוך הוא: הם נאמרים רק בדרך של שלילה ואינם תארים עצמיים.

7וההבדל בין תארים שליליים לתארים חיוביים הוא [כך]: תארים עצמיים, שבלשון הפילוסופים נקראים תארים חיוביים, מצביעים על מהותו של הדבר — מה הוא.

אך תארים שליליים אינם מלמדים אותנו מאומה על העצם המבוקש, מה הוא; הם רק מלמדים שהוא נשלל מדבר כלשהו המתנגד לאותו עצם מבוקש וסותר אותו ואת מהותו.

8לכן, מאחר שהקדוש ברוך הוא הוא למעלה מהשגה, ואי אפשר בשום אופן להשיג את מהותו, אי אפשר לייחס לו, יתברך, תארים כמו ״כל יכול״, ״חכם״ ו״רוצה״,

שהרי הוא למעלה ממהות היכולת, החכמה והרצון שבנבראים, עד שאין כל השוואה או דמיון בינו לבינינו, [שיאפשרו] לומר עליו תארים אלו כתארים עצמיים;

אלא הם נאמרים בדרך שלילה. כלומר, כשאומרים עליו, יתברך, שהוא ״יכול״, שוללים ממנו, יתברך, כל דבר שהוא היפך היכולת, כמו שכתוב: ״לא ייעף

ולא ייגע וגו׳״. וכך גם העניין בתארים ״חכם״ ו״רוצה״ וגו׳: הם שוללים ממנו, יתברך, את מה שהוא היפך החכמה וגו׳.

נמצא שתארים אלו אינם מוסרים ידיעה על מהותו; הם רק מודיעים שאנו שוללים ממנו את הדברים שהם, כביכול, היפך מהותו.

נמצא שידיעה זו היא גילוי — גילוי ממנו, יתברך, שמתגלה לנו — ואף על פי כן אין זו השגה במהותו כלל. ואף על פי כן, גם בבחינה זו של ידיעה בדרך שלילה שייכת ידיעה עצומה, ממש בלי קץ, גבוהה מעל גבוהה, כמו שכתב הרמב״ם בכל זה

(בספרו מורה נבוכים, חלק א, פרקים נ״ז, נ״ח ונ״ט עד פרק ס׳), שכתב שיש ריבוי ידיעות גם בדרך שלילה, עד שבעניינים גשמיים יכול אדם, באמצעות ריבוי הידיעות בדרך שלילה, להגיע כמעט לציור הדבר כפי שהוא וגו׳.

ובדרך זו יובן גם המשל בעניין היחוד וגילוי ההמשכה מחכמה, שהיא בחינת מקור השכל שאינו מושג, ושאור אין סוף שלמעלה מהשגה מלובש בה; וכן בעניין מה שנמשך בבחינה זו עצמה — הבנה והשגה, הנקראת יחוד אבא ואמא:

הבנה והשגה זו אינן השגה של המהות, אלא השגה בדרך משל, [בדומה] להשגת השלילות וכו׳. שהרי באור אין סוף, ברוך הוא, ״אין מחשבה תופסת בו״ כלל במהותו.

לכן כתר נקרא ״ישת חושך סתרו״, מפני שכתר מלביש את אור אין סוף, ברוך הוא, ומחשיך [אותו], כדי שלא יתגלה (ככתוב בתחילת ביאור האדרא זוטא של האריז״ל; ועיינו במה שכתוב בביאור על הפסוק ״שחורה אני״, על ״אש שחורה״);

ובאמצעות כתר הוא שוכן ומתלבש בבחינת חכמה, שגם היא למעלה מן השכל שניתן לתפוס ולהבין. וזו בחינת מוחין דאבא, שבהם מתלבש אור אין סוף — אותו אור שלמעלה מסדר ההשתלשלות.

(ועיינו בפירוש הרמ״ז לזוהר, פרשת אמור, דף צד, שלפיו מציאות אבא נמשכת מן הפנימיות שבתוך השערות של י״ג תיקוני דיקנא, ואילו מציאות אמא נמשכת מן השערות עצמן. ועיינו בזוהר הרקיע, פרשת ויקרא, על הפסוק ״כשמן הטוב וגו׳״, וכמו שנתבאר במקום אחר.)

אולם בחינת בינה היא הבנה והשגה של המהות. אך הבנה והשגה זו היא רק בבחינת זיו והארה מאור אין סוף, ברוך הוא, הנמשכים בסדר ההשתלשלות. בחינה זו נמשכת ומתגלה כהבנה והשגה באצילות, ונמשכת גם בגן עדן העליון.

אבל בחינת אור אין סוף, ברוך הוא, שבכתר העליון, אינה יכולה להימשך ולהתגלות בהבנה והשגה ממש. ואף על פי כן היא נמשכת ומתגלה באמצעות יחוד חכמה ובינה, אלא שגילוי זה אינו בחינת השגה, אלא ביטול ההשגה.

9אי אפשר למצוא לכך משל למטה אלא בעניין ידיעת השלילות: זוהי גילוי וידיעה בהשגה ממש, שבאמצעותה מתקרבים אל הדבר המבוקש; ואף על פי כן אין זו השגת המהות, כפי שיש בבחינת הזיו שבסדר ההשתלשלות וכו׳.

וזהו הטעם לכך שההתפעלות הנמשכת מגילוי וידיעה זו היא בחינת ביטול, שהיא גם עניין של הסרת המנגד: שלא יהיה האדם ישות המסתירה על אור אין סוף ברוך הוא. שכן כל התפעלות חייבת להידמות למקורה המוליד אותה.

ולכן, מאחר שגם מקורה הוא בחינת ביטול ההשגה, כנזכר לעיל, ההתפעלות הנולדת ממנה היא גם בחינת ״ונחנו מה״, שהיא בחינת ביטול וכו׳.

103. וזהו הטעם למה שכתוב בלקוטי תורה [של האריז״ל], שעל ידי קיום מצוות לא תעשה נעשה הייחוד של אבא ואמא. שכן גם עניינן של כל מצוות לא תעשה הוא

רק בחינה של שלילת דבר שמתנגד לאלוקותו ית׳ ומסתיר אותה, כגון ״לא תאכל חלב״ וכו׳, או ״שעטנז לא יעלה עליך״ וכו׳,

שאינה עשיית דבר באופן פעיל, אלא רק הימנעות מן הדברים האמורים, שהם המסתירים ומונעים את הביטול לאין סוף, ברוך הוא, שכן הם בחינת יש ודבר נפרד לגמרי, היפך האין.

לכן הם פוגמים בביטול ומונעים את ביטול הנפש — את מה שיש בנפש מבחינת חכמה, להתבטל לאור אין סוף, ברוך הוא,

כמו ״שכל לפניו נחשב כלא״; והם מונעים את הביטול הזה מפני שהם יש ודבר נפרד, היפך האין וכו׳.

11ויש מצוות לא־תעשה שהעובר עליהן חייב כרת, שכן הן כורתות את הנפש משורשה, כך שאין בה בחינה זו של ביטול.

הדבר יובן ביתר בהירות מאכילת חמץ בפסח: מצה היא בחינת מ״ה וביטול, כמאמר ״מצה זו שאנו אוכלים על שום מ״ה״, ואילו חמץ הוא בחינת יש וכו׳. מכל מקום, כל מצוות לא־תעשה הן שלילה ומניעה של דבר המסתיר על אור אין סוף ברוך הוא ועל קדושתו.

