זאת חנוכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי…

1זאת חנוכת המזבח1 ביום המשח אתו2 מאת נשיאי ישראל כו׳ וכתיב זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. ויש להבין מ״ש בתחלה ביום המשח אותו דמשמע שהחנוכה של הנשיאים ומשיחת המזבח נעשה בפעם א׳ ושהם ענין א׳ דהא בהא תליא שהחנוכה עם המשיחה הם מישך שייך אהדדי.3

2ואח״כ כתיב אחרי המשח אותו דמשמע שהמשיחה היא ענין בפ״ע והיתה צריכה להיות קודם החנוכה שהחנוכה של קרבנות הנשיאים לא היו רשאים להביא אלא אחר משיחת המזבח. אבל אין ענין החנוכה של הנשיאים עם קרבנותיהם שייך כלל לענין משיחת המזבח שזה ענין בפ״ע וזה ענין בפ״ע. אך להבין זה צריך להבין תחלה ענין הקרבנות בכללם מה ענינם כי הנה הקרבנות נק׳ בשם לחם כמ״ש את קרבני לחמי1 לאשי וארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר2 אכילת אדם ואכילת מזבח. אכילת מזבח היא שהיו מקריבים חלב ודם ע״ג המזבח והיה יורד אש מלמעלה3 כדמות אריה ותאכל את העולה4 ואת חלבי השלמים וזהו אריה דאכיל קרבנין הנז׳ בזהר.5

3ויובן זה מענין התפלה שהיא כנגד הקרבנות1 ובהכרח שצ״ל בתפלה ג״כ מעין בחי׳ הקרבנות ודוגמתם שלכן תיקנוה כנגד הקרבנות והיינו משום העלאת נפש הבהמית בתפלה שעיקרה בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה ממה שהיה שקוע וטרוד כל היום במחשבות אדם ותחבולותיו2 ויצרי מעללי איש. איש איש כפי שיודע נגעי לבבו לצעוק אל ה׳ בצר לו בכל לב ונפש וכמ״ש צעק לבם3 וגו׳ ולעורר את האהבה לה׳ בתשוקה וצמאון לדבקה בו ית׳ עד שתחפץ להתפשט מלבושים צואים4 הן הן המחשבות והדבורים והמעשים אשר לא לה׳ המה. הן בהיתר כו׳ שהן מלבושי נוגה שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס האדם מעגלי דרכיו5 שלא יהנה מהעוה״ז רק לש״ש להרחיב לבו ודעתו לה׳ ולתורתו כו׳ כמ״ש במ״א, משא״כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוין אזי הוא יורד ונמשך למטה ומן ההיתר יסיתנו כו׳.678

4וזהו ענין בחי׳ הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי ועד״ז ניתקן ענין התפלה. ומתחלה יסדר אדם1 שבחו של מקום בפסוקי דזמרה בגדולת ורוממות א״ס ב״ה לעורר התשוקה והצמאון בנפש הבהמית לאסתכלא ביקרא דמלכא2 בסידור שבחיו איך שהוא ברוך שאמר והיה העולם דהיינו באמירה אחת ובמאמר א׳ כו׳, וכמ״ש בזהר3 במחשבה א׳ ברא את העולם שהוא צופה ומביט עד סוף4 כל הדורות וקורא הדורות מראש5 וכולם נסקרים בסקירה אחת כו׳, והוא יחיד חי העולמים מלך6 פי׳ יחיד שהוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם וכמ״ש אתה הוא עד שלא7 נברא כו׳ וכמ״ש אני ה׳ לא שניתי8 שאף לאחר שנברא העולם אין עוד מלבדו9 ואתה הוא10 ה׳ לבדך כמו קודם שנברא העולם כי העולם אין תופס מקום כלל דכולא כלא ממש11 חשיבי לגביה. לפי שאתה עשית את השמים ושמי כו׳ ואתה מחיה12 את כולם כו׳ וחי העולמים אינו אלא בבחי׳ מלך שאין זה אלא לפי שנקרא שמו ומלכותו על המדינה כו׳ כמ״ש במ״א. משובח ומפואר עדי עד פי׳ למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כמ״ש הכל ירוממוך סלה13 וכל החיים יודוך סלה14 וקדושים בכל יום יהללוך סלה פי׳ סלה בלי הפסק15 עד רום המעלות.16

5ונודע כמה מיני עליות בג״ע תחתון ועליון ונו״ן אלפים יובלות1 ושמיטין כו׳ שהרבה מיני עילויים מעילויים שונים והכל נמשך רק מבחי׳ שמו הגדול בחי׳ שמו ומלכותו שאין זה רק בחי׳ זיו והארה בלבד כו׳ וכי נשגב שמו2 שאפי׳ שמו הוא בבחי׳ לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו׳.

