זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו׳

המאמר פותח בפסוק העוסק בטהרת המצורע, מי שנפגע בצרעת (ויקרא י״ד, ב׳), ומציג את שורש העניין על פי עץ חיים של האריז״ל: הנגעים, פגעי העור של הצרעת, באים בעקבות הסתלקות אור החכמה האלוקית. ההוכחה היא שהמצורע נחשב כמת, והפסוק קושר בין מיתה להיעדר חכמה: ״ימותו ולא בחכמה״. בהערת מהדורת קה״ת מצוין שהשער שמספרו בטקסט 37 (בדפוס שקלאב) הוא שער 38 במהדורות הנפוצות כיום.

כדי להסביר מדוע אובדן החכמה גורם לנגעים, אדמו״ר הזקן מבחין בין שני סוגים של שכל אלוקי: המוחין של אמא, שהם בינה, והמוחין של אבא, שהם חכמה. המוחין של אמא הם התבוננות, וכמו ״אם הבנים שמחה״ היא מולידה אהבה, שמחה וכיסופים לוהטים; תוצאתם היא רצוא — ״ריצה״ של הנשמה לצאת מגבולותיה ולהיכלל בעצמותו של ה׳.

למעלה מאהבה לוהטת זו עומדים המוחין של אבא: אור אין סוף שורה בחכמה עילאה, וממנה נמשך ביטול — ביטול עצמי כה שלם, עד שאין לאדם יכולת אפילו לרומם את עצמו לבחינת רצוא. רצוא, על אף הלהט שבו, עדיין משמעו ״יש מי שאוהב״ — ישות שאוהבת; הביטול של החכמה אינו מותיר ישות כזאת.

ההשתחוויות בתפילת שמונה עשרה, היא תפילת העמידה, מבטאות את הביטול הזה. בהערת קה״ת מובאת נוסח מקביל של מאמר זה: מי ששומע מרחוק שהמלך הגיע רץ בהתלהבות לראותו, אך כשהוא מתקרב הוא נופל ארצה ואין לו כוח אפילו להרים את ראשו; זהו מצב שלמעלה מן הריצה הנלהבת. לאחר מכן מונה אדמו״ר הזקן מאמרים נוספים שבהם הדבר מוסבר.

הרשימה נמשכת במאמר ״צאינה וראינה״, על היין ש״ישמח״ ועל השמן המצהיל את הפנים, ובמאמר על הנסכים שבפרשת שלח. הקטע המצוטט שם מתאר את השרפים, העומדים תמיד בלהט של אש, משום שהם עשויים מיסוד אחד בלבד — אש אלוקית.

הביטוי ״אם רץ לבך, שוב לאחד״, מתוך תיקוני זוהר, כולל את שתי התנועות: ריצת הלב, רצוא, והשיבה, שוב. השוב נובע מהביטול של חכמה ומשמעותו הורדת האלוקות אל תוך העולם. לשם כך נחוצים ״כלים״ שיוכלו להכיל אותה, והכלים האלה הם אותיות התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

האריז״ל מלמד שפרצופי לאה ורחל, שתי תצורות נקביות הנמצאות מאחורי ז״א, נוצרים רק לאחר שהמוחין דאבא מתגלים בז״א. מכיוון שלאחר מכן מוסבר שלאו ורחל הן אותיות, הדבר מראה שהאותיות והכלים נובעים מהמוחין דאבא.

לאה היא אותיות המחשבה ומתאימה לתורה שבכתב, שכן שש מאות אלף אותיות התורה הן אותיות המחשבה. בהערת קה״ת מצוין מגלה עמוקות, אופן 186, כמקור לכך שבתורה שש מאות אלף אותיות, ואדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על ״את שבתותי תשמרו״.

רחל היא אותיות הדיבור ומתאימה לתורה שבעל פה. לאה ורחל, אותיות המחשבה והדיבור, מתהוות שתיהן דווקא על ידי גילוי המוחין של אבא.

הסיבה היא שהמוחין של אבא הם ביטול, והביטול מביא לשוב — המשכת האור אל תוך הכלים והאותיות. המוחין של אמא מביאים לרצוא, שהוא ההפך הגמור: עלייה מתוך הכלים והאותיות אל מה שמעליהם.