12לכן, על ידי קיום בחינה זו, שבה מסירים את ההסתר, נמשכת בכך הייחוד העליון של אבא ואמא, שהוא גם גילוי של אור אין סוף ברוך הוא, סיבת כל הסיבות, שנמשך ומתגלה. וגם גילוי זה אינו אפשרי

אלא באמצעות ידיעת השלילות, שבה נמשכת בחינה של ידיעה והשגה בו יתברך, בדרך של הפשטת כל דבר המנוגד למהותו יתברך. ואף שאין זו ידיעת המהות,

הרי זו קרבה וגילוי גדולים, כנזכר לעיל, וגדולים לאין קץ מהשגת המהות שבבחינת הזיו המאיר בסדר ההשתלשלות וכו׳.

13וזהו [הפירוש של] ״בארץ לא זרועה״: כלומר, ה״לא״ הוא שנזרע — היינו המצוות לא תעשה, שהן נעלות ממצוות עשה, שכן הלאו קודם להן, מלמעלה למטה,

כמאמר ״ברישא חשוכא והדר נהורא״ — תחילה חושך ואחר כך אור. שכן אור הכתר אינו יכול להתלבש בבחינת כלי,

משום שהוא למעלה מהשתלשלות של אורות וכלים, כנזכר לעיל, שהרי ״לית מחשבה תפיסא ביה״ — אין מחשבה יכולה לתפוס בו; רק בבחינת ״לא״ בלבד הוא יכול להתגלות, כלומר, בדרך של ידיעת השלילות.

14ולכן נאמר על כך: ״שם חשך סתרו״, שכן המהות עצמה אינה מושגת. והמשכה וגילוי זה באים דווקא באמצעות קיום מצוות לא תעשה: הניצוצות שנפלו לתוכן בשבירת הכלים

ירדו ונמשכו למטה, אל שלוש הקליפות הטמאות, והן המסתירות ומונעות לחלוטין את גילוי אור הכתר. לכן, על ידי סילוק הדבר המנוגד, נמשך גילוי אור הכתר בחכמה ובבינה, בבחינה שהוזכרה לעיל.

אולם רמ״ח מצוות עשה הן בבחינת ו״ה, שהיא יחוד ז״א ונוקבא, בחינת אורות המתלבשים בכלים; וזהו

כמו בחינת השגת המהות, ולא רק על דרך השלילה. ומצד זה יש להן יתרון על מצוות לא תעשה

(ואפשר שמשום כך עשה דוחה לא תעשה). אבל לאמיתו של דבר, הלאווין גבוהים יותר, משום שהשגת המהות שנמשכת באמצעות קיום מצוות עשה

הנה אור זה הנמשך ומתגלה אינו אלא כזיו והארה בלבד, ביחס לאור הנמשך ומתגלה באמצעות מצוות לא תעשה.

ולכן ידיעת השלילות שבמקור האור גדולה מהשגת המהות שבבחינת הזיו. (בדומה לכך אמרו: ״חכם עדיף מנביא״, אף שהנביא משיג את המהות ואילו החכם משיג רק את המציאות,

אלא משום שהחכם משיג את מציאותן של מדרגות עליונות שאינן מתגלות בנבואה כלל. וכל שכן שכך הוא במצוות לא תעשה לעומת מצוות עשה: ההשגה אינה רק בדרך של ידיעת המציאות, אלא היא גילוי ממש, אלא שבמשל מלמטה היא בבחינת ידיעת השלילות וכו׳.

מכאן אפשר להבין את המעלה הגדולה של דברי סופרים, שגם הם גדרים וסייגים בדומה למצוות לא תעשה, כפי שמבואר על הפסוק ״שחורה אני וגו׳״. כך גם שבע המצוות מדרבנן: אף שהן נעשות בקום ועשה, מטרתן להרחיק את הרע, כפי שידוע בעניין נטילת ידיים וכו׳.

וזהו עניין ״בינה יתירה ניתנה וכו׳״: מה שבתורה שבכתב אפשר להמשיך רק בדרך של השגה באמצעות שלילות, נמשך בתורה שבעל פה באמצעות קום ועשה וכו׳, שהיא בחינת השגת המהות וכו׳.

והנה, כל זה אינו סותר את המבואר במקום אחר, שעל ידי מצוות לא תעשה נמשך מקור האור בגילוי ממש, שכן מדובר לעתיד לבוא, כאשר אור הכתר עצמו יתגלה, וממנו נמשכת תחיית המתים.

ואילו הייחוד וההמשכה של עכשיו, אפילו בעולמות העליונים, אינם מגלים את עצמותו יתברך, אלא רק בדרך המשל שהוזכר לעיל, של ידיעה באמצעות שלילות וכו׳.

ולכן אפילו האבות, שמקום משכנם בעולם האצילות, למעלה מבחינת גן עדן העליון, כפי שכתוב בספר של בינונים, פרק לט, יתלבשו בגוף גשמי בתחיית המתים. הדבר יתאפשר רק משום שאז תתגלה למטה בחינה עליונה יותר.)

(ועיינו במה שכתוב על הפסוק ״שימני כחותם וגו׳״.) וזהו הטעם לכך שרמ״ח מצוות עשה נקראות ״רמ״ח איברים דמלכא״: האור נמשך לתוך כלים ממש.

ועל פי כל זה יובן מה שנאמר בזוהר: ״כאשר נכפית הסטרא אחרא, נשלם כבודו של הקב״ה״. שכן כפיית הסטרא אחרא היא קיום מצוות לא תעשה וכל הדקדוקים של דברי סופרים, שכולם מרחיקים את הרע;

ולכן על ידי כך ״נשלם כבודו של הקב״ה״, כלומר, בחינת ז״א, שעולה למעלות הגבוהות ביותר ונמצאת בבחינת ייחוד אבא ואמא; וגם בחינת כתר נמשכת לתוכה מאריך אנפין עצמו, כפי שמבואר בעניין חג השבועות.

וזהו ״הכבוד נשלם וכו׳״, כפי שיתבאר בהמשך, אם ירצה ה׳, בביאור ״ותבואי בעדי עדיים״. וזהו גם עניין דירה בתחתונים.

15והנה, גם בייחוד ז״א ונוקבא שנעשה על ידי התורה והמצוות המעשיות יש שתי מדרגות. התורה היא בחינת האיברים הפנימיים;

וגם ״התורה יוצאת מחכמה״, ואם כן היא גם המשכה של המוחין של אבא ואמא; ואילו המצוות הן האיברים החיצוניים וכו׳.

16וזהו [פירוש] ״אלה פקודי המשכן, משכן העדות״. כלומר, ״פקודי המשכן״ הם בחינת היחוד של ז״א ונוקבא, הנמשך באמצעות התורה והמצוות,

וזהו ״אלה פקודי״: הערך המספרי של ״אלה״ הוא ל״ו, משום שמדות ז״א הן שש, שכן ז״א נאצל בשורשו בסוד שש הקצוות;

וכל אחת מהן כלולה משש, ובסך הכול ל״ו. וגם האותיות של ״אלה״ הן אותיות ״לאה״, שכן לאה ילדה שישה בנים, שש הקצוות שהוזכרו לעיל.