6ואי לזאת תכלה ותכסוף אליו ית׳ נפש כל חי לדבקה בו ית׳ ובפרט בהזכירו כי נקרא שמו הגדול ומלכותו ית׳ עלינו ישראל בפרט וכמ״ש וירם קרן לעמו מגיד דבריו ליעקב1 כו׳ וכתיב כי יעקב בחר לו2 יה ישראל לסגולתו ואומרים ברוך ה׳ אלקי ישראל3 דייקא אזי תתעורר השמחה בלב איש ישמח ישראל בעושיו4 בשמחה גדולה לאלקים שהשרה שכינתו בתוכנו וינהו כל5 בית ישראל אחרי ה׳ ואח״כ ברכות ק״ש איך שהמלאכים מקדישים כו׳ ואהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה פי׳ יתירה מהמלאכים כו׳ כמ״ש בסש״ב.

7ומזה יעלה ויבא ויגיע למס״נ בק״ש באחד ואהבת בכל לבבך בשני יצריך,1 דהיינו שגם כח המתאוה שבנפש הבהמית שבאדם המתאוה לדברים גשמיים וצרכי גופו בתענוגות בני אדם ישוב אל2 ה׳ ויחפוץ בקרבת אלקים כי טוב שהוא מקור כל התענוגים וחיי החיים ב״ה ואזי יתענג על3 ה׳ ממש.

8וע״ז דרשו רז״ל בפסוק וירא אלקים1 את כל אשר עשה והנה טוב מאד טוב זה מלאך חיים2 מאד זה מ״ה כו׳ ולכאורה יפלא הרי הוא המ״ה הוא היצה״ר ומה היא טובתו ולא עוד אלא שנק׳ טוב מאד יותר ממלאך החיים. אלא הענין הוא שאין טובתו של היצה״ר כשהוא בתקפו אלא כד אתכפיא סט״א3 כו׳ דהיינו שכאשר כח המתאוה שבלב האדם שמנפשו הבהמית מתהפך וישוב לאהבת ה׳ בכל לבבו שאזי גם היצה״ר שמשכנו בלב ששם משכן נפש הבהמית בחלל השמאלי הנה מלאך רע בע״כ4 יענה אמן ומסכים ומתרצה להודות על האמת כי הוא ית׳ חיי החיים ומקור התענוגים ואליו יאתה להיות כלתה נפשו לה׳5 בתשוקה וצמאון כו׳.

9ובעבור זה אסתלק יקרא דקוב״ה לעילא כי זה הוא תכלית המכוון בבריאת העולמות להיות יתרון זה בנפש הבהמית השבה אל ה׳ כיתרון ה אור הבא מן החושך כנודע וכמ״ש במ״א. ולכן הוא טוב מאד יותר ממלאך החיים שהוא בעצמו ממקור החיים והטוב, אבל מלאך רע שירד למדרגת מות ורע כשנתהפך לבחי׳ טוב וחיים הוא מעולה יותר כמשל יתרון האור כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי1 וע׳ בזהר ר״פ יתרו דס״ח ע״ב2 ובפ׳ בהעלותך דף קנ״ג סע״ב ומ״ש לקמן ע״פ והיה הבן הבכור לשניאה]3 וגם כמ״ש בזה״ק במקום שבע״ת כו׳ דמשכין לי׳4 בחילא יתיר שהוא מחמת יותר תגבורת כו׳ שכאשר האהבה בתגבורת מבחי׳ רשפי אש האהבה5 היא כמעלת הזהב על הכסף היא האהבה שבטבעה כתולדתה שנמשלה למים משוך אחריך כמים6 כו׳.7