רבנו הזקן מפנה למאמרו ״וייצר את האדם״ שבתורה אור, בראשית, שבו מוסבר באריכות שהאותיות נובעות דווקא מחכמה עילאה, שלמעלה מבינה. הדבר תומך בטענה שהכלים והאותיות באים מאבא ולא מאמא.

מכיוון שצרעת היא הסתלקות מוחין דאבא — והתרגום לצרעת הוא ״סגירו״, שהזוהר מפרש כסגירתו של האור העליון — פרצופי לאה ורחל אינם נבנים. במקומם באים הנגעים: שאת, המקבילה ללאה, ובהמשך הטקסט ספחת ובהרת, המקבילות לרחל.

כאשר השוב אינו מוריד את האור אל הכלים והאותיות הקדושים, הרצוא נותר לבדו, וממנו יכולים הכוחות החיצוניים, המתנגדים לקדושה, לינוק.

דוגמה מעבודתו האישית של האדם: לאחר תפילה בהתלהבות, אם אינו ממשיך ללמוד תורה, ההתלהבות עצמה עלולה להפוך לדינים, לקפידא ולכעס, ומשם לאגו ולגסות, או לתאוות רעות. רצוא שאינו נתון בכלים עלול להזין את הצד שמנגד לקדושה.

בקטע מוסגר מביא אדמו״ר הזקן את דברי האריז״ל: מבין שלושת סוגי הנגעים, שאת מקבילה ללאה, וספחת ובהרת לרחל. בעץ חיים מוסבר שלאחר שלאה מקבלת אור אחד משלושת אורות החסדים של אימא, רחל מקבלת שניים; שלושת האורות הם שלושת האלפין שבשם מ״ה, הנכתב באלפים, בז״א.

הסיבה שלרחל יש שני אורות היא שלא״ה היא בחינת מחשבה, ואילו רחל היא גם בחינת דיבור וגם בחינת מעשה, שכן המלכות היא בחינת העשיה שבאצילות. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו בפרשת שלח, העוסק בדור המדבר, להרחבה בעניין לאה ורחל.

מחשבה, דיבור ומעשה הם שלושת ״לבושי״ הנפש, והם נמשכים ממוחין דאבא. לכן האורות הם אלפין: האות אל״ף מורכבת מיו״ד, וי״ו ויו״ד, והמאמרים המובאים כאן מסבירים את צורתה — יו״ד למעלה, יו״ד למטה וקו ביניהן.

כאשר אור אבא מסתלק, הנגעים יוצאים במקום לאה ורחל: אלו הן ״אותיות״ המזינות את החיצונים. זהו משחק המילים של חז״ל במילה ״מצורע״, הנדרש כ״מוציא שם רע״, שכן בעץ חיים נאמר שהבחינה הנשית, לאה ורחל, נקראת ״שם״.

שם מורכב מאותיות, וחז״ל מלמדים שכל התורה היא שמותיו של ה׳; לכן האותיות הקדושות הן ״שם טוב״. בהערה של קה״ת מצוין שהמקור לדברים הוא הקדמת הרמב״ן לפירושו על התורה, ולכך יש מקבילות ביונת אלם ובזוהר. לשון הרע היא היפוכו של הטוב שבאותיות ובכלים הקדושים.

לדיבור כזה יש השפעה למעלה: במקום ה״שם הטוב״ — האותיות והכלים הקדושים — מופיעות אותיות המכונות ״שם רע״, והן נעשות מקור החיות של הרע.

וכך נאמר בעץ חיים: הקליפות, המסתירות את הקדושה, יונקות את חיותן מהנגעים. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו ״לסוסתי ברכבי פרעה״, המסביר שהאותיות מכונות ״סוסים״, ומזכיר את דברי הזוהר שפרעה העמיד תחילה סוסות ואחר כך הציב את הזכרים לפניהן.

המילה ״שם״ חוזרת בתיאורי התורה על מרידות: בוני מגדל בבל אמרו ״ונעשה לנו שם״; על הנפילים שלפני המבול נאמר ״אנשי השם״; ועל הנשיאים שהצטרפו לקורח נאמר ״אנשי שם״.

שורש מחלוקתו של קורח עם אהרן היה בסירובו שהלוויים יהיו כפופים למוחין דאבא שאהרן הכהן ממשיך. הוא רצה שהלוויים יעמדו בפני עצמם.