17וזהו [פירוש] ״מי ברא אלה?״: מי היא בחינת בינה, שיש בה חמישים שערים, כמספר מי; ומבחינת בינה נולדות המדות, שהן בחינת אלה.

ומכאן נמשכים ״פקודי המשכן״: ז״א ממשיך למלכות דאצילות, כדי שתהיה המשכה בבריאה, ביצירה ובעשיה וכו׳. המשכה זו נעשית באמצעות לימוד התורה,

שהוא גם ששת סדרי משנה, שכל אחד מהם כלול גם משישה, כמספר אלה; וכך גם באמצעות קיום מצוות עשה, שהן כנגד רמ״ח איברים של ז״א, כידוע.

ועניינו של משכן העדות הוא הייחוד של אבא ואמא (שהרי בינה נקראת ״שכינה עילאה״, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק בשיר השירים), והוא נמשך באמצעות קיום מצוות לא תעשה. והטעם שהוא נקרא משכן העדות הוא

שעדות שייכת לדבר נסתר, שכן העדות אינה מגלה את מהותו ממש של הדבר. כך גם ידיעה בדרך השלילה: אף שהיא גילוי, אין בה השגה של המהות;

אלא היא עדות על בחינת ״סתימא דכל סתימין״ — עדות, ולא גילוי של המהות ממש, כפי שיש ברמ״ח מצוות עשה, שבהן האור נמשך בכלים ממש.

אבל באמצעות קיום מצוות לא תעשה, מאחר שעל ידן נמשך הגילוי ממהותו ועצמותו, שלמעלה מעלה מבחינת האור הנמשך ממנו יתברך באמצעות מצוות עשה, לכן אי אפשר שהגילוי יהיה

בדרך של השגת המהות, אלא רק בבחינת עדות, שאינה הדבר עצמו ממש, כפי שמבואר בלקוטי תורה [של האריז״ל] על תהלים, סימן ע״ח; והדבר דומה, בדרך משל למטה, לעניין הידיעה בדרך השלילה, כנזכר לעיל.

אולם אפשר להבין עוד את המשמעות ואת עניינה של ״עדות״, על פי הכתוב: ״כי שם עלו שבטים, שבטי י-ה, עדות לישראל, להודות לשם ה׳״.

184. תחילה יש להבין את פירוש הפסוק (יחזקאל, פרק 16): ״הרביתי אותך כצמח השדה, ואת התרבית וגדלת, והגעת לעדי עדיים״.

״עדי עדיים״ הוא לשון קישוט, והוא ״שתי העטרות שז״א יורש״, כפי שנזכר באידרא רבא; והן בחינת שני הפרקים התחתונים של נצח והוד של אריך אנפין.

והעניין הוא שצמח השדה, למשל תבואה, צומח רק לאחר שהזרע נרקב תחילה ונעשה בבחינת אין; ועל ידי כך הוא צומח אחר כך ונעשה יש ודבר. ואילו

[אילו נשאר] הזרע כפי שהיה בתחילה, בבחינת יש, לא היה אפשר שיצמח ויתהווה ממנו יש אחר, ובאופן משובח ונעלה יותר מן היש הראשון.

19וכך הוא גם המשל למעלה, כמובא בעץ חיים בעניין יחוד ז״א ונוקבא: אי אפשר שתהיה חזרתם למצב פנים בפנים, אלא אם כן הפרצוף הראשון של מלכות נסתלק תחילה, כך שבתחילה היא רק נקודה אחת תחת היסוד.

בתחילה הם במצב אחור באחור, וכדי שיעברו ממצב אחור באחור למצב פנים בפנים, צריך שבינתיים תתבטל בה מציאותה הראשונה, והיא תיעשה רק נקודה אחת תחת היסוד וכו׳.

(ובמקום אחר, על הפסוק ״אז תשמח בתולה במחול״, מוסבר שכדי שתהיה עלייה ממצב פנים בפנים למצב פנים בפנים במדרגה גבוהה יותר — שהרי יש כמה מדרגות במצב פנים בפנים וכו׳ —

צריך תחילה להיות במצב אחור באחור, ואחר כך הם נעשים נקודה תחת היסוד, ולאחר מכן היא גדלה למצב פנים בפנים במדרגה גבוהה יותר וכו׳; ושם מבואר העניין גם בעבודת ה׳.)

וזהו ״רבבה כצמח השדה נתתיך״: כשם שצמיחת התבואה אינה יכולה להיות יש מיש, אלא רק על ידי שבינתיים היא נעשית בבחינת אין, כך כדי שכנסת ישראל תעלה למדרגה הנעלית ביותר, עליה להיות תחילה במצב של ביטול ואין, הנקרא ״נקודה תחת היסוד״ וכו׳.

ועל ידי כך, לאחר מכן, ״ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים״ — אלו הן שתי העטרות שהוזכרו לעיל, הנמשכות לז״א ומז״א לנוקבא, והן מבחינת אריך אנפין עצמו.

(שהן עצמותו ומהותו, ולא הארה בלבד; וכן ״אחסנתוי דאו״א״, שהיא הארה, אלא שההארה היא מבחינה עליונה יותר וכו׳, כמבואר בעץ חיים, שער הנסירה, פרק ו. ועיינו בלקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת וירא, בעניין שתי העטרות, שהן התכלית והעיקר וכו׳.)

והנה למילה ״עדי״ יש שלושה מובנים. הראשון הוא משמעותה הפשוטה, לשון קישוט, כמו ״את עדים מהר חורב״.

המשמעות השנייה היא ביטוי לנצחיות, כמו בתפילה: ״משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול״. המשמעות השלישית היא ״עד כאן תבוא״, כלומר, עד לכאן ולא יותר.

20והנה, שלושת הפירושים הם עניין אחד, שכן כולם שייכים לבחינת כתר. הפירוש הראשון, לשון קישוט, פשוט: זו בחינת כתר, שהיא כעטרה שעל הראש, כמו שנאמר: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם״.

והנה, כשם שעטרה וכתר עשויים מאבנים טובות, שעיקרן בחינת דומם, אלא שהן זוככו עד שנעשו מאירות ובהירות, ועל ידי כך עושים מהן עטרה וכתר למלך,

כך גם אמרו חז״ל שסנדלפון קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל: אותיות התפילה נקראות אף הן ״אבנים״, וכשהן מזדככות על ידי מסירות נפש באמירת ״אחד״, הן נעשות בחינת עטרה וכתר.

וכן מקיום המצוות, שהן תרי״ג מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן, בסך הכול תר״ך עמודי אור, מבחינת כתר; מפני שהן יורדות לעשייה גשמית, בקלף של תפילין ובצמר של ציצית, שהם

כמו בחינת דומם, למשל. ו״נעוץ תחילתן בסופן״; לכן על ידי כך נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות, שהוא בחינת כתר.

21וזהו שאמרו חז״ל, שלעתיד לבוא ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם״: בגן עדן הגילוי הוא רק מבחינת ״הנהר היוצא מעדן״, שהיא בחינת חכמה ובינה,

ולכן הגילוי הוא רק לנשמה. אבל לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הגילוי יהיה גם לגוף, כמו שכתוב: ״ועצמותיך יחליץ״; כלומר, על ידי גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות, יוכל האור להימשך גם למטה יותר.