10והאהבה כרשפי אש נולדה מהתבוננות זו שבתפלה ופסוד״ז בסידור שבחיו של מקום בעומק דעתו בגדולת א״ס ב״ה ורוממותו לאין קץ ובברכת יוצר ואהבת עולם כו׳ עד שיגיע לקיום מס״נ באחד וקיום ואהבת כו׳ כנ״ל וכמ״ש במ״א1 ע״פ מצרף לכסף2 וכור לזהב ואיש לפי מהללו, פי׳ שבאיש3 לפי מהללו בק״ש ותפלה ופסוקי דזמרה נעשה מצרף וכור הן רשפי אש האהבה לכלות ולשרוף את כח המתאוה שבנפש הבהמית עד שישוב לאהבת ה׳ ולדבקה בו בתשוקה וצמאון ובכלות הנפש ממש:

11ב והנה הכח הזה לנפש הבהמית שתתפעל מגדולת א״ס ב״ה ורוממותו עד שתתלהט ותתלהב בתשוקה וצמאון לה׳ ולדבקה בו1 ית׳ עד שישוב ויתהפך כח המתאוה שבה לאהבת ה׳ הוא מפני ששרש נפש הבהמית שבאדם נלקחה מהאופנים וחיות הקדש שבמרכבה פני אריה ופני שור2 כו׳ (הגם כי שרש כל נפש הבהמות הוא ג״כ מבחי׳ פני אריה פני שור ושרש נפש העופות מבחי׳ פני נשר כמ״ש במ״א, ובמה תפרד שרש וחיות נפש הבהמית שבאדם שבודאי אינה דומה לנפש שבבהמות ממש. שהרי נפש הבהמית שבאדם היא נפש המשכלת ומדברת שגדלה וגבהה מעלתה לאין קץ על נפש שבבהמות ממש שאינה אלא נפש חיה בלבד ואין ערוך לחי עם מדבר כנודע. אך הענין הוא שארבע חיות שבמרכבה ארבעה פנים לכל אחת מהנה ויש בכל אחת מהן דמות אדם וכמ״ש ודמות פניהם פני אדם ושרש וחיות נפש הבהמית שבאדם הוא מבחי׳ אדם שבחיות שבמרכבה כי גם בחי׳ פני שור ופני אריה כלולים מבחי׳ אדם וכמ״ש בזהר3 ושרש נפש הבהמות שמבחי׳ פני שור היינו מבחי׳ פני שור בעצם כו׳.4 [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני ישנה5 ובד״ה אם בחקתי תלכו6 ובד״ה בכ״ה בכסליו7 ובד״ה המגביהי לשבת]8 והנה האופנים וחיות הקדש9 ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים. וענין הרעש הוא מחמת ששומעים את השרפים שאומרים קדוש ג״פ וזהו ענין לעומת השרפים. וביאור ענין זה כי הנה פי׳ וביאור מלת קדוש הוא לומר שהוא קדוש ומובדל בערך שאין לו ערך ויחוס בעלמין שאינו לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב דלאו מכל מדות אלין10 כלל. אך קדוש בוי״ו הוא ענין המשכה מקדש עליון [ועיין מ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה11 בענין שאו ידיכם קדש]. כי ענין קדש הוא מלה בגרמיה12 שהוא ענין עצמיות קדושת אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה כו׳ ואין העולמות יכולים לקבל אור א״ס ב״ה כמו שהוא שהיו בטלים במציאות והיו כלא היו אלא ע״י צמצום גדול להמשיך התפשטות זיו והארה בלבד בבחי׳ קו וחוט כו׳ והוא ענין קדוש בוי״ו בבחינת המשכה אך גם ההמשכה ההיא עדיין היא בבחי׳ קדוש ומובדל שאין העולמות יכולים להשיג עד שנעשה המשכה והארה דהארה והוא ענין קדוש השני המשכה והארה מקדוש הראשון. וכן ענין קדוש השלישי הוא ענין המשכה והארה דהארה שנמשך מקדוש