לעמוד בפני עצמם פירושו להישאר בבחינת רצוא בלבד, בלי שוב. הזוהר בתחילת פרשת קורח אומר שאהרן הוא הימין והלוויים הם השמאל, שעל השמאל להיכלל תמיד בימין, ושקורח ביקש להחליף ביניהם.

מבחינת רצוא מנותקת כזאת הקליפות, המכונות ״שם רע״, יונקות את חיותן. המדרש קושר בין ״אנשי השם״ שנאמר על הנפילים ובין ״אנשי שם״ שנאמר על עדת קורח, ללמד שהמחלוקת חמורה כחטא דור המבול.

אותה מילה, ״שם״ במשמעות ״במקום ההוא״, מופיעה בפסוק ״קראו שם פרעה״ ובפסוק ״ושם ימותו״, שנאמר על הדור שמת במדבר, וכך נקשר ה״שם רע״ למוות. בכך חוזר הדיון לנקודת המוצא: המצורע, שניתק ממקור החיים שבחכמה, נחשב כמת.

סעיף 2 פונה אל דרך הריפוי. הפסוק מצווה ״והובא אל הכהן״, משום שהכהן ממשיך את אור אבא. אדמו״ר הזקן מפנה למאמרו על הפסוק ״בהעלותך את הנרות״, שבו מבואר שהשמן הוא בחינת חכמה, ולדברי המדרש לאהרן שם: ״שלך גדול משלהם״ — הדלקת הנרות שלו שקולה יותר מקרבנות נשיאי השבטים.

כאשר מוחין דאבא נמשכים בז״א, ״יסוד אבא בוקע יסוד אימא״: לפי תורת האריז״ל, יסוד אבא ארוך יותר ומגיע למטה יותר מיסוד אימא, ולכן אור אבא פורץ מעבר לכיסוי של אימא. פריצה זו היא בחינת השוב, הזרימה כלפי מטה.

זהו הזיווג של יעקב עם לאה ורחל: בשם יעקב מצויות אותיות ״יבקע״. באמצעותו מגיעה ההשפעה אל אותיות המחשבה והדיבור, לאה ורחל, שעץ חיים משייך ל״עור״ של ז״א — ומכאן ״עור בעד עור״ — כלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה, בדומה ל״גאות לבש״.

אדמו״ר הזקן מביא כעת את פירושו של עץ חיים לפסוק הפותח, המתמקד במילה ״תורה״ שבביטוי ״תורת המצורע״.

הצרעת נובעת מהסתלקות המוחין הבאים מצד אבא, שהוא חכמה, וחכמה נקראת תורה, משום שהתורה היא חכמת ה׳. לכן הריפוי צריך לבוא מאותו מקור.

רק עיסוק בתורה יכול להשיב את מה שאבד; לכן נאמר ״תורת המצורע״ ולא ״טהרת המצורע״. ואכן, חז״ל מלמדים (ערכין טו ע״ב) שהתרופה למי שדיבר לשון הרע, אם הוא תלמיד חכם, היא שיעסוק בתורה.

המדרש אומר דבר דומה (תנחומא על מצורע, וילקוט על משלי): התורה היא ״עץ חיים״, ו״מרפא לשון עץ חיים״; התורה מרפאת את מי שלשונו דיברה רע והוציאה שם רע.

הטעם הוא שהתורה ממשיכה את המוחין של אבא. אדמו״ר הזקן דורש את הפסוק ״טוב שם משמן טוב״ במובן של ״שם טוב נמשך משמן טוב״: התורה, חכמה עילאה, היא ״השמן הטוב״, וממנה נמשך ״שם טוב״ — האותיות הקדושות שבאות במקום ה״שם רע״.

״הטבת״ השם דומה ל״הטבת״ נרות המנורה מדי יום, כשהכהן ניקה והכין אותם (התורה משתמשת באותו פועל, שמות ל, ז). אדמו״ר הזקן מפנה למאמריו ״ואלה שמות״, על לשון הזוהר ״לאתקנא רזא דשמיה״, ו״משה ידבר״.

הדבר נעשה באמצעות התורה והמצוות, הממשיכות את ״שמן הטוב״, המכונה גם ״שמן משחת קודש״, ההפך מן ה״שם רע״. הזוהר המובא כאן, בפרשת יתרו, מפרש את ״טוב שם משמן טוב״ כך שהשם הקדוש שואב את ברכתו מן השמן המאורה את הנרות הקדושים.