22כידוע בעניין ״ועברתי בארץ מצרים״ — ״אני ולא מלאך וכו׳״; גילוי זה הוא מבחינת כתר. וזהו ״ועטרותיהם בראשיהם״, דווקא לעתיד לבוא. וזהו עניין ״בעדי עדיים״, הנקרא גם ״תרין עטרין״, וכפי שנתבאר לעיל.

העניין השני, נצחיות, שייך גם הוא לכתר. שהרי כתר הוא בחינת ממוצע בין עצמות אור אין סוף לבין הנאצלים, ויש בו מבחינת התחתונה שבאין סוף, כמבואר בעץ חיים, שער 41, פרק 3. ומכיוון שיש בו בחינה של אין סוף,

לכן הוא לשון של נצחיות, כלומר פירושו אין סוף. [הדבר יובן יותר על פי מה שכתב הרמ״ע בהקדמה לספר יונת אלם ובספר פלח הרמון, שער ד׳: מדוע נקרא אור אין סוף, שלכאורה היה ראוי לקרותו ״אין לו תחילה״,

כלומר קדמון; שהרי קדמון כולל בוודאי גם נצחיות, אבל נצחיות אינה כוללת בהכרח קדמות, שכן השכלים הנבדלים הם נצחיים ברצון הבורא יתברך, אף שחודשו ונבראו מאין ליש.

ותירץ שכשאנו אומרים ״אין סוף״, אין הכוונה לתאר את הווייתו ועצמותו יתעלה, חס ושלום, שהרי ״לך דומיה תהילה״; אלא הכוונה היא לבחינת שמו יתברך, שאין לו סוף וכו׳.

ביאור העניין: שמו הוא בחינת אור וזיו, על דרך משל, הנמשך מן המאור ברצונו הטוב. קודם שנברא העולם, ״הוא ושמו בלבד״ — האור היה כלול במאור והיה בבחינת אין גמור,

כמו שבמאור השמש הזיו כלול בבחינת אין גמור; ואחר כך נמשך להיות בבחינת זיו, ובו היה הצמצום ונמשך בחינת קו וכו׳.

לכן דווקא על בחינה זו ראוי לומר ״אין סוף״: שהרי האור הוא זיו, המשכה וגילוי הנמשכים מהווייתו ועצמותו; ועל המשכה זו ראוי לומר שהיא נמשכת ומתפשטת בבחינת אין סוף וכו׳.

לכן, ביחס לבחינת כתר, שיש בה בחינה תחתונה שבאין סוף, שייך הביטוי ״עדי עד״, שפירושו נצחיות, כלומר, ממש בחינת אין סוף. וזהו ״משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול״. ״שמו הגדול״ הוא בחינת כתר,

שכן מלכות נקראת ״שם״ סתם, ואילו כתר, הנמשך ממלכות דאין סוף, נקרא ״שמו הגדול״; לכן הוא בחינת ״עדי עד״, בבחינת אין סוף. ועיינו במה שנכתב במקום אחר על פירוש ״שובה ישראל עד וגו׳״.

גם הפירוש השלישי של ״עד״, כביטוי להפסקה, כמו ״עד פה״, מתאים דווקא לבחינת כתר, מפני שלעולם אין תפיסה והשגה באור הכתר. משום כך חכמה נקראת ״ראשית״, שכן

היא ראשית הגילוי ונקראת ״יהי אור״; ואילו כתר הוא בחינת ״ישת חשך סתרו״, שאין בו השגה.

לכן הוא נקרא ״עד״. כלומר, ״עד ולא עד בכלל״: כיוון שיש בו הבחינה התחתונה שבמאציל, הוא בוודאי בבחינת ״עד ולא עד בכלל״, שכן אין בבחינה זו שום השגה. משום כך הבחינה התחתונה שבמאציל נקראת ״עתיק״, מפני שהיא נעתקת ונבדלת מן הנאצלים.

היא נקראת גם ״רישא דלא אתיידע״ וגו׳, כידוע. אולם מצד הבחינה שבכתר שהיא שורש הנאצלים, אפשר לומר ״עד ועד בכלל״: הרי בחינה זו נמנית בכל זאת עם עשר הספירות, ואם כן היא חלק מעשר הספירות. וזהו ״עד ועד בכלל״.

ויש לומר שמשום כך נאמר ״ותבואי בעדי עדיים״: שנמשך בהם מכל בחינות ״עד״ שנזכרו לעיל. וזהו בחינת ״ישתבח שמך לעד מלכנו״: ״שמך״ הוא מלכות דאצילות, ו״ישתבח שמך

לעד״ פירושו שתתעלה להיות בבחינת מלכות דאין סוף, הנקראת ״עד״ לפי כל שלושת הפירושים שנאמרו לעיל על ״עד״. וכמו שכתוב ״והיה אור הלבנה וגו׳״; וכן מבואר בפרשת מקץ על הפסוק ״רני ושמחי בת וגו׳״, שבחינת ״בת״ תתעלה לעתיד לבוא ביתר שאת וגו׳; עיינו שם.

וזו הסיבה שהוא נקרא גם ״משכן העדות״: שכן אל המשכן הזה, שהוא ייחוד אבא ואמא, נמשכת בחינה מכתר, שהוא בחינת ״עדי עדיים״, לפי כל שלושת הפירושים שהובאו לעיל למילה ״עד״.

(ראו גם לקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת וירא, המובא בהמשך; וכידוע, בחינת ״אחסנתוי דאבא ואמא״ ושני העטרין שהוזכרו לעיל מתלבשים ביסודות של אבא ואמא, כפי שכתב הרמ״ז בפרשת אמור, דף צ״ט.)

וזהו גם פירוש הפסוק ״שם עלו שבטים, שבטי י־ה, עדות לישראל״: שכן שורשם של שנים־עשר השבטים הוא

במדות של אצילות, והם שנים־עשר גבולי האלכסון של ז״א; ושורשם בא״א. כלומר, שורש המדות של אצילות הוא מבחינת המדות שבכתר, הנקראות ״טורי חשוכא״.

23לכן נאמר: ״שם עלו שבטים״ — באמצעות העלאת מ״ן הם מגיעים לשורשם בבחינת כתר, ועל ידי כך נמשכת בחינת ״עדות לישראל״, כלומר, נמשכת בחינת שתי העטרות שהוזכרו לעיל אל ז״א.

וזהו ״להודות לשם הוי׳״: מאחר שבבחינת כתר אין מקום להשגה ולתפיסה ממש, נאמר ״להודות״, שכן כלפי בחינה זו שייכת רק הודאה.

כי ההודאה היא בחינת ביטול, כלומר, ביחס לבחינה שלמעלה מהשגה; וכפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״יהודה אתה״, וכן בעניין הלל, ברכה והודאה.

לכן אמרו: ״כל מי שאינו כורע במודים אינו קם בתחיית המתים״, שכן תחיית המתים באה על ידי התגלות אור הכתר, כפי שהוזכר לעיל בעניין ״ועטרותיהם בראשיהם״. והעלאת מ״ן לבחינה זו היא הודאה וביטול וכו׳.