הב׳. ובזה יוכל להיות בחי׳ הוי׳ להיות כל הנמצאים העליונים שישיגו יקר תפארת גדולתו ורוממותו לאין קץ באיזה השגה ותפיסה ויתענגו על ה׳ בהשגתם תענוג נפלא [ועמ״ש מענין ג״פ קדוש בביאור ע״פ אחרי13 ה׳ אלקיכם תלכו ובד״ה רני ושמחי14 בת] ואעפ״כ נק׳ צבאות אות הוא בצבא דיליה15 שאי נו בבחי׳ השגה אלא עד״מ בבחי׳ אות אחת מענין שלם בהשכלה והשגה שלימה שהאות ההוא אין לו ערך להיות נק׳ עליו כלל שם השגה אלא רמז בעלמא. וכך הוא ענין השגת העולמות ואפילו עולמות עליונים מאחר שהן בבחי׳ נבראים ומחודשים מאין ליש אין להם תפיסה והשגה בו ית׳ בעצמו ובכבודו שאתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ ואין להם תפיסה אלא בחיות המתפשט בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש שהוא בבחי׳ אות אחת ביו״ד נברא העוה״ב16 ובה׳ העוה״ז ואין להם השגה אלא בבחי׳ יו״ד כו׳. והנה כאשר האופנים שומעים את השרפים אומרים כן מרעישים בקול רעש גדול מחמת ששומעים דבר גדול שהוא למעלה מהשגתם שאינו נתפס ונקלט בהשגתם בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף שאין כח בבחי׳ כלי השגתם להכיל ההשגה הגדולה והנוראה ההיא אלא נשאר עליהם בבחי׳ מקיף ומ״מ בבחי׳ מקיף משיגים שיש דבר גדול ונורא ונמשך מזה רשימו לבחי׳ פנימית להיות בבחי׳ רעם ורעש לבד כי כל דבר חידוש שאינו מושג בשכל רק שמ״מ שומע בבחי׳ מקיף ונכנס רשימו לבחי׳ פנימי׳ נעשה מזה התפעלות בבחי׳ פנימי׳ לומר ראה זה חדש הוא שאין כח בשכלו לתפוס ולהשיג הדבר ההוא כמו שהוא בעצמו ומזה מתהוה הרעש שמחמת גודל עוצם הפלאת הדבר הנורא שאין כח בשכלו לתפוס כו׳ יתהוה לו רעש גדול כו׳ והשרפים לפי ששרשם ממקום הרעש ההיא כמ״ש שרפים עומדים ממעל לו17 ואין השגה זו חידוש אצלם כל כך [והוא ענין מארז״ל גבי ישעיה כבן כרך שראה18 את המלך כו׳ וכמ״ש במ״א] לכן אינם מרעישים כי לכן נק׳ שמם שרפים שכבר נשרפו כו׳ [וכיוצא בזה גבי חברי דניאל שלא השיגו המראה רק דמזלייהו חזי19 נפלה חרדה גדולה עליהם יותר מדניאל שראה את המראה כמ״ש במ״א].20 ולפי שנה״ב שרשה מבחי׳ אופנים וחיות ע״כ יש בה הכח הזה שתתפעל בבחי׳ רעש. וזהו ענין בחילא יתיר. טוב מאוד יותר מבחי׳ אהבת הנה״א בעצמה:)21 ג והנה ע״י הרעש נעשה כמים הפנים לפנים22 כן לב האדם לאדם. פי׳ האדם23 לאדם כי יש אדם שעל דמות הכסא24 דמות כמראה אדם. ויש בחי׳ אדם שמתחת לכסא ואפילו הג׳ חיות פני אריה פני שור פני נשר הם בבחי׳ אדם וכמ״ש במרכבת יחזקאל ודמות פניהם25 פני אדם כו׳ לארבעתן כו׳ [ועיין מזה בזהר פ׳ במדבר דקי״ח ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובזהר פ׳ תזריע דמ״ח סע״א ובפ׳ בראשית די״ח סע״ב] וכמים הפנים לפנים כן לב האדם שלמעלה על הכסא לאדם שמתחת לכסא באתעדל״ת דיליה בבחי׳ רעש גדול כנ״ל.