״ביום טהרתו״ מצביע גם על התורה. הזוהר בפרשת קדושים אומר שאדם נטהר רק באמצעות דברי תורה.

הזוהר מוסיף שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, מפני שהתורה ״עומדת לטהר״ את הטמאים.

המשפט בזוהר מסתיים במילים ״והרפואה נמצאת בתורה״. הרמ״ז (רבי משה זכות) מסביר מדוע: שורש התורה הוא במוחא סתימאה, ה״מוח הנסתר״ שבתוך כתר, שבו מלובשת הגבורה דעתיק, הפנימיות של כתר. לכן התורה היא המקור להמתקת הדינים. משם נמשך ״קרע שטן״ — שם ה׳ הנוצר מראשי התיבות של השורה השנייה בתפילת ״אנא בכוח״, ו״קורע את המקטרג״.

אדמו״ר הזקן מזכיר את מה שכתב קודם לכן בפרשת תזריע: בזכות לימוד התורה היה לתנאים ולאמוראים, חכמי המשנה והתלמוד, כוח לחולל ניסים גדולים. ואף על פי כן, אין די בתורה לבדה: הפסוק עדיין אומר ״והובא אל הכהן״.

הכהן מסמל ביטול, ולימוד התורה צריך להיעשות מתוך ביטול, בבחינת ״שוב לאחד״. התלמוד אומר שמי שאומר שאין לו אלא תורה, אין לו אפילו תורה; אדמו״ר הזקן מפרש את המילה ״לו״ כתורה השייכת לו, כשהוא מחזיק בה כישות נפרדת, ובתורה כזאת אין לו זכות קיום.

סעיף ג׳ מציג קושי בפסוקים: ״ויובא אל הכהן״ נשמע כאילו מביאים את המצורע אל המקום שבו נמצא הכהן.

אולם בפסוק הבא ממש נאמר ״ויצא הכהן אל מחוץ למחנה״, כלומר הכהן יוצא אליו. נוסף על כך, כפי שהעיר האלשיך (רבי משה אלשיך, מפרש בן המאה השש־עשרה מצפת), המילה ״תהיה״ בביטוי ״זאת תהיה תורת המצורע״ נראית מיותרת.

התשובה עולה מדברי הזוהר על פרשת תזריע: הזוהר שואל מדוע נאמר ״ויובא״ ולא ״והועלה״, ומשיב שמשמעות ״ויובא״ היא הכנסה של דבר אחד לתוך דבר אחר, כפי שהבדים הובאו אל תוך הטבעות. עץ חיים מבאר את דברי הזוהר, והרמ״ז מביא את דבריו בסוף פרשת תזריע.

כך מסביר עץ חיים: כשהמצורע נראה לפני הכהן שלמטה, הוא גורם להשפעה למעלה. אורות החסד שמצד המוחין של אמא שבז״א יצאו החוצה, ושם נעשו נגעים; כעת הם חוזרים למקומם.

האורות חוזרים במתכונת של ״מטי ולא מטי״ — יוצאים ושבים ונכנסים, וכך נשארים קשורים למקורם. אור שנותר קשור למקורו אינו מותיר לכוחות החיצוניים במה להיאחז.

כעת מסביר אדמו״ר הזקן את כל העניין בעבודת האדם את ה׳. סיבת הצרעת היא אובדן הביטול והשוב של אבא, שמותיר את הרצוא וההתלהבות של אימא חשופים לחיצונים.

אפשר לחשוב שהתרופה היא פשוט להשיב את השוב: ללמוד תורה, הממשיכה את מוחין דאבא אל האותיות והכלים.

ההיגיון נראה נכון: כשמוחין דאבא חוזרים לז״א, אורם דוחה את החיצונים, כפי שנאמר בעץ חיים.

אי אפשר להמשיך את מוחין דאבא בלי לתקן תחילה את הנזק במקום שבו אירע — במוחין דאימא. כפי שחז״ל מתארים תשובה שלמה, היא נעשית ״באותו מקום״ שבו האדם חטא; לכן התיקון צריך להתחיל באימא, ורק אחר כך אפשר להמשיך את מוחין דאבא.