245. ״אשר פקד על פי משה״: כלומר, כפי שנכתב בפרי עץ חיים, בחינת ייחוד אבא ואמא היא בפסוק הראשון של קריאת שמע, במילים ״הוי׳ אלקינו״; ואילו מן הפסוק ״ואהבת״ ואילך מדובר בתיקון הגולגולת של ז״א, ועטרא דחסדים נמשכת עד לחסד של ז״א, וכל הפרקים של ז״א מתייחדים בו.

אבל בפסוק הראשון, שבו הייחוד הוא באבא ואמא, אור האהבה עדיין אינו מורגש, שכן הייחוד שם הוא בבחינת הביטול של חכמה, ואין עוד מלבדו ממש, ואין מי שאוהב וכו׳;

אלא רק לאחר מכן, כשהאור נמשך בז״א, שייכת בו בחינת האהבה, וזהו הפסוק ״ואהבת״ וכו׳. נמצא אפוא שייחוד אבא ואמא שבפסוק הראשון הוא

כמו בחינת משכן העדות, הוא ״פקד״ ומתייחד דווקא על ידי משה, שהוא בחינת מה וביטול וכו׳;

ואילו הפסוק ״ואהבת״ הוא בדוגמת ״אלה פקודי המשכן״: ״אלה״ הן שש המידות של ז״א, וראשיתן אהבה וכו׳; וזהו ייחוד ז״א ונוקבא.

(ועל פי זה יובן שבפסוק הראשון העי״ן והדלי״ת רבתי הן בחינת ״עד הוי׳ בכם״, כפי שנכתב לעיל; כלומר, זהו ממש בחינת משכן העדות שבפסוק זה,

שהוא ייחוד אבא ואמא, הנמשך ומתגלה מאור הכתר; כי זהו פירוש ״עד״: לשון קישוט, לשון נצחיות ולשון ״עד פה תבא״ וכו׳, כפי שנזכר לעיל; וכן לשון עדות על דבר נסתר.

והעניין הוא שבבחינת ממלא כל עלמין נאמר ״ומבשרי אחזה אלוה״; אבל בבחינת סובב נאמר ״ויאמינו״ — למעלה מהשגה, וזוהי בחינת הנסתרות. ממלא כל עלמין נקרא ״עלמא דאתגלייא״, ולכן לשון עדות שייכת לבחינת סובב כל עלמין.

ועדוּת היא בחינת דעת: שאף על פי כן היא נמשכת בבחינת דעת, וכפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״וידעת היום וגו׳״. וזהו ״אתם עדי״, וכן כתוב ״ויקם עדות ביעקב וגו׳״, כי המשכת סובב כל עלמין בבחינת דעת נעשית באמצעות נשמות ישראל, בעיסוקן בתורה ובמצוות וגו׳.

והנה, במקום אחר מבואר שייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו מצוי עד רום המעלות: באצילות הם ייחוד ז״א ונוקבא, ולמעלה מעלה נקרא הקו הנמשך מאור אין סוף ברוך הוא בשם שכינה, שכן הוא נמשך ממלכות דאין סוף, ואילו עצמות המאציל יתברך נקראת הקדוש ברוך הוא.

לכן בכתבי האריז״ל נאמר ש״שמו״ הוא בחינת מלכות, ואילו בספרי המקובלים הראשונים נאמר ש״שמו״ בגימטרייה רצון; ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שכן גם בחינת מלכות דאין סוף נקראת ״שמו״, והיא בחינת ״שמו הגדול״, וממנה נמשך הרצון, שהוא כתר דאצילות.

וזהו ״וישמחו בך ישראל מקדשי שמך״: נשמות ישראל ממשיכות את ייחוד הקדוש ברוך הוא [ושכינתו]. וזהו ״מקדשי שמך״, שכן הן ממשיכות מקדושת מהותו ועצמותו יתברך אל בחינת ״שמך״.

והדבר נכון הן ביחס לייחוד ז״א ונוקבא דאצילות, הן אפילו למעלה מעלה, במקום שבו האור נמשך מעצמותו יתברך אל בחינת הקו וגו׳. ומכיוון שכך, עניין משכן העדות מתיישב היטב עוד יותר: לפי מה שנכתב לעיל, הוא ייחוד אבא ואמא, אלא שיש בו הארה מכתר וגו׳,

ואילו לפי מה שמבואר במקום אחר, הייחוד הוא בבחינת כתר ממש, הנמשך ממלכות דאין סוף, שהיא בחינת ״שמו״; ותכלית הייחוד היא שתימשך תוספת אור מאין סוף ברוך הוא.

וכך מבואר בפרי עץ חיים בעניין הכוונה של קריאת שמע, ובלקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת וירא, בעניין ייחוד קריאת שמע: זהו ייחוד אבא ואמא, ואבא ואמא נמשכים מכתר, וכתר מעתיק, עד אין סוף וגו׳, כדי להתחדש ולקבל את שתי העטרין האלה משורשן העליון.

וזהו עניינן של העי״ן והדל״ת רבתי שבפסוק הראשון של קריאת שמע, כפי שנתבאר לעיל בהרחבה בפירוש המילה ״עד״. והנה, לכאורה יש הבדל גדול בין פירוש ״עד״ במשמעות של עדות ובין פירושו במשמעות של עטרה וקישוט.

המונח ״עדות״ מתאים למצב שבו מאירה רק הארה, ולא האור העצמי, כפי שנכתב בלקוטי תורה [של האריז״ל] על תהילים, פרק 78, על הפסוק ״ויקם עדות ביעקב״; ואלה דבריו: ״אין זו ממשות היסוד, אלא עדות בלבד״. עד כאן לשונו.

לעומת זאת, המונחים ״עטרה״ ו״כתר״ פירושם העצמות ממש. ויש לומר שכאן שני העניינים נכונים. שהרי למעלה ממשיכים את בחינת הכתר ממש, כנזכר לעיל: היא נמשכת מאין סוף לעתיק, ומעתיק לאריך וכו׳;

אך במה שנמשך לז״א ולנוקבא, יש שנמשך רק בבחינת הארה בלבד, כמו בחינת ״אחסנתוי דאו״א״, שעליה מוסבר בפרי עץ חיים, שער הנסירה, פרק 6, שהחכמה והבינה שבו וכו׳ אינן אלא הארה אחת וכו׳.

או כפי שנכתב לעיל בהרחבה בעניין ייחוד חכמה ובינה, שהוא על דרך משל כידיעה בדרך השלילה וכו׳; ודבר זה אינו אלא הארה, שכן העצמות ממש אינה יכולה להתגלות כעת בהשגה, אפילו באצילות וכו׳,

וכפי שמוסבר גם במקום אחר בפירוש ״צאינה וראינה בעטרה״ וכו׳; עד לעתיד לבוא, כאשר יתקיים ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, ואז נאמר ״השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה״ וכו׳, כפי שמוסבר בפרשת בראשית על פסוק זה; עיינו שם.)

256. והנה, פירוש ״אשר פוקד״: במילה ״פוקד״ יש אותיות של ״דופק״, שהוא ה״אחוריים״ של שם הוי׳ במילוי יודין,

כלומר, ה״אחוריים״ של שם ע״ב שבחכמה, שערכם 184. וכפי שנכתב בטעמי מצוות, פרשת וירא, שבדופק מאיר אור מבחינת אבא, ובתוכו הארה מאור אין סוף; לכן הוא פועם תמיד, משום שאור אין סוף שורה בחכמה.