12ופי׳ פניהם פני אדם היינו שבפנימיותם דבחי׳ אופנים וחיות הוא בחי׳ אדם וכמ״כ בנה״ב שבאדם בפנימיותה היא נפש השכלית. ועמ״ש בד״ה וספרתם לכם1 בענין ופניהם וכנפיהם שהטעם על ופניהם הוא בזקף גדול שהוא הפסק להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם כו׳ ע״ש ועי״ז אתעדל״ת בבחי׳ הנה״ב והשכלית זהו בחי׳ לב האדם התחתון אל האדם כו׳2 נמשך אתעדל״ע מלמעלה. וביאור ענין אתעדל״ע זו יובן ג״כ בענין הקרבנות. כי הנה הקרבנות להקריב חלב ודם של הבהמה ע״ג המזבח הוא ג״כ בחי׳ העלאה דנפש הבהמה ששרשה מחיות ואופנים מבחי׳ פני שור כו׳.

13והנה היו מביאים אש שלמטה ועי״ז נחית אשא עילאה אריה דאכיל קרבנין1 אריה מלך2 שבחיות להתכלל באש שלמעלה. וכך ג״כ בתפלה בהעלאת נה״ב יש ג״כ ב׳ בחי׳ אשות הנ״ל העלאה והמשכה וכ״ז נק׳ אכילת מזבח וכן הענין ג״כ למעלה בנשמות שמיכאל כה״ג מקריב3 ע״ג המזבח כי הנשמות הן בחי׳ נבראים מאין ליש וע״י מיכאל נקרבים למעלה מעלה ליכלל באצי׳ דאיהו וחיוהי4 וגרמוהי חד:

14והנה הקרבת הקרבנות ע״ג המזבח נק׳ בשם אכילה כמארז״ל בשתי אכילות הכתוב מדבר1 א׳ אכילת אדם וא׳ אכילת מזבח לפי שהיא בחי׳ פנימית2 אכלתי יערי עם דבשי3 (ועמ״ש בד״ה ואם האכל יאכל בפ׳ שלח).4 אבל יש בחינה אחרת והיא בחי׳ מקיף שהיא ענין הקטרת שהוא רק ריח שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף56 שאינו נכנס בגוף כלל בבחי׳ פנימית רק בבחי׳ מקיף מלמעלה7 (ונתבאר מזה בביאור ע״פ באתי לגני8 גבי אריתי מורי וכמו שהחוטם הוא למעלה מהחיך כו׳. ועמ״ש ע״פ ראה ריח בני בפ׳ תולדות9 ע״ש בענין העלאת מ״ן שבבחי׳ מקיף, ועיין בזהר ס״פ ויקהל) (דרי״ט10 א׳) מענין קטרת ובפ׳ בהעלותך (דקנ״א ע״ב) ושם מבואר ג״כ מענין מזבח הפנימי ומזבח החיצון והיינו בחינת פנימית הלב וחיצונית הלב ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב11 בענין ויחד לבבנו כו׳ ע״ש ועמ״ש עוד מענין קטרת לעיל ע״פ נשא את ראש בני גרשון,12 ובד״ה בכ״ה בכסלו13 וע׳ מ״ש הרמ״ז ס״פ בא14 ע״פ הרע״מ שם ד״מ ע״ב.

15והנה הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון כ״א על מזבח הפנימי.1 אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע״ג מזבח החיצון. והיינו בשביל חנוכת המזבח. וענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך2 כמו חנוך לנער ע״פ דרכו3 והיינו כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד משא״כ כשהוא כבר הרגיל א״ע והתחיל כו׳.