התיקון מתחיל בהתעוררות הרצוא וההתלהבות, שמקורם במוחין של אימא, ולאחר מכן בחיבורם לביטול שבמוחין של אבא: תחילה הלב רץ, ואחר כך הוא שב אל האחד.

את המילה תשובה דורשים כ״תשוב ה״א״ אל היו״ד: הה״א העליונה של שם הוי׳ היא בינה, כלומר אימא, והיו״ד היא חכמה, כלומר אבא. החטא פוגם בבינה ומפריד אותה מן הביטול של החכמה, ואז הכוחות החיצוניים יונקים מהמוחין של אימא; זהו עניין הנגע.

התשובה ״מעומק הלב״ מתוארת בפסוק ״ממעמקים קראתיך״: ״מעמקים״ בלשון רבים — העומקים שביסוד אבא וביסוד אמא יחד, שהם רצוא ושוב המחוברים זה לזה.

שני העומקים הם האהבה הגדולה של הרצוא והביטול שלמעלה מן האהבה, ויחד הם מביאים לכך שהאות ה׳ חוזרת אל האות יו״ד. אבל אי אפשר להפוך את הסדר: בלי לעורר תחילה את הרצוא שממוחין דאמא, אי אפשר להמשיך את מוחין דאבא.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמר ״צאינה וראינה״, העוסק ביין המשמח ובשמן המזהיר את הפנים, ומביא הקבלה: ״ועבד הלוי הוא״ — עבודת הלויים ממשיכה את המוחין של אמא.

שירת הלויים היא המוחין של אמא, בחינת רצוא, ובאמצעותה נמשכים לאחר מכן המוחין של אבא, שהם עבודת הכוהנים. הכוהנים אינם יכולים לפעול בלי הלויים: הביטול של הכוהן זקוק תחילה לשירת הלוי.

זהו ״מטי ולא מטי״ שבעץ חיים: האורות יוצאים ושבים, ובעבודת האדם הדבר מתבטא ברצוא ושוב.

לאחר שהוא מפנה למאמרו על ״וכל העם רואים את הקולות״, העוסק ברצוא ושוב, אדמו״ר הזקן מיישב את הקושי שהועלה בסעיף 3: ״והובא אל הכוהן״ ואחר כך ״ויצא הכוהן״ מתארים שני שלבים, בסדר הזה.

״והובא אל הכוהן״ הוא השלב הראשון: לעורר רצוא מהמוחין של אמא ולהביאו אל הביטול של אבא, בדומה לאות ה׳ השבה אל האות יו״ד.

הדבר נרמז גם ב״שמע ישראל״: המילה ״שמע״ מורכבת מן המילה ״שם״ ומן האות עי״ן. ״שם״ (340) עולה בגימטרייה ב״ן (52), צורה של השם האלוקי הקשורה למלכות, ועוד רפ״ח — הניצוצות שנפלו. בקריאת שמע הם מוחזרים לשורשם, העי״ן רבתי שב״שמע״ (70), שבע הספירות התחתונות של אימא, ונכללים בישראל סבא, פרצוף של אבא.

״ויצא הכהן״ הוא השלב השני, שוב: האור נמשך כדי להתלבש בכלים ובאותיות, כאשר יסוד אבא בוקע את יסוד אימא ומתפשט החוצה. אדמו״ר הזקן רומז לכפל הלשון ״יצא יצא״ בפסוק ״אך יצא יצא יעקב״; יעקב הוא זה ש״בוקע״, כפי שהוסבר לעיל.

מאמר אחר, ״ראה אנכי״ (לקוטי תורה, ראה), מאיר את העניין באמצעות הביטוי נחל איתן (דברים כא, ד). שם איתן הוא האיחוד של יו״ד וה״א, חכמה ובינה, שהזוהר מכנה ״שני הרֵעים״ שאינם נפרדים לעולם.

ה״נחל״ הוא הזרימה מן האיחוד הזה כלפי מטה, אל ו״ה — המדות והלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה. תחילה בא האיחוד שלמעלה, יו״ד־ה״א, ואחר כך הזרימה למטה, ו״ה.

הפסוקים העוסקים במצורע פועלים לפי אותו סדר: תחילה ״והובא אל הכהן״ — האיחוד שלמעלה, ואחר כך ״ויצא הכהן״ — ההמשכה למטה; באמצעות שניהם באה ״והנה נרפא״.