לכן יש בדופק נקודות, והוא פועם כמו קמץ, פתח, צירי או סגול, שכן הנקודות הן בחכמה. ואילו הדופק שביד הוא מבחינת ה״אחוריים״ של אבא.

26והנה, 184 ו־161 הם בגימטריה משה; ופירושו של 161 הוא שם אהיה במילוי יודי״ן, שהוא פנימיות בינה.

והעניין הוא ש״הדם הוא הנפש״, והוא מחיה את כל האיברים, והוא מבחינת בינה. גם שם אהיה בריבוע עולה בגימטריה דם, כפי שכתוב בעץ חיים. אך בחינת אחוריים דאבא מתלבשת בפנימיות בינה.

27וזהו עניין הדופק שבכלי הדם. יש בדם גם לחות וחלקים מימיים, והם מבחינת החסדים; מהם גדלים האיברים, ״כמו מים המשקים אילן, והוא גדל מכוח השקיה זו״.

וזהו עניין אדם — א׳ דם. ועיינו במה שכתוב ב-Etz Chaim, בדרוש על הנגעים: סיבת הנגע היא הסתלקות אור אבא, והסימן לכך הוא בהרת לבנה, שהיא הסתלקות הדם מאותו איבר.

אם כן, מוכרח שאור אבא מלובש בדם, כפי שנתבאר לעיל בעניין הדופק וכו׳. ועיינו במה שכתוב על כך בפרשת תזריע, במאמר הפותח במילים ״קא מפלגי במתיבתא דרקיע וכו׳״.

28והנה, בפעימת הלב נמשכת הארה של הפנימיות, ובדופק שביד נמשכת בחינת ה״אחוריים״ של אבא. ומכיוון שחכמה ובינה מלובשות בדופק,

לכן הדופק פועם תמיד, בבחינת ביטול של רצוא ושוב וכו׳, שכן חכמה היא ביטול, כנזכר לעיל. נמצא שבדופק יש ייחוד של חכמה ובינה, קפ״ד וקס״א, כנזכר לעיל.

29וזהו ״אשר פקד על פי משה״. כך גם אצל האדם, בעבודת ה׳, בחינת ״אשר פקד״ היא שיהיה במצב של רצוא ושוב, שכן הרצוא נמשך מבחינת הגבורות של בינה,

והיא בחינת הדם; והשוב נמשך מבחינת חכמה, שהיא בחינת הביטול המלובש שם. וזוהי בחינת דופק הלב, שכן הלב צריך להיות במצב של רצוא ושוב.

וזהו ״פקד על פי משה״: בחינת משה היא אחוריים דאבא ופנימיות דאימא, קפ״ד וקס״א, כנזכר לעיל. (ועל משה נאמר: ״מן המים משיתיהו״, וגם זה קשור לבחינת ״כמו מים המשקים את האילן״ וכו׳,

כנזכר לעיל. ועל ידי הביטול שברצוא ושוב ממשיכים את בחינת ״משכן העדות אשר פקד״ וכו׳. גם ב״אלה פקודי המשכן״ אפשר לפרש ש״פקודי״ היא גם בחינת הדופק שנזכר לעיל, שעל ידו נמשך גם ייחוד ו״ה.

ועיינו במה שנכתב במאמר המתחיל ״מחר חודש ונפקדת״: הפקידה היא ממקום גבוה מאוד, כמו ״וה׳ פקד את שרה״, ו״פקוד פקדתי״ הוא סימן למשיח וכו׳. ועיינו שם בעניין נה״י חדשים, ששורשם בכתר, על פי המילים ״אל עליון״ וכו׳,

״ומביא גואל לבני בניהם״ וכו׳. וכך גם בייחוד ז״א ונוקבא: אף שהוא נעשה באמצעות נה״י, מקורו ושורשו של ייחוד זה — עניין ״פקד את שרה״ — נמשכים גם הם מבחינת כתר וכו׳.

וזהו ״בני, במזלא תליא״ וכו׳. ואפשר ששתי בחינות המשכן הללו מקבילות לדופק שבלב ולדופק שביד, שכן הדופק שביד הוא בחינת החיצוניות של אבא,

וזהו ״פקודי המשכן״ בסתם. גם הידיים הן המדות, חסד וגבורה, וזהו פירוש ״אלה״ — שש הקצוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. וכן נאמר: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״; מכאן שייחוד ז״א ונוקבא נעשה באמצעות ״שתי זרועותיו, ימין ושמאל, וביניהן הכלה״.

אולם הדופק שבלב, שאליו נמשכת הפנימיות שבמוח, גורם ללב להיסגר ולהיפתח באמצעות ההמשכה מן המוח, כפי שמוסבר במקום אחר על הפסוק ״אני ישנה וגו׳, קול דודי דופק וגו׳״. זוהי בחינת היחוד של אבא ואמא, שהם בחינת המוח והלב, כמאמר: ״חכמה מוחא, בינה ליבא״.

וצריך עיון, שהרי בטעמי מצוות, פרשת וירא, נאמר שפנימיות אבא אינה יורדת למטה, אלא רק האחוריים שלו, כידוע וגו׳; וזהו 184, שהוא בגימטרייה דופק וגו׳. אולם אפשר לומר ששם מדובר רק בדופק שביד.

או אפשר לומר שגם בחיצוניות ובאחוריים יש כמה בחינות, כך שעל כל פנים הדופק שבלב הוא בחינת פנימיות ביחס לדופק שביד, כפי שמוסבר על הפסוק ״אני ישנה״ הנזכר לעיל).

והנה, בסדר העבודה תיקנו אנשי כנסת הגדולה את פסוקי דזמרה לפני קריאת שמע. ועניין זה הוא כפי שנאמר כאן: ״משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים״; הרי שעבודת הלוויים שייכת לבחינת ״משכן העדות אשר פוקד על פי משה״.

30העניין הוא שרמת הייחוד הזה של אבא ואמא גבוהה מאוד, וכנסת ישראל אינה יכולה להגיע אליה. לכן תיקנו לומר תחילה פסוקי דזמרה, כדי שבאמצעותם יוכלו להגיע לרמת הביטול של ״אשר פוקד על פי משה״, בפסוק הראשון של קריאת שמע.

31עניין הזמרה הזאת הוא מעלתם ומדרגתם של הלויים: הם היו אומרים שירה, וגם נשאו את המשכן, כמו שכתוב: ״ונשאו את המשכן וגו׳״.

העניין הוא שכמו שלמעלה כתוב ״והחיות נושאות הכיסא״, כלומר, כשהן מתרוממות ברעש גדול ובהתעוררות, הן מגביהות ומעלות בכך את השכינה.

32וכך גם עניין שירת הלויים: גם היא בבחינת רצוא ושוב, ובאמצעותה הם נושאים את המשכן, כלומר מעלים ומגביהים את ז״א ונוקבא, וקושרים ומחברים אותם עם בחינת משכן העדות של אבא ואמא.

וזהו ״ועבד הלוי הוא״, כפי שנכתב בזוהר, פקודי, דף רכ״א ע״ב; וראו גם את מה שנכתב לעיל בפרשת בשלח, במאמר המתחיל ״אשירה וגו׳״.