16והיינו שהחינוך ללמוד אינו ע״י הלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו ע״י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה כו׳ אך לאחר שכבר חינכו אותו די בדבר ההוה תמיד והיינו משום שכל התחלות קשות. ולכן כדי שתהיה ההתחלה צ״ל ע״י חינוך. (וכמ״ש במ״א בד״ה בכ״ה בכסלו1 הנ״ל בענין חנוך לנער ע״פ דרכו). וזהו ג״כ ענין הבו לה׳ כבוד כו׳ ואחר כך קול ה׳ על המים2 כו׳ ז׳ קולות ופי׳ קול הוא המשכה כמו קול גשמי היוצא מן הלב אל הדבור והנה הוא המחבר המדה שבלב עם הדבור להיות נראים ונתגלים אופן המדות שבלב למהות אחר בדבור וה״ז בחי׳ ירידה ממהות מדה למהות דבור. וירידה והמשכה זו היא ע״י הקול. ועד״ז כל ירידה והמשכה ממהות למהות אחר נק׳ בשם קול. וזהו ענין קלא פנימאה דלא אשתמע3 הוא בחי׳ המשכה משכל למדות כו׳ (ועמ״ש מזה בשה״ש ע״פ קול דודי45 הנה זה בא). וזהו ענין ז׳ קולות שהם ז׳ בחינות המשכות וירידות בז׳ המדות. מים הוא חסד וכח הוא בחי׳ גבורה כו׳. וההמשכה הוא מעלמא דאתכסיא6 שלמעלה מהמדות (וכענין שבעה ושבעה מוצקות7 לנרות ששבעת הנרות הן שבעה מדות והמוצקות הן המשכות ממד רגות עליונות להמדות ע׳ בזהר ס״פ מקץ) (דר״ד סע״ב)8 ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים. וכ״ה עוד בזהר דשבעה מוצקות הן שבעה הבלים כו׳ ועיין מענין שבעה הבלים בזהר פ׳ תזריע דמ״ז ע״ב9 וכל המשכה הוא ע״י שם הוי׳ יו״ד צמצום כו׳ ולכן בכדי שיהיה ירידה והשפלה זו מבחי׳ שם הוי׳ בז׳ קולות האלו מקדימים בחי׳ הבו לה׳ כבוד הוא ענין מקיף והארה יתירה כדי להיות נמשך אח״כ הז׳ קולות. והכבוד הזה צריך להמשיך מתחלה קודם הז׳ קולות10 (בר״ח פ״ב משער היראה הביא מהרע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב בענין הראני נא את כבודך שהוא בחי׳ כתר עליון כו׳ וע׳ בזהר בהעלותך דקנ״ד א׳ בענין קרנו תרום בכבוד והיינו כי פי׳ הבו לה׳ כבוד היינו איך שבאמת למעלה הוא היש וכולא קמיה כלא ממש חשיבא ועמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר מענין כבוד חכמים ינחלו כו׳ ע״ש) וכן הוא הענין שנותנין מתנה לכבוד חתן וכלה לפי שנעשה יחוד חדש כי חתן חות דרגא וכלה כלתה נפשי ממטה למעלה. והם שני הפכים שמתייחדים וכדי להמשיך יחוד חדש כזה צריך להמשיך תחלה בחי׳ כבוד שהיא תוספת הארה בבחי׳ מקיף.

17ועד״ז הקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח קערות ומזרקי כסף וכפות זהב אף שמנחת נדבה מביאה בכפיפה מצרית1 רק הנשיאים עשו לכבוד ולתפארת וזה היה ג״כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון שאינו דבר ההוה כלל שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו׳ רק כמו שמחנכין התינוק ע״י מתנה יתירה דוקא. כך היה ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי׳ מקיפים וכך הוא ענין הכבוד שעי״ז יוכל להיות אח״כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן2 וכו׳ זהו ענין חינוך המזבח כנודע:3

18אך כדי להיות המשכת קטרת שהוא בחי׳ מקיף צ״ל משיחת המזבח בשמן המשחה. כי שמן המשחה הוא ממוצע בין פנימי למקיף כי שמן הוא משקה ובשמן המשחה היה מעורב בשמים ראש1 מר דרור קנמן בשם2 כו׳ שהוא ענין הריח הרי שהיה תערובות בחי׳ פנימי ומקיף.

19ומ״מ בחי׳ מקיף נקרב ביום המשח שהכל בחי׳ א׳. משא״כ שאר הקרבנות שהם אכילת המזבח ולזבח השלמים כל הבקר לעולה1 כו׳ היה אחרי המשח. שמתחלה היה צ״ל בחי׳ המקיף לחינוך ואח״כ היתה אכילת המזבח ולכך בקרבנות שהם אכילת המזבח כתיב אחרי המשח אותו. ובקטרת והבאת הקערות שהם בבחי׳ מקיף ובחי׳ כבוד כתיב ביום המשח.2 (ואפשר עד״ז יש לפרש מ״ש ברבות נשא פרשה י״ג וז״ל כתיב זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו והלא קערה אחת היתה ומזרק אחד היה וכף אחת היתה ביום המשח אותו מה ת״ל קערות כסף שתים עשרה וגו׳ אלא העלה עליהם כאלו כולם הקריבו ביום ראשון וביום אחרון עכ״ל. וכ״ה עוד שם פ׳ י״ד ובשה״ש ע״פ כולך יפה רעיתי3 והיינו שבחי׳ הקטרת והבאת הקערות של כולם הוא בבחי׳ ביום המשח אותו וע״ז אמר כאילו הקריבו כולם ביום ראשון ובחי׳ הקרבנות ולזבח השלמים הוא בכולן בבחי׳ אחרי המשח אותו וזהו וביום אחרון):