כך מתיישבת גם השאלה השנייה שהועלתה בסעיף 3: מדוע מוסיפה התורה לכאורה את המילה המיותרת ״תהיה״ בפסוק ״זאת תהיה תורת המצורע״. התשובה תלויה בשלב של ״והובא אל הכהן״ — תשובה.

לאחר שהתשובה החזירה את הה״א אל היו״ד, תורתו ״תהיה״ שלמה: היא תמשיך את היו״ד אל הה״א, ובהמשך גם אל ו״ה, מלמעלה למטה. לפני התשובה אין תורתו יכולה לפעול כך; לכן נאמר בפסוק שתורתו ״תהיה״ שלמה לאחר מכן.

המסקנה המעשית היא שעיקר העבודה הוא השוב שלאחר הרצוא. הרצוא רק מעורר את הנפש; העיקר הוא להמשיך את האור בכלים רבים, באותיות התורה ובמצוות.

אדמו״ר הזקן מפנה למאמר ״כי כאשר השמים החדשים״, שבו נאמר שכמו שהארץ אינה אלא כגרגר חרדל ביחס לשמים, כך הרצוא הוא ביחס לשוב. השוב, כלומר המשכת האור בכלים של תורה ומצוות, גדול בהרבה מן הרצוא.

הדברים מסבירים את הוראת הגמרא שאדם יקרא תורה תמיד, גם אם הוא שוכח וגם אם אינו מבין מה הוא אומר. לכך מובא הפסוק ״נשמתי נכתשת מתוך כמיהה״, שבו מופיעה מילה המזכירה את המילה ״יקרא״. הערת קה״ת משווה הוראה זו ללימוד התורה שמלמדים את הילד לפני לידתו, ולאחר מכן גורמים לו לשכוח.

הטעם הוא שעיקר העבודה הוא ליצור כלים רבים עבור האור, וכלים אלה הם אותיות התורה שאדם קורא ולומד. לאחר שהכלים קיימים, האור נמשך לתוכם ומתקיים מאליו. אדמו״ר הזקן מפנה לביאורו על הפסוק ״והיהודים קיבלו״ בתורה אור.

כל האמור מסביר את הפסוק ב״אשת חיל״: ״לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים״. הקשר הוא שהבהרת, הסוג הראשון של נגע, מתוארת כ״עזה כשלג״.

במקום שבו הדם מפסיק להתפשט בעור מופיע כתם לבן בוהק: חיות הנפש מלובשת בדם, ובמקום שבו הדם מסתלק נעשה המקום לבן כשלג.

ברוחניות מדובר בהסתלקות המוחין דאבא, שהרי ״החכמה תחיה״ ואור אין סוף מלובש בה. זהו ״הדופק״ של החיים, שאותו קושר אדמו״ר הזקן במקום אחר לפסוק ״קול דודי דופק״.

תורה שבעל פה נקראת ״חוט השני״, כמבואר במאמר ״נאוו לחייך בתורים״ שבליקוטי תורה על שיר השירים, וכן במאמר ״זאת חוקת התורה״, העוסק בצמר השני ששימש בפרה האדומה.

תורה שבעל פה ממשיכה את האור והחיות של חכמה עילאה, וחוט השני אדום, כמו הדם המתפשט יחד עם חיות הנפש. הוא הפכה של הבהרת, שבה זרימת הדם מתעכבת.

אדמו״ר הזקן מציין גם למאמרו ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע״: התורה נקראת ״אדם״, הנדרש כא׳ ועוד דם — הדם המביא חיות לרמ״ח האיברים, שהם המצוות.

לכן נאמר הפסוק על כנסת ישראל, שהיא רחל, וכנגדה עומדת הקליפה המכונה ״בהרת עזה כשלג״, כפי שנאמר בעץ חיים. היא אינה צריכה לחשוש מהתהוות קליפה זו.

ביתה לבוש ב״שנים״ — תורה שבעל פה, הממשיכה אליה את גילוי חכמה עילאה, כמאמר הזוהר: ״אבא יסד ברתא״. כאשר חיות החכמה נמשכת, אין מקום לבהרת הלבנה וחסרת החיות; אדמו״ר הזקן מוסיף שני מקומות בזוהר העוסקים בפסוק זה.