״כי גאה גאה וגו׳״; ראו שם בעניין שירת הלויים. ועיינו גם בזוהר, פרשת פקודי, על הפסוק ״ויביאו את המשכן וגו׳״.

וכך גם באדם: באמצעות פסוקי דזמרה, כדי ש״רוממות א־ל בגרונם״, נדחה ממנו ההסתר של הנפש הבהמית. זהו עניין ״זמיר עריצים״; ובאמצעותו תתגלה פנימיות הלב, כך שיוכל להגיע, בפסוק הראשון של קריאת שמע, לבחינת ביטול ומסירות נפש ב[מילה] ״אחד״ וגו׳.

33נמצא שסדר העבודה הוא כך: תחילה פסוקי דזמרה, כדי להעלות את בחינת יחודא תתאה, שהיא בחינת ״אלה פקודי המשכן״, ולקשור ולחבר אותה ליחודא עילאה של משכן העדות, שבפסוק הראשון של קריאת שמע.

וזהו ״שם עלו שבטים שבטי יה״: העלייה מתחילה מבחינת ״שבטים״ סתם, המקבלים מיחודא תתאה, כידוע בעניין שנים עשר הבקר שבבריאה, וכמו שכתוב בזוהר בתחילת פרשת במדבר; ועלייתם היא להיות בבחינת ״שבטי יה״,

שהיא היחוד העליון של אבא ואמא, והיא בחינת ״עדות לישראל״, כלומר משכן העדות. לאחר הפסוק הראשון של קריאת שמע נאמר בתורה ״ואהבת״, כלומר האור נמשך מלמעלה למטה, מאבא ואמא לז״א ולנוקבא.

וזהו פירוש ״עדות לישראל״: בחינת העדות האמורה נמשכת ל״ישראל״, שהוא ז״א. וכך כתוב גם בפרי עץ חיים, בביאור קריאת שמע, שהמוחין ושני העטרין האמורים נמשכים מאבא ואמא ומתלבשים בז״א ובנוקבא וכו׳; עיין שם.

(ועל פי זה אפשר לפרש גם את הנאמר בזוהר, פינחס, דף רלו, בעניין האותיות שנותרו — ש׳ ומ׳ משמע, וא׳ וח׳ מאחד — שסימנן ״אשמח״, כמו שכתוב ״אשמח בה׳״. כי

האותיות ע׳ וד׳, שהן גדולות, מורות על בחינת משכן העדות, כנזכר לעיל; האותיות ש׳ ומ׳ הן בחינת מלכות, הנקראת ״שם״; והאותיות א׳ וח׳ הן בחינת ז״א. ומכיוון שבפסוק הראשון של קריאת שמע ז״א ונוקבא מתחברים ומתייחדים עם אבא ואמא,

לכן האותיות ש׳־מ׳ וא׳־ח׳ כלולות עם ע׳־ד׳, וסימנן ״אשמח״: השמחה נובעת מגודל העלייה ומגילוי אור חדש מאין סוף ברוך הוא. כמו כן, עלייה זו באה באמצעות עבודת הלויים, שהיא שיר ושמחה.

ולא זו בלבד, אלא שגם הביטול שבפסוק הראשון של קריאת שמע הוא בבחינת שמחה. זהו עניין היחוד של אבא ואמא: חכמה היא ביטול, ובינה היא שמחה. ועיין במה שכתוב על מאמר הזוהר בפרשת קרח, דף קעו, על הפסוק ״ויקומו לפני משה״ וכו׳.

אפשר לומר גם ש״אשמח בהוי׳״ פירושו שמביאים שמחה בשם הוי׳, כפי שמבואר במקום אחר על הפסוק ״שוש אשיש בהוי׳״ ועל הפסוק ״ויספו ענוים בהוי׳ שמחה״ וכו׳; וענווה היא מדרגתו של משה, והיא הפסוק הראשון של קריאת שמע. לכן נרמזת בו המילה ״אשמח״, שכן הם מוסיפים שמחה בשם הוי׳ וכו׳.)

34והנה, פירוש ״ביד איתמר בן אהרן הכהן״: איתמר — לשון ״איתמר״, כלומר ״נאמר״ — הוא דיבור שבא מאליו, בדומה לאמירה ״אני המשנה המדברת בפיך״,

וזהו ״אז נדברו יראי ה׳״, והיא בחינת ״ודברת בם״ שבקריאת שמע: הדיבור בדברי תורה הוא בבחינת ביטול, כמו ״ואשים דברי בפיך״,

כלומר, הכלי להמשכת האור הנמשך על ידי יחוד אבא ואמא, שהוא בחינת ביטול, הוא עסק התורה בבחינת הביטול האמורה לעיל; שכן כאשר אדם לומד תורה בבחינת ביטול, הרי זה דבר ה׳ בפיו.

וזהו שכתוב: ״אזכיר את שמי וגו׳״. וזוהי בחינת ״בן אהרן״: אהרן הוא אהבה רבה, וזהו הפסוק הכתוב לפני ״ודברת בם״ — ״ואהבת וגו׳״.

(מכך נמשך שלאחר מכן יהיה עסק התורה בבחינת ״תען לשוני אמרתך״, כפי שמבואר במאמר המתחיל ״להבין ביום השמע״צ וגו׳״; עיינו שם בעניין ״כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם״.)

והנה, ״עבודת הלוים ביד איתמר״: כדי שיהיה ללוויים כוח לשאת את המשכן, שהיא שירה והעלאה, כנזכר לעיל, נמשך להם תחילה כוח לכך מלמעלה, כפי שמבואר על הפסוק ״הקול קול יעקב״. המשכה זו נקראת מים דכורין, המעוררים מים נוקבין;

כלומר, על ידי עסק התורה בבחינה האמורה לעיל ניתן כוח, וכך אפשר לאחר מכן להעלות את הנפש בתפילה בבחינת רצוא ושוב (ועיינו בתורה אור, פרשת משפטים, על הפסוק ״ויחזו וגו׳ ויאכלו וישתו״).

וזהו שעבודת הלוויים היא ״ביד איתמר וגו׳״; וגם הכלי לכל בחינות היחודים האמורים לעיל הוא ״ביד איתמר״, כנזכר לעיל.

35סיכום הדברים שלעיל: עניינן של העי״ן והדל״ת הגדולות שבפסוק הראשון של קריאת שמע הוא פירוש המילה ״עד״, כעין משכן העדות, שגם הוא יחוד אבא ואמא שבפסוק הראשון של קריאת שמע. יחוד ז״א ונוקבא הוא ״פקודי המשכן״, והוא הפסוק ״ואהבת את״;

ולכן אמר משה רבנו בפסוק הראשון ״הוי׳ אלקינו״, וב״ואהבת״ אמר ״הוי׳ אלקיך״, שכן בחינת יחוד אבא ואמא, הנקראת משכן העדות, ״נפקדה על פי משה״.

36והטעם לכך שייחוד אבא ואמא נקרא ״משכן העדות״ מובן מתוך הקדמת דברי לקוטי תורה [של האריז״ל], פרשת בראשית: על ידי קיום מצוות לא תעשה נעשה ייחוד אבא ואמא.

והנה, בינה, שהיא הבנה והשגה, נקראת ״להנחיל אוהבי יש״; ונאמר ״אוהבי״, מפני שבינה היא ״אם הבנים״, בחינת האהבה.

אבל חכמה היא בחינת אין, שבה מתגלה אין סוף, שאין מחשבה יכולה לתפוס בו; לכן היא כוח־מה — ביטול שלמעלה מבחינת האהבה.

37את עניין הגילוי של חכמה בבינה אפשר להבין על דרך מה שכתב הרמב״ם: התארים שאנו מתארים בהם את הקדוש ברוך הוא אינם עצמיים, אלא עניינם רק שאנו שוללים ממנו ית׳ את הדבר ההפוך מהם;

אך אי אפשר לומר שהם עצמיים, שהרי אין להם כל ערך והשוואה אליו. ידיעת השלילות היא גילוי, ואף על פי כן אין בה כלל השגה של המהות; כך, על דרך משל, הוא גם גילוי יחוד חכמה ובינה.

38מכאן יובן מה שכתוב בלקוטי תורה [של האריז״ל]: גם לאו הוא בחינה של שלילה, שנועדה למנוע את הבחינה שמסתירה עליו יתברך; ועל ידי כך נמשך היחוד של אבא ואמא, שבו הגילוי הוא בדרך של ידיעת השלילות,

וזהו היחוד של אבא ואמא, וזהו ״בארץ לא זרועה״. מצוות עשה הן אורות בכלים, בדומה להשגת המהות; ואף על פי כן, האיסורים נעלים יותר,

מפני שהשגת המהות היא רק בהארה ובזיו, וזהו היחוד של ז״א ונוקבא; ואילו במקור האור, בחינת כתר, הידיעה היא רק בדרך שהוזכרה לעיל

(וזהו בדומה ל״חכם עדיף מנביא״, אף שהנבואה היא השגת המהות. וזהו גם בדומה לעניין של ברכה והודאה.) לכן, ״כד אתכפייא סטרא אחרא אסתלק יקרא כו׳״

39וזהו ״אלה פקודי המשכן״: כלומר, ייחוד ז״א ונוקבא, הנעשה באמצעות התורה והמצוות עשה; וששת סדרי המשנה, שכל אחד מהם כלול משישה, הם בגימטרייה ״אלה״; ו״פקודי״ הוא מלשון ״לפקוד את אשתו״. ו״משכן העדות״ הוא הייחוד

של אבא ואמא: מכיוון שהגילוי הוא מעצמותו של אין סוף ברוך הוא, אי אפשר להשיג את המהות, אלא רק בדרך של עדות. לשם משל, העדות אינה עצמותו הממשית של הדבר, אלא עדות עליו; וכך, לשם משל, הוא עניין הידיעה בדרך השלילה, כפי שהוזכר לעיל.

40אבל פירוש ״משכן העדות״ הוא גם מלשון ״עדי עדיים״, כלומר תכשיט התכשיטים. ונאמר: ״רבבה כצמח השדה נתתיך״ — תחילה צריכה להיות בבחינת אין, נקודה שמתחת ליסוד, ועל ידי כך אחר כך תהיה בבחינת

פנים בפנים; ו״תבואי בעדי עדיים״: אלו שני העטרות הנמשכות לז״א ולנוקבא, והן מבחינת אריך אנפין עצמו. למילה ״עדי״ יש שלושה פירושים.

ראשית, במשמעות של קישוט, שהוא בחינת כתר, כמו ״ועטרותיהם בראשיהם״; שהרי תרי״ג מצוות התורה, יחד עם שבע מצוות דרבנן, הן תר״ך עמודי אור מבחינת כתר.

שנית, ״עד״ במשמעות של נצחיות, שכן בכתר יש מבחינתה התחתונה של אין סוף, ברוך הוא; וזוהי נצחיות, שהרי זה פירוש המילה ״אין סוף״.

לעומת זאת, אי אפשר לכנות את מהותו ועצמותו אין סוף, וכפי שמוסבר במקום אחר, ש״אין סוף״ מתייחס לאור וכו׳.

41והפירוש השלישי: ״עד״ במשמעות של ״עד כאן תבוא״, שכן בכתר אין שום השגה. וזהו ״עדות לישראל״, לשון ״עדי עדיים״, בהתאם לשלושת הפירושים שהוזכרו לעיל. ומכיוון שבייחוד אבא ואמא נמשכת הארה מבחינת כתר, הוא נקרא ״משכן העדות״.

וזהו ״שם עלו שבטים״ — באמצעות אתערותא דלתתא, כדי להמשיך את בחינת העדות, ״עדי עדיים״, ״לישראל״, כלומר לז״א, ״להודות לה׳״; שכן בבחינה זו, שלמעלה מהשגה, שייכים רק הודאה וביטול.

42וזהו ״אשר פקד על פי משה״: כמו שהייחוד של אבא ואמא בפסוק הראשון של קריאת שמע נעשה באמצעות בחינת ביטול, שהיא למעלה מבחינת אהבה; שכן ״ואהבת״ הוא תיקון ז״א.

לכן בפסוק הראשון של קריאת שמע יש ע׳ ד׳ רבתי, בחינת ״עד״, כלומר הייחוד של אבא ואמא, שנקרא ״משכן העדות״. ובאמת, ייחוד קריאת שמע מגיע למעלה, עד אין סוף ממש, כפי שנכתב בפרי עץ חיים; וגם זה נקרא ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, וזהו ממש ״משכן העדות״.

והנה, הביטוי ״עדות״, שמשמעו הארה בלבד, והביטוי ״עדי״ וכתר אינם סותרים זה את זה: למעלה הוא נמשך בכתר ממש, אך באצילות מאירה הארה ממנו; ולעתיד לבוא תהיה התגלות של העצמות ממש.

43ופירוש פקד: אותיות דופק, ״פעימה״. בחינה זו היא מחכמה המלובשת בדם, שמקורה בפנימיות בינה. וזהו עניין שס״ה מצוות לא תעשה, שהן כנגד שס״ה גידים. בפעימת הלב יש הארה פנימית מבחינת המוח, ואילו בדופק שביד יש הארה מבחינת החיצוניות.

וזהו גם עניין ״אלה הם החשבונות״. גם בחינת פקידה שורשה בכתר, כמו ״אכן זכרתי״. והנה, פעימת הלב בעבודת ה׳ היא רצוא ושוב, ועל ידי כך נמשך מלמעלה ״קול אהובי דופק״.

44ופסוקי דזמרה הקודמים לקריאת שמע ולברכותיה הם עניין עבודת הלויים בשירה ובזמרה: הם מעלים את המשכן של ז״א ונוקבא אל משכן העדות של אבא ואמא, בפסוק הראשון של קריאת שמע.

וזהו ״ועבד הלוי הוא״; ועל ידי כך נמשכת לאחר מכן מלמעלה למטה ״עדות לישראל״. לכן נרמזות בפסוק הראשון האותיות של ״אשמח״, כנגד חיבור ז״א ונוקבא לאבא ואמא. אך עיקר הכוונה היא ״ודברת בם״ וכו׳.

בדברי תורה; וזהו עניין ״ביד איתמר״, והוא בחינת ״בן אהרן״ — אהבה רבה, הנרמזת בפסוק ״ואהבת״. ועל ידי כך נמשך הכוח לאתערותא דלתתא וכו